אסור לדבר על דפנה- טעימה מהספר

 

2

 

 

 

ביום חמישי שעבר, הטלפון הנייד שלי התחיל לצלצל בשבע ורבע בבוקר. יש רק אדם אחד בעולם שמסוגל להתקשר אליי בשעות שאפילו טלי מהבנק הייתה מחשיבה למוקדמות מדי.

"בוקר טוב גם לך, זאב," רטנתי בעיניים עצומות.

"עוד לא התעוררת?" הוא התפלא. הבנתי מקולו המתכתי שהוא מדבר מהדיבורית של הרכב, כי הוא, הוא פקח את עיניו כבר מזמן ובטח הספיק גם לרוץ עשרה קילומטר בין כתליו של איזה חדר כושר טרנדי וממוזג ולאכול ארוחת בוקר בריאה ומזינה עם יפעת והילדים.

"באיזו שעה את צריכה להגיע לעבודה?" הוא שאל.

"לא יודעת. רצית משהו?"

"בואי נאכל צהריים ביחד," הוא אמר בטון שהבהיר שאין לי אפשרות לסרב. "אני בדרך לפגישה בתל אביב ואחר כך יש לי קצת זמן פנוי. אני צריך לדבר איתך על נושא חשוב."

דורית, הבוסית שלי, די מחבבת אותי משום מה. לכן אני יכולה להגיע לעבודה באיזו שעה שאני רוצה, וטוב שכך, כי אני שונאת בקרים. בשעות המוקדמות האלה העולם מואר מדי, הרחוב רועש מדי, כל האנשים לחוצים מדי והפקקים בדרך לעבודה הופכים את הנסיעה לכמעט אינסופית.

כיוון שכבר הייתי ערה, גררתי את עצמי מהמיטה, כמעט מעדתי על נעלי הבית של אבנר, הדלקתי סיגריה, עישנתי אותה בסלון, הרהרתי בכך שנעלי הבית של אבנר עומדות ריקות על רצפת חדר השינה כבר מעל לחודש, הכנתי קפה, עישנתי עוד סיגריה, לבשתי את הג'ינס הראשון שמצאתי בערימה שעל המיטה וחולצה שהייתי כמעט בטוחה שלא לבשתי אתמול, עליתי על אוטובוס לרמת החייל, נתקעתי בפקק, קיללתי את עצמי על כך שיצאתי מהבית כל כך מוקדם, הגעתי למשרד, הספקתי לערוך מאמר על סגולותיו של שמן הקוקוס ועוד מאמר מתוך סדרה פשוט מרתקת על חשיבותה של פעילות גופנית לתפקוד הלב וכלי הדם, ספגתי מבט מעט מאוכזב משרון כשהודעתי לה שהיום לא נוכל לאכול צהריים ביחד ויצאתי להפסקה.

 

כשהגעתי למסעדה, ראיתי שזאב כבר יושב ליד השולחן. כשהוא שלח לי חיוך חצי־ערמומי מצידו השני של החדר, ידעתי שזה לא הולך להיגמר טוב.

"אנחנו צריכים לדבר על הדירה של אמא," הוא אמר, אחרי שהמלצר העייף הניח את המנות שלנו על השולחן והלך.

"אתה יודע שאומרים ששמן קוקוס זה טוב לחולי אלצהיימר?" ניסיתי להעביר נושא.

"אל תתחילי גם את עם השטויות האלה," הוא נאנח. "יפעת קראה על זה איפשהו כבר לפני שנתיים. היא ניסתה את זה על אמא, ערבבה לה את זה בשייקים או משהו. אמא בקושי הסכימה לשתות את זה."

"אבל בסוף שתתה?" הסתקרנתי.

"אני יודע? רוב הזמן היא בכלל לא שמה לב מה היא מכניסה לפה."

או מוציאה ממנו, חשבתי לעצמי. "וזה עזר?"

"מה את חושבת?"

דגתי בקצות אצבעותיי זית קלמטה סגול־שחור מתוך רוטב הפסטה שלי ולקחתי ממנו נגיסה זעירה. זאב היה מרוכז בסלט הניסואז שלו, מוזג עליו ויניגרט הדרים צהבהב, מערבב את כולו באמצעות סכין ומזלג כי הוא לא מסוגל לאכול סלט אם הרוטב לא מכסה כל חתיכה וחתיכה שבו באופן אחיד  וחלק.

"ביקרת אצלה בזמן האחרון?" הוא שאל במבט בוחן.

"כן. בשבוע שעבר הייתי שם." הנחתי שהוא חושד שאני משקרת, אבל באמת ביקרתי אצל רחל בגן הזהב. אני איכשהו מסוגלת להתמודד איתה כל עוד אין לה מושג מי אני.

