VIP המדאם | לרכישה באינדיבוק
VIP המדאם

VIP המדאם

שנת הוצאה: 11/2015
מס' עמודים: 300
איך תרצ/י את הספר שלך?
- 62.1
- 35

יש אנשים שזקוקים לאהבה…

אני צריכה סקס, כסף, שליטה וכוח.

אלה דברים שכל אחד יכול להשיג, אבל לא כל אחד יכול לעמוד בראש ארגון VIP.

 

מעולם לא בחרתי להיות מדאם. נועדתי לכך, מתוקף פקודתה של האישה החזקה ביותר שהכרתי – אימא שלי. נולדתי כדי ללכת בעקבותיה, לעולם לא לטעות ולעולם לא להפגין חולשה.

 

אנחנו תוצרים של הסביבה שבה גדלנו. אומרים שהתפוח לא נופל רחוק מהעץ; אנחנו לומדים ממה שקורה סביבנו ולא ממה שמספרים לנו. הסביבה והגֶנים מעצבים אותנו במידה שווה. אני למדתי מהכול, ממה שראיתי וממה שלא ראיתי, ממה שנאמר לי וממה שלמדתי לקרוא בין השורות.

 

אותי גידלו להאמין שכדור הארץ סובב על צירו במיוחד בשבילי. מאז שאני זוכרת את עצמי היה לי כוח, ועד גיל 18 הספקתי לראות דברים שאיש לא מדבר עליהם, אקטים מיניים לא חוקיים, סמים וכסף.

בספר VIP זכיתם לקבל הצצה אל חיי. עכשיו יש לכם הזדמנות להכיר אותי מההתחלה. היכנסו לעולם שלי, עולם שבו הכול יכול לקרות. אין בו שיפוט, אין חרטות, אין רגשות אשם. כאן משחקים על פי החוקים שלי, או שלא משחקים בכלל. אין גבול למה שאני מסוגלת לעשות ולמה שאני מסוגלת להראות לכם… כל האמצעים כשרים בעיניי, כדי להבטיח את המורשת שלי.

 

שמי לילית ורוניקה סטון, ואני המדאם.

עוד על ספר זה

חוות דעת

אין עדיין חוות דעת.

היה הראשון לכתוב סקירה “VIP המדאם”

בקרוב…

פרולוג

 

אתם יכולים לקרוא לי איך שאתם רוצים, כבר שמעתי הכול בחיי. אבל האמת היא שבפעם הראשונה שראיתי כסף, התאהבתי. כסף מגלגל את העולם, הוא שורש כל רע. הוא מעניק גם תענוג וגם כאב. תאוות בצע היא אחד משבעת החטאים שדינם מוות. לצד הקנאה, והחטא המועדף שלי אישית… התאווה. אלוהים אמר לֹא־תַחְמֹד אֵשֶׁת רֵעֶךָ; זה בגלל שאלוהים מעולם לא פגש את אחת מבנות
ה־VIP שלי.

אני לא אישה רעה, אבל אני רוצה את מה שאני רוצה, כשאני רוצה את זה. אני עושה מה שבראש שלי, ובסופו של דבר, אם תתעסקו עם אחת הבנות שלי אני אראה בזה מתקפה אישית. אי אפשר לגעת במה ששייך לי, ומי שמנסה, אני דואגת שגם ישלם על זה. אני לא מפחדת משום דבר. פחד הופך אותך לחלשה, ואני לא אישה חלשה. אני יכולה להיות התכשיט הכי יקר שלך, או הסיוט הכי נורא שלך. הבחירה בידיים שלך.

אני לא תלויה באיש מלבד בעצמי, בגלל שבסופו של דבר, זה כל מה שיש לי. אני לא סומכת על איש, וזה מה שהופך אותי למעולה כל כך במה שאני עושה. אני חיה בעולם של גברים, ואני שולטת בו ביד רמה. נשים שולטות בעולם הזה, והסיבה היחידה שאנחנו מרשות לגברים להאמין שהם שולטים היא שהם מובלים באמצעות הזין שלהם. הכוח האמתי נמצא בכוס שלנו. אנחנו מעניקות חיים ואנחנו היצור החי היחיד בעולם הזה שיכול לדמם במשך שבעה ימים ולא למות מזה.

