בקצה הקיקיון- טעימה מהספר

BiktzeHakikayon-cover

חלק ראשון

תמיד אל הבית – אף-פעם לא הביתה

•••

 

היום הרגיש אפור וקר מהימים שקדמו לו, גשום יותר וכבד. חודשים ארוכים המתינו פה בציפייה לחורף; שבועות שייחלו לגשמי ברכה, התפללו למים, העלו מנהגים ישנים-נושנים מן האוב ופעלו לפיהם באדיקות. כך קרה שהמברך יצא מקולל והגשם ירד כמכה – לא פסק, לא חדל – ותחושת המזור התחלפה באנחת ייאוש. יומיים לפני כן סבתו של אַסיף ציינה בפניו את יום-הולדתו, וכעת חש אפור וקר מתמיד.

אסיף החנה את הווֹלווֹ הלבנה של סבא זִ’יל לאורך המדרכה, דומם את המנוע, ונותר לשבת ללא תנועה, אצבעותיו אוחזות את המפתח בחריץ. לבו דעך, דעך ונרגע. המגבים נעצרו בתנועתם הקמורה, מתנשפים חסרי-כוחות לאחר שנאבקו מאבק חסר סיכוי בחרון אלי המטר. הוא לטש בעייפות מבט ממושך בשעון – ארבעים דקות מהעבודה לכאן. ארבעים במקום חמש-עשרה! השעה הייתה תשע דקות לפני חמש ובחוץ כבר היה חשוך למדי; חלונות הבית הוארו בחסכנות, כמעט ולא נראים מבעד למסך המים; ובתוכו שוב אותה מועקה. הוא בהה בדממה בשמשה ובמים הזורמים עליה בזעף. רכב שחור הגיח ממעלה הרחוב. כשחלף, חצה הרכב שלולית גדולה ומטח רסיסי שיטפונות ניתז לכל עבר. לשנייה – אסיף נבהל.

התוֹשבְניקים האלה! רטן בתוכו ועקב בעיניו מטילות הכישוף אחר תנועת גלגלי-השטח לתוך רחובותיה הנקיים של השכונה החדשה. זיכרונות ילדותו הפכו לחצאי-דונמים נקיים ומגודרים יפה; וכעת –  לא עצים, סלעים, או צבאים; לא שועלים או רקפות; לא אוויר ולא אדמה – יציקות בטון, ובתוכן  אנשים זרים. חיצוניותן נאטמה בבנייה ירושלמית, בצמחי נוי צעירים, ורִיק בין לבין… הוא ניער את שכיית עברו מעיני-רוחו, אמר שדי לו כך, ומן הראוי שיכנס כבר  פנימה.

הוא הוציא את המפתח, אסף את חפציו הפזורים לכיסי המעיל ופסע בחוסר רצון בשביל המרוצף אבני-מדרך גדולות. ברוח הסוערת ובגשם המכה בכל, שמע במעומעם את יללתו של הכלב. בדרך כלל היה הכלב פוגש אותו כבר בחנייה, מנתר על הרכב, מציץ מהחלון, מחכה שהדלת תפתח ואסיף יצא אליו; אך לא כך היה היום, והדרך לדלת הייתה מסע ארוך ועיקש.

כשהגיע לקיר, הוציא את צרור-המפתחות מכיסו וקיווה שזו זכרה למשוך את מפתח-הבית מחור-המנעול – כך שהיום לא יאלץ לדפוק עד שזו תשמע ותפתח מופתעת. בעיני-רוחו כבר ראה את זה קורה, והתרגז. תוך בחירת המפתח הנכון מתוך הצרור, נשמע קול נפץ מעברה השני של הדלת; לפתע גם הכלב חדל לילל. אסיף נדרך והחיש את חיפושו, משהו קרה, או עדיין קורה! אולם גם לאחר שאיתר את המפתח הנכון, נראה שמשהו תקע אותו מבפנים. אסיף הטה לאט ובמאמץ את המפתח, מדמיין תאונות, פשע וטרור. ואז הדלת נפתחה – במקרה הוא נשען על הידית. הוא רץ פנימה.

