איה | לרכישה באינדיבוק




אני מאשר לקבל דיוור

איה

איה

שנת הוצאה: 2017
מס' עמודים: 412
איך תרצ/י את הספר שלך?
- 0
- 0

איה הוא סיפורם של בני דור הבנים שנולד עם מדינת ישראל והשוני בין חלומותיהם האישיים לעומת החלום הלאומי של “אנשי בראשית”, הוריהם מייסדי המדינה.

זהו סיפור מסעה של אישה צעירה להגשמת חלומה, ושלושת הגברים המאוהבים בה, כל אחד בדרכו, וחלומו עימו. עלילותיהם נפרסות במשך שני עשורים, בישראל, בגרמניה ובאמריקה, עם כשלונות והצלחות, עזיבת בית וגעגועים אליו, מוראות מלחמה ונחמת האהבה.

סיפורי החיים של גיבורי הספר נשזרים זה בזה, וחברותם שורדת את מבחני המרחק והזמן עד לסוף המפתיע.

עוד על ספר זה

חוות דעת

אין עדיין חוות דעת.

היה הראשון לכתוב סקירה “איה”

בקרוב…

שלוש תחנות פרידה נותרו לאיה עד לתחנת האוטובוס. היא דחסה את השעון המעורר, את המחברת ואת נעלי הריקוד בתרמיל העמוס ויצאה להיפרד מהקיבוץ. בדרך לחדר של פרויקה הבחינה בדוכיפת מנקרת בעפר ונחפזת לעופף משם ברטט חום-לבן-שחור, שמעה את געיית הפרות ואת קרקורי המטילות מבעד לאוושת הרוח בעלי הפיקוסים, שאפה את ריחם המריר של שיחי הלנטנה הכתומים-צהובים, הביטה בפרחי הבוגנוויליה הסגולים שקופים על רקע שמים תכולים עם שארית צהבהבה שהותיר החמסין, ותהתה איך זה שרק עכשיו, בפעם האחרונה, היא מבחינה שוב בכל פרט סביבה כמו בפעם הראשונה.

בחדר של פרויקה היא נתקלה במתנדבת שעמדה לצאת. “לינדה,” אמרה המתנדבת והושיטה יד. איה הציגה את עצמה ושמחה על ההזדמנות לשפר את האנגלית, אבל לינדה אמרה, “שמחה להכיר, ממהרת,” והלכה. “זאת לא במקרה החברה של דויד? מה היא עושה אצלך?” שאלה איה את פרויקה, שהגיב בביטול, “דויד היה במילואים וביקש ממני לשמור עליה. אתמול הוא חזר. היא סתם נכנסה להגיד שלום.” איה נדה בראשה, “אוי פרויקה פרויקה, מסכן דויד, נתן לחתול כמוך לשמור על השמנת שלו.” פרויקה העמיד פני תם, אבל הניצוץ הסורר בעיניו לא נעלם ממנה. “זהו, באתי להגיד שלום, אני עוזבת סופית.” פרויקה ניגש אליה והיא חיבקה אותו. “יופי, יש לנו מספיק זמן לעשות אהבה בלי למהר,” אמר, וידו המחבקת גלשה במורד גבה ואל אחוריה. איה הדפה אותו בחיוך, “די עם השטות הזאת, זה ממש גילוי עריות. חוץ מזה, אתה לא נראה לי במצוקה בתחום הזה.” פרויקה עטה הבעה פגועה ואמר, “סתם בזבוז, יום אחד אנחנו נתקן את הטעות הזאת. תה או קפה?”