"איך היה?" הוא תחקר.

"בסדר. היא שוב קראה לי דפנה."

"תיקנת אותה? הסברת לה שאת הבת שלה? זה חשוב, את יודעת, חשוב להזכיר לה. חשוב להמשיך לדבר איתה כל הזמן."

"למה זה חשוב?" שאלתי. "אין לה שום יכולת להבין את זה. אפילו לפני האלצהיימר היא בקושי הבינה את זה."

"אנחנו לא באמת יודעים מה היא מסוגלת להבין ומה לא," זאב התעקש, ואז גילה עלה ארוגולה יבש בתחתית קערת הסלט וחזר לערבב את הכול מחדש.

"מעניין מי זאת דפנה."

"אין לי מושג. אולי זה סתם שם שהיא שמעה איפשהו והוא נתקע לה בראש. אולי מישהי שהייתה חברה שלה פעם, אני יודע?"

"אלצהיימר או לא, אתה יודע שאין שום סיכוי בעולם שרחל רואה אותי וחושבת שאני חברה שלה."

"אויש אלונה, תרפי מזה כבר. את חייבת להתבגר."

הטלפון הנייד של זאב צלצל ופניו מייד הרצינו, כדי להבהיר לי שהוא לא כמוני. הוא מבוגר אחראי שיש לו עניינים בוגרים ואחראיים לדבר עליהם. הוא נשמע כל כך מזויף ומטופש כשהוא מכנה את מי־שזה־לא־יהיה בצידו השני של הקו "אח שלו!"

הספקתי להגיע לתחתית קערת הפסטה לפני שזאב הגיע לסוף השיחה החשובה עם אחשלו. רק כשהושטתי יד וחטפתי עגבניית שרי בציפוי צהבהב מושלם מתוך קערת הסלט הכמעט מלאה שלו, הוא הבטיח לאחשלו שיחזור אליו ממש בעוד כמה רגעים, פרץ בצחוק מתגלגל כאילו אחשלו סיפר את הבדיחה המצחיקה ביותר ששמע מימיו, וניתק את השיחה.

"אז לגבי הדירה," הוא אמר, כאילו לא עברו שבועיים וחצי מאז שהתיישבנו כאן והתחלנו לדבר על זה.

"מה זה קשור אליי?" שאלתי. "אם אתה חושב שהגיע הזמן למכור אותה, לך על זה. תשכור חברת ניקיון שתפנה את כל הדברים שלה ותסייד את הקירות וזה. אני מנחשת שזה מה שאנשים עושים במצבים כאלה."

"את רואה, את לא באמת מקשיבה. בכלל לא אמרתי שהגיע הזמן למכור אותה."

"אז? להשכיר? יש חברות ניהול שמתעסקות עם דברים כאלה. תבקש מיפעת שתתעסק עם זה. אני לא יכולה. אין לי זמן לזה."

"אלונה!"

"מה?"

"את יכולה לגור שם בעצמך."

"מה?"

"תחשבי על זה שנייה. את יכולה לחסוך את שכר הדירה המופרך שאת משלמת על החור בקיר הזה שאת גרה בו, ואנחנו יכולים לשמור את הדירה הזאת במשפחה. לא נצטרך להביא אנשים זרים שיתעסקו בכל הדברים של אמא. היא לא הייתה רוצה את זה. וזאת לא תקופה טובה למכור בין כה. שוק הנדל"ן על הפנים עכשיו." רק מבוגרים אחראיים משתמשים במשפטים כמו 'שוק הנדל"ן על הפנים עכשיו'.

 

ואז חשבתי על זה לשנייה.

זאת הייתה שנייה ארוכה. הספקתי לחשוב על ההלוואה שזאב נתן לי, סכום כסף גדול בשבילי וקטן בשבילו, סכום שהמפלצת הרעבה שהיא חשבון הבנק שלי בלעה כבר מזמן, ועדיין לא החזרתי אפילו שקל. כמה זמן עבר מאז? שנה? זאב לא מזכיר את ההלוואה הזאת אף פעם — לא כי הוא נוטה לשכוח דברים כאלה, אלא כי הוא אף פעם לא האמין לי כשהבטחתי שאחזיר. חשבתי על הבית בו גדלתי ועל היום ההוא שהבטחתי לעצמי שכף רגלי לא תדרוך בו שוב לעולם, ועל כמה שאני שונאת להפר הבטחות לעצמי, ועל כמה שאני בכל זאת מפרה אותן כל הזמן. חשבתי על החור בקיר שגרתי בו ארבע שנים עם אבנר ועכשיו אני גרה בו לבד. חשבתי על טלי מהבנק, שבטח יושבת מול מסך המחשב שלה ברגעים אלה ממש וחושבת על דרכים חדשות להתעלל בי. חשבתי על חדר הילדות שלי. תהיתי איך הוא נראה עכשיו, אחרי שזאב ויפעת הפכו אותו לחדר השינה של מריה הפיליפינית. איפה מריה עכשיו בכלל? נזרקה לרחוב? חזרה לפיליפינים? חשבתי על רחל. מי יודע, אולי בסוף כן ימצאו תרופה לאלצהיימר, שמן קוקוס אורגני בכבישה קרה באינפוזיה ישירה לווריד או משהו, ואז ביום בהיר אחד היא תחזור פתאום, כולה מדיפה ריח של
אי טרופי. היא תחזור ישר הביתה, תיכנס לדירתה לבושה ומאופרת בצבעים אבסורדיים, ותגלה אותי מתגוררת שם להנאתי אחרי שנפטרתי מכל הזבל שלה.

