ארביטראז'

 

באותו יום קמתי ובלבי החלטה: להשקיע בשוק ההון. הפגישה עם לוצ'יה שחכתה לי בצהריים נסכה בי חיוניות נדירה, ובמקום לבזבז אותה על שיעורי בית בספרות איטלקית החלטתי להשקיע אותה במשימה אחרת, חשובה לאין שיעור, שבארץ, ביום-יום, כוחי, איך לומר, לא עומד לי לקדם. אולי דווקא כאן בפירנצה, חשבתי... המטרה מכל מקום מאוד ראויה. כמה מגוחך לשקול, בויקטורי פלוס או בבית המרקחת, שיקולים של שקלים בודדים, לפעמים פחות, ודווקא ברמות האלה לשבת בחיבוק ידיים; יש לי סכום לא מבוטל בבנק – לא אדיר, אבל בהחלט לא מבוטל – שכורך את מה שנתנו הורי ומה שנתנה המדינה ומה שחסכתי אני, בעבודות מעבודות שונות. אז למה שישכב בפיקדון ויצמח אך בקושי מן הריבית העשרונית הזעומה, הקמצנית, שאני מקבל מהבנק כתורה מסיני?

ירדתי למטבח, הרתחתי מים וחזרתי לעליית הגג עם צלוחית עוגיות וספל תה מהביל. זה היה בוקר שמשי וקריר במפתיע באמצע מאי, הבית היה ריק וגם מבחוץ לא נשמע קול. היה לי כל הזמן שבעולם. שאבתי מיום ראשון גם את נחת השבתון המקומי וגם את פעלתנות תחילת השבוע בארץ. הכול היה מוכן. התחלתי בקריאת הכותרות הכלכליות, להיכנס לעניינים. משם המשכתי אל עמוד המאי"ה, מערכת אינטרנט להודעות החברות. הרי תרגמתי עשרות כתבות למוספים כלכליים, וגם בימַי כעורך בדסק החדשות למדתי דבר או שניים, אז למה שלא אאחוז את השור הבורסאי בקרניו? השהיתי את הסמן על הודעות שנראו לי רלוונטיות:

"לחבר הבורסה כלל פיננסים ניתן אישור לפעול כעושה שוק בנייר הערך של חברת בי קונטקט (ש)"; "בעקבות הודעת טבע תעשיות פרמצבטיות בע"מ (מספר נייר ערך: 629014) על חלוקת דיבידנד במזומן תבצע הבורסה התאמות במאפייני האופציות על מניית טבע בסדרות אשר פוקעות בחודשים מאי, יוני ויולי. ההתאמות יבואו לידי ביטוי בבוקר יום האקס"; "ביום ג' תיסחר מניית אפריקה (מס' ני"ע 611012) 'אקס זכויות'. שער הבסיס למסחר 'אקס זכויות' במניית אפריקה יהיה A כמפורט להלן:  A = (1650 + 8 × B) / 9, כאשר B = שער הנעילה של מניית אפריקה ביום ב."

המשכתי הלאה, אך גם הודעות אחרות, שכן הבנתי, היו ממוקדות מדי, או מינוריות מדי, ולא ידעתי לצרף את הנאמר בהן לכדי תמונה, לכדי תשובה לשאלה הפשוטה, האחת, איפה לשים את הכסף. לגמתי מהתה. דחיתי, בינתיים ללא מאמץ, זֶץ פנימי שהשיא את היד לפתוח ynet בלשונית נפרדת. 

(איום הסחת הדעת רובץ עלי תמיד, ומתוך למידת מגבלותיי עם הזמן השכלתי למצוא כמה פשרות: במקום פיד הטוויטר והפייסבוק המתחדש-תמיד לפתוח רק את המייל, שאינני מקבל בו כמעט דבר שלא ברשימת תפוצה. במקום אתרי חדשות ישראליים, שאני עלול לגלות בהם עניין, אני מתעל את היצר הקהה אל חדשות זניחות מפינות רחוקות של העולם, בתורת מסטיק ניקוטין. רק אז, כשרוויתי די מכוס התרעלה, כשהתלכלכתי כל צרכי בפלסֶבו, אני חוזר לענייני. אבל באותו יום בפירנצה נדמה היה שאין צורך בכל זה).

