אור אחרון | לרכישה באינדיבוק




אני מאשר לקבל דיוור

אור אחרון

אור אחרון

שנת הוצאה: 2017
מס' עמודים: 337
איך תרצ/י את הספר שלך?
- 79
- 37

הספר המודפס יישלח עם צ’יטה למרכזי איסוף הקרובים למקום מגוריכם. 

המתח גואה, הסודות גדלים והתשוקות מעמיקות –

ברומן השני בטרילוגית ינשוף לילה מאת מחבר רבי המכר מ. פירס.

מאט סקיי נעדר. לאחר שטיפס לבדו לפיסגת הר לונגס, וכל שנותר אחריו היו כתם דם גדול, קרעים של בגדי טיפוס, ועקבות חיה בשלג. הוא נחשב כמת.

אנה קטלאנו שומרת סוד. בטקס האזכרה של מאט, היא עושה ככל יכולתה לתמרן בין תחושות האבל של משפחתו, לתחושת הבדידות שלה. עד מהרה מתברר לה שהאחים של מאט רוצים יותר מאשר טקס פרידה.

נייט סקיי מתעל את הכאב שלו למסע נקמה כנגד האדם שפרסם את ינשוף לילה.

סת סקיי הציב לעצמו מטרה – להכניס את האנה למיטה.

 

בעוד האנה מנסה למנוע את התביעה של נייט ולהדוף את חיזוריו של סת, היא נקלעת לסכנה ועדיין שומרת בקנאות את סודה, ומגלה שמאט הסתיר ממנה סודות משלו.

 

“אהבתי!!! כתיבה נפלאה, קצב נפלא, דמויות נפלאות.

זה הספר האהוב עליי ביותר לאחרונה.”

בלוג הספרים של מריס.

עוד על ספר זה

חוות דעת

אין עדיין חוות דעת.

היה הראשון לכתוב סקירה “אור אחרון”

בקרוב…

פרולוג

דצמבר הוא האכזר בחודשים למות בו.

רוח צונחת  במדרון התלול ופורצת בין הנקיקים. הרוח לבנה מקצף פתיתי השלג. איני רואה דבר, אבל אני מכיר את האפיק הזה – מאה ושמונים מטרים אנכיים של קרח – התלוי מתחתיי.

כאן אמצא את מותי.

כרעתי על ברכיי ונצמדתי אל פני השטח של ההר. זרועי המדממת הכתימה את המעיל מבפנים. כשקיפלתי את השרוול, דם נשפך אל תוך הרוח.

אני יודע איך זה ייראה: כאילו זלזלתי בטיפוס הטכני או שהקור והגובה גברו עליי.

אבל אף פעם לא זלזלתי בטיפוס.

התחלתי לרדת, הדוקרנים שעל נעליי צמודים לקרח, חוד המקוש נעוץ בסלע. יד בעקבות יד, רגל בעקבות רגל. תנועה איטית בקור הנורא.

כשמשב רוח מטלטל את התיק שעל גבי, אני מחבק את ההר ומקלל.

פרץ רוח נוסף חוטף ממני את מגפי. הרגל שלי נשלחת בעקבותיה. אני חשוף, והרוחות קורעות בי. אני מניף את המקוש ונועץ את החוד בקרח. מאוחר מדי.

הקרח נשבר בקול פיצוח ואני מאבד את אחיזתי בצלע ההר.

אני באוויר, משליך לצדדים את ידיי ואת רגליי. אני נופל ומתגלגל. הקסדה שלי מכה ומצלצלת בתלולית קרח.

העולם הלבן מסתחרר סביבי ואני נוחת בקול ריסוק.

ואז דממה.

הבהלה זועקת בי, אבל אני לא מרגיש כאב. אני מתגלגל על גבי ומשתנק. אני חי. משקפי המגן שלי שבורים, רסיס עדשה נתקע בלחְיִי. אני טועם את טעמו העז והמתכתי של הדם.

