אני קהלת | לרכישה באינדיבוק




אני מאשר לקבל דיוור

אני קהלת

אני קהלת

שנת הוצאה: 2008
מס' עמודים: 106
איך תרצ/י את הספר שלך?
- 26
- 26

“קהלת, כמונו, מהל עצב בשמחה ושמחה בעצב; הוא לא הסיק מסקנות, הוא דן בין סתירות; הוא אהב את החיים על אף שהיו בעיניו הבל. מעל לכול, הוא לעולם אינו מעמיד פנים… ועל כן אנו אוהבים אותו, כי הוא מצליח לגעת באמת בכל ייסורינו. הוא ראה כמעט הכול… קהלת תופס את מקומו המוגדר בתולדות המאבק המתמשך בין התודעה היהודית לבין עוולות העולם. הוא סמל להפוגה במאבק. לא ניתן למצוא אצלו רבב של משיחיות, תחיית המתים, קנאות דתית, פטריוטיות או יחס מועדף לבני גזעו.”

 

מסה מבריקה זו על ספר קהלת, על מחברו המסתורי, ועל התקופה שבה נכתב, מציגה באור אקטואלי להפליא את ספר החוכמה העתיק הזה. ארנסט רנאן איפיין את קהלת כַּאוניברסלי מבין ספרי התנ”ך והגדירו כתרומה ייחודית של עם ישראל לאנושות.

עוד על ספר זה

חוות דעת

אין עדיין חוות דעת.

היה הראשון לכתוב סקירה “אני קהלת”

בקרוב…

1.

 

בספר היוצא דופן ומעורר ההערצה הזה שהעניקה האומה היהודית לאנושות, הנקרא בפי כל אומות העולם — התנ”ך, המחשבה הדתית כה שלטת עד כי אנו מופתעים לגלות בו כמה דפי כפירה. שיר השירים מוכיח, כפי שהיה אפשר להניח מראש, שעם ישראל הקשיש נמצא באותה עת בתקופת נעוריו. ספר נוסף וייחודי ממנו, ספר קהלת, מראה כי העם החדור לכאורה בכל נימי נפשו בשאיפה נלהבת לצדק ובקנאות עזה לכבודו של י־ה־ו־ה, גילה ספקנות בתקופות מסוימות. ניסיתי להנהיר את שיר השירים וליישב כמה מהקושיות העולות ממנו. כדי ליצור תמונה מהימנה של תודעת עם ישראל, אני סבור שהכרחי לעיין באופן מעמיק בספר קהלת. במובן מסוים הבעיה פשוטה יותר, שכן גם אם קיימים בספר קהלת פרטים מעורפלים באותה המידה שהם נמצאים באיוב או בשיר השירים, הרי אופיו הכללי וגילו הצעיר יחסית מעלים פחות ספקות. אין ספק שחיבור זה נחשב לאחת היצירות המודרניות ביותר בספרות העברית. מבחינת אופיו הספקני או האפיקוריאני, לא יקשה עלינו לתהות על מובנם המדויק של שניים או שלושה פסוקים, אך אין לכך כמעט חשיבות. גם אם המחבר עצמו לא היה חדור ספקנות, לכל הפחות הוא נתקל בה והגדיר אותה בצורה המושלמת, החיה והישירה ביותר. ואולם, אין נוטשים כמעט את הספקנות; דווקא מתחפרים בה תוך כדי שמתאמצים להיחלץ ממנה. וגם מי שמצליח כביכול לחמוק מפניה, נושא עמו את חותמה שאי אפשר למחקו, בדומה לקדחת רדומה, הנכונה תמיד להתעורר.

כותרת הספר הקטן שאנו עוסקים בו היא מילה משוּנה בת ארבע אותיות, ק־ה־ל־ת, שאי אפשר לבארה כראוי כשלעצמה. זה השם של הדמות הנושאת דברים לאורך כל הספר. למעשה, הספר אינו אלא נאום, מעין וידוי, מחרוזת עצות שהמחבר שם בפיו של אדם בשם קהלת, שטוען כי הוא בן דוד ומלך בירושלים.[1] עד מהרה מבינים שקהלת אינו אלא שם צופן לשלמה המלך. בספרי התנ”ך אפשר למצוא דוגמאות נוספות לשימוש בשמות בדויים.[2] קהלת בן דוד היה מלך רב עוצמה, בונה־עיר דגול, רודף תענוגות שהתמסר לנשים, ליין ולחוכמה; ממשיל משלים שגילה סקרנות כלפי כל דבר בטבע. אלה הן בדיוק התכונות המיוחסות לשלמה המלך בהיסטוריה ובאגדה. אין ספק שהמחבר, שלבטח הכיר את המשלים המיוחסים לשלמה המלך, לא רצה להציג בקדמת הבמה את יורש דוד. המלך המפורסם נראה בעיניו דמות נוחה להשגת המטרה שהציב לעצמו, דהיינו, להוכיח כי הכול הבל. אין עמדה מתאימה יותר מזו של שלמה, שהגיע לפסגת התהילה וההצלחה כדי לגלות את הרִיק המוחלט של כל הדברים המניעים את חיי האדם ואת קלות הדעת הגמורה שעליה מושתתת החברה.