את סבתו מצא רוכנת על-ארבע על רצפת המטבח, הכלב עומד סמוך לה ומכשכש בזנבו; לבושה בחלוקה הוורוד, אוספת שברי חרסינה לקערת פלסטיק תכולה. על הכירה הבוערת בעבע סיר המרק, ובין ריחות הירק והתבלין אסיף הריח גם ריח חריכה. דריכותו פגה.

“היי סבתא,” אמר מהמפתן ונכנס למטבח, התכופף עם ברכיו ועזר להרים את השברים מהרצפה, עייף ושוב תשוש.

“הו, אסיף! מֵרְד, הבהלת אותי. תעשי לי טובה וקח את הכלבה שלךְ מפה. הוי – הוא לא מפסיקה ללקלק אותי ואני אומרת לה ‘לא’ אבל היא לא מבינה.”

“בוא, דוקטור.” אסיף הרים את רגליו הקדמיות של הכלב, הניחן על ירכו וליטף את עורפו המוזהב. “אז מה קרה פה?” שאל ושלח את ידו לכף העץ, שהתגלגלה מתחת למקרר.

“אוי. רק… אני רציתי להכין לך מרק, שיהיה מוכן למתי שאתה חוזר ותראה מה קרה לי. אני כזאת שלומיאל.”

“לא נורא… טוב, תעזבי את זה עכשיו – אני אסיים לנקות… נו, סבתא, בואי; קומי מהרצפה.”

“לא, לא, זה בסדר – הנה, אני כבר, אני כבר… מסיימת. את יכולה לקחת לךָ מרק בינתיים – . אוי מרְד, שכחתי לכבות את האש. אסיף, מוֹן שֶר, אתה יכול לכבות את האש במקומי?”

אסיף קם וכיבה את הכירה, שטף את כף העץ תחת הברז וערבב בעזרתה את המרק. “סבתא, עזבי – אני תיכף אביא את המטאטא ואנקה את זה.” הוא אחז בזרועה, “את צריכה שאני אעזור לך לקום?”

“…לא, לא; רק תביא לי את המקל שלי, אני כבר אסתדר.”

“מה קרה שהשארת את הדלת פתוחה?” שאל מהסלון, סגר את הדלת, הלך להביא את מקל-ההליכה וחזר. “את אף-פעם לא עושה את זה.”

“עכשיו, ברגע זה, פתחתי אותה,” אמרה. היא התקשתה להתרומם חזרה על רגליה, אך עשתה זאת. “היה כזה גשם, שרציתי שיהיה לך פתוח כשתגיע. והכנתי לך מרק חם. אוי, הגב שלי… אתה רוצה מרק, מון שר?”

“אני רוצה שתלכי לשבת.”

“אתה לא רוצה לאכול?”

“עוד מעט – אני רוצה לנקות פה עוד קצת ואז להתקלח.”

“הוא נשרף לגמרי?” היא נאנחה וניגשה לסיר. “לא, הוא מריח לי בסדר. הו, מון שר, אני מצטערת על הבלגן שעשיתי; בטח עבדת קשה מאוד היום, נכון?”

“אני עובד קשה כל יום. לכי תשבי, סבתא – זה כלום, אני אסתדר.”

“טוב. אבל צריך לכסות את הסיר עם המכסה שלו.”

“בסדר.”

“המכסה שלו שם – ”

“בסדר,” השיב וידו מלטפת את הכלב הנמוך. אולי בעתיד יוכל לאמץ גם כלב גדול יותר, יפה ומרשים, שנראה כמו זאב.

הוא ניקה את המטבח. לאחר מכן וידא שקערותיו של הכלב מלאות; משם צעד ישר למקלחת.

הרוסים האלה! רטן כשהשליך לפינת החדר את בגדיו המלוכלכים, הרטובים, הקרים, הכבדים. הרוסים המזורגגים מהנגרייה! בלי מאמץ הם יכולים להיות יותר נחמדים, אך נראה שקל להם יותר להישאר מזורגגים! – לפחות יש מים חמים למקלחת. עד לפני מספר ימים שעון-העצר של דוד-המים היה מקולקל, וכשחזר מהעבודה, נאלץ להמתין נצח עד שהמים במיכל היו מתחממים. אולם גם לאחר שהתקלח והיום הארוך היה מאחוריו, לא היה זה הבית שלו: אלה לא היו החיים שלו, לא בזה הוא בחר. למען האמת, כבר נמאס לו להודות בכך בסוף כל יום. עוד שעה-שעתיים היא תלך לישון, ואז אולי יצליח לתפוס מעט רוגע, אם לא יירדם לפניה. ובינתיים, תחת רגליו, שערות ונסורת נלכדו ברשת ומנעו מהמים להישטף.

