ארץ האגדות 4, מעבר לממלכות | לרכישה באינדיבוק




אני מאשר לקבל דיוור

ארץ האגדות 4, מעבר לממלכות

ארץ האגדות 4, מעבר לממלכות

שנת הוצאה: 2016
מס' עמודים: 320
איך תרצ/י את הספר שלך?
- 39

האיש במסכה נמלט כשבידו שיקוי רב־עוצמה, ועל אלכס וקונר מוטלת המשימה למנוע ממנו להרוס את ארץ האגדות. אלא שאלכס הודחה מתפקידה כפיה הסנדקית ואף אחד אינו מאמין לאזהרותיה על הסכנה החמורה הנשקפת להם.

בעזרתם של זהבה, ג’ק, כיפה אדומה ואמא אווזה, יוצאים התאומים לסכל את מזימתו של האיש במסכה: לגייס את כל הנבלים הספרותיים לצבאו במטרה לכבוש את עולם האגדות. 

כך מתחיל המרוץ להצלת ארץ האגדות המוביל אותם דרך הקסמים של ארץ עוץ, הטירוף של ארץ הפלאות ועולמות ספרותיים אחרים. האם יצליחו אלכס וקונר לעצור את האיש במסכה לפני שיהיה מאוחר מדי?

 

הספר הרביעי בסדרת ארץ האגדות.

עוד על ספר זה

חוות דעת

אין עדיין חוות דעת.

היה הראשון לכתוב סקירה “ארץ האגדות 4, מעבר לממלכות”

בקרוב…

בית המִבְשָל של המכשפות

 

