מטבע של שני אירו/ טלי עוקבי

סיפור מתוך הספר רצועות (בלה לונה 2017)

 

בוקר, מוקדם מאוד. הלילה פולט אותי מתוכו יבש. אני מפצח את איברַי באיטיות, עדיין מעוך במיטה בין סדינים מיוזעים. הקולות שההתעסקות הזו משחררת חלולים. אותן המחשבות שחשבתי אלפי פעמים החלו גם הן להתעורר ולזוז בתוכי. מטבע שני האירו הביט בי מהשולחן הסמוך.

לידו נחה כוס מים מרוקנת, מטפחות לקינוח אף, ספר של מייסטר אקהרט — הם לא הביטו בי.

באיברים מפורקים נדחסתי לבגדים חדשים. עבר שבוע בדיוק מאז התקלחתי בפעם האחרונה. גופי החל להעלות צחנה, אהבתי את ריח החמיצות — הוא הגדיר אותי ברור.

צריך ללכת, לקום וללכת. צריך לקחת כדורים. צריך לעשות בדיקות דם.

מאכזב לגלות מצב שאין בו מסקנות. הדרך ממשיכה הלאה, בלי לעבור דרך נקודה הנקראת מסקנה.

השקר שבחשיבה הלוגית. הרמתי את מטבע שני האירו ודחפתי אותו לכיס מכנסי. יותר מדי ציפורים מצייצות, גבוה וצווחני. יכולתי לחשוב שמישהו שלח אותן אלי, לתעתע בי. יותר מדי עלים יבשים זזים על החלון. יכולתי לחשוב על מוזיקה.

צריך להתחיל לצעוד. להפסיק לרעוד. דלת הדירה, המקום שבו קיימות הכניסה והיציאה בו־זמנית. המקום שבו מתרחשת ההפרדה בין שני מצבים — הפנים והחוץ. עול המעברים מתרחש בלחיצת כף יד על ידית הדלת. לפתוח את הדלת. לפתוח את הדלת. לנפץ את החשיבה הלוגית.

מטבע שני האירו מזיע בכיס מכנסי — לא לחשוב על כך, לא לחשוב...

אחר כך אכתוב במחברת, מתחת לציטוטים של מייסטר אקהרט: 'ביום שבו ראיתי צלב קרס חרוט על מטבע של שני אירו, נשמו העלים בצורה אחרת.'

אני בחוץ. צעדי נופלים כבדים על המדרכה. רוב הרעשים מגיעים מהכביש, רוב הצרחות נשארות כלואות בראש שלי. להמשיך ללכת ישר. אתה ברחוב, בחוץ. עוד שני רחובות ואז פנה שמאלה, אל הבניין הגבוה מספר 6, קומה שלישית. על הדלת כתוב ד'ר פיפר. יכולתי לחשוד שמישהו השתיל משקולות בכל נעל, הרגליים כמעט נדבקות לאספלט.

אין יכולת למדוד את מוזיקת המתכת של מטבעות אירו בהתנגשותם אחד בשני. לא להזיע, לא לחשוב על כך עכשיו. לא לחשוב...

צלצול בפעמון. מישהו דחס לתוכו ציפור — הקול שלה נשמע מכני, צרוד. כמה זמן היא כבר תקועה שם?

דלת הכניסה אל ד'ר פיפר. קלות המעברים. לא להזיע על ידית הדלת. להיכנס פנימה. אין אספלט. אין משקולות. מטבע שני האירו נושך אותי. אני בפנים. האור בחדר הקבלה אפור כמו חול.

בוקר טוב, אדוני, מחייכת המזכירה לעברי, במה אוכל לעזור לך?

אני לא מבין מה היא אומרת. אני רואה את פניה, עגולות ונפוחות כמו ירח מלא ועליהן פלומת שיער בהירה.

במה אוכל לעזור לך, אדוני? רטט קולה עם פלומת שער פניה בהתאמה מוזיקלית מדויקת.

אני רוצה לראות את ד'ר פיפר.