נכנסתי לאתר הבנק לבחון את האפשרויות השונות, מסודרות בלשוניות נפרדות וברורות, תחת תגית העל "השקעות". על "נגזרים" ו"מט"ח" ויתרתי מיד. לא ביקשתי הרי נתיב התעשרות מהיר, ספקולנטי, אלא רק להיות בסדר, לעשות את המעשה הכלכלי הנבון ולוודא שהכסף שלי לא מאבד מערכו.

בתיבת חיפוש של ניירות הערך הקלדתי "צ'ק פוינט". חשתי שזו התחלה טובה. אבל תוך כדי חיפוש האינטרנט התנתק והייתי צריך להזין את הססמה ולהיכנס מחדש. הזנתי את הססמה ונכנסתי מחדש. "צ'ק פוינט" לא הניב שום תוצאה, וכך היה גם לגבי חברות אחרות כמו "כי"ל" או "בז"ן". לא היתה לי שום בעיה, אומר תכף ומיד, לסחור במניות של חברות המזוהות עם זיהום אוויר או מכירת חיסול של נכסי המדינה; אדרבא, מצאתי בכך הזמנה להימנות פעם בחיים עם הצד המנצח. המסך נותר לבן, ורק כשהגעתי ל'מעקב ני"ע' נפתחה הטבלה המיוחלת של ביצועים ושערים, של מספרים ואחוזים.

רשמתי בצד כמה מהנתונים המעניינים יותר, חזרתי לאתרי החדשות הכלכליות וקראתי את הכתבות האחרונות על החברות שהיו בעלייה, שסימול המניה שלהן הוריק על המסך. ברקע קולו של פבארוטי רעם מחלון רחוק – "פיגארו! פיגארו! פיגארו!" – ואני הרשיתי לעצמי, בינתיים, פזילה אל המייל. נתקפתי בלבול לרגע והרצתי, מה שבטוח, חיפוש בגוגל על השאלה "איך להשקיע בשוק ההון". "איך מתחילים זו הבעיה העיקרית של משקיע מתחיל." הזעפתי פנים בקוצר רוח אך המשכתי לקרוא, העתקתי והדבקתי כמה מושגים שלא הייתי בטוח לגביהם למילון "מעות", בלשונית נפרדת. לאט, במהוסס, החלה להתגבש תמונה. נוצר סיפור קליט: עם טובים ורעים, עם מוסר השכל, עם התחלה ואמצע ואולי גם הפי אנד. אז פגעו עינַי בערך "מניות ארביטראז'":

"מניות של חברות הרשומות למסחר בבורסה בתל-אביב ובבורסה נוספת בחו"ל. מסחר מקביל במניה ביותר מבורסה אחת יוצר אפשרות לרווח ודאי ונטול סיכון על-ידי קנייה של המניה בבורסה אחת ומכירתה בבורסה שנייה שבה השער גבוה יותר."

נדרכתי. רווח ודאי ונטול סיכון – הנה, אמרתי לעצמי, ידעתי שצדקתי; שטוב להעז ולנסות ולא לקפוא מכוח האינרציה על שמרי העו"ש והפק"מ. ארביטראז' אם כן, הבו לי מניות ארביטראז'! אפילו המילה עצמה נאה, מעלה על הדעת מתווכוֹת צרפתיות קשוחות – אבל הוגנות. פתחתי דף אינטרנט חדש ובלהט הרגע האצבעות הקדימו אותי: בסוכנות הידיעות הסלובנית דווח על מתיחות עם בעלי קרקעות קרואטים באזור חוטיצה, סמוך לגבול הצפון-מזרחי. אם כן, ארביטראז'. המשכתי לבדוק, אך גם אחרי שיטוט נוסף בעוד כמה אתרים לא ממש הבנתי איך העסק עובד. האם צריך לקנות ולמכור בשתי הבורסות בעצמך? האם עליך המלאכה לחשב את הפער בין ביצועי המניות כאן ושם? איך כל אחת מהן יודעת מה עשית אצל חברתה? ולמה אי אפשר לתת למישהו אחר לקבל את ההחלטות האלה ולקנות ממנו רק את התוצר, את הרווח? את זה אני רוצה, על זה אני בהחלט מוכן לשלם עמלה. לחצתי על כמה מניירות הערך וסקרתי את הנתונים. חשתי אל התה, שנעשה פושר. הרגשתי שאני צריך הפסקה. אבל עברו יותר משעתיים מאז התעוררתי ובסופו של חשבון לא עשיתי דבר: ידעתי שאם אנוח עכשיו זה רק ירחיק אותי מהעניין, יחמיר את המצב. חככתי בדעתי מה הלאה, איך בכל זאת להציל את היום הזה מחותמת בטלה שמאיימת לדבוק בו.