אהבה היא יציר של הדמיון; ממש כמו מונוגמיה. זהו הלך רוח אפלטוני, שאנחנו מתכנתים את עצמנו להיות בו. זאת אשליה. המוח הוא הכלי הכי חזק שלנו. אומרים שאנחנו משתמשים רק בעשרה אחוזים מהמוח שלנו, ואם זה ככה, תארו לעצמכם מה יכול להיות אם נהיה מסוגלים להשתמש ביותר?

אני לא אנוכית, אני חולקת את הדברים שלי עם אחרים, אבל הם חייבים להחזיר לי אותם באותו מצב שנשאלו ממני. שברת שילמת. אתם אולי חושבים שאתם מכירים אותי, אבל אין לכם שמץ של מושג. בדיוק כמו שהשם שלי מרמז, אני אישה חזקה ומינית. ביום טוב אני מכשפת, ביום רע אני שדה, ובכל הימים שבין לבין, אני מאחזת עיניים. אני דומה מאוד לאיזבל, משום שאני מראה לכם את מה שאני רוצה שתאמינו בו. אולי בגלל זה רציתי אותה, אולי בגלל זה אני עדיין רוצה אותה. איזבל היא באמת טיפשה דפוקה, אבל אני לא רוצה לדבר עליה ועל ההחלטות המחורבנות שלה. נגיע לזה אחר כך; עוד נדבר על הכול. אני מסוג הנשים שאין להן עכבות כלל. אין לי סודות. אבל הרבה דברים מתרחשים מאחורי דלתות סגורות, ואני עומדת לפתוח את הדלתות האלה בפניכם. לתת לכם לראות חלק ממה שאני עושה וממי שאני.

קוראים לי לילית ורוניקה סטון, המכונה מדאם, וזה הסיפור שלי.

 

 

פרק 1

 

 

הטקסט הכתוב הראשון שעוסק בזנות נכתב, כנראה, בשנת 4000 לפני הספירה. תמיד שנאתי את המילה "זנות," אבל זה באמת אחד המקצועות העתיקים ביותר בעולם. נשים מכל העולם הכירו די מוקדם בכוח שהן אוצרות בין רגליהן. הן הוכרחו להבין את זה כבר אז. מעניין לראות איך העולם התפתח מאז שהמקצוע האסור הזה התחיל. אבל, כמובן, בימים ההם הוא לא היה אסור, קראו לזה עסקת חליפין. אני אתן לך משהו, אם תיתן לי משהו בתמורה. ככה חייתי את חיי. זה היה המוטו שלי, האמונה שלי, אפשר לומר שכך נשבעתי לעצמי.

הנפש האנושית היא מושג מרתק ביותר. אלוהים נותן לנו רצון חופשי, הוא נותן לנו אינסטינקטים, כישורי הישרדות, הוא מכין את הבמה ואתם מושכים בחוטים. אפשר לטעות ולחשוב שהוא מפעיל הבובות בתיאטרון, אבל המציאות היא שאתם חייבים להאשים מישהו בטעויות שלכם, אז למה לא אותו, נכון? זה קל הרבה יותר. למרות שאלוהים הוא בעיניי קצת מציצן, משום שהוא אוהב להתבונן. הוא גם קובע את החוקים; תסתכלו אבל אל תיגעו, תיגעו אבל אל תטעמו, תטעמו אבל אל תבלעו.

בנושא הזה אני והוא חלוקים. פיתוי הוא בן זונה מגרה לגמרי. אני לגמרי לא דתייה, אבל כבר קרו פעם או פעמיים שבהן כינו אותי "אלוהים." אבל אני מעדיפה "מדאם." אומרים שאפשר ללמוד הרבה על בן אדם דרך שמו; השם שניתן לי כשנולדתי הוא לילית, שפירושו "יצור לילה." על פי אגדות, לילית הייתה אשתו הראשונה של אדם, שגורשה מגן העדן והוחלפה בחווה משום שלא הסכימה לקבל את מרותו. כבר מרגע שנולדתי, הייתי די דפוקה.