כל היצורים של יערות הגמדים ידעו שהלילה אסור להם להתקרב אל ערוץ האיש המת אם חייהם יקרים להם. בחצות של כל ליל ירח מלא, התאספו בערוץ המכשפות מהיערות ומהממלכות השכנות. האספה הייתה מיועדת אך ורק למכשפות, ואוי למי שהעז להפריע להן; הן אהבו להעניש באכזריות את מי שפלש לתחומן.
ערוץ האיש המת היה מקום אפוף מסתורין, וזה עשה אותו למקום ההתכנסות האידיאלי למכשפות. מפעם לפעם, ללא כל הסבר או אזהרה מוקדמת, שינה הערוץ את כיוון זרימת המים בתוכו והם התחילו לזרום במעלה הגבעה, אל תוך היער. ובכל פעם שזה קרה, צפו על פני המים ארונות מתים שהגיעו ממקום לא ידוע.
איש לא זיהה את גופות המתים שבתוך הארונות ולא ידע מי או מה שלח אותם לכאן — ואיש גם לא טרח לחקור את התעלומה. כאשר הגופות הגיעו, המכשפות עטו עליהן כמו עופות טורפים וקרעו אותן לגזרים. הן לקחו הביתה בצנצנות את האיברים הדרושים להכנת השיקויים שהיו חסרים להן במלאי.
מפגשי החצות התקיימו בבית המבשל של המכשפות — פונדק ישן, בנוי כולו מזרדים וקש, שרבץ במרכז הערוץ כמו סכר ענקי של בונים. עשן היתמר מהארובה היחידה של הפונדק, מילא את האוויר בצחנה ואותת למכשפות העושות את דרכן אל הערוץ שהפגישה עומדת להתחיל.
בדרך־כלל המפגשים התנהלו ללא אירועים מיוחדים וההשתתפות בהם הייתה דלה. אולם בעקבות המשבר האחרון שעבר על הממלכות כמו סופה הרסנית, ציפו הלילה לנוכחות גדולה מהרגיל.
חלק מהמכשפות עשו את דרכן אל הערוץ ברגל או רכובות על פרדות. להקות של מכשפות עפו לעבר אותות העשן של הפונדק על מקלות של מטאטאים. היו גם כאלה ששטו על הנחל הזורם בערוץ בסירות או ברפסודות מאולתרות. ומכשפות אחדות אפילו החליקו על פני המים כמו נחשים.
חצי שעה אחרי חצות הלילה הפונדק כבר היה מלא עד אפס מקום. מאות מכשפות ישבו סביב הקדֵרה העצומה שבמרכז הפונדק, והמאחרות נאלצו לעמוד מאחור.
ידוע לכול שמאגיה שחורה מותירה את חותמה על העוסקות בה, והיא משפיעה בצורה שונה על הופעתה החיצונית של כל אישה. בין הנוכחות היו מכשפות עם יבלות או עם חוטמים מוגדלים, כאלה שבשרן נמק על עצמותיהן ואחרות שעיניהן חרגו מארובותיהן. והיו גם מכשפות שאיבדו כל צלם אנוש ודמו ליצורים ממינים אחרים. היו להן פרסות וקרניים, זנבות ונוצות; לאחדות היו אפילו זרבוביות ומקורים.
מכשפה נמוכה ומוצקה עם עור עשוי מאבן ניגשה אל הקדֵרה. היא השליכה לתוכה חופן אבנים והנוזל שהכילה הזדהר והאיר את החדר באור ירוק מאיים; האספה התחילה.
“ברוכות הבאות, אחיותיי,” אמרה מכשפת האבן בקול צרוד. “אני פְּסילוֹנָה, אדונית האבן של יערות הגמדים. אני מניחה שכולנו הגענו הנה הלילה לדון באותו עניין, אז בואו נפסיק לבזבז זמן.”
המכשפות הביטו סביב הפונדק והנהנו זו אל זו. אולי הן היו חבורה מגוונת, אבל תחושות החרדה והרדיפה איחדו ביניהן.
צפעונה, מכשפה עם עור מכוסה קשקשים ירוקים ולשון ארוכה ומפוצלת כשל נחש, לקחה את רשות הדיבור.
“באנו הנה לדבר על הילדים החססססרים,” לחששה. “אז תססססלחו לי אם אומר את זה ראשונה. המכשפה שלוקחת אותם צריכה להפסססיק מיד לעשששות את זה, לפני שכולנו ניהרג בגללה!”
דבריה עוררו את כעסן של רוב הנוכחות בפונדק. פֶּחָמינָה, מכשפה עשויה מפיח ואפר, הִכּתה על מושבה בכוח רב מדי וחלק מאגרופה התפורר.
“איך את מעזה להאשים אותנו!” צעקה על צפעונה. גחלים בוערות ניתזו מפיה בדברה. חמתה בערה בה וזוהר אדום מילא את הסדקים של עורה כמו לָבָה רותחת. “בכל פעם שקורה משהו רע מאשימים אותנו ראשונות. מאחת מאיתנו הייתי מצפה ליחס אחר!”
אילנית, מכשפה ששערותיה עשויות מקלות וגופה מכוסה קליפת עץ, נעמדה לצדה של צפעונה.
“שנים־עשר ילדים מהממלכה הפינתית ושנים־עשר ילדים מהממלכה הקסומה נעלמו בלי להשאיר עקבות,” אמרה אילנית. “רק למכשפה יש די יכולת ואומץ לבצע פשע כזה בלי להיתפס, ומן הסתם היא נמצאת כאן בפונדק בינינו!”
עַכָּבִישׁוֹנה, מכשפה עם שיני ארס, ארבע זרועות שעירות וארבע רגליים שעירות, ירדה מהתקרה על קוּר שנטווה מהבטן שלה. “אם שתיכן טוענות בביטחון כזה שמכשפה חטפה את הילדים, אולי אחת מכן עשתה את זה בעצמה!” נהמה והצביעה עליהן בארבע כפות ידיה.
הרעש בחדר הלך והתגבר עם כל מכשפה שהביעה את דעתה בעניין. פסילונה הטילה עוד חופן אבנים לקדֵרה והבזק מסנוור של אור ירוק היסה את כולן.
“שקט!” צעקה פסילונה. “לא משנה איזו מכשפה אשמה — הממלכות יאשימו את כולנו כשהיא תיתפס. השמועות אומרות שבכפרים מתארגן ציד מכשפות. אנחנו חייבות להתכונן!”
מכשפה לבושה בגלימה ארגמנית פסעה לפנים. “מותר לי להציע משהו?” שאלה בשלווה. היא הסירה את הברדס מראשה ומכשפות אחדות פערו את פיהן בתדהמה. היא הייתה אישה בגיל העמידה בעלת מראה רגיל לחלוטין — אפילו יפה, למען האמת.
