בואנוס איירס, איסטנבול | לרכישה באינדיבוק




אני מאשר לקבל דיוור

בואנוס איירס, איסטנבול

בואנוס איירס, איסטנבול

שנת הוצאה: 2016
מס' עמודים: 248
איך תרצ/י את הספר שלך?
- 73
- 39

בואנוס איירס, איסטנבול הוא רומן מכתבים ומיילים מרהיב, הנרקם באמצעות תכתובת בין דמויות, שרובן שייכות לשני ענפים של משפחה מורחבת אחת, המתגוררות בארבע ארצות בשלוש יבשות.

מן המכתבים והמיילים, הנכתבים בתקופתנו, נצרפת אט-אט סאגה משפחתית, שמוקדה ההיסטורי והרגשי הוא תחילת המאה העשרים.

הסאגה הזו כוללת רגעים רבים של הזדהרות, יופי עז וקסם נעורים פורץ גבולות. אבל גם מעשים שלא ייעשו, שגוררים שובלים של בושה ואשמה, שבני המשפחה מתקשים להתמודד איתם.

עינה ארדל, משוררת, שבואנוס איירס, איסטנבול הוא ספר הפרוזה הראשון שלה, פותחת בפנינו צוהר לעולם יהודי, שזכה עד כה לביטויים ספרותיים דלים, וחושפת בו רבדים נסתרים של עושר וגיוון אנושיים.

הישג ספרותי נוסף, הניכר בכל עמוד ועמוד בספר, הוא סגנונו – סגנון לירי פיוטי המגיע לפסקות של קסם ויופי. את הקריאה בספר אפשר לדמות לשמיעת קונצ׳רטו משובח לפסנתר המבוצע בידיה של פסנתרנית דגולה.

 

 

עוד על ספר זה

חוות דעת

אין עדיין חוות דעת.

היה הראשון לכתוב סקירה “בואנוס איירס, איסטנבול”

בקרוב…

לכבוד ד”ר תמי הס
החוג לספרות עברית
האוניברסיטה העברית, הר הצופים
ירושלים

 

שלום תמי,
כשנפגשנו לפני הקיץ שוחחנו אודות המחקר שהתחלתי לערוך אודות השירים המצונזרים של דליה הרץ, ואת עודדת אותי להמשיך לכתוב. אבל לפעמים חלים שינויים, שחולף זמן עד שהם מתבהרים ומתגלה לנו חשיבותם.
כשהלכתי אתמול בלילה ברחביה, ראיתי בפינת הרחובות עזה והאר”י, גרפיטי מרוסס על המדרכה לפני הזיגמונד: “אך פתאום את נוגעת כיד מבהיקה. את פולחת כזכר נשכח. הדממה שבלב, בין דפיקה לדפיקה, הדממה הזו היא שלך”. עצרתי לרגע, נרעשת, ורק כעבור כמה דקות של התבוננות נזכרתי מהיכן השורות האלו מוכרות לי. כשחזרתי הביתה התבוננתי בקדחתנות בכל התצלומים שצילמתי את הגרפיטי השונים בעיר, ומיינתי את שורות השיר שמצאתי לשירים מוכרים ולשירים חדשים.
מתוך הדברים הללו עלה בי דחף לחקור את השירים הללו, שירים שחשיבותם מתבהרת לי כעת, משום שהם משרטטים שדה מחקר חדש, שמתפרש על פני הרחובות של ירושלים. מה משקל השירה כשהיא נכתבת על ארונות החשמל ותריסי החנויות של העיר? איזו השפעה יש לה על תושבי העיר? ומי הם משוררי הרחוב הללו, מה ניסיון החיים שלהם, ומה מניע אותם לכתוב את דבריהם על פני הרחובות דווקא? אלו הדברים שאני מבקשת לחקור כעת.
אני מקווה שתביני את התפנית הזו ותסייעי לי למצוא מנחה לדוקטורט בנושא הזה.
להתראות,
עמליה

 

 