אנגלית! קראתי בשמחה. זה הנשק הסודי, בה יתרוני היחסי, בה תהא גאולתי – בשביל מה עשינו אותך מתרגם! הנה כל השעות המפרכות שהושחתו על ספרים וכתבות ותעודות לידה וקטלוגים הולכות להשתלם. מה גם שמדובר בארביטראז'. מיד נכנסתי, במקביל, ל-Bloomberg, ל-Financial Times ול-Yahoo finance. אבל גם אחרי הרבה זמן מול המסכים החדשים, האסתטיים יותר יש לציין, התמונה לא השתנתה. לא הבנתי יותר משהבנתי קודם, או יותר מהמשקיע הישראלי הממוצע. בין דקויות השפה שאני יודע להתייסר בהן לבין הדרוש בזירה הפיננסית לא חיבר שום קו.

מצאתי שאין טעם לנסות את מזלי במניות בודדות, לרדוף אחריהן אחת אחת ברוח. תמיד עדיף לפזר סיכונים, וממילא הזמן שייקח התחקיר על כל מניה ומניה לעולם לא יצדיק את ההשקעה. מוטב אם כן ללכת על בסיס איתן יותר וסולידי, ולהשקיע בתעודת סל.

מחאתי מחיאת כף נלהבת, שאכן עודדה אותי במקצת, השוויתי את העמלות והאפשרויות השונות בכמה זירות מסחר מקוונות ורשמתי את כולן בצד. לא נותר לי אלא להחליט על שוק, על סל. חזרתי לאתר הבנק. משם ל-bizportal. שוב הרשת האלחוטית זרקה אותי, ורק אחרי שלחצתי על ה-restart יכולתי להמשיך. אז נכנסתי מחדש וראיתי, כתף אל כתף, את מדדי ת"א השונים לצד מקביליהם מכל העולם. ניסיתי לקרוא אותם בריכוז, עיני חלפו על פני קימורי הביצועים של הדאו-ג'ונס, הפוטסי, הניקיי. מה עם כלכלות מתפתחות? גוש ה-BRICK תמיד נשמע כה מבטיח, מסעיר ויחד עם זאת יציב כמלט. בסוף הלכתי על הדאקס: על גרמנים אפשר לסמוך. ביקשתי, ברוח הניתוח הטכני שאך הבוקר התוודעתי לו, לבחון את תנודתיות המדד. מיילים אין – ה"נאמיביאן" אישר כי חולצו 14 המטיילים האחרונים שנלכדו בשטפונות ב"פיש ריבר קניון", 660 ק"מ דרומית לווינדהוק הבירה. ננערתי. חזרתי לעניין. הקשתי על העכבר ובפני נפתחו התרשימים הרלוונטיים. הדאקס לא נראה יציב יותר, מתון יתר, גרמני יותר, מאחיו האיבריים והסלאביים. מה יש להסיק מרישום העקומה הקפריזי הזה, איזו אמת צפונה בו? איך מתרגמים אותו להשקעה, לרווחים, להצלחה? האם יהלמו אותו יותר פיתולים יורדים או עולים? כמה חבל שאי אפשר לראות את גרף ההתנהגות העתידית של הדאקס – מה נותן לי לדעת מה הוא כבר עשה? המדד שנפרש לנגד עיני הזכיר רכס הרים פראי, שמתאים יותר לריבר פיש קניון הנמיבי מאשר למדיניות השקעה סולידית. המצב לא השתפר כשגיליתי שאני מסתכל בטעות על מדד שבועי, ועברתי לזה של שנה: הרכס התפצל לאינספור פסגות משוננות.