“הָאגֶטָה!” אמרה פסילונה ונעצה בה מבט זועם. “יפה מצדך שהואלת לכבד אותנו בנוכחותך אחרי זמן רב כל־כך.”
“היא לא ששששייכת לכאן!” התיזה צפעונה בלחישה צרודה.
“היא ממיטה חרפה על כל המכשפות האמיתיות,” אמרה פחמינה.
הדיבור בגנותה של האגטה היה הדבר היחיד שכל המכשפות הסכימו עליו, אבל האגטה באה לפונדק בידיעה ברורה שנוכחותה תעורר מהומה.
“העיסוק במאגיה לבנה לא עושה אותי פחות מכשפה מכן,” אמרה האגטה. “ואני מבטיחה לכן שאם עוד ילדים ייעלמו, לאף אחד מחוץ לפונדק הזה לא יהיה אכפת באיזה סוג של כשפים אני מתעסקת. האספסוף הזועם יסרוק את היער וימצא את כל המכשפות, עד האחרונה שבהן. הם ילכדו את כולנו ויעלו אותנו על המוקד. אז בניגוד להתלהמות שלכן, אני באתי להציע פתרון בתקווה שנצליח למנוע את ציד המכשפות.”
המכשפות מלמלו ורטנו וכינו אותה בכל מיני שמות גנאי. פסילונה השליכה עוד חופן אבנים לקדֵרה כדי להשתיק אותן.
“אף אחת מאיתנו לא מעוניינת בציד מכשפות, אז אם האגטה מאמינה שהיא יכולה להציל אותנו ממנו, תנו לה לדבר,” אמרה. “אבל תעשי את זה מהר — האבנים נגמרות לי.”
האגטה הביטה סביבה ויצרה קשר עין עם מכשפות רבות ככל האפשר. היא ידעה שהן יהיו קהל עוין, אבל לא התכוונה לעזוב בלי לשכנע אותן.
“אני מציעה שנפסיק להטיח האשמות ונשקיע את מאמצינו בחיפוש העבריינית,” אמרה. “העולם תמיד מאשים את כולנו בשגיאות שעושה מכשפה אחת יחידה. לדעתי אף אחת מכן לא הייתה באה הנה הלילה אילו היא הייתה האשמה בחטיפות, אז בואו נעבוד ביחד ונסגיר את זו שכן אשמה. אם נחליט לעזור לממלכות לפענח את תעלומת הילדים הנעדרים, נוכל להוכיח את חפותנו.”
“אנחנו לא יכולות להסגיר אחת משלנו! אלה יחסים של אחיות!” צעקה פחמינה.
“לא יהיו כאן שום יחססססים אם כולנו נמות,” אמרה צפעונה.
“עזרה ממכשפות זה הדבר האחרון שבני האדם רוצים לקבל!” טענה אילנית.
מכשפה עם כרס גדולה וחוטם דמוי גזר שעמדה בירכתי החדר פרצה בבכי וכל הנוכחות פנו להביט בה.
“תסלחו לי,” אמרה המכשפה הרגשנית, “אני פשוט מזדהה עם מה שהאגטה אומרת. אני לא קדושה, אבל כל חיי האשימו אותי גם כשהייתי חפה מפשע.”
היא קינחה את אפה בגלימה של המכשפה העומדת לידה.
“אין דבר כזה, מכשפה חפה מפשע!” קרא קול עמוק שאף אחת מהנוכחות לא ציפתה לשמוע.
הדלת הקדמית של הפונדק נפתחה פתאום ברעש שהקפיץ את כל המכשפות. גבר חבוש שק לראשו נכנס לחדר בצעדים רחבים, כאילו היה הפונדק שייך לו. תריסר חיילים במדים אדומים ולבנים באו בעקבותיו. כל המכשפות זינקו על רגליהן, נרגזות מהפלישה לתחומן.
“תסלחו לי על ההפרעה, גבירותיי — ואני משתמש בתואר הזה במובן הרחב של המילה,” אמר האיש במסכה בצחוק מלגלג. “אני מקשיב לדיונים שלכן כל הלילה ולצערי איני יכול לשתוק יותר.”
“איך אתה מעז להפריע לנו!” צעקה פסילונה. “אף אחד לא מפריע לנו ונשאר בחיים כדי לספר…”
הוא הרים את ידו להשתיק אותה.
“לפני שאתן הופכות אותנו לעכברים ומאכילות בנו את בני הטיפוחים שלכן, הרשו לי להציג את עצמי בפניכן,” אמר. “הם מכנים אותי ‘האיש במסכה’ — מסיבות מובנות. האנשים העומדים מאחוריי הם שרידי הצבא הגדול שלפני חמישה חודשים כמעט כבש את העולם הזה. אולי שמעתן עלינו?”
אמנם אף אחת מהמכשפות לא הייתה מעורבת במלחמה האחרונה בצורה ישירה, אבל כולן ידעו טוב מאוד איזו מהומה גרם הצבא הגדול.
“האיש הזה הוא סתם בדיחה,” אמרה האגטה. היא ידעה שעליה להתערב בשיחה לפני שהמכשפות יסתקרנו יותר מדי. “הוא ימלא לכן את הראש בסיפורי גבורה על איך שהוא הנהיג את הצבא וגידל דרקון, אבל בסופו של דבר פיה זקנה ונוטה למות הניסה אותו בבושת פנים.”
האיש במסכה הביט בה בזעף. “את שמעת עליי, לפחות,” אמר. הוא סקר את האגטה מלמעלה למטה — משהו במכשפה הזאת היה מוכר לו מאוד. הוא היה בטוח שדרכיהם נפגשו לפני זמן רב, אבל לא רצה לבזבז זמן בניסיון להיזכר היכן ומתי. הוא בא לפונדק למטרה מסוימת, והמכשפות לא ייתנו לו הרבה זמן.
“לא באתי הנה לעשות עליכן רושם; באתי מתוך כוונה להזהיר אתכן ולכרות ברית בינינו,” אמר.
“אנחנו לא רוצות לכרות שום ברית עם אחד כמוך,” אמרה פסילונה.
למרות התנגדותה המשיך האיש במסכה להציג את הצעתו. “אתן מודאגות בצדק,” אמר. “הדעה הרווחת היא שמכשפה אחראית להיעלמותם של הילדים, והכפרים שאיבדו את ילדיהם לא מוכנים לעבור על זה בשתיקה. אני חי במחבוא כבר כמה חודשים ובכל זאת שמעתי גם אני על פעולת התגמול שהם עומדים לבצע. הם לא מדברים על ציד מכשפות — הם מדברים על השמדה מוחלטת!”