נולדתי ב־6 ביוני, 1960; כן, אני יודעת שאתם שמים לב – 666, סמלו של השטן. האם זו אני? אני לא חושבת, אם כי מותר לחלום, לא? זה אומר שאני בת חמישים וארבע. אני בשום אופן לא נראית ככה. בעיניי, אני לא נראית דקה יותר משלושים וחמש. תאמינו לי, אני מסוגלת לנצח כל אחת בכל תחרות זיונים שיש. כולנו נבראנו על ידי מישהו, והושמנו כאן על פני כדור הארץ למטרה מסוימת; יש מי שמאמין שברגע שהמטרה הזו מוגשמת, גמרנו את הסיפור. המשחק נגמר, אל תעברו במשבצת הראשונה; אל תיקחו 200 דולר מהקופה.

אני אומרת, שילכו להזדיין. נשים הושמו על פני האדמה הזאת כדי שיעריצו אותן וינהגו בהן כמו במלכות; גברים הם אלה שנועדו לסגוד לנו, והם יעשו זאת בכל אמצעי שנדרש כדי להגשים את משאלותינו. אם לא, מגיע לנו לגרום להם לסבול; אחרי הכול, אנחנו יצרנו אותם. זה לא מעניק לנו חופש פעולה?

אני יודעת מה אתם שואלים את עצמכם. מה הפך אותי לכזאת? למה אני כלבה סדיסטית? הכול נכון; מותר לכם לדבר ככה. למעשה, זה מה שאני מעדיפה. אני כלבה סדיסטית, אבל אל תטעו; אני "הכלבה הסדיסטית," בה"א הידיעה. כשאני נכנסת לחדר, אני מצפה שתסתובבו ותסתכלו. כשאני מדברת, אני מצפה שתקשיבו. כשאני אומרת משהו, אני מצפה שתבצעו, בלי לשאול שאלות. זה פשוט מאוד; אתם צריכים רק לציית לכללים שלי. אני קובעת את החוקים.

לדעתי, אני האלוהים שלכם.

יכול להיות שאני בוטה מדי, אבל כמו שאמרתי, אני עומדת לגלות לכם הכול. אין לי מה להסתיר, ואני לא מתביישת בשום דבר. קיבלתי החלטות ובחרתי בחירות. לא הכריחו אותי. נבחרתי, ממש כמו שאני בחרתי את הבנות שלי.

כדי להבין את החיים שלי, צריך לחיות אותם. אני לא יודעת אם יהיה אפשר להבין מספיק רק מקריאה עליהם, ועם זאת, אני אנסה. לכל סיפור יש תמיד שלושה צדדים – שלכם, שלי והאמת. מגיעה לי הזדמנות להסביר את עצמי. תאהבו אותי או תשנאו אותי, זו מי שאני, לעזאזל. המדאם.

אפשר לומר שההתחלה של VIP הייתה בתקופת היובש. אז האלכוהול ו־VIP כבשו את העולם. העסק שייך למשפחתי כבר עשרות שנים, מאז שנות העשרים הוא מנוהל על ידי דורות במשפחה, ומועבר בירושה מאישה לאישה. שום גבר מעולם לא הניח יד על VIP; רבים רצו, הציעו מיליוני דולרים, אבל מעולם לא היה להם סיכוי לשלוט בעסק. גם לא בפיסה זעירה מהאקשן. האימהות הקדמוניות שלי ראו את ההזדמנות שניתנה להן בכוס שלהן; נשים רבות נתנו את הכוס שלהן תמורת מזון, ביגוד ומחסה, אבל המשפחה שלי החליטה שכסף יהיה המפתח.

הכסף שולט בעולם. ואתם יודעים מה? סקס מוֹכר בכל שפה. לכל אחד ולכל דבר יש מחיר. הייתם מוכרים את בנכם בכורכם תמורת מחיר מתאים; תאמינו לי, אני מדברת מניסיון. אני לא משקרת. אפשר לומר עליי הרבה דברים, אבל אני לא שקרנית. חשיפה חלקית של האמת היא לא שקר, כמו סודות, כמו שלדים בארון. יש כאלה לכולם; השאלה היא עד כמה את טובה בלהסתיר אותם.