אבל אני נושם. אני מסוגל לראות. אני מסוגל לזוז.

אני צריך עזרה.

“הצילו…”

המילה נקרעת לגזרים באוויר.

אין כאן איש שיעזור לי. דמי וגופי הם מקורות החום האחרונים על ההר הזה.

אני חושב על האנה. המחשבה עליה מביאה עמה זרם של רגשות, אשר גדל ומעמיק עד שהוא מעיק על חזי. איבדתי אותה מזמן ואסור לי להירדם עכשיו.

אסור לי להירדם עכשיו…

 

 

 

 

 

 

 

 

פרק 1

האנה

 

אני זוכרת את אירוע החתימה על הספרים – תמיד אזכור אותו – אפילו שכל כך הרבה דברים אחרים נשכחו.

עזרתי לפאם ולעורך של מאט לשכנע אותו לעשות את זה. אנשים יודעים מי אתה, אמרנו לו. הסוד התגלה; אין לך מה להפסיד. לפחות תעשה את זה בשביל המעריצים המקומיים שלך. תחשוב כמה הם תמכו בך.

מאט הסכים לאחר שבועות של התנגדות. אירוע חתימה אחד. אירוע לא בולט עם מעט פרסום, שיתקיים בחנות הספרים העצמאית החביבה עליו – “דמיון חופשי”.

באותו אחר צהריים של יום שבת בחודש דצמבר גדש הקהל את החנות, ונוצר טור שהתארך במורד הרחוב. קוראים הגיעו ממדינות סמוכות. מישהו מאריזונה, שהגיע לא מוכן לקור של דנוור, התמוטט בזמן שעמד בתור וגרם להוספת אמבולנס מצווח למהומה. רכבים של תחנות המשדרות חדשות חנו בעמדת כוננות. כתבים וצלמים הרעישו, מבקשים להחליף מילה עם מאט, מנופפים בתגי העיתונאים שלהם כאילו יש בהם ערך כלשהו.

כמות צנועה מספריו של מאט נמכרה תוך שעה. מנהל החנות ועובדיו נעו בין ההמון, פוכרים את ידיהם.

ואני עמדתי לצד מאט, צופה בטירוף. מה עשינו?

מאט ישב מול שולחן קטן, פאם לשמאלו ואני לימינו. הבאנו מים, קפה, תה, עוגיות – אבל הוא לא נגע בכלום. דוכני תצוגה ריקים הקיפו אותנו. מהשולחן נתלה פוסטר קרוע למחצה: מ. פירס חתימת ספרים חד פעמית.

קוראים הגיעו עם עותקים רבים של ספריו בכריכות קשות ורכות של מהדורות שונות. הם פטפטו עם מאט בזמן שהוא שרבט בחיפזון את חתימתו. הסיפורים שסיפרו היו וריאציות שונות על נושא ההערצה שלהם. קראתי את עשרת אלפים לילות כשהייתי בתיכון. קראתי את כל הספרים שלך. קראתי את הספר הזה כל כך הרבה פעמים. אני כבר לא יכולה לחכות לספר הבא שלך.

מאט פגש כל קוראת וקורא במבט בגובה הבטן. הוא נראה קודר ונחוש.

כשהדיו בעט שלו אזל הוא דחף אותו לרוחב השולחן לעבר פאם.

“העט,” הוא סינן.

כעשרים דקות לאחר תחילת אירוע החתימה קם מאט ונעלם בקהל.

מצאתי אותו במחסן.

הוא עמד מול מדף ארגזים כשידו מכסה את פניו.

“מאט?” נגעתי בגבו. הוא לא זז. החלקתי את אצבעותיי במעלה גבו ונשקתי לשכמותיו. “היי, יש שם הרבה אנשים, הא?”