פרויקה היה המנהיג הבלתי מעורער של הכיתה כל שנות ילדותם. הוא חצה גבולות והתעלם מאיסורים, ובשעות הערב היה נעלם לפעמים כמו חתול לעלילותיו החשאיות. מפעם לפעם היא הצטרפה אליו עם עוד כמה בנים להרפתקאות שפרטיהן נלחשו מאוחר יותר בגאווה באוזני ה”סבונים” שלא נמצאו ראויים להשתתף בהן. פעם אחת, אחרי ששאל “לא כיף ארטיקים עכשיו?” דויד והיא נכנסו אחריו לכלבו דרך חלון שהוא ידע לפתוח. בעודה מלקקת את הארטיק שדויד הגיש לה קלטה פתאום שפרויקה מנסה לפרוץ את הקופה. “השתגעת? זה אסור!” אמרה לו, והבינה שהוא לא פועל מתוך רוע אלא פשוט זורם עם כל קריצה שהחיים מזמנים לו, והאמת, חשבה, הוא גם אף פעם לא נוהג באלימות. הפעולות החשאיות שהוביל הקנו לכיתה מוניטין של כיתה מופרעת והילה של התרסה שקטה. המטפלות והמורים היו משוכנעים שפרויקה הוא המוח והכוח מאחורי העבירות שלא פוענחו, אבל לא הצליחו להוכיח דבר הודות לאדיקות שבה שמרו כל הילדים על מצוות איסור הלשנה למבוגרים. היא הביטה בו ונזכרה בפעם הראשונה שבה הלכה בעקבותיו, בבריכת האגירה של הקיבוץ.

למרות היותה פרושה מן הקיבוץ הפכה הבריכה בכל קיץ לליבו הפועם. היא ינקה את מימיה הקרים והצלולים מהבאר הצמודה, וצינורותיה היניקו חרש את שורשיהם של כל גידולי השדות והמטעים. אביה וחבריו המייסדים, אנשי בראשית, קבעו לה מידות של בריכת שחייה אולימפית, וקרקעיתה והקירות המשופעים צופו בזפת שהקדירה את הכחול השאנן של המים העמוקים. קיר בטון הפריד בין צד המבוגרים הקר והעמוק ובין הבריכה הרדודה והחמימה לילדים. רק ילדים שהצליחו לצלוח שש בריכות אולימפיות הורשו לעבור לצד המבוגרים. בקצה המרוחק מבריכת הילדים חצה את הבריכה פס בטון צר ונתמך בעמודים, ה”מַקפץ”, אזור משחקי התופסת. ילדים רועדים, כחלחלי עור, היו יוצאים אחרי שהות ממושכת במים וחשים לשכב על מדרונות הזפת החמה, לספוג את חומה כמו החרדונים ברחבת הבטון שבאסם התבואה, ורשת זהרורי שמש בוהקת על גבם הרטוב.

אחרי ארוחת בוקר וסידור החדר מיהרה איה עם שאר הילדים לבריכה. רגליה היחפות היו רגילות בשבילי העפר החמים, וכשהגיעה עמדה על שפת בריכת הילדים וצפתה בבני הכיתות הגבוהות הקופצים למים הקרים, מי בקפיצת ראש בקשת מושלמת, מי בקפיצת פצצה ששיגרה מתז אדיר על חבריו. היחיד בכיתה ששׂחה בבריכת המבוגרים היה מי אם לא פרויקה, והיא צפתה בו בקנאה, קופץ וצולל עם הגדולים במשחק תופסת. “גם אני יכולה,” אמרה לעצמה, ניגשה למציל וקיבלה אישור להתחיל במבחן שש הבריכות.

היא זכרה איך נעתקה נשימתה מהקור, שאילץ אותה לשחות בתנועות חפוזות ובנשימות קצרות. המקפץ נראה לה רחוק כמו האופק, והיא החליטה לא להביט קדימה כדי לא להתייאש. אט-אט הסתגלה לקור, האטה את תנועותיה והתחילה לטבול את ראשה במים. כשהגיעה למקפץ בפעם הראשונה, אמרה לעצמה שבעצם די נעים, וידעה שתסיים את המבחן בהצלחה. כשהגיעה למקפץ בפעם השלישית והאחרונה, ראתה את פרויקה רץ עליו וצועק, “יאללה, עוד בריכה אחת ובואי לשחק תופסת.” ההזמנה היתה מפתה, אבל אחרי שסיימה וקיבלה את אישור המציל, מיהרה איה להשתרע על הזפת החמה, הפשירה בשמש ושקעה בנמנום עצל. מטר טיפות קרות על גבה העיר אותה פתאום. היא הסתכלה אחורה בבהלה ופגשה את חיוכו של פרויקה, שהתיז עליה וקרא, “התחרדנת מספיק, בטלנית, בואי לשחק תופסת.” היא קמה בעצלתיים ושחתה אחריו אל המקפץ.