המכשפות היו המומות מהחדשות המרעישות. האם האיש במסכה סתם מנסה להרגיז אותן או שמא המצב חמור אפילו יותר מכפי ששיערו?
“ומשום כך אנחנו צריכות למצוא את המכשפה האשמה כל עוד יש לנו אפשרות לעשות את זה,” אמרה האגטה.
האיש במסכה הניד את ראשו. “אני חושש שזה לא יעזור. שום דבר שתעשו לא יוכל לשנות את דעתם,” אמר. “הטֶבח יקרה גם אם תצליחו להוכיח את חפותה של כל מכשפה בנפרד. הם לא רוצים שתיתנו את הדין על הילדים החסרים; הם רוצים שתיתנו את הדין על כל הפשעים שהמין שלכן ביצע נגד המין האנושי. הם מנצלים את היעלמותם של הילדים בתור תירוץ לנקום על מאות שנים של מעשי כשפים.”
המכשפות שתקו. היחסים בין המכשפות לבני האדם תמיד היו מתוחים למדי, וייתכן שהיעלמותם של הילדים היא הקש ששבר את גב הגמל. ייתכן שתאוות הנקם של תושבי הממלכות הגיעה אל מעבר לנקודת האל־חזור.
“אתה מנסה לחרחר מלחמה בכל מקום שאליו אתה בא,” אמרה האגטה בניסיון נואש להמעיט בערך המידע שהציג האיש במסכה. “אסור לנו להקשיב לדבריו של האיש הזה! הוא לא ינוח ולא ישקוט עד שיבעיר את כל העולם!”
האיש במסכה חייך. “אולי תהיה לחימה ויהיו קרבות, אבל אתן מחשיבות את עצמכן יותר מדי אם נדמה לכן שזאת תהיה מלחמה,” אמר בעוקצנות. “ברגע שתהיו על הכוונת, לא יהיה לכן שום סיכוי לנצח — אתן פשוט תהיו מעטות מול רבים! בקרוב המין שלכן ייכחד, בדיוק כמו הדרקונים.”
המכשפה הרגשנית בירכתי החדר פרצה שוב בבכי. היא התכופפה והקיאה על הרצפה. “סליחה,” צייצה. “אני מאבדת שליטה בקלות.”
קולונל רֶמבֶּרט, שעמד בין חיילי הצבא הגדול, הרים גבה למראיה. היה במכשפה הזאת משהו שלא מצא חן בעיניו.
“אני חושב שמועצת־באושר־לעולמים עומדת מאחורי החטיפות!” אמר האיש במסכה. “הפיות תמיד רצו להיפטר מהמכשפות, ויזמו השמדה המונית של המכשפות שתעשה את העבודה בשבילן! אני לא אופתע אם יתברר שהפיה הסנדקית החדשה חטפה את הילדים בעצמה!”
“הפיה הסנדקית לעולם לא תחטוף שני תריסרי ילדים,” אמר אחד מראשיה של מכשפה בעלת שני ראשים שעמדה מאחור.
חולדה מרי, מכשפה עכברית עם רעמת שיער עבותה ושתי שיניים קדמיות ענקיות ובולטות, עלתה על הכיסא כדי למשוך את תשומת לבם של הנוכחים בפונדק. “אפילו אם הפיות לא עומדות מאחורי החטיפות, אני בטוחה שהן עודדו אותן!” אמרה.
“הן רוצות לחיות בעולם נטול כשפים!” אמרה אילנית.
“הן רוצות לקחת את כל הקססססמים לעצמן!” התיזה צפעונה.
המכשפות השתכנעו בקלות שהיעלמות הילדים היא מזימה שנרקמה נגדן, וחיש מהר כל הפונדק רחש שנאה לפיות. האיש במסכה הביא את המכשפות בדיוק למקום שרצה.
“הגיע הזמן שתילחמו להדוף את ההתקפה עליכן!” הוא אמר.
המכשפות הריעו, אבל פסילונה הנידה את ראשה. קולה של התבונה דיבר מפיה.
“זאת תהיה התאבדות,” אמרה. “לפני רגע אמרת בעצמך שאנחנו מעטות מול רבים, על אחת כמה וכמה אם הפיות באמת מעורבות.”
האיש במסכה חיכך את כפות ידיו זו בזו. “לא אם תרכשו את החברים הנכונים,” אמר בשחצנות. “בעזרתי, תוכלו לגייס צבא אחר!”
המכשפות הגיבו על דבריו בקרקור. הרעיון נראה להן מגוחך.
האגטה מיהרה לקחת את רשות הדיבור. “צבא? צבא של מה?” צחקה. “ומלבד זאת, כבר היה לך צבא והוא נחל תבוסה משפילה. איך אפשר לסמוך עליך שתוכל להנהיג צבא אחר?”
האיש במסכה הביט בה בזעם. ניכר בו שהיא נגעה בנקודה רגישה.
“אני לא הובסתי!” צעק. “הקדשתי את כל חיי לתכנון חיסולן של הפיות! עד כה הצלחתי בכל שלב של תוכניתי! הצבא הגדול, הדרקון, ההתקפה על הארמון — כל אלה לא נועדו לנצח את הפיות אלא רק להחליש אותן! וכשהן חשבו שהקרב הסתיים, התגנבתי חזרה לארמון ולקחתי את השיקוי שבו הייתי מעוניין מלכתחילה! עכשיו הוא ברשותי, והמלחמה האמיתית יכולה להתחיל!”
אגלי זיעה נספגו בשק החבוש לראשו של האיש במסכה. הוא נשם כמה נשימות עמוקות להרגיע את עצמו.
“אבל לפני שנוכל לעבור לשלב הבא בתוכניתי, אני צריך את עזרתכן,” המשיך. “בארמון הפיות היה עוד משהו שהתכוונתי לגנוב יחד עם השיקוי — אוסף מסוים, אבל הפיה הסנדקית הקודמת נפטרה ממנו כנראה. אני צריך שתעזרו לי לגלות מה היא עשתה איתו. ברגע שנמצא את האוסף הזה, השילוב שלו ושל השיקוי יאפשר לי לגייס צבא חדש.”
פסילונה שילבה את זרועותיה. “אבל איזה מין צבא זה יהיה?” שאלה. “אם הצבא הגדול והדרקון גם יחד לא הצליחו להשמיד את הפיות, מה כן יצליח?”
“צבא שיעלה על כל דמיון!” אמר האיש במסכה בתנועה תיאטרלית. “צבא שלעומתו הצבא הגדול ייראה כמו חבורת ילדים! אני חלמתי ובניתי עליו מאז ילדותי, ובעזרתכן אוכל להביא אותו הנה. נוכל להנהיג את הצבא הזה יחד ועולם האגדות יהיה שלנו!”
המכשפות התקשו להחליט אם האיש במסכה אינו שפוי או שיש ממש בדבריו.