יש לך תור, אדוני?

לא, אין לי תור, אבל אני מטופל שלו. דני פז שמי, הייתי פה לפני שנה בערך. הייתה מזכירה אחרת, היא בטח זוכרת אותי... היו לי בעיות עם הכדורים, בדיקות דם.

עכשיו אני פה, אמרה והצמידה לי טופס קבלה. מלא את הפרטים בבקשה והמתן בחדר הקטן, כאן מימין.

שם. שם משפחה. כתובת. עיסוק. מצב משפחתי. מחלות. ביקור אחרון. בנק. מספר טלפון. מספר טלפון של אדם קרוב. תחביבים. שתייה. עישון. מחלות לב. ילדים. שוב, אותן המילים החלולות. מדביקים לי ביוגרפיה שגויה. אני מוציא את מטבע שני האירו מכיס מכנסי. חונק אותו בכפות ידי. לא להזיע. לא לחשוב על כך עכשיו. לא לחשוב…

בוקר טוב, אדון פז. בוא אחרי. שב, שב בבקשה.

אני מניח שנצטרך לבצע בדיקות דם.

איך אתה ישן, אדון פז?

אין מסקנות בשינה שלי.

אהה, אתה ישן רצוף?

הלילה חלול, ד'ר פיפר, חלול כמו לחישת הרוח בנובמבר.

ואיך התיאבון, אדון פז?

לא מעכל את השנים. לא מצליח לעכל בזמן. רק להווה יש טעם. טעם של מתכת. אין נשימה במזון. אני מזיע ואלפי כפות ידיים רועדות באצבעותי... אלפי פיות פעורים, רעבים... אין לי יכולת למדוד את נשימת העלים... אדמה ומתכת — הם לב הטעם. אי אפשר לעכל מתכות, ד'ר פיפר... אין ביכולתי.

נבצע כעת בדיקות דם. אשמח לראותך בעוד עשרה ימים, אדון פז. בוא אחרי, בחדר הסמוך תבצע האחות את בדיקות הדם. הנה המרשם לתרופות, הקפד בבקשה על המינון הנכון: שלוש פעמים ביום עם הרבה הרבה מים. יום טוב, שלום.

ד'ר פיפר, איך אתה מבין את ההיסטוריה? את העקבות שהיא משאירה בזמן, בימים, בלילות, בבני האדם? בפרצוף שלי, בקמטים השקועים בעור... בסמלים החרוטים על החפצים שאנו מעבירים אחד לשני, במטבעות הכסף, באירו...

אדון פז, סלח לי, זמני קצר. נוכל לשוחח בעוד עשרה ימים. הקפד על המינון הנכון. שלום.

המינון הנכון של מוזיקת המתכת של מטבעות אירו בהתנגשותם אחד בשני.

לא לחשוב על כך עכשיו. לא לחשוב...

צריך להתחיל לצעוד. דלת המרפאה, המקום שבו קיימות הכניסה והיציאה בו־זמנית, המקום של הלוגיקה. המקום שבו מתרחשת ההפרדה בין שני מצבים — הפנים והחוץ. עול המעברים מתרחש בלחיצת כף יד על ידית הדלת. המעבר בין חיים למוות. צריך לצאת אל הרחוב. מטבע שני האירו מזיע בכיס מכנסי — לא לחשוב על כך, לא לחשוב — לא על מסקנות, לא על לוגיקה ולא על היסטוריה. האחות מחדירה מזרק לתוכי.

בכל פעם שלוקחים ממני דם אני מתעלף. לא אוהב מחטים. את החדירה שלהן אל תוך הבשר. אין חשיבות לסטריליות כשמדובר בכאב. מה נמהל בזמן? הצבע של הדברים דוהה. גם הצבע של המטבעות מתבלה, המחשבה שאין לדעת כמה ידיים נגעו במטבע הזה מטרידה אותי. איך הוא הגיע אלי? שלשום בדואר? במאפייה? אולי הוא נמצא בארנק כבר שבוע ורק אתמול הבחנתי בו? האם באמת יש חשיבות לשאלה הזו?