שתיקתו של מאט הפחידה אותי – תמיד. חיינו יחד כבר חודש וחצי בערך. מאט העביר את רוב זמנו בכתיבה. . העבודה שלי בסוכנות הספרים שאבה אותי. בכל כך הרבה מובנים היינו עדיין זרים, חגים זה סביב חידתו של זה. וכשהייתי לבד עם מאט, כמו במחסן ההוא באותו אחר צהריים, חשתי שאני נמצאת בחברת מישהו הפכפך.

לבסוף הוא אמר, “את חושבת שהעורך שלי עשה את זה?”

“עשה מה?” זזתי הצדה כדי להביט בפניו.

שוב שתיקה ארוכה.

המתנתי שתסתיים.

“את לא יודעת מה זה בשבילי,” הוא אמר.

מאט משך אותי אליו לחיבוק זריז ויצא מהמחסן.

אירוע החתימה נמשך חצי שעה נוספת, שבמהלכה ישב מאט כשידו מסתירה את מחצית פניו. פאם שלחה לכיווני כמה מבטים נבוכים. משכתי בכתפיי.

מאט אמר שאני לא יודעת מה זה בשבילו. הוא צדק. לא ידעתי מה זה בשבילו. לא ידעתי בכלל מה זה אומר.

אבל עכשיו אני יודעת. זאת היתה הפרטיות. ועכשיו אני יודעת כמה הוא היה קנאי לפרטיות שלו. יותר משקינא לי, יותר משקינא למשפחתו, יותר משקינא לכל דבר אחר.

 

חודשיים לאחר אירוע החתימה עמדתי בתוך תא טלפון בניו־ ג’רזי מחוץ למוטל שהתארחתי בו.

הקשבתי לצלצול שבקע מהשפופרת. הקשבתי לגשם, טפיפות קפואות וקבועות.

מה אני עושה? חשבתי, זה מרושע. איך אני בכלל מסוגלת?

ואז דמיינתי את מאט.

התמונות מהימים האחרונים שלנו יחד היו הזויות.

מאט מכניס כסף לכספת הקיר שבחדר שלנו.

מאט פוסע מפה לשם, מדבר בהתרגשות על חופש ועל הכתיבה שלו.

מאט נעלם בעומקה של דרך חסומה בשלג בהרים.

צפיתי בו מתרחק – צפיתי בו מסתובב ומחייך אליי. פחד אמיתי מילא את לבי. בלבול. ועכשיו זה: תצוגת צער שאעלה בפני משפחתו של מאט. לְמה הפכתי?

“האנה?”

הקול נשמע מרוחק. מחצתי את הטלפון לאוזני.

“מאט… היי.”

“האנה. את בסדר? אני מתגעגע אלייך. פאק, אני מתגעגע אלייך.”

עיניי החלו לצרוב.

“לא, אני לא בסדר. איך אני יכולה להיות בסדר?”

“תקשיבי, האנה. עכשיו זה הכי קשה. אחרי זה הכול יהיה קל יותר.”

“לא,” הידקתי את שיניי, “לא נראה לי.”

“כן, זה יהיה קל יותר. ציפור קטנה, תאמיני לי. אני בכלל לא רוצה שתהיי שם. למה את הולכת? תגידי לנייט שאת לא יכולה ללכת. תתקשרי אליו עכשיו ותגידי לו.”

“לא. אני הולכת. זה מגיע לי.”

“האנה…”

בלעתי רוק בקושי ועצמתי את עיניי. מכונית חלפה, רומסת קרח ישן ושלג.

“זה לא משנה,” לחשתי. “אם אני איראה אשמה או עצובה, אם לא אוכל להסתכל בפנים של בני המשפחה שלך… מה שזה לא יהיה. אולי ככה נראה האבל. אני בכלל לא יודעת, לעזאזל. אני לא יודעת כלום. אני לא יודעת למה הסכמתי לזה.”

“זה העניין?” קולו של מאט התקרר. “אז תגידי להם שאני חי.”