את הבגדים הרטובים כבר הכניס למכונה, יחד עם בגדים נוספים מסל-הכביסה. מהמקלחת, עוד רטוב ומטפטף, פסע לחדרו ובשקט סגר את הדלת אחריו. הכלב כבר המתין לו בכשכוש זנב. אסיף נעמד מול המדף הארוך, פתח את ילקוט התקליטורים העבה, דפדף בין אלבומי המוזיקה, בחר באחד, הכניסו לכונן ונזרק על המיטה; תשוש מהעבודה, מותש מהמחשבות, מהצער, אך בעיקר מותש מהכאב. בקלות היה יכול להירדם כך, עם המגבת סביב מותניו; להירדם ואולי בחלומות, לא יחשוב עליה. בחלומות. והנה, הטלפון הסלולארי מצפצף וזע בקצה המדף.

לבו ההולם סבר נכון – הודעת הטקסט שקיבל נשלחה מדְרוֹר, ובה נשאל בקצרה לשלומו היום. כאילו שאיכפת לה! מה היא בכלל רוצה ממנו – הרי כבר מצאה לעצמה חבר חדש! כפי שעשה ביום-הולדתו לפני יומיים, החליט שלא יענה וזרק את המכשיר על המיטה. הוא תפס בשערות ראשו, הלך ושב בחדרו הסגור. לבסוף התלבש ויצא להכין קפה מריר.

“אסיף, מה עם המרק? עוד מעט הוא כבר יהיה קר לגמרי.”

“אחר כך, סבתא,” השיב עצבני מהמטבח. היא אף-פעם לא מניחה לו, תמיד צפויה – פולניה. הוא ארגן הכול וחזר לחדר.

הוא עמד, מעשן סיגריה מול החלון הפתוח והגשם מהחוץ נפל על אדן החלון, חלקו לתוך החדר. על הסיגריה שמר שלא תירטב. הוא עישן באגרסיביות, חושב עליה בכל רגע ורגע, בשאיפה, כמו גם בנשיפה.

שלוש שנים הם היו. עכשיו הם כבר אינם.

לפני עשרים וששה ימים נפרד ממנה. עשרים ושניים יום לאחר מכן היא התכווצה ונחנקה, לבסוף השתעלה שהיא כבר  של מישהו אחר. הוא עוד נשא צלקות פתוחות מאותו ערב. הוא שתה ועישן. טיפש, טיפש היה על שנפרד ממנה! טיפש ומגעיל וכבר מאוחר מדי לשנות את העבר.

הסיגריה נגמרה. הוא מעך את הבדל והתיישב באנחה על הכיסא הסמוך לחלון. הכלב התיישב על ירכיו והביט בו בחנופה. בחלל החדר החשוך התנגן קולה של ילדת-לילה. מישהו מצא אותה בחושך, מישהו חיבק אותה בזרועותיו; מישהו ביקש עבורה מעט אור. וגם לאסיף קשה – גם הוא ילד-לילה. קשה לו מאוד, ועכשיו הוא גם לבד.על הכיסא היחיד, כשידו מלטפת כאוטומט את עורפו של הכלב, כשכל דבר בחדר מזכיר לו אותה ואותו איתה, כשרסיסים מן החוץ הולכים ומתעבים על פניו עד שכבר היו ניגרים מטה אל מכנסיו הנקיים ומעט על הכלב, בצד זיכרון הכאב, הוא שאל עצמו שוב: לאן מתקדמים מכאן? לאן התקדמתי עד כה?

למרות שהעדיף להמתין עד שזו תצעד לישון, הוא ייגש לאכול. הוא סגר את החלון כמעט לגמרי, כיבה את המוזיקה ויצא מהחדר.

“הפעלת את המכונה?” היא שאלה, מביטה במרקע הטלוויזיה.

“כן, סבתא.”

“אז אני מזכירה לך לא לשכוח להוציא את הבגדים אחר-כך ולתלות אותם כשהיא מסיימת, בסדר? אחרת, את יודעת, הם נרקבים במים ונצטרך לזרוק אותם.”