למשמע דבריו המכשפה הרגשנית לא הצליחה יותר למשול ברוחה. “אני מצטערת. זה פשוט נפלא לראות אדם דבק כל־כך בעקרונותיו,” בכתה, והדמעות זלגו על לחייה.
קולונל רמברט בחן את המכשפה בחשדנות. בעודה בוכה, נשטף חוטם הגזר שלה בדמעותיה — זו הייתה תחפושת!
“אדוני, אני חושב שיש כאן עוד אנשים מלבד המכשפות!” צעק אל האיש במסכה. הוא מיהר לשלוף את האקדח מתחת למעילו וכיוון אותו אל המכשפה.
המכשפה הרגשנית ניתרה פתאום לגובה וביצעה גלגול באוויר בעודה שולפת חרב ארוכה מתחת לגלימתה. באִבחת חרב חתכה את קנה האקדח של רמברט תוך כדי נחיתה לרגליו.
המכשפה גנחה ואחזה בכרסה. “לאישה בהיריון מתקדם קשה יותר לבצע גלגול באוויר,” אמרה.
האיש במסכה בהה במתחזה — היא לא הייתה כלל מכשפה.
“זהבה!” צרח.
“זהבה, מה את עושה בפונדק?” שאלה האגטה.
“שלום, האגטה,” אמרה זהבה. “אנחנו עקבנו אחרייך הנה. ידענו שהאיש במסכה לא יתגבר על הפיתוי להשמיע את אמרי השפר שלו למכשפות.”
“אנחנו?” שאלה האגטה.
האיש במסכה סטר לרמברט על לחיו.
“אידיוט שכמותך! הובלת אותנו ישר למלכודת!” צעק. “תִפסו אותה!”
חיילי הצבא הגדול חשו לעבר זהבה עם אקדחים שלופים בידיהם.
“עכשיו!” היא צעקה.
ארבע דמויות בירכתי החדר השליכו את התחפושות שלהן. ג’ק, כיפה אדומה, צפַרדִי והחזירון הקטן השלישי הסתתרו כל הזמן בין המכשפות.
המכשפה בעלת שני הראשים זינקה לעבר האיש במסכה וכשהגיעה לקרבתו התפצלה לשני אנשים נפרדים — אלכס וקוֹנֶר בֵּיילי.
אלכס כיוונה לעברו את השרביט שלה וקונר שלף את חרבו.
“אתה לא האיש במסכה היחיד כאן, אחי,” אמר קונר.
אלכס לא אמרה דבר. היא לפתה את השרביט שלה בכוח רב כל־כך עד שחששה לשבור אותו. אחרי חודשים רבים של חיפושים קדחתניים הם מצאו סוף־סוף את האיש במסכה. עכשיו היא תחשוף את פניו בפומבי ותגלה לעולם מי הוא באמת.
“זה נגמר,” אמרה לו אלכס. “והפעם אף אחד לא הולך לשום מקום!”
אלכס נופפה בשרביט שלה וסורגי פלדה הופיעו על כל דלת וכל חלון. התאומים, חבריהם, המכשפות, החיילים והאיש במסכה היו כלואים בפונדק.
“זאת הפיה הסנדקית!” צעקה חולדה מרי ומהומה פרצה בפונדק. המכשפות התרוצצו לכאן ולכאן כאילו פרצה שם שרֵפה. באין שום פתח יציאה, המהומה רק הלכה וגברה. כל המכשפות המתרוצצות סביבם הִקשו על התאומים לפקוח עין על החיילים ועל האיש במסכה.
המצב נעשה מדאיג מאוד, ואלכס הרגישה שלבה מחיש את פעימותיו. אסור לה לאבד שוב את האיש במסכה — לא אחרי שכבר הגיעה קרוב כל־כך ליעד.
“מספיק!” שאגה אלכס. עיניה התחילו לזהור ושערותיה ריחפו באוויר סביב ראשה. בלי שתניף את השרביט שלה, התחילו צמחים מטפסים לבקוע מתוך האדמה. הם נכרכו סביב הרגליים של כל המכשפות ושל כל חיילי הצבא הגדול, ומשכו אותם לרצפה.
קונר הביט סביבו בעצבנות. “אלכס, צאי מזה!” לחש. “תזכרי שאת צריכה להישאר ממוקדת כדי לשלוט בכוחות שלך!”
אלכס טלטלה את ראשה כדי להיפטר מטשטוש הדעת שגרמו לה רגשותיה. שערותיה צנחו ועיניה הפסיקו לזהור. בחודשים האחרונים היא התקשתה לשלוט בכוחותיה, אבל כרגע לא שינה לה כלל אם זימון הצמחים המטפסים נעשה בהכרה או בתת־ההכרה — הדבר היחיד שעניין אותה היה תפיסת האיש במסכה.
“את ילדה עם המון כוח, אבל תצליחי רק להרגיז את המכשפות אם תתנהגי אליהן ככה,” אמר האיש במסכה. הוא הביט סביבו וחיפש פתח מילוט.
“אני מוכנה להסתכן,” אמרה אלכס.
“טוב מאוד — כי גם אני מוכן!”
האיש במסכה זינק אל הקדֵרה, דחף והפך אותה על צדה. הנוזל שהכילה נשפך על הרצפה ואורו הועם, והפונדק החשיך כולו. אלכס נופפה בשרביטה ולפידים בוערים הופיעו על הקירות והאירו שוב את החדר, אבל האיש במסכה כבר נעלם.
“אלכס! תראי!” צעק קונר והצביע על האח. “הוא מטפס בארובה כדי להגיע אל הגג!”
אלכס הספיקה לראות את רגליו של האיש במסכה נעלמות בתוך הארובה. היא רצה אל האח וטיפסה בארובה אחריו.
המכשפות נלחמו בצמחים המטפסים הכובלים אותן. צפעונה, עַכּבִישׁונה, חולדה מרי ופחמינה הצליחו להשתחרר והתנפלו על קונר ועל האחרים.
“אנחנו לא מוכנות שיתייחסו אלינו בחוסר כבוד בפונדק שלנו!” צעקה חולדה מרי. היא הושיטה את ידה ומקל של מטאטא עף אליה. היא עלתה עליו ועפה במעגלים סביב קונר, ולא הפסיקה לשרוט ולהכות אותו.
“אַיי,” צעק קונר. “מספיק עם זה, גברת חולדה!”
הוא תפס את מקל המטאטא ושניהם חגו יחד סביב החדר, נחבטו בקירות ובתקרה וניתזו מהם חזרה כמו כדור פינג פונג.
צפעונה זחלה על הקיר כמו לטאה והסתערה על זהבה. האֵם־לעתיד הניפה את חרבה וכרתה את זרועה השמאלית של המכשפה. היא הביטה בזרוע הכרותה המונחת על הרצפה ופרצה בבכי.