האוויר העומד בעליית הגג נעשה מחניק. קמתי לפתוח את דלת המרפסת. קרקור רעב עבר בכל-כולי, מהבטן ועד מעלה הגרון. את העוגיות חיסלתי מזמן, בתוך הספל רבץ התיון במפלס רדוד וקר. כל ההרפתקה החלה להימאס עלי. צפה בי חרטה משונה, של אחים-לצרה, על הבגידה באפס-פסיק-ארבע אחוזי הריבית שלי, שממתינים ברוב ענווה בבנק ומעולם לא ניסו לחבב עצמם על איש. אולי המושגים שלי מעוותים, חשבתי. אולי אני ושכמותי לא צריכים להיכנס בידיים חשופות עם כל הוננו הצנום אל שוק ההון, אלא לשים את מבטחנו בתוכנית חיסכון, בקופת גמל, בקרן השתלמות. אני הרי עצמאי לעזאזל! גמל, השתלמות. כן, אלה המילים הנכונות, שנשמעות טוב, זה מה שצריך לבדוק. ניסיתי להתעלם מכך שבזבזתי בוקר שלם לשווא; שכל זה היה נחסך לו הייתי משקיע שתי דקות בתכנון מקדים מושכל, במקום לקפוץ בראש. מכון בן-צבי מציג: "ירושלים – סודות שבין הלֶבֶנים", אם ברצונך להסיר את שמך מרשימה זו אנא; חיגמֶה דוקפא, המוזיקאי הבָּהוּטני והאתנו-מוסיקולוג היחידי ב...

לא היתה כל מניעה לבדוק מכשירי השקעה שונים ולהמשיך לקדם את הנושא – להתחיל, כלומר – אפילו העליתי על המסך את לוח "גמל-נט", אבל עצבי היו מרוטים. צקצקתי ובאנחת ויתור פתחתי, בבת אחת, לשוניות של וויינט, הארץ, פייסבוק, טוויטר של ברק רביד, והנוראה מכולן, מדור התופת האחרון שלי, וואלה ברנז'ה.

האם ייתכן שגם ההורים שלי, כשישבו במשרדי פרסום, התמודדו עם פיתויים והסחות כל כך מגוונים בנגישות כל כך מזמינה? האם עזבו הכול באמצע פעמיים-שלוש בשעה ושקעו בתוכנית רדיו, בדפדוף בעיתון? הדור שלי נקלע לנסיבות רגישות במיוחד. האינטרנט החל לחלחל לחיינו בלב התעצבותנו כמתבגרים, וגדלנו לתוך העולם החדש מבלי להרגיש חלק אורגני ממנו. בשונה מהמבוגרים מאיתנו בעשור, אין זו שוב התפתחות חיצונית לנו; שלא כצעירים מאיתנו, עוד נותר בנו צל של נוסטלגיה אל מציאות קדם-מקוונת, שמרחפת מעלינו כחזיון תעתועים רחוק, נמסך באוויר רווי אותות הווי-פי. דור? מה לך ולדור? כל אחד והסיפור שלו, לכל אחד יש עליית גג. בספרות בכל אופן אתה לא שומע על כך דבר, כאילו כל הדרמה הזאת חיצונית לה, לא נוגעת לנפש האדם. במקום שגדודי סופרים יצאו לחקור את האדם הזה שמתהווה לנגד עיניהם, את ההומו סייבר, הם טומנים את ראשם בחול וממשיכים בשלהם: עוד יריקה בפרצוף המעונה ממילא של דור המייסדים, עוד אפוס משפחתי המתפרש על פני שלושה דורות של נשים חזקות בציונות, מהגולה הדוויה עבור במושבה התוססת ועד לכרך הבורגני המנומנם.