למשחק היו רק שני חוקים: לתופס מותר לקפוץ רק לצד העמוק, ולבורחים מותר לקפוץ גם לצד השני, הרדוד. הנתפס הוא התופס הבא. בצלילה לעומק ניתן היה לעבור בין צידי המקפץ. בצד הרדוד המתינו הבורחים, והנועזים בהם היו נשארים שם עד שכמעט נתפסו, ואז צוללים במהירות אל הסולם בצידו השני של המקפץ, מטפסים בדילוגים מהירים ומקניטים את התופס הזחלן.

כמה רגעים אחרי שהצטרפה למשחק נתפסה איה בתחתית הסולם והפכה לתופסת. שוב ושוב לא הצליחה להתקרב לבורחים. הם התיזו מים על פרצופה כשהגיחה מצלילה, וצעקו, “לכי לשחק עם הבננות.” היא הבינה שזה הזמן לתחבולות, פתחה בריצה לקצה המקפץ וקפצה ראש לכיוון הסולם. במקום לצלול מתחת למקפץ היא חזרה לסולם מתחת למים וטיפסה עליו במהירות. כשרצה לצד השני של המקפץ הבחינה בנער בוגר שהצליחה להטעות, קפצה אליו ונגעה. “תפוּס!” צעקה ועברה בחיוך ניצחון אל הצד הבטוח. “יפה,” אמר לה פרויקה, “מעכשיו את שחקנית קבועה,” חייך ושיגר לעברה התזה ידידותית.

אחרי שעה קלה היא פרשה מהמשחק והצטרפה לבנות הכיתה שיצאו מבריכת הילדים ונשכבו על המגבות לתפוס צבע. פרויקה והבנים הבוגרים המשיכו לצלול ולרוץ ללא הפוגה. בצהריים היא קראה לפרויקה לבוא עם שאר ילדי הכיתה לחדר האוכל לפני שהאוכל ייגמר. שבילי העפר כבר להטו, והם חצו בריצה את קטעי השמש בין אזורי הצל הקרירים, שבהם התרגעו בהליכה איטית. “לא מוותרים על הקונדיטוריה,” הכריז פרויקה. האופה המתין להם בפתח הממלכה הזעירה שלו, ובתנועה שגורה, כמו בכל יום, מרח כף גדושה בקצפת על כף ידו המושטת של כל ילד. הם חצו בעצלתיים את החורשה המוצלת בדרך לחדר האוכל, מלקקים בהנאה את הקצפת. סוף מתוק לעוד בוקר רגיל ונפלא בגן העדן של ילדותם.

“בסוף אני עוזבת לפניך,” אמרה איה. “תמיד חשבתי שאתה תברח מכאן לפני.” פרויקה המתיק את הקפה שלו בכפית סוכר גדושה ובחש. “אני מחכה לאמריקאית יפה עם אבא עשיר שתזמין אותי לאמריקה, אבל בינתיים קיבלתי הצעה אחרת. מקימים להקת ריקודי עם – עאלק ריקודי עם – לסיבוב הופעות באירופה. היהודים שם מתלהבים והרקדניות חמודות. אמריקה לא תברח.” איה שאלה, “מה יש לך לחפש באמריקה?” פרויקה הרצין ואמר, “אמרתי לך, כסף. ערימות של כסף.” איה אמרה, “נשמע טוב, לך על זה.”  פרויקה שאל, “מתי את מתכננת להיות מלכת הפילים?” לפני שנים היא סיפרה לו ולדויד על הסרט “פנטזיה”, שכישף אותה בהרמוניה של מוזיקה ודמויות מצוירות. באחת הסצנות יצאו הפילים בריקוד מרחף על קצות האצבעות, ולעיניה של איה נפתח הנתיב האמנותי שתצעד בו. היא אמרה, “זה לא הולך להיות פשוט. כל השאר בלהקה שם התחילו לרקוד בגיל ארבע, ואני התחלתי רק בצבא. אבל עכשיו אני חופשייה להגשים את החלום שלי בלי תירוצים.” פרויקה זקר אגודל. “לכי על זה ותראי להם. אל תתני לאף אחד להפחיד אותך.” איה לגמה את שארית התה וקמה. “אני חייבת לרוץ.” פרויקה קם וחיבק אותה. הוא שיקע את אפו בשקע צווארה, שאף ארוכות ואמר, “איזו תקלה. הבחורה הכי יפה שאני מת עליה עוזבת. אבל לא תברחי לי, אני עוד אמחא לך כפיים כשתרקדי בהוליווד.”