“אני כל־כך מצטערת!” התייפחה, אבל דמעותיה יבשו חיש מהר. “רגע, זה בכלל לא נכון! זה רק ההורמונים המחורבנים האלה!”
טוב שהיא התאוששה במהירות, כי הזרוע השמאלית של צפעונה צמחה מחדש כמעט בן־רגע. לשונה נשלחה מפיה וחגה סביב זהבה כמו פַּלְצוּר אדום חלקלק. היא נכרכה על רגליה של זהבה והפילה אותה לקרקע.
ג’ק חש לעזרתה של אשתו, אבל אילנית חסמה את דרכו. מאות חרקים זחלו מתוך קליפת העץ של המכשפה והתנפלו עליו. הם עקצו אותו בכל גופו. ג’ק התגלגל על הרצפה ועשה מאמצים נואשים לנער אותם מעליו.
עכבישונה שמה עין על צפרדי. היא התחילה לרדוף אחריו סביב החדר ואגב ריצה ירתה לעברו מטחים של קורי עכביש.
“אני שונא עכבישים! אני שונא עכבישים!” צעק צפרדי והחיש את צעדיו. “אני לא מבין איך הסכמתי לעשות את זה הלילה. יש לי ממלכה שאני צריך לנהל!”
במקום לחוש לעזרת החבר שלה, התיישבה כיפה אדומה ליד החזירון הקטן השלישי והניחה קלסר עבה ביניהם.
“כולם עסוקים, אז נראה לי שכדאי לנו לנצל את הזמן לתכנון הפרטים האחרונים של החתונה,” אמרה בעליזות ודפדפה בקלסר.
“כמובן, הוד מלכותך בעבר ובעתיד,” אמר החזירון הקטן השלישי.
“יקירתי, אני לא חושב שזה הזמן המתאים לתכנן את החתונה שלנו,” אמר צפרדי שהצליח בקושי לחמוק ממטחי הקורים הנורים לעברו.
“נשארו רק ימים מעטים עד החתונה, צ’רלי!” אמרה כיפה אדומה. “העזרה שהושטנו לתאומים ברדיפה אחרי האיש במסכה גזלה הרבה מאוד מזמננו, בקושי נשאר לי זמן לתכנן משהו. אז איפה היינו? אה, כן, אני צריכה לבחור את הבד בשביל המפות…”
היא שלפה מתוך הקלסר שלוש דוגמאות של בד אדום.
“מה דעתךָ, מותק? כדאי לבחור באדמדמוּת, בסמיקוּת או בחכלילוּת?” שאלה והראתה לו את הדוגמאות.
קוּר זדוני נורה לעבר כיפה אדומה, חטף מידה את אחת הדוגמאות והצמיד אותה אל הקיר.
“אה, הצעה מצוינת!” אמרה. “אז החלטנו, אדמדמוּת!”
“כן, גברתי,” אמר החזירון הקטן השלישי ורשם את ההחלטה בפנקס קטן.
קונר לא הצליח להמשיך להיאחז במקל המטאטא והרפה ממנו בבת־אחת. הוא וחולדה מרי התעופפו לשני כיוונים מנוגדים. חולדה מרי התנגשה בצפעונה בדיוק כשזו עמדה להתנפל על זהבה, ושתיהן צנחו לרצפה.
קונר נחת על פחמינה. המכשפה שאגה בזעם וכל גופה זהר מהלָבָה הלוהטת שהצטברה בתוכה. היא פערה את פיה ולשון אש פרצה ממנו כמו מפיו של דרקון. קונר זינק אל מאחורי הקדֵרה ההפוכה וניצל בנס משרֵפה.
“אני אשמח לקבל קצת עזרה! העניינים מתחילים להתלהט כאן!” צעק קונר אל חבריו.
האגטה כרעה על הרצפה והניחה עליה את כף ידה. היא עצמה את עיניה והתרכזה. רעם הרעים מתחת להאגטה והתגלגל אל מתחת לפחמינה. סילון מים פרץ מהרצפה מתחתיה והעיף אותה לקצה הרחוק של הפונדק. האגטה כיוונה מחדש את הרעם וסילון מים נוסף פרץ מתחת לאילנית והעיף גם אותה לשם.
זהבה מיהרה לגשת לג’ק ועזרה לו לנער את החרקים מגופו. פתאום היא התכווצה בכאב.
“את בסדר, זהביק?” שאל ג’ק בדאגה.
“התינוק בועט,” אמרה. “אני חושבת שהוא רוצה להשתתף בלחימה. אני לא יודעת אם זה בן או בת, אבל יש לו בעיטות חזקות.”
“בדיוק כמו לאימא שלו,” אמר ג’ק בחיוך.
בצד האחר של הפונדק איבדה כיפה אדומה את סבלנותה והתחילה לצעוק על צפרדי.
“מה יהיה הקישוט המרכזי של השולחנות?” שאלה אותו. “נרות או פרחים?”
צפרדי לא ענה. הוא עדיין היה טרוד בהתחמקות מעכבישונה. הוא נשם בכבדות ותנועותיו הלכו ונעשו איטיות יותר ויותר. כל קוּר שהמכשפה כיוונה לעברו נחת קרוב יותר אליו מקודמו.
“צ’רלי, למה אני מרגישה שהחתונה הזאת מעניינת רק אותי?” שאלה. “המעט שאתה יכול לעשות זה לענות לי.”
היא העיפה מבט אל מעבר לכתפה וראתה את צפרדי צמוד לקיר, עטוף בקוריה הדביקים של עכבישונה. המכשפה העכבישית חשפה את שיני הארס שלה ועטה עליו. צפרדי החוויר וצבעו נעשה ירקרק בהיר.
“אני לא אהיה טעים לך!” זעק צפרדי.
“ניסיון יפה, אבל צפרדעים הם המאכל האהוב עליי!” נהמה עכבישונה.
היא עמדה לנעוץ בו את שיני הארס שלה כשכיפה אדומה חבטה בראשה בכיסא. המכשפה צנחה לקרקע ושכבה בלי נוע.
“כל הכבוד, יקירתי!” הריע צפרדי.
כיפה אדומה קירבה אליו את הכיסא והתיישבה. “צ’רלי, סוף־סוף הצלחתי לתפוס אותך לרגע, אז אני חושבת שזה זמן טוב לדבר על רשימת המוזמנים.”
צפרדי נאנח. כעת לא הייתה לו כל אפשרות לחמוק מתכנון החתונה.
בינתיים האיש במסכה זחל החוצה מפתח הארובה ועלה על הגג. הוא רץ אל קצהו וחיפש דרך לרדת ממנו. אלכס הייתה ממש מאחוריו, אבל כשהשתחלה מבעד לארובה הצרה נלכדו זרועותיה לצד גופה. היא הייתה תקועה ולא הצליחה להגיע לשרביט שלה.
האיש במסכה זחל על ברכיו וידיו והתחיל לרדת בזהירות מהגג.