“מאט, לא. אני…”

“לא, קדימה. תגידי לכולם את האמת. אני לא מוכן לעשות את זה. אני לא מוכן להרגיש כמו איזה נוכל, כאילו תמרנתי אותך לעשות את זה. ממ, אני יודע… הכול היה טוב ויפה כשהיינו ביחד, אבל רק התרחקת ממני לכמה שבועות ופתאום את לא זוכרת למה את עושה את זה? חשבתי שאת רוצה את זה בשבילי.”

“רציתי. אני רוצה. תפסיק. אתה לא יכול…”

“מה אני לא יכול? לכעוס? אני לא כועס, האנה. תעשי מה שאת רוצה. אמרתי לך לא ללכת לשם. אמרתי לך להתרחק מהכול.”

שתקתי וגם מאט שתק. הוא צדק. הוא אמר לי לא להתקרב למשפחה שלו. הוא ידע שזה יכאב וכמה אשמה ארגיש. ואני, הרס עצמי מהלך מהמעלה הראשונה, עשיתי את זה בכל מקרה.

סייעתי למאהב שלי לביים את מותו.

שיקרתי למשפחה שלי, לפאם, למשטרה.

ועכשיו אני הולכת לשקר למשפחה של מאט. אראה להם את האבלות המזויפת שלי. אתבונן בייסורים האמיתיים שלהם. אשתתף באזכרה של מאט סקיי.

“זה מטורף,” לחשתי. “אני נתקפת בחילות כל יום. אני בודדה, יש לי מיליארד שאלות. אתה בסדר? יש לך מספיק אוכל? הספר… זאת אומרת, מישהו…”

“האנה, אני כל כך מתגעגע אלייך, לעזאזל. בבקשה…”

ערגה תמימה מילאה את קולו של מאט, והמתיחות בינינו התפוגגה בבת אחת.

“אני מוכרח לראות אותך,” הוא אמר. “בקרוב. אני בסדר. האוכל בסדר. לא שמעתי אף מילה על ינשוף לילה. ניסיתי לגשש, העליתי כמה שאלות לפורומים. אין תגובה.”

“כשאחזור אסע אליך.”

“כן, כשתחזרי. הכי מהר שאת יכולה. עבר כל כך הרבה זמן. אני משתגע, ציפור קטנה.” נשימתו של מאט נעשתה מהירה. הוא היסס ואז המילים פרצו ממנו. “אני רוצה להיות איתך. אני רוצה להיות בתוכך. במשך שעות. כאן, מול האח. אני צריך אותך ככה…”

הקור שבתא הטלפון נעלם. דמיינתי את מאט לבוש בעור גופו בלבד, וממש יכולתי לחוש בנשימתו על שפתיי.

“גם אני צריכה אותך,” הנמכתי את קולי. “ככה. ב… בתוכי.”

“אלוהים, את כזאת טובה. כזאת טובה אליי. האנה…”

מאט ודאי נגע בעצמו באותו רגע. גופי התחמם למחשבה על כך. זה לא הוגן, הגישה המיידית שלו לגוף היפה הזה. וכמה מוזר שהרומן שלנו התדרדר חזרה לנקודה הזאת: שיחות טלפון חשאיות, לילות בודדים, המתנה, אוננות.

האם אנחנו נעים לאחור או שזה משהו חדש ומסעיר?

“איך…” הוא אמר, “הדבר הזה בינינו – איך זה שזה עדיין כל כך…”

“אינטנסיבי,” מלמלתי.

דלת מכונית נטרקה.

השתהיתי לרגע עם מאט בדמיון – גופו שרוע על הספה, גבו מקומר, וירכיו מחפשות את ירכי בזמן שהוא משחק עם עצמו – ואז פקחתי את עיניי. אור הבוקר דקר.

“חרא,” לחשתי.

קאדילק סאדן כסופה חנתה מעבר לרחוב, ומתוכה יצא והחל לצעוד לעבר תא הטלפון נתנאל סקיי.

 

 

 

 

 

מ. פירס הוא שם העט של סופר רבי מכר ידוע המתגורר בקולורדו.

X