איה המשיכה לחדר של דויד, הנשמה האמנותית התאומה שלה. שנים עברו מאז פגישתם הראשונה, כשהגיע לקיבוץ, ועד שהתחילו לשוחח על אמנות. בהתחלה הוא משך את תשומת ליבה בשיעורי הציור, והיא התרשמה מהצבעוניות הנועזת של ציוריו ומהגישה המקורית לנושא בכל אחד מהם. כמוה, גם הוא ביקר תכופות בספרייה, ותוך זמן קצר כבר כתב ודיבר עברית טובה מזו של רוב הילדים בכיתה. הוא היה ביישן, ועבר עוד זמן רב עד שהתבלט גם בשיעורי הספרות. באחד השיעורים, כשדיברה המורה לספרות על השיר “הכניסיני” של ביאליק וסיפרה על ילדותו שנקטעה ועל יחסו לבית המדרש, העיר פתאום דויד, “לשיר הזה יש גם משמעות ארוטית.” הס הושלך בכיתה והמורה נעצה בו מבט ארוך. באותו הרגע ידעה איה שמצאה את הנשמה התאומה שחיפשה. בדרך לחדר האוכל היא התעכבה לצידו וביקשה לשמוע עוד על השיר. פניו של דויד אורו. הבנים כינו אותו בשמות גנאי ולגלגו על תנועותיו המגושמות במגרש הכדורסל, והבנות פשוט התעלמו ממנו. והנה היא, מלכת הכיתה, ניגשת אליו מרצונה ומקשיבה בעניין רב לפרשנות שלו, גם כשהוא מאריך בה בהתלהבות עוד ועוד.

עם הזמן גלשו הדיבורים על אמנות לשיחות נפש, ובאחת השיחות הוא אזר אומץ והתוודה על אהבתו. במקום “לשים עליה יד”, כפי שהציע פרויקה, הוא שאל, “אפשר לנשק אותך?” היא דחתה אותו בעדינות תקיפה וביקשה שלא יחזור עוד על הבקשה הזאת אם הידידות ביניהם חשובה לו. הוא הבטיח, ועמד בהבטחתו. היא חשבה שהבין אותה והשלים עם אופי היחסים ביניהם, ומבחינתה חזרו הדברים לקדמותם. עם הזמן אפילו שכחה את בקשתו. היא לא ידעה שליבו עומד במריו, וכי הכמיהה לגעת בה בוערת בו בכל שיחה שקיימו.

קירות חדרו של דויד היו צבועים תכלת. הוא צבע אותם כדי להבדיל את חדרו משאר חדרי הקיבוץ, שסוידו לבן. “שוב שלום,” אמרה באנגלית ללינדה, שישבה על הספה. דויד הביט בה בתמיהה, ואז בלינדה, שאמרה לו, “הלכתי להיפרד מפרויקה ונפגשנו שם.” הוא הביט באיה. “איזה כיף שבאת,” אמר, “פחדתי שתסעי בלי לומר שלום.” היא הניחה את התרמיל ליד הדלת. “לא היה עולה על דעתי לברוח בלי להיפרד,” אמרה. דויד אהב את גון הדבש שמהל האור בזהב תלתליה. אחרי שצבע את הקירות הוא תלה מתקן שתייה לתרנגולות מעל לנוּרה כדי לרכך את האור הבוהק. הוא שלח מבט מפציר אל לינדה, שהנהנה בהסכמה, ואמר לאיה, “נדבר עברית. היא לא מדברת עברית, אבל מבינה הכול.” איה פנתה ללינדה ואמרה באנגלית, “תפסת את הבחור הכי מעניין והכי יצירתי בקיבוץ,” ולינדה אמרה, “אני יודעת.” איה החוותה אל ציור שלו ואמרה, “וצייר גדול.” לפני שנים, ברגע של קרבת נפש, הוא סיפר לה איך חזר מבית הספר במרוקו וראה את דודתו עומדת מול ציור של אביו ובוכה. “שאלתי אותה, ‘דודה, למה את עצובה?’ והיא אמרה, ‘אני לא עצובה, אבא שלך פשוט צייר ענק.’ זה שבקיבוץ לא מציעים לו ללמד ציור בבית הספר זה פספוס נוראי. הוא אחד כזה שימשיך לעבוד בחדר האוכל ולא יבקש בעצמו. עניין של כבוד. אני מוכן למחול על הכבוד שלי כדי שכולם יכירו בכישרון שלי.”