השניים ישבו בסלון, הטלוויזיה ממול, קטנה וישנה. היא בכורסתה ואסיף מאחור, במרכז הספה, ולפניו צלחת מרק-הירקות, פרוסת לחם ומלחייה גדולה.

“מה שלום חברה שלך, החמודה הזאת?” פנתה אליו בהפסקת הפרסומות. “הרבה זמן לא ראיתי אותה באה אלינו.”

“נפרדנו.” הנה – הוא סיפר לה, והמליח.

“אוי… לא נורא,” אמרה ושלחה את ידה לאחור לטפוח על זרועו , “גם בלי זה לא כל כך אהבתי אותה. אתה עוד תמצא לך בחורה טובה יותר, מון שר, אתה תראה.”

אסיף הרים את עיניו ממסך הטלוויזיה לתמונות המשפחה הממוסגרות על גבי קיר הסלון, גובלות בארון המשקאות הסגור של סבו המנוח.

ארבע-עשרה מסגרות עץ ישנות היו פרושות בשתי שורות בנות חמש תמונות, שורה בת שלוש ורק תמונה אחת במרכז השורה הרביעית; וכולן דומות בגודלן. את התמונה הבודדת בשורה התחתונה צילמה סבתא טולי וזו הייתה הפעם האחרונה בה לקחה את המצלמה לידיה. בתמונה זו נראו אסיף וסבו בחצר הקדמית של הבית, הזקן בכיסא כבד ואסיף בן הארבע הודף את זרועותיו הגדולות; על ראשו כובע יום-הולדת ועל פניו הבעת סלידה.

אסיף בהה בתמונה ושב לתהות מדוע הוא מנסה להדוף מעליו את סבא ז’יל. סבתו מעולם טענה שאינה יודעת, וזיכרונות מאותם ימים לא היו לו. התמונות האחרות היו כהות יותר: סבו וסבתו מתקופות חלוציותם בארץ; אחת דהויה מיום החתונה; אביו עם אימו; הוריו מחבקים את אחיו הבכור… פרט לסבתו, את כולם הכיר רק מהתמונות. הוא למד לא לשאול על משפחתו, שכן הזיכרונות היו מעציבים את סבתא טולי עד מאוד. הוא נותר לבהות בתמונות הקהות, עד שהתבקש להשיב.

“…איך יצא המרק?” שבה ושאלה.

“בסדר.”

“אפשר לאכול אותו? אפילו שנשרף קצת?” היא הניחה את השלט על פינת השולחן והחלה מתרוממת מהכורסא.

“יצא בסדר גמור. הוצאת את הדוקטור היום החוצה?”

“אמממ… אני. אני לא זוכרת. אולי תי – ”

“לא חשוב, לא חשוב, אני אדאג לזה. לילה-טוב, סבתא.”

“לילה טוב, מון שר. אל תשכח לנעול כשאתה הולך לישון,” אמרה, צועדת באטיות לחדרה.

כשחש שבטנו נרגעה, הוא חדל לאכול. אם היה עייף דיו, היה הולך גם הוא לישון. הוא לקח את השלט לידו והחליף ערוצים, לבסוף נעצר על מהדורת חדשות של הערוץ הראשון; מאזין כבדרך-אגב לדיבורים, לא באמת מקשיב – רק מעביר הלאה את הזמן. מחבל הסתנן ליישוב בגדה, תחת חולצתו גרזן וסכין גדולה. פרט למחבל, איש לא נהרג. שני נערים צעירים נפצעו; אחד באורח בינוני. אך על כל אלה שמע מספיק בנגריה. מול כאב העולם הוא נאנח בכאב פנימי; אם לא היה כעת איש בבית, אולי היה מרשה לעצמו לבכות מעט. או-אז נזכר שעליו לתלות את הכביסה שהכניס למכונה. עצביו רטנו. הוא התיישב והמשיך להעביר בין הערוצים עוד זמן קצר; לקח את כליו למטבח ושטף אותם בכיור; ווידא שכל החלונות בבית נעולים; שהדלת האחורית נעולה; שהבית מסודר ונקי, עד שהמכונה בחדר-המקלחת נדמה.