VIP התחיל כמו כל עסק אחר. לאישה אחת היה רעיון והיא הלכה על זה. לאט אבל בטוח, זה הפך למשהו גדול יותר מכפי שהיא אי פעם דמיינה לעצמה. העסק פרח וקיבל חיים משלו. גברים באו מכל קצות העולם כדי לטעום את טעם ה־VIP. לא סתם קוראים לסוכנות "כוס חשוב מאוד"[1]. הנשים לא נוצרו, היה להן את זה בדם, כאילו הן נולדו או הושמו על פני כדור הארץ על מנת לשרת את המטרה הזו, ואותה בלבד. זה היה בטבע שלהן, הבנות שנבחרות לשמש VIP לא לומדות איך לספק, הן מודרכות.

לא כל "סתם" אחת יכולה להיות VIP; זה לא ארגון שמבוסס על ראיונות קבלה לעבודה וטופסי הצטרפות. את נבחרת, נבררת, מסומנת ונלקחת; את העילית. כשנולדתי, VIP כבר היה תאגיד שגלגל מיליארדים. מה שהחל את דרכו במכוני יופי, סמטאות וכלי רכב, הפך להיות אחוזות, מטוסים פרטיים, יאכטות וכל פינוק יוקרתי מזוין אחר שמוכר למין האנושי. אימא שלי הייתה אז בעלת העסק, והיא הייתה האישה החזקה ביותר שאי פעם הכרתי. אבא שלי היה איש עסקים ידוע מאוד, והייתה לו משפחה נוספת משלו, אבל אימא שלי הייתה החטא שלו. אבא שלי היה גבר יפהפה הורס. היה לו שיער שחור בוהק ועיני אזמרגד ירוקות, קו לסת עז שהדגיש את השפתיים הדקות שלו ואת השיניים הלבנות המושלמות. הוא היה שרירי וחתיך, והתנשא לגובה של כמעט מטר ותשעים. בכל פעם שראיתי אותו הוא לבש חליפות עסקים, ומעולם לא נהג במכונית שלו. מרחוק, ההורים שלי נראו כאילו הם אמורים לככב בשבועונים ובמודעות פרסומת; הם נראו נפלא יחד. התגשמות הזוג החזק, ההישגי והמושלם של מיאמי.

אימא שלי מעולם לא ראתה את עצמה כאישה האחרת. היא השתמשה בו. הוא היה הצעצוע שלה, והיא יכלה לעשות בו ככל העולה על רוחה. כשגדלתי ראיתי אותה משתמשת ומנצלת אותו על בסיס יומיומי. אימא שלי אהבה ארבעה דברים; את VIP, את עצמה, כסף ואותי. היא שימשה לי מנטורית מדהימה, לימדה אותי את כל מה שאני יודעת. נולדתי לתוך חיים של מותרות. מעולם לא חסר לי דבר, מעולם לא הייתי צריכה לבקש משהו. הכול הוגש לי על מגש מחורבן של כסף, מעוטר בסרט אדום בוהק.

מעולם לא לקחתי כל דבר שהיה לי כמובן מאליו. אבא שלי מילא תפקיד פעיל בחיי; ידעתי מה טיב היחסים בינו לבין אימא שלי; כל זה לא נגע לי. תראו, במשפחה האחרת של אבא שלי היו רק בנים; אני הייתי הילדה היחידה שלו, הנסיכה שלו. שני הוריי אהבו אותי בדרכים שונות, ושניהם אמרו את זה לעתים קרובות. לא נולדתי לתוך חלל ריק. ההורים שלי מעולם לא השתמשו בי כדי להציק זה לזה והם מעולם לא העמידו פנים.

מעולם לא פגשתי את האחים האחרים שלי, והייתי בתה היחידה של אמי. הפעם הראשונה שבה הבנתי שהחיים שלי שונים הייתה כשהייתי בת חמש. הייתי ילדה קטנה רגילה, סקרנית מאוד בנוגע לכל מה שסביבי.

הצצתי בחשאי דרך הדלת הלא לגמרי סגורה בחדרה של אמי, כשאני מחזיקה בידי את הבובה שלי, שערי אסוף בקוקיות. היא חצתה את החדר כמעט בריחוף, לבושה בחלוק משי שחור שהגיע עד ברכיה, ומתחה את שערה מעלה, כדי לחשוף צווארה, בעודה מתיישבת על קצה מיטתה הרחבה.