“לא תצליח להימלט הפעם!” צעקה אלכס. כמו קודם, התחילו עיניה לזהור ושערותיה ריחפו סביבה. פתאום הזדעזע כל הפונדק. הוא התנדנד לכאן ולכאן ולבסוף התנתק מהערוץ לגמרי והתרומם באוויר כמו בלון ענקי.
“אלכס! אני מקווה שאת עושה את זה בכוונה!” אמר קונר. כל תשובה לא נשמעה, לכן הוא נכנס לארובה וזחל אחריה.
הפונדק התרומם באוויר, גבוה יותר ויותר, ריחף מעל לצמרות העצים של יערות הגמדים ונסק לעננים. הארובה שבתוכה הייתה אלכס תקועה התפרקה לבנה אחר לבנה והיא השתחררה. לאיש במסכה כבר לא היה לאן לברוח. סוף־סוף הייתה לאלכס ההזדמנות לשאול אותו את השאלות שהציקו לה בחודשים האחרונים.
“רק תגיד לי למה!” אמרה. “למה שיקרת לנו? למה התחזֵיתָ למת?”
“החיים יהיו משעממים כל־כך אם נדע את כל התשובות,” אמר האיש במסכה בלי להתיק את מבטו מהאדמה שהלכה ונעלמה מן העין.
“איך יכולת לעשות דבר כזה למשפחה שלך?” שאלה בייאוש. “אנחנו אהבנו אותך!”
האיש במסכה צחק. “את לומדת את האמת בדרך הקשה, בדיוק כפי שלמדתי אותה אני,” אמר. “אהבה! אין דבר כזה. משפחות הן אנשים זרים שיש קרבת דם ביניהם. הם מבטיחים לך אהבה שאינה תלויה בדבר, אבל בסופו של דבר הם בוגדים בך בצורה יותר מכאיבה מכולם. אני למדתי את הלקח הזה מאימא שלי, ועכשיו את לומדת אותו ממני.”
אלכס נענעה את ראשה. “אתה אדם חולה,” אמרה. “אני לא יודעת איך נעשית כזה, אבל קונר ואני יכולים לעזור לך!” היא הושיטה לו את כף ידה הפתוחה, אבל האיש במסכה רק לטש בה עיניים זועמות.
קונר הגיח מפתח הארובה השבורה והצטרף בצעדים זהירים אל אחותו.
“אלכס, את לוקחת אותנו לירח?” שאל.
הם כבר היו בגובה אלפי מטרים, הרבה מעל לעננים. אלכס לא הרגישה לאיזה גובה הגיע הפונדק, וגם לא היה אכפת לה.
“תיכנע, אין לך אפשרות אחרת,” אמרה אלכס לאיש במסכה. “יש רק דרך אחת למטה ואתה בא איתנו!”
האיש במסכה הכניס את ידו לכיס מעילו והוציא ממנו ספרון קטן עם כריכה מוזהבת ובקבוק כחול של שיקוי. אלכס זיהתה מיד את הבקבוקון שגנב מארמון הפיות.
“את טועה,” אמר חרש. “תמיד יש עוד אפשרות.”
האיש במסכה התגלגל מהגג וצנח חזרה לקרקע. התאומים צרחו ורצו לקצה הגג להביט למטה. האיש במסכה נפל מבעד לעננים מתחתם ונעלם מעיניהם.
“אני לא מאמין!” אמר קונר. “הוא התאבד!”
אלכס נענעה את ראשה באי־אמון. “לא!” אמרה. “זה לא היה אמור להיגמר ככה. אנחנו היינו אמורים לעזור לו!”
אלפי רגשות התערבלו בתוכה בסופת טורנדו רגשית. היא הייתה המומה כל־כך שבקושי הצליחה להתמקד במשהו. שערותיה גלשו למקומן ועיניה חזרו להיות רגילות.
פתאום הפונדק התחיל ליפול מהשמים. התאומים וכל באי הפונדק צרחו באימה. קונר נאחז בארובה השבורה ביד אחת והחזיק בכוח באחותו בָּאחרת כדי ששניהם לא יעופו מהגג.
תוך כדי הנפילה התחילו לנשור חתיכות מהפונדק. חלק גדול מהגג אבד והתאומים יכלו לראות את חבריהם העומדים בתוכו ונאחזים בכל מה שאפשר.
“בבקשה, אני רוצה להתחתן בריאה ושלמה!” צרחה כיפה אדומה.
“אלכס! תעשי משהו!” צעק קונר אל אחותו.
אלכס התקשתה להשתלט על השרביט תוך כדי נפילה, אבל לבסוף הרימה אותו מעל לראשה והניפה אותו באוויר כמו שוט, שנייה לפני שהם הגיעו לקרקע. נפילתו של הפונדק נבלמה באחת כאילו היה מחובר לחבל סמוי מן העין של באנג’י. הוא ניתר חזרה למעלה ואחר כך נחת בתוך ערוץ האיש המת — והתפרק לערֵמת זרדים גדולה.
“כולם חיים?” שאל קונר אחרי שהוא ואלכס ניערו מעליהם את שברי הפונדק.
חבריהם, החיילים וכל המכשפות גנחו ונאנקו — כולם היו מכוסים בשברים של מה שהיה פעם פונדק. זהבה התיישבה והקיאה שוב.
“זה בגלל התינוק או בגלל הנפילה?” שאל אותה קונר.
“אני לא יודעת בדיוק,” אמרה זהבה.
פסילונה שאגה בזעם. היא עדיין נלחמה בצמחים המטפסים שנכרכו סביבה. “אתם הרסתם את הפונדק שלנו!” צרחה. “אתם תשלמו על זה ביוקר!”
“תשלחי לנו את החשבון,” אמר קונר ועזר לאחותו ולחבריהם לקום על רגליהם.
“מה קרה לאיש במסכה?” שאל צפרדי.
קונר הביט באלכס, אבל היא לא הייתה מסוגלת להוציא את המילים מפיה. חבריהם הקריבו חודשים מחייהם ועזרו לה לחפש את האיש במסכה, ועתה הם ישובו לבתיהם בידיים ריקות. רגשי האשם היו בלתי נסבלים, ואלכס חשבה שחייה נהרסו בדיוק כמו הפונדק.
“הוא הלך,” סיפר קונר לחבריהם. “כאילו, הלך לעולמו.”
בתוך שעה הגיעו סר למפטון ויחידה קטנה של חיילי הממלכה הקסומה אל חורבותיו של הפונדק והצטרפו אליהם. הם חנו ביער בקרבת מקום למקרה שהתאומים יצטרכו את עזרתם. כעת הם כיתרו את שרידי הצבא הצרפתי הגדול ואת המכשפות וכבלו את כולם.
אלכס התיישבה על סלע ליד הערוץ והשתדלה להירגע מאירועי הלילה. קונר ניגש אליה והניח את ידו על כתפה.