העמודים המוכרים סוף סוף נטענו. לא קראתי חדשות מהארץ מאז שהגעתי לכאן, ועכשיו נחשפתי אליהן במרוכז. זו היתה טעות, אבל מרגע שהתחלתי לא יכולתי להפסיק. גללתי עוד ועוד דפי ארכיון – למוסס את האישי בלאומי ולתת לאסון הקשר. מלחמה, הפסקת אש זמנית, איום דמוגרפי, צונאמי מדיני, הצעות חוק חשוכות, גדודי מסתננים, הדרת נשים, יוקר המחיה, גיוס חרדים, רדיפת מבקשי מקלט, בנייה בהתנחלויות, חשש למיתון, איראן, שוב בידוד בינלאומי, שוב גיוס חרדים, שוב יוקר המחיה, שוב מלחמה – אנחנו תמיד על שפת תהום ורק הסיבה משתנה. זה תמיד עד הסוף, תמיד בנפשנו. שפת תהום – למה מתכוונים כשאומרים שאנחנו על שפת תהום? שכל העסק מתפרק, כששוב מדברים על "שהאחרון יסגור את האור"? האם באמת ובתמים הגיע יום הדין, כמו הפרסקו על תקרת הדואומו, או שזאת רק צורת ביטוי? האם ייאוש צר של מגזר מסוים יש כאן, שרק מידמֶה להיות כללי, גורף, כזה שצריך להדאיג את כולם? כשאומרים שבשטחים יש אפרטהייד, זו חוות דעת או כינוי גנאי? יש כאלה שמסתפקים ב"מתקרבים" לדרום-אפריקה, אבל מה זה מתקרבים? באיזו מהירות? כמה זמן נותר? ויש גם אנחה כללית, מי לא מכיר את זה, בשיחות סלון ורגעי שתיקה של סוף-מפגש בפאב, כשהחשבון מוגש והגרון צרוד והלב כבד: "אולי לא עוד שנה או שנתיים, אבל הנכדים שלנו כבר לא יהיו אזרחים של אותה מדינה." מה זה לעזאזל?! הערכת מצב קונקרטית? משאלת הרס עצמי? השיטה הפרדוקסלית של פרנקל? הלוא אפשר להשתגע, גם כך העצבים מרוטים עד לקצה. לעורכי העיתונים, זה בטוח, כבר לא יישאר שום דבר בארסנל ביום של הפצצה. כל פצצה. הרי די בפרומיל מהתמונה שמצטיירת מהעיתונים ומהבלוגים ומפיד הפייסבוק, שלי, כדי שרחובות יבערו; שהארץ תרעש, שאנשים ירוצו למלא שקי חול. פרומיל בלבד – וכאוס. ולא היא. אני משקיף מהחלון לפנות בוקר, שטוף זיעה, והארץ נוהגת כמנהגה: העיתונים עוד מגיעים לתיבות, המשאית עוד פורקת חלות בפתח המכולת. אז מה צריך להבין מכול זה? מה המסר כאן, מה המשחק? מה שבטוח, בשניוּת הזאת אני לבד; אין לי שום ספק שבניגוד אלי כל מהנדסות התוכנה ומדבירי החרקים והשמאים והמלצריות ומנהלי הרכש ויועצות ההשקעות והמתרגמים הטכניים ומנקי הרחוב, כל חלקי הפאזל של המשק הישראלי, בקיצור, לא עוצרים בתדירות מדאיגה וגוברת את יום העבודה שלהם לנוכח כל מבזק חולף; לא מזינים עצמם בהררי הנאצות והמשטמה בטוקבקים, כי "הפעם זה חשוב" ו"הפעם זה על אמת" ו"הפעם זה עלינו". מדברים איתי על דברים מופשטים, יחסי חוץ או ביצועי שוק או נתוני מיצ"ב – אז למה אני רואה בשר מבשרי ועצם מעצמותַי, מה עשיתי רע שקוללתי בפטריוטיזם החולני הזה של לואי הארבעה-עשר במהופך?!

 

מבט מקרי בשעון קרע אותי מהרהורי. משפתי נסחטה קללה. לפגישה עם לוצ'יה, שהיתה גולת הכותרת של השבוע הזה ולקיומה לא ייחסתי עד כה שום משמעות מעשית, נותרו פחות מעשרים דקות. טרקתי את מסך הלפטופ בלי לשמור דבר וקמתי מהכיסא ולקחתי בגדים מהארון וירדתי למטבח ופתחתי את המקרר וחפנתי פסטה בלי רוטב מהקערה – לא להגיע מורעב למסעדה, לא להיאלץ להזמין מה-secondi – ובציפורניים לבנות להחליא, מרובבות חיטת דורום משובחת, טסתי להתקלח. רציתי לשטוף מעצמי את עצמי, להיות כבר שם, הלאה, להתערות בעולם שחיצוני לי ולהקיז ממני את כל הבוקר המנוון המנוול הזה.

שכחת סיסמא?

הזינו את כתובת המייל שלכם לקבלת מייל לשחזור סיסמה


שליחה