דויד קם והתחיל למלא מים בקומקום. “עזוב תה,” אמרה איה, “שתיתי אצל פרויקה. אני ממהרת, יש לי עוד את ההורים.” דויד אמר, “המחברת עם הסיפורים בטח בתוך התרמיל, מה עם דירה ועבודה?” איה אמרה, “יש לי חדר בדירה עם שתי שותפות, בבוקר חזרות, ואחר הצהריים – מלצרוּת.” הוא ניגש אל כוננית הספרים, שלף ספר ואמר, “משהו שאני רוצה להחזיר לך,” והושיט לה את “פיטר פן”, שנתנה לו לפני שנים. היא הנידה בראשה בשלילה, “לא, לא,” רצתה לומר, “מתנה שמקבלים לא מחזירים,” ולא מצאה את המילים. דויד אמר, “היו לך אז דמעות בעיניים, זוכרת? אני רק שמרתי אותו בשבילך. הוספתי לך הקדשה ועכשיו הוא שלך,” והסב את עיניו הדומעות. היא פתחה את הספר וקראה, “איה אהובת נעורי, הלוואי שליבך הטוב יוביל את רגלייך הרוקדות. רחפי לך עם המלאכים אל הפסגות שבהן חשקה נפשך. תודה על מה שהענקת לי וגם על מה שלא יכולת. אל תשכחי. דויד.” מתחת היה ציור של שניהם, מרחפים שלובי ידיים אחרי פרויקה מעל מגדל המים.

היא נתנה לו את “פיטר פן” אחרי ארוחת ארבע בחדר של הוריה. הוריו של דויד לא אימצו את טקס ארוחת ארבע, הפגישה המשפחתית היומית אחרי שעות העבודה. היא ידעה שהוא משתעמם לבדו בבית הילדים והזמינה אותו לבוא איתה. הם טעמו מעוגת הדבש המפורסמת של אמה ושתו תה, ואז נשארו לבדם, כשהוריה יצאו לצעדה הקבועה שלהם לפנות ערב. דויד אמר שהוא מקנא בארון הספרים העמוס ובעיקר בכרכים השנתיים של “משמר לילדים”. הוא התכוון להוציא את אחד הכרכים, ואז ראה את “פיטר פן”. “אה, אני מת על הספר הזה,” אמר, “זה בעצם ספר עלינו.” היא הביטה בו בתמיהה ושאלה, “איך זה עלינו?” הוא צלל לתוך עיניה, “זה על חבורה של ילדים שההורים שלהם לא יכולים להעניק להם מספיק אהבה כי הם עסוקים בדברים יותר חשובים. הכיתה המופרעת שלנו היא בעצם משפחה חלופית בקיבוץ לעולם לא. פרויקה הוא גם פיטר פן שמתעופף מעל גבולות וחוקים, וגם קפטן הוּק שמזמין אותנו להצטרף למשפחת הפיראטים.” ליבה עלה על גדותיו ועיניה הוצפו. היא שלפה את הספר והושיטה לו. “קח,” אמרה, “הוא שלך.”

איה סגרה את הספר, קמה ואמרה, “תודה, אני חייבת לרוץ.” לינדה קמה, הושיטה יד ואמרה בעברית, “שלום, אולי להתראות בניו יורק. ” דויד קם, התלבט אם לחבק ובסוף רק הושיט יד, “אני מאחל לך רק טוב, ושתגשימי את החלום שלך.” איה לחצה את ידו. “אני מחכה לקרוא את הספר הראשון שלך או לבוא לתערוכה הראשונה, מה שתבחר.”