האם ביקש המחבר, כמו רבים אחרים דוגמת המחבר האלכסנדריני של “חָכמת שלמה”,[3] לייחס לשלמה ספר נוסף? האם קהלת הוא ספר אַפּוֹקְרִיפִי,[4] אחד מן הכתבים הנמנים עם הספרות הפּסאוּדוֹפּיגרפית[5] הענֵפה, שלא חדלה להפיק תוצרים שונים החל בתקופתו של יהודה המכבי ועד לעידן בר כוכבא? לא בדיוק. כאשר מחבר יהודי ממאות הנושקות לראשית הספירה ביקש להחדיר רעיון רב עוצמה בקרב בני דורו, היה עליו להתהדר באיצטלה של נביא קדום או של אדם מפורסם כמו משה, חנוך, ברוך או עזרא, ולעשות כמיטב יכולתו לשוות לכתיבתו סגנון המאפיין את אחת הדמויות העתיקות הללו, ולא זו בלבד אלא שהיה עליו לגרום לאנשים להאמין לו, שכן באותה תקופה לא התקיימה ביקורת ספרותית בשום צורה. אין זו כוונתו של מחברנו כלל וכלל. מחבר הספרים החיצוניים הוא תמיד קנאי, המניח בצד את אהבת־עצמו למען מטרתו. רואים בנקל את נטייתו ואת הדעה המנחה אותו בעבודתו. מחבר קהלת, לעומת זאת, היה כועס מאוד אילו היו חושבים שהוא מסוגל להטפה, לעשיית נפשות מסוג כלשהו. אף שלא גילה לנו את שמו, הוא רחוק מלהיות מנותק מכל יומרה ספרותית; לעתים הוא אף קוטע את הסיפור וזונח אותו באופן מפתיע. בסוף החיבור, לאחר המילים האחרונות ששֹם בפיו של שלמה, הוא מדבר בשמו הפרטי ומבדיל עצמו לחלוטין משלמה. הפסוקים הבאים בהמשך אינם מהווים חלק מהיצירה, אך הם מוכיחים היטב שהחיבור לא הוליך שולל איש בעת הופעתו; שראו בו ספר מודרני ושהתייחסו אליו כאל אחד מהכתבים המתארים את חיי הקדושים שצורפו חדשות לבקרים לתורה ולנביאים הקדומים. בִּמקום לפתוח את הספר העתיק ולשלב בו את ספרו החדש של שלמה כהמשך לספר משלי, שֹמו את היצירה המאוחרת בסוף האוסף המקודש, שבו הוא ככל הנראה תפס את המקום האחרון במשך שנים רבות. המחבר, אם כן, אינו מתחזה יותר מאפלטון בפַּרמֶנידֶס או בטימֵאוס. ברצותו להעניק לנו טעימה מהפילוסופיה האֶלֶאַטית, בחר אפלטון בפרמנידס; ברצותו לתת לנו הצצה לפילוסופיה הפיתגורית, הוא בחר בטימאוס, ובשני המקרים הוא שם בפיהם נאומים שהתאימו לתורות שנלמדו בבית מדרשם. כך נהג גם מחברנו. בעבורו שלמה אינו אלא שם שאול שנועד להעביר את הרעיונות ההולמים, לפי תפיסתו, את סגנונו האגדי של המלך הקדום מירושלים.