אני מתאושש. יוצא אל הרחוב וצועד סימטרי ככל האפשר בחזרה אל ביתי. השדרה ארוכה והדרך משוללת רעשים. העצים עדיין לא עירומים — תלויים עליהם עלים חומים, יבשים. כשהרוח נוגעת בהם הם שרים מוזיקה בגרונות חלולים, חסרי דם, אבל עדיין לא מתים. אני מבחין, אין לי משקולות בנעליים.

דלת הדירה. קרולין לא פה, אני יודע שהיא לא כאן, נסעה אל ההורים שלה, לאי. אמרה שיהיה טוב אם ניפרד קצת, שיהיה לשנינו מרחב להתאושש מההפלה. אמרה שממילא כל עוד אני באשפוז יום היא יכולה לעשות דברים אחרים. וחוץ מזה היא לא יכולה להיות פה יותר. גם אתי היא לא יכולה. אני נועץ את המפתח בחור המנעול. אני בפנים. תחבתי את כף ידי אל כיס מכנסי והוצאתי את מטבע שני האירו והנחתי אותו על השולחן, ליד כוס הזכוכית הריקה, ליד מטפחות קינוח האף והספר של מייסטר אקהרט.

ישבתי על המיטה, לקחתי את הספר של מייסטר אקהרט ופתחתי באמצע. לפני שפתחתי קבעתי עם עצמי שאקרא את הציטוט הראשון מצד ימין ואז אסגור את הספר ואחשוב. כך נהגתי לקרוא ספרים, תמיד באופן לא כרונולוגי. אהבתי לשבור סימטריות, בעיקר במחשבה. פתחתי את הספר ועיני נפלו על 'אנשים חושבים הרבה על אשר הם צריכים לעשות, ומעט מאוד על אשר הם צריכים להיות'.

הרמתי את מטבע שני האירו והבטתי בו. הרגשתי את המתכת ואת עייפות הזמן שעלתה ממנו. מטבע ישן, מי חרט עליו את צלב הקרס? איזה בן אדם הוא?

אותן המחשבות שחשבתי אלפי פעמים החלו לקפץ בתוכי כרכבות קיטור. טעמתי את חלל פי — יבש ושורף כרוח נובמבר קרה. הרחתי את גופי, את חמיצות הזמן השרויה בו כמו אות קלון. אחזתי בכוס הזכוכית וצעדתי לעבר המטבח. מילאתי אותה במים והטבעתי את המטבע בתוכה. הנחתי את הכוס על השולחן וצפיתי במטבע ששקע עד התחתית.

ההיסטוריה שוחה במים. צלב הקרס שוחה בכוס זכוכית. הערב מתקרב, אחריו יגיע הלילה, אחריו עוד יום חלול... שקר המעברים.

אחזתי בכוס וניפצתי אותה בחוזקה על הקיר. אלפי רסיסים התפזרו לכל עבר. שמעתי בבירור את המטבע נופל על הרצפה, הוא לא נופץ. צלב הקרס זרח לעברי בין הזכוכיות, בין שלוליות מים זעירות.

ביום שבו ראיתי צלב קרס חרוט על מטבע של שני אירו, נשמו העלים בצורה אחרת.

לכאורה, אין קשר בין העלים ואופן נשימתם לבין מטבע של שני אירו, או אלפי מטבעות של שני אירו, המועברים פעמים אינספור בין אלפי רכבות, כפות ידיים מיוזעות או יבשות.

לכאורה, אין יכולת למדוד נשימה יבשה או לחה בעלים.

ביום שבו החזקתי מטבע שני אירו שעליו נחרט צלב קרס, התחלתי לנשום אחרת.

 

לרכישת הספר לחצו כאן

 

 

 

 

שכחת סיסמא?

הזינו את כתובת המייל שלכם לקבלת מייל לשחזור סיסמה


שליחה