בדרך להוריה חשבה שלא היתה יכולה לדמיין את הבחור החכם והרגיש הזה בילד שפגשה לראשונה לפני שנים. היא שמעה אז את קולו עוד לפני שראתה את פניו. צעקותיו זרמו מהמקלחת שבקצה המסדרון. “אני לא אפשר! לא אפשר!” הצעקות העירו אותה ואת שאר ילדי הכיתה משנת הצהריים. כולם היו הלומי רעם, חלקם הזדקפו על המרפקים, זקפו גבות והקשיבו לצעקות. היא מיהרה עם כולם למקלחת וראתה את מרי המטפלת ואת שפרה, העוזרת שלה, אוחזות בידיו של ילד שחרחר במכנסיים קצרים עם כתפיות ובסנדלים עם גרביים. מרי ושפרה ניסו להפשיט אותו, והוא נאבק בהן והמשיך לזעוק, “אני לא אפשר!” מבטו הסרבני הפך למבועת כשהבחין בילדים ובעיקר בילדות שבחנו אותו בסקרנות. “אָ-וִילְדֵה חָיֵה,” רטנה מרי, “חייבים לקלח אותו. מי יודע איזה זיהומים יש עליו.” שפרה הסירה מעליו את כתפיות המכנסיים והתחילה לפתוח את כפתורי החולצה ארוכת השרוולים. “מה הבעיה שלו?” שאלה איה את שאר הילדים, שהביטו בו בתמיהה. מרי התעלמה מהזעקות, פתחה את כפתור מכנסיו ודחפה אותם למטה. “זאת רק מקלחת,” ניסתה שפרה להרגיע אותו. הוא הביט באימה באיה, שנכנסה למקלחת. מבטה נדד מפניו המבועתות לתחתוניו השחורים. מי שמע אז על תחתונים לא לבנים? הילד החדש אחז את תחתוניו בשתי ידיו כאילו חייו תלויים בהם וניסה להתנער מאחיזת המטפלות, בעוד מכנסיו המשולשלות כובלות את קרסוליו. “אין מה להתבייש,” אמרה מרי לילד, ולשפרה אמרה, “תחזיקי אותו ואני אקח את המכנסיים.”

הוא זעק כחיה פצועה והסתיר בידיו את מבושיו. היא לא הבינה אז למה הוא מכסה את הפיפי. הבנות והבנים התקלחו תמיד יחד ובלי בושה. כשפתחה מרי את ברזי הטוש הוא הפנה את גבו לילדים והמשיך לבכות אין אונים. כשסיימו לסבן ולשטוף אותו הרפו ממנו שתיהן ושפרה ניגשה להביא מגבות משורת הווים שבקיר. הוא זינק ורץ אל הדלת וידו על מפשעתו. הילדים נרתעו ופינו לו דרך, וחלקם צחקו והריעו, “תחזיק חזק שלא ייפול לך!” “תשמור על הציפור שלא תעוף!” איה נזכרה בסצנה וחייכה. אם באותו רגע היה נכנס מישהו ורואה ילד רטוב מתרוצץ בבית הילדים ביד אחת מתנופפת והשנייה מכסה את אוצרו, מטפלות רטובות דולקות אחריו בזעם ולהקה של ילדים מריעה לו, היה בוודאי חושב לעצמו שהוא בבית משוגעים. בקצה המסדרון הוא חשב בטעות שדלת החדר האחרון היא היציאה מבית הילדים. הוא עצר, המום, בחלל הקטן שבין ארבע המיטות והבין שמאבקו הוכרע. כתפיו שחו, יפחותיו שככו, וכשלכדו אותו המטפלות המתנשפות הוא נכנע וקיבל את תבוסתו בדמעות ובשתיקה.