לאסתר וגבריאל סמילוביץ’
רחוב הורסיו קירוגה 361 דירה 3
טוקומן, ארגנטינה

 

שלום אסתר וגבריאל,
אתמול נזכרתי במגע כף היד של אמא, כשהיתה מכסה אותי בסדין לפני שנרדמתי. מגיל צעיר הרגילה אותנו להירדם לבד, אבל אף פעם לא שכחה להיכנס לחדר כשנדמה היה לה שאנחנו ישנות, לכסות אותנו היטב, לגעת בחטף במצח או בכתף. כשיצאה, ראיתי מבעד לשמורות העיניים את הבוהק של שערה, את תנועת גופה האיתנה, והיא פנתה מאיתנו אל העבודה שלה. אמא לא הקדישה לנו הרבה זמן, אבל הוודאות שהיא נתנה לנו היתה חזקה. אתם, שהכרתם אותה טוב ממני, מפני שהייתם ערים וחזקים וצוחקים ביחד איתה, מתלבטים ביחד איתה בשאלות המוסריות של החיים, אתם בוודאי זוכרים כמה חיוניות היתה בה, כמה ביטחון נתנה אפילו בעצם קיומה. מוזר, אבל רק לאחרונה אני מרגישה כמה ערעור יש בי מפני שהיא נעדרת. כשהייתי ילדה הרביתם לטלפן אלינו, למרות שעלות השיחות היתה גבוהה, ניסיתם לומר מילות תמיכה, וברגע הראשון באמת שהיה עורי מצטמרר כששמעתי אותך, אסתר, אומרת את מילות החיבה הנפלאות בספרדית, אבל הייתי אנוסה להתקשח מיד, וקשה לי להבין מדוע. כאילו לא יכולתי אז להכיר בקושי, להכיר בהיעדר. אבל עכשיו, כשאני בעצמי אמא לשני ילדים, ושעות ארוכות אני נעלמת מחייהם — אני מתביישת לספר לכם את זה — כדי לעסוק ב — שום דבר, אני פתאום מבינה שכדי לתפקד, אני מוכרחה הפעם לקבל את העזרה שלכם. אני מוכרחה לחפש את אמא שלי. אני יודעת שניסיתם. אני יודעת שהסתכנתם לשם כך. ועכשיו יש לכם מעט ביטחון בעבודה, ומשכורת סבירה, וקלרה ויסמין לומדות באוניברסיטה — אבל אני רוצה שנגייס כוחות משותפים ונעשה את זה. אריאנה איגואסו לא נעלמה סתם כך, בשנת 1979, בסמטאות של שכונת ילדותה בבואנוס איירס. מישהו ודאי ראה אותה צועקת.
עמליה

עינה ארדל היא משוררת.

זהו ספר הפרוזה הראשון שלה.

 

 

“נולדתי לפני הזמן, ולכן בקופנהגן, בבית החולים של הנזירות. כתינוקת בסלסלה טיילתי עם אמא ברחובות של איסטנבול, כשאבא נוסע בפיאט הצהובה בדרך הארוכה של אירופה. אחי נולד כשהייתי בת שנה, וגדלנו בירושלים: בקומונה בעין כרם, בדירה צפופה ברחוב רש״י, בבית עם גינה בשכונת תלפיות. בבית שמענו את השיחות של האינטלקטואלים המהגרים, בספרדית, צרפתית וגרמנית. הלכנו לגן ילדים של מוזיקאים, ובשבתות הלכנו למוזיאון, לעיר העתיקה ולים. כתבתי שירים וסיפורים כבר כשהייתי ילדה, ובגיל 17 פורסם השיר הראשון שלי בעיתון ״כל העיר״. הייתי מדריכה בשומר הצעיר, והיום אני מורה לספרות. יש לי בן ובת, ואנחנו חיים בירושלים הרת-הפורענות. פירסמתי שלושה ספרי שירה, אבל יותר מכול אני כותבת מכתבים, בסגנון הישן והיפה, כשיש דברים שלא מספרים, אבל לעולם לא משקרים”.

X