יתרה מכך: הוא אינו מתאמץ יותר מדי להשמיע את רעיונותיו הספקניים והפסימיים מגרונו של שלמה המלך. הוא מסגיר את עצמו בכל רגע. הדמות שהמחבר מדבר באמצעותה מתבטאת בתחילה באופן ההולם את דברי בן דוד. לאחר מכן, המחבר מותיר על כנו סיפור הגולש לחזרות מייגעות ומשמימות. החל בפרק ד בערך,[6] הוא שוכח שבחר לדבר בשם שלמה; הוא חדל להתייחס ברצינות לבדיה שיצר במו ידיו. הוא מדבר בשם עצמו ומגולל באוזנינו את הייסורים שהסבו לו הנשים, את תוגת בדידותו, את המאמץ שהשקיע כדי להתעשר, ואת הטרדות שאינן נותנות לו מנוח בכל הנוגע ליורשיו. הוא לא מקיים את הבטחתו ומכאן ואילך מתבטא כמות שהוא, כלומר כאיש עסקים יהודי, שכל מחשבותיו טרודות בהשקעותיו ובמה שיקרה להונו לאחר מותו. חלק מההתפתחויות נשמעות לא קשורות או לא הגיוניות בעודן מתיימרות לבוא מפיו של שליט. חירות כתיבה שכזאת אפשר למצוא גם בספר איוב. יצירות אדירות ויפהפיות אלה מהעת העתיקה התעלמו באופן גורף מהדקדקנות המקובלת אצלנו ביחס לאמיתות ולסבירות הכתוב. הדמויות בהן אינן חדלות להפגין חוסר עקביות. העיסוק בייעודו של האדם תופס מקום אצל הנשמות הגדולות האלה במידה כזו, שהן אינן מקדישות תשומת לב או מחשבה כלשהי לדרישות הקטנוניות של אחידות החיבור הספרותי. הבדיה אינה אלא משחק בשבילן, תירוץ ותו לא.

במקום לקרוא לשלמה בשמו, וכדי לשמר נופך מסוים של מסתורין כדרכם של כל ממשילי המשלים, מכנה אותו המחבר בשם בן ארבע אותיות, קהלת, שנותרות עד ימינו חסרות פשר. אותיות הניקוד חסרות, כמקובל, אך אפשר להניח שהמחבר רצה שנקרא זאת קו־ה־לת. בקטע בספר,[7] התנועה o הוכנסה בין שתי האותיות הראשונות. מאז המאה השלישית לספירה ביטאו היוונים את השם Κωελεθ[8] (קוהלת). בעלי המסורה ניקדו בעקבות המסורת קוהלת ומתברר שהמתרגם היווני קרא באותה צורה כאשר תרגם את המילה [9]Εκκλησιαστη ς, “דַרשָן”. “קוהל”, למעשה, היא המילה המקבילה למילה εκκλησια. לפיכך היה מי שהסיק ש”קוהלת” פירושו “דרשן” או “נוֹאם”, Εκκλησιαζων. לאחר מכן, מטעמים דקדוקיים יותר נוחים מאשר מוצקים, היה מי שסבר שאפשר לקבוע כי המילה “קוהלת” בצורתה הנקבית היא בעלת משמעות זהה.

כך הפך “קוהלת”, השם הסמלי של שלמה, שנחשב למעין דרשן ומורה לקהל שהתקבץ לשומעו. אך פירוש זה דחוק למדי; ניכרת בו שיטת האסכולה הפרשנית העתיקה, הגורסת שעלינו להפיק משמעות מטקסט, סתום ומשובש ככל שיהיה. אין ספר פחות מטיף מקהלת. צורת הנקבה, יאמרו מה שיאמרו, היא טענת־נגד חזקה נגד פרשנות שכזאת. כל הפירושים שניתנו למילה קהלת לא יוכלו לתרץ דברים בלתי אפשריים. לכן יסולח לנו אם נחפש במקומות אחרים פתרונות שיהלמו את רוח הבלשנות לאמיתה, תוך נטילת הסיכון שייתכן שלא נמצא תשובה משביעת רצון.