שפרה כרכה מגבת סביב ירכיו וחיבקה אותו. מרי ניגבה את פניו ואת תלתליו השחורים, והוא עמד בראש מושפל, בלא מילים. המטפלות הלבישו אותו בתחתונים, והוא הרים את מבטו וסקר את הילדים והילדות סביבו, כולם בגופיות ובתחתונים זהים לשלו. ילדים רבים הביטו בו בחשדנות, אבל איה חייכה אליו, “אל תדאג, יהיה בסדר,” אמרה, “כולנו חברים שלך.” קמט הדאגה במצחו התרכך ורמז חיוך ראשון הסתמן בזוויות פיו. “זה ילד ממשפחה חדשה ממרוקו,” הודיעה מרי, “וצירפו אותו לכיתה שלנו. עוד אין לו שם עברי, אז בינתיים נקרא לו ‘הילד החדש’.” היא היססה רגע ארוך, ואז הובילה אותו ואת שאר הילדים המזדנבים אחריהם לחדר של פרויקה, שם היתה מיטת ברזל פנויה. “זה החדר שלך וזאת המיטה שלך,” אמרה לילד החדש, ולכל השאר אמרה, “תעזרו לו להיקלט,” ויצאה מהחדר. ההתלבטות של מרי היתה ברורה לכולם: היא חששה לחזק את השפעתו הלא רצויה של פרויקה על ילדי הכיתה.

“אתה משחק כדורסל? כדורגל?” שאל פרויקה ועיקם את פיו באכזבה לנוכח מנוד הראש האילם. “טוב, לפחות לא נצטרך ללמד אותך להפליץ,” אמר פרויקה וחילץ צחקוק ראשון מפיו של הילד החדש. למחרת הודיעה מרי לילדים ששמו העברי של הילד החדש הוא דויד, וכי מעכשיו הבנות והבנים יתקלחו לחוד.

בדרך לחדר הוריה זכרה איה איך הפילה את פצצת העזיבה על הוריה בלי שום הקדמות: “התקבלתי ללהקה ואני עוזבת את הקיבוץ לתל אביב.” הסטירה המצלצלת של אמה נחתה מיד והממה אותה. אביה ואמה מעולם לא הרימו יד. בבית הילדים היא ראתה אלימות בשפע ולמדה שלא מתים מסטירה, אבל זאת היתה אחת יותר מדי. היא פנתה לצאת, אבל אביה חסם את דרכה. “את לא הולכת לפני שתסבירי.” הוא פנה לאשתו ואמר, “בואו נירגע כולנו,” ולאיה אמר, “היא לא התכוונה.” עיניה ירו ברקים, “היא גם לא התכוונה כשאמרה, ‘אומרים רקדנית, חושבים אישה זולה?’ הייתי בת ארבע, ואני לא אשכח איך בכיתי בלילה בבית הילדים. גרתם קרוב וידעתי שאתם שומעים. הרבה לילות בכיתי, ובסוף הבנתי שלא תבואו. הכאב היה גדול, והבושה עוד יותר.” היא הביטה באביה וסיננה, “גם לך בטח היו רק כוונות טובות כשהצעת לי ללמוד חלילית במקום לחלום על לימודי ריקוד.” הוא נרתע כאילו הוא חטף את הסטירה עכשיו. איה לא עצרה, “אני עוזבת בעוד שבוע, תתרגלו לזה. אתם לא צריכים לדאוג לי.” היא לכסנה מבט אל אמה ואמרה, “אני רקדנית, ואני לא אישה זולה,” ואז עקפה את אביה ויצאה, מקפידה שלא לטרוק את הדלת.

כל אותו שבוע לא הלכה לארוחות ארבע ועכשיו הגיעה שעת הפרידה. הוריה ישבו דרוכים ועוגת הדבש המתינה על השולחן. שניהם אמרו יחד, “שלום,” והיא ענתה שלום והתיישבה. השתררה שתיקה עד שאביה כחכח בגרונו ואמר, “אני זוכר היטב את היום שנולדת בו. שבוע לפני הכרזת המדינה. ידענו שמלחמה קשה לפנינו, אבל הקמנו קיבוץ והתחלנו להקים מדינה. כמה שמחנו שאת תגדלי בחברה צודקת ובמדינה שלנו. את עוזבת היום לא רק בתים ושדות וחברים אלא רעיון. הרעיון הזה הוא החלום שלנו, שאותו הצלחנו להגשים, ובאופן טבעי אנחנו חשים היום עצב. ובכל זאת, אני מאחל לך כל טוב בדרך שבחרת, ואנחנו כאן בשבילך אם תצטרכי עזרה.” איה אמרה, “יהיה בסדר, אל תדאגו.” היא לא ידעה שאביה פגש בחשאי את המורה שלה לריקוד, שחרגה מהרגליה כשקיבלה תחת חסותה חיילת שרק התחילה לרקוד, ושאל אותה על כישרונה וסיכוייה. ״הבת שלך מאוד מוכשרת,״ אמרה המורה, ״ויש לה נשמה אמנותית, אבל האופי שלה בוודאי לא יקל עליה והיא תסבול.”