העצב העמוק בתוך השקט המצמרר של חייו העלה חנק בגרונו, ודמעה מלוחה פרצה מעינו השמאלית. משיכת-אף ובמאמץ אחרון סיים את מטלותיו. הוא כיבה את האורות, את הרדיאטור; מבט אחרון, לכיוון ארון-המשקאות הסגור של סבא, והוא פסע חרש לחדרו.

מנורה קטנה עם אהיל לבן פרום בשוליו, סמוך למראשות המיטה, העירה מעט את החלל – באמת חבל שהוא לא עייף. הוא התהלך אנה ואנה, מקצה השטיח לקצהו השני. כל-כך קל לשקוע – פשוט צריך לשחרר אחיזה.  הוא הדליק סיגריה, החליף תקליטור בכונן וחיבר את האוזניות הגדולות למערכת; הוא הדליק אותה וניגש לחלון. קרוב לכפות-רגליו על פינת השטיח, הייתה מונחת המחברת. הוא זרק מבט לכיוונה והמשיך לעשן. אך היא קראה לו אליה. לבסוף משך אותה אליו וקרא את השיר שכתב אמש, בשעה דומה לשעה הזו, ובמצב דומה.

הוא חזר וקרא רק את הבית הרביעי.

ושוב את הבית הרביעי.

ושוב, הבית בו כתב על עצמו כך:

משחיז עיפרון בידיים רועדות

מנסה לכתוב שלום אך יוצא להתראות

בינתיים מתעוות בתוך זיעה קרה

חותך כמה ורידים בעזרת זכוכית שבורה

בעולם שלך טוב בעולם שלי רע

כמו אתמול

 

כשהסיגריה מתה בידו, הוא הניח את הבדל במאפרת הזכוכית והחל לדפדף לאחור בדפי המחברת.

אסיף פנה לדף ולשירה, ושיחרר מעט, כמה שהצליח באותם רגעים בודדים של צורך. כך, באופן מחושב וביקורתי, בצורה ממוסגרת, מובנית, מחולקת וחרוזה, תחם בשפה את מועקתו המופשטת. עם דמעות בגרון או כבר על הלחיים, הוא שיחרר. טיפה-טיפה, מילה אחר מילה ומשפט, כתב… ובלי משים ניתנה משמעות לפורקן ועל-זמניות לתחושותיו הרגעיות.

אותו ערב אסיף עיין בכל מה שאי-פעם כתב במחברת: שיריו הגמורים, הלא-גמורים, הקטעים המקוטעים ושרבוטי הקיר; בזמן שהתקליטור המתנגן בחלל חצץ עליו מפני העולם. אך גם חוצץ יכול לעבוד לעתים טוב מדי; שכן המנגינות חלחלו אל עולמו המופשט, לפתו אותו מבפנים, שיר אחר שיר. על השטיח הוא ישב עם האוזניות לראשו, המאפרה ליד והסיגריה ביד. בחוץ חורף, לילה דומם של ברקים ומטר, והשירים המוכרים. זהו האלבום שתפס אותו יותר מכל, זה הזמר, אלו הם השירים, הנעימות, שנגעו בדיוק בפצע, שקרעו אותו עוד ועוד. הוא שלח את ידו תחת המיטה והוציא שבר זכוכית. בין השירים הוא הפשיל שרוול; ידו רעדה מעט. הנה הוא מגיע!… אולם לא – גם הלילה הוא לא יגיע לורידים. הלילה לא יהיה אמבולנס. מהלילה הזה לא יתחיל לספור קדימה, עד שיאזור את אותו אומץ בלילה אחר. מחר יקום עם השעון, יתארגן לעבודה ויחזור אחר-הצהריים או בערב לדאגות של יום המחר. השיר התחלף. הוא יכול להביא קץ לכל זה כבר עכשיו, אך הנה – הוא צריך רק עוד קצת והוא כבר שם, בנקודת העיגון הבטוחה.

הדמעות נעצרו. שקט. עיניו התרגלו לחושך. הכלב ישן בפינתו.

נעימת הפתיחה – רגע השיא; חושך. שוב שקט. עיניו נעצמו והוא המתין, מחכה להרגיש עוד ועוד מהכאב האחר.

לרכישת הספר לחצו כאן

BiktzeHakikayon-cover