“משהו טוב בכל זאת יצא לנו מהלילה, לפחות אנחנו יודעים שאף אחת מהמכשפות האלה לא אחראית להיעלמות של הילדים,” אמר.
אלכס לא הייתה מודה בזה בעד שום הון שבעולם, אבל הילדים הנעדרים היו הדבר האחרון שהעסיק אותה ברגע זה.
“לא ציפיתי שהוא יעדיף להתאבד מאשר להתעמת איתנו,” אמרה. “לא הייתי מעלה את הפונדק לאוויר אילו חשבתי שהוא יקפוץ.”
“אבל את באמת העלית את הפונדק לאוויר או שזה פשוט קרה?” שאל קונר. “המון דברים פשוט קורים בזמן האחרון.”
אלכס גלגלה את עיניה והתרחקה ממנו, אבל הוא הלך אחריה.
“מאז שראית את פניו של האיש במסכה את מתקשה לשלוט בכוחות שלך,” אמר. “את צריכה להיזהר עם…”
“למה אתה ממשיך לקרוא לו האיש במסכה?” צעקה אלכס. “הוא אבא שלנו, קונר! אני יודעת מה ראיתי! למה אתה לא מאמין לי?”
“לא הייתי מקדיש את חמשת החודשים האחרונים לחיפושים אחריו אלמלא האמנתי לך שראית משהו,” אמר. “אני רק לא יכול לחשוב עליו כעל אבא שלנו לפני שאראה את פניו בעצמי.”
אלכס נאנחה. “טוב, הוא מת, אז הוא לא צריך להדאיג את שנינו יותר,” אמרה. “הלוואי רק שיכולתי להגיע אליו בזמן כדי לעזור לו — לשנות אותו בחזרה לאיש שהכרנו.”
קונר הנהן. “כעת את יכולה להתמקד בלתקן את עצמך.”
קונר לא היה מוטרד מכל העניין כמו אחותו. למעשה, הוא אף פעם לא האמין שהאיש במסכה הוא אביהם. לא משנה כמה פעמים חזרה אלכס על סיפורה, הוא ידע שאביהם לא היה מעולל לעולם האגדות את מה שעולל האיש במסכה. ובכל זאת, קונר לא היה מסוגל לספר לאחותו מה הוא מרגיש באמת.
“מה לעשות עם חיילי הצבא הגדול ועם המכשפות?” קרא סר למפטון אל התאומים.
“את חיילי הצבא הגדול קח לכלא פינוקיו,” הורתה לו אלכס. “אבל את המכשפות תשחרר — אני רוצה לתקן את הרושם המוטעה שיש לי משהו נגדן.”
“כן, הפיה הסנדקית,” אמר סר למפטון.
אחד מחיילי הממלכה הקסומה הגיח מהיער וניגש בריצה אל סר למפטון.
“המפקד, סרקנו את כל היער אבל לא מצאנו כל זכר לאיש במסכה,” אמר. “חיפשנו באזור שבו נפל בוודאות, אבל לא מצאנו את הגופה שלו או את שרידיה.”
אלכס וקונר הביטו זה בזה בתדהמה.
“מה?” אמרה אלכס. “יכול להיות שהוא חי?”
“איך הוא הצליח לשרוד את הנפילה?” שאל קונר.
עיניה של אלכס דילגו מאדם לאדם ונחו על קולונל רמברט. היא זינקה לעברו. עיניה התחילו שוב לזהור ושערותיה ריחפו סביב ראשה. הזעם השתלט עליה פעם נוספת.
“אלכס? מה את עושה?” שאל קונר ורדף אחריה.
בטרם הספיק למנוע בעדה, היא הפיחה רוח חיים בעצים סביב הערוץ. הם לפתו בענפיהם את כל האנשים שהיו בערוץ, מלבד אלכס, והצמידו אותם אל הגזעים שלהם. קונר, חבריו, המכשפות, חיילי הצבא הגדול והממלכה הקסומה, כולם היו שבויי תת־ההכרה של אלכס.
העץ שאחז בקולונל רמברט עקר את עצמו מהאדמה והניף את השבוי שלו באוויר לפני אלכס.
“איך הוא שרד את הנפילה? אתה בטח יודע!” צעקה עליו.
“אני נשבע לך, מדמואזל, שאין לי מושג,” אמר.
החביקה של העץ נעשתה הדוקה יותר — אבל לא רק שלו. כל העצים בערוץ לפתו את גוף שבוייהם בכוח רב יותר.
“אלכס! תירגעי! את פוגעת בנו!” התחנן קונר.
אחותו התנהגה כאילו היא בטראנס — קונר מעולם לא ראה אותה נרגזת כל־כך. שום דבר לא היה קיים בשבילה לבד מקולונל רמברט והתשובות שרצתה לקבל ממנו.
“מה עושה השיקוי שהוא גנב מארמון הפיות?” שאלה אלכס. “ומה עוד נחוץ לו כדי לגייס את הצבא שעליו דיבר?”
“הוא לא סיפר לנו כלום!” אמר רמברט. “הוא שומר את הסודות שלו לעצמו!”
הענפים נכרכו סביב צווארו של רמברט וחנקו אותו.
“אז אתה יודע בוודאי לאן הוא הלך!” קראה אלכס. “תגיד לי!”
רמברט השתנק ובקושי הצליח לדבר. “אני… לא… יודע…” השתעל. “אני נשבע!”
“אלכס, תפסיקי!” זעק קונר.
אלכס התעשתה והעצים שבו למצבם הרגיל. הם הִרפו משבוייהם והפילו אותם לקרקע.
אלכס הביטה סביבה במבוכה רבה, המומה ממה שעשתה זה עתה — כאילו הייתה אדם אחר לחלוטין.
אחיה וחבריו הביטו בה, מזועזעים עד עמקי נשמתם. אף אחד מהם, לרבות אלכס עצמה, לא ידע שהיא מסוגלת לעשות דברים כאלה.
“אני כל־כך מצטערת!” אמרה אלכס ועיניה התמלאו דמעות. “אני לא יודעת מה קרה לי!”
היא הליטה את פניה בידיה וברחה ליער. אחיה אפילו לא ניסה ללכת בעקבותיה; ניכר בה שהיא רוצה להיות לבדה.
“אני חושש שהחיפושים שלנו אחר האיש במסכה רחוקים מלהסתיים,” אמר צפרדי כדי להפיג את המתח.
קונר הנהן, אבל המשך החיפושים אחר האיש במסכה לא היה הדבר שהפחיד את כולם — הם פחדו מאחותו.

כריס קולפר זכה בפרס גלובוס הזהב על גילום דמותו של קורט האמל בסדרה GLEE, והופיע ברשימת מאה האנשים המשפיעים בעולם של טיים מגזין.

הסדרה ארץ האגדות מככבת ברשימות רבי־המכר בעולם.

X