מימים ימימה נהגו העברים להשתעשע בשמות פרטיים וליצור מהם צירופים יוצאי דופן, בעיקר על ידי אלב”מ ואתב”ש. שני הצפנים כוללים חלוקה של עשרים ושתיים האותיות לשני טורים שאפשר להתאימם זה לזה, אם בכך שמציבים אותם זה לצד זה ואם בכך שמקפלים אותם לאחור זה על זה, כאילו באמצעות ציר. בשיטה הראשונה, האות הראשונה (א) מתחלפת באות השתים עשרה (ל), האות השנייה (ב) מתחלפת באות השלוש עשרה (מ) וכך הלאה. בשיטה השנייה, האות הראשונה (א) מתחלפת באות האחרונה (ת), האות השנייה (ב) מתחלפת באות הלפני אחרונה (ש) וכך הלאה. דוגמאות למשחקי אותיות שכאלה אפשר למצוא אצל ירמיהו, כלומר שש מאות שנה לפני ישוע הנוצרי. כך, במערכת האתב”ש, שמה של בבל הופך ל”ששך”, כַּשְֹדִים הופך ל”לב קמי” (ירמיהו כה, כו; שם נא, א).[10] אם מרחיקים לכת עם המשחק, מנקדים את האותיות כך: שֵֹשַֹךְ, לֵב קָמָי ומחפשים משמעות במילים שנתקבלו במקרה, בדיוק כפי שהיה קורה אילו היו הופכים את האותיות הצרפתיות SGDG למילה sadigog או sudidag, ומעניקים להן הסבר על פי כללי האטימולוגיה הרגילים.

לשמו של קהלת ארבע אותיות בלבד, בדיוק כמו לשמו של שלמה. מיד עולה בדעתנו הרעיון ש”קהלת” אינו אלא חילוף אותיות של “שלמה” בצופן אלב”מ או אתב”ש. לצערנו, אין הדבר מעלה מאום בחכתנו; ארבע האותיות בשני הצפנים אינן מעלות הקבלה כלשהי, ואילו המשמעויות השונות שהאותיות מציעות, אף במבט שטחי, אינן מעודדות להמשיך ולחתור בכיוון זה בדרכנו לפתרון החידה.

מקור נוסף למילים מלאכותיות בעברית הוא הנוהג ליצור מילים בעזרת ראשי תיבות של מילים אחרות. לפי זאת, בימי הביניים נקרא רבי משה בן מימון הרמב”ם, והחכם המפורסם מטְרוֹאָה, רבי שלמה יצחקי, מכונה רש”י. אפשר להניח שלמילה חסרת הפשר “סֶלה” בתנ”ך, האופיינית לספר תהלים, שתורגמה ליוונית כדִיאַפְּסַלְמָה ((διάψαλμα, כלומר אינטרמצו או נגינת ביניים, יש מקור דומה. האם כך נוצרה המילה קהלת? אי אפשר לקבוע זאת. נוטריקונים שכאלה נותרים סתומים כאשר אי אפשר לחלץ מהם משמעות. זו בעיה ללא פתרון, ואפשר להעלות אין־ספור תשובות כדי לנסות ליישבה. אם במשך אלפיים שנה אין כמעט טקסטים שביארו את משמעות ראשי התיבות הצרפתיים SGDG, לעולם לא נוכל לשער שהמשמעות היא “ללא אחריות ממשלתית”.[11] בעניין זה, אפשר למצוא דוגמה מעניינת בַּשם לבנון. כל פני הסלעים החלקים מעט בהר הלבנון נושאים את הכיתוב AGIVCP, החוזר על עצמו מאות פעמים. בשלושה־ארבעה מקומות מצאתי את הנוסח המלא שממנו עולה כי מדובר בכריתת עצים ובמיני דברים שיש לשמור עבור הצִי. אין ספק שללא הגילוי של הנוסח המלא לא היה אפשר להעלות על הדעת דבר כה יוצא דופן.

אנו נוטים אפוא לסבור שארבע האותיות ק־ה־ל־ת אינן יוצרות במקור מילה של ממש. ואולם, מרגע שנוצרה המילה, ראה בה המחבר כינוי חלופי לכל דבר ועניין, ולכן בשני מקרים[12] מופיעה ה’ הידיעה לפני קבוצת האותיות “קהלת”. השירה המְשלית אהבה חידות שכאלה. שני שירי המוסר הקטנים המשולבים בספר משלי (פרקים ל-לא) מתחילים גם הם בשמות פרטיים, שנותרו עד עצם היום הזה בגדר חידות.

ארנסט רנאן (1823–1892) ההיסטוריון והבלשן הגדול, והמומחה הנחשב לשפות שמיות, תרגם לצרפתית את שיר השירים, איוב וקהלת. המסה הזאת, פרי הגותו המעמיקה, מציעה לקורא פרשנות מודרנית ואפשר לומר גם אירופית-חילונית, לכתב החוכמה העברי שהיה לחלק בלתי נפרד ממורשת ההגות והתרבות של האנושות.

X