 

"מה את אומרת?" שאל זאב.

"כן," שמעתי את קולי משיב. "זה נשמע כמו רעיון טוב."

 

 

3

 המקרר הירוק של רחל לא מפסיק לזעוף בקולניות, כמו הזקנים האלה בתחנות האוטובוס שמרגישים צורך להבהיר לכולם שנמאס להם מהחיים. אני חוששת ממה שאני עלולה למצוא בתוכו, אבל מסתבר שאין סיבה. הוא כמעט ריק, כאילו רחל איבדה את הצורך במזון, או שאולי פשוט שכחה מקיומו של הצורך הזה. במרכז המדף העליון יושב משהו שפעם היה תפוח ועכשיו הוא קטן וחום־שחור ועורו מקומט כמו צימוק. מלבן חמאה, מכוסה בשכבת עובש בצבע טורקיז זרחני, נח על מגשית קטנה, וזוג גביעי יוגורט בטעם משמש מחוברים כמו גוויות של תאומים סיאמיים על המדף התחתון. על המדף האמצעי יש מברשת שיער בצבע כתום, מספר שערות כסופות עדינות מפותלות בין סיבי הפלסטיק שלה, ומי יודע אם היא שם בגלל האלצהיימר של רחל או כי יפעת קראה פעם באיזה מקום שמברשות מקוררות מיטיבות עם השיער.

תא ההקפאה זה כבר עניין אחר. המקרר פולט אנחה כשאני פותחת את הדלת העליונה ואני מצטרפת אליו. כל מה שיש במקפיא — שאריות מסעודת ליל הסדר של שנת 1986? עוד אביזרים צוננים לטיפוח השיער? חלקי גופות? — מכוסה בשכבת קרח אפרפרה, מנצנצת בתאורה הפלורסנטית. אני סוגרת את הדלת, חובקת את המקרר הירוק הישן בזרועותיי, מושכת אותו כמה סנטימטרים מהקיר, מושיטה יד לחלקו האחורי ומנתקת אותו מהחשמל. הוא נאנח אנחה אחת אחרונה ואז משתתק. ללא הזמזום המתמיד ברקע, המטבח הופך פתאום שקט מדי, והשהות בו גורמת לי לאי־נוחות גדולה.

בתקופה הזאת שבה אנחנו חיים, יש הרבה דיבורים על אזורי נוחות. רק לפני חודשיים או שלושה ערכתי מאמר בנושא. שתים־עשרה דרכים לצאת מאזור הנוחות שלך, הבטיחה הכותרת הססגונית. זאת הייתה כותרת טובה. דורית אוהבת כותרות כאלה, שמציעות לגולשים רשימות של רעיונות ממוספרים במרחק של קליק. לא ממש משנה אילו דברים, רק שיקליקו. וזה תמיד עובד. אף אחד לא טורח לעצור את העכבר שלו לרגע ולחשוב על כך שפעם הנוחות בכלל נחשבה לתחושה חיובית. לא, לא. נוחות זה רע. עלייך לתעב את הנוחות. רק אם תצאי מאזור הנוחות שלך, יכולים לקרות לך דברים טובים. ואולי זה בדיוק הזמן להתנסות במשהו ממש לא נוח, כמו צניחה חופשית או סוף שבוע של אימהות ובנות בלב המדבר?

אני נוטשת את המטבח לעת עתה, אבל אין לי אף אזור נוחות בדירתה של רחל. אני עדיין לא מסוגלת לבדוק מה קורה מאחורי הדלתות של שלושת חדרי השינה. אני אפילו לא מסוגלת לדמיין מה אעשה, לעזאזל, עם שלושה חדרי שינה. הדירה הזאת גדולה מדי בשבילי וזאב יודע את זה.