איה סקרה את קירות החדר ואמרה לאביה, “תמיד חשבתי עד כמה מוזר שאין כאן אף תמונה של המשפחות שלכם.” הוא הביט בה בעצב. “הכאב עליהם חזק מדי. מרדנו בכל דרך החיים שם ובאנו לכאן לבנות משהו חדש שהוא ההפך הגמור. גם ככה מציקה לי האשמה שאיכשהו תרמנו למותם.” איה הביטה בו בהפתעה והוא אמר, “להורים שלי היה כסף, והם שלחו מכתב, עוד לפני השואה, שאלו אם אפשר לבוא לבקר. חששנו מהתגובה שלהם, את יודעת, גרנו יחד באוהל בלי נישואים ולא אכלנו כשר,” ואמה הוסיפה בשקט, בלי להרים את מבטה מהשולחן, “לא דחינו אותם. כתבנו שזאת החלטה שלהם, אבל לא עודדנו.”

אחרי רגע ארוך של שתיקה, אמה הישירה אליה מבט ואמרה, “את בשר מבשרי, והפרידה הזאת קשה לי. את כל מה שנשאר מהמשפחות שלנו, ואני באמת לא מבינה למה את עוזבת.” “דמייני צעדי ריקוד,” אמרה איה לעצמה בעוד שטף הדיבור של אמה מתגבר. “עולם המחול אולי נראה לך זוהר, אבל את לא מכירה לא את העולם הזה ולא את העולם בכלל. אני לא רוצה להוציא לך את הרוח מהמפרשים, אבל יש גם לא מעט אנשים רעים. זה מסלול תחרותי מאוד, שנגמר בגיל צעיר. איך תתחרי בכל הבנות שרוקדות כבר מגיל ארבע? ממה תתפרנסי? ומי יקשיב לך כשתהיי לבד? תבטיחי לי שאם תתפכחי מהחלום הזה לא תתעקשי להמשיך רק בגלל גאווה. כאן הבית שלך, ותמיד תוכלי לחזור. אל תכעסי עלי, רק מדאגה אני מדברת.” איה שתקה, ושתיקתה אמרה יותר מהדברים שאמרה אמה. היא הציצה בשעון ואמרה, “האוטובוס תכף מגיע, אני חייבת לרוץ.”

אביה קם ולחץ את ידה בהבעת אהדה ואמה הושיטה לה קופסת קרטון ואמרה, “הכנתי לך עוגת דבש שאת אוהבת, שתהיה לך התחלה מתוקה.” היא רצתה לחבק את בתה, אבל קופסת הקרטון חצצה ביניהן והיא רק ליטפה את פניה ברוֹך ואמרה, “להתראות, בת יחידה שלי.” בדרך לתחנת האוטובוס אמרה איה לעצמה שמקום בו הורים לא מחבקים את ילדיהם ניתן לעזוב ללא כאב. באוטובוס היא דחקה את התרמיל מתחת לכיסא, התיישבה ליד החלון וקופסת הקרטון בידיה, וליבה דהר כמו הגלגלים תחת רגליה.

יריב ספיר נולד בקיבוץ רמת הכובש והספיק להילחם בשלוש מלחמות לפני שעזב את הקיבוץ ויצא לניו יורק, שם למד והתמחה בשיווק ישיר. לאחר 12 שנים בניו יורק, חזר לישראל עם אשתו ושלושת בניהם.

הוא מתמחה בניתוח שירים מאת: בוב דילן, לאונרד כהן ואחרים. הוא תירגם לעברית את הספר קן הקוקייה.

ספרו הראשון, יציאות, אוסף סיפורים קצרים, תורגם לצ’כית ולאנגלית.

X