אני חוזרת לסלון בצעדים איטיים וזהירים, שלא אשמיע קול, שלא אעיר את הזיכרונות המתים משנתם. ואז אני רואה אותה. אין לי מושג איך לא הבחנתי בה קודם. אפילו בתוך הכאוס הוויזואלי שהוא חייה הקודמים של רחל, קשה מאוד לפספס אותה. ענקית וגרוטסקית, היא ניצבת על כן ציור, קרוב לחלון הגדול. יש לה רק חצי ראש, אבל יש בו שתי עיניים והן פקוחות לרווחה, יותר מדי פקוחות, כמעט בולטות החוצה מהקנבס, בוהות בי במבט כחלחל־סגלגל וקריר שמבהיר שהיא אינה מרוצה מנוכחותי כאן. גוון עורה הוא מין כתמתם אל־אנושי ויש לה זרוע אחת ארוכה שיוצאת ממקום לא הגיוני. אין לי ספק שהיא שונאת אותי. אני די בטוחה שהיא שונאת את כל העולם. כואב לה. מישהו הכאיב לה. היא חצויה, פצועה, מדממת צבע שמן שהתייבש בגוון אדום ורמיליון. כמה דם! כשפותחים את הראש תמיד יש הרבה דם, ככה רחל הייתה אומרת. לא נפצעת כל כך קשה אז תפסיקי לבכות כבר, או שאני אתן לך סיבה לבכות באמת. תראי איך הדם הכתים לך את הבגדים, תיזהרי לא לטפטף על הספה החדשה שלי! מכתמי דם אי אפשר להיפטר לעולם.

נוחתת עליי ההבנה שזהו הציור האחרון שרחל ציירה בביתה. המשיכות הגסות הן טביעת מכחולה. אין ספק שאלה הצבעים שלה: צעקניים, צורמים, לא מותאמים זה לזה, מין המחשה ויזואלית של תזמורת בה כל נגן מנגן במקצב שונה לגמרי. הקהל שלה אהב את זה. אבל בכל זאת נראה שחסר משהו. הציור לא גמור. בעולמה המלבני של האישה המצוירת נותרו חלקי בד חשופים, אבל היא לכודה בין שכבות צבע לא מוגדרות שמרוחות מתחתיה ומעליה. האם רחל התכוונה לצייר דווקא את האישה הזאת, או שהיא פשוט נולדה מעצמה? ניכר בעיניה של האישה שהיא לא יודעת מי היא או איפה היא נמצאת, אבל אם יש דבר אחד שהיא יודעת, זה שהיא לחלוטין לא מרוצה מכל מה שקורה פה. העיניים הסגולות מלאות בנקמה. אפשר להבין, גם אני הייתי מלאת נקמה לו חצי ממני היה תקוע בתוך הראש של רחל. זה מוכרח להיות המקום האפל ביותר בעולם. למה רחל נטשה אותה באמצע תהליך התהוותה? אולי היא הורחקה מהציור שלה בניגוד לרצונה, כשהיא משאירה אחריה מכחול גס שמוט על הרצפה, טובע בכתם אדום ורמיליון. ציוריה של רחל ותמיד הצליחו לזכות בתשומת הלב שהם היו כל כך נואשים לקבל. הם תמיד היו פרובוקטיביים, אבל לא בצורה כזאת. הציור הזה מלא בכאב ובזעם. בניגוד לרחל, הציורים שלה אף פעם לא היו זועמים. צעקניים, נועזים, לפעמים אפילו פורנוגרפיים, אבל לא זועמים.

אני לוקחת שני צעדים אחורה. האישה החצי־מצוירת עוקבת אחריי במבטה. עכשיו אני בטוחה בזה — היא יכולה לראות אותי. היא מכירה אותי. לא, לא יכול להיות שהיא מכירה אותי. היא סתם תמהיל צבעים מרוחים על קנבס והיא מעולם לא ראתה אותי עד היום. אבל אני מכירה אותה. אני מכירה אותה מאיפשהו.

אני מסתתרת במסדרון מאחורי הקיר, ומרגישה איך עיניה חודרות דרך שכבות הסיד והבטון כמו קרני לייזר סגולות. הדירה הזאת גדולה, כן, אבל אין בה מספיק מקום בשביל שתינו. אתן לה לנצח. אין לי כוח למלחמות. אני מכבה את האורות בסלון ובמטבח, יוצאת מהדירה וסוגרת את הדלת אחריי, נועלת אותה בפנים.

 

 

למעבר לעמוד הספר לחצו כאן

 

 

 

 

 

 

שכחת סיסמא?

הזינו את כתובת המייל שלכם לקבלת מייל לשחזור סיסמה


שליחה