"אמרתי לך שוב ושוב, ויויאן, שאני לא רוצה שלילית תיחשף לצורת החיים הזאת," הצהיר אבא שלי והעביר את אצבעותיו בשערו.

"ואני אמרתי לך שאני לא שמה זין על מה שאתה רוצה. לילית שייכת לי, ויש לך מזל שאני מרשה לה להיות נוכחת בחייך," אמרה אימא שלי באדישות. היא נשענה לאחור על מרפקיה, ונראתה שלווה ועם זאת מאוימת.

"מרשה לה? ויויאן, את יכולה לשחק את תפקיד המדאם עם כולם, אבל אל תתעסקי אתי. אני יכול לקחת אותה ממך אם ארצה. שום בן אדם שפוי לא יניח לילדה לגדול בסביבה כזאת."

אימא שלי צחקה צחוק מרושע. "על איזו סביבה אתה בדיוק מדבר, צ'רלס? זו שאתה לוקח בה חלק בכל הזדמנות? המקום שבו מזיינים אותך בתחת בדילדו ואיש לא מזלזל בך בגלל זה? או כשאני לפעמים מביאה לך גבר לשכב אתו? על הסביבה הזאת אתה מדבר? כי לי נראה שלך יש יותר מה להפסיד ממני. הנטיות הביסקסואליות שלך יחסלו אותך, יקירי. ידענו את זה תמיד. כדאי שזה יהיה לך ברור, יום אחד לילית תנהל פה את העניינים. כדאי לך מאוד להבין כבר עכשיו שהיא היורשת שלי ב'סביבה' הזאת," איימה אימא שלי בעוצמה שמעולם לא שמעתי קודם לכן.

אבא שלי טלטל את ראשו ושילב את זרועותיו. "אלוהים, ויויאן. ללילית יש סיכוי לחיים אמתיים, למה שבכלל תרצי שהיא תחיה ככה?"

"צ'רלס, בזה אתה ואני נבדלים. אני לא חייבת להסביר לך שום דבר. עשית את שלך. רצית, ואני הסכמתי שיהיה לך חלק פעיל בחייה של לילית בגלל שאני חושבת שילדים צריכים שאביהם יהיה נוכח. בכל מה שנוגע להחלטות על החיים שלה ועל אופן הגידול שלה, אין לך מילה. סוף סיפור." אימא שלי קמה בבת אחת ונעצה מבט בעיניו, מבט מאיים מאוד. היא הסתובבה בפתאומיות לעברי.

היא הטתה את ראש הצדה והמבט העוצמתי שלה הוחלף במבט אוהב. "לילית שלי," היא קרנה וקידמה אותי אליה בזרועות פתוחות. ניגשתי אליה בתמימות ובמסירות, כמו כל ילדה רגילה בת חמש.

"אימא, למה את ואבא רבים?" שאלתי.

היא חייכה. "זה לא ריב, מתוקה. כשאימא תריב עם מישהו, את תדעי בוודאות שזה ריב," היא לחשה באוזני בעודה מסיטה את הקוקיות שלי מפניי.

היא נרגעה והביטה באבא שלי. "צ'רלס לא יודע מה טוב לו, ומתעקש להביע את דעתו גם כשאין לה משמעות," הצהירה וחזרה להביט בי במבט אוהב. "כל מה שאת צריכה לזכור, לילית שלי, זה שאת הבת של אימא שלך."

חייכתי חיוך רחב וקורן. "אבא שלי הולך עכשיו?" שאלתי והבטתי באבא שלי, שנראה כאילו הוא רוצה לומר משהו, אבל מעדיף לשתוק.

"לצ'רלס יש משפחה אחרת, לילית, את לא בעדיפות ראשונה אצלו. רק אצלי. תזכרי את זה תמיד. גברים הם חסרי תועלת, הם רק מקור לזרע." היא צחקה; זאת בטח הייתה בדיחה, אבל לא הבנתי אותה. אבא שלי לא נראה משועשע.

"לכי תזדייני, ויויאן," סינן אבא שלי, לקח את המעיל שלו והלך; אימא שלי לא הפסיקה לצחוק.

"כל כך דרמטי, לילית," הצהירה בקול גבוה, כשידיה מונחות על החזה. "תודה לאל שיש לך בעיקר גנים שלי. אני לא סובלת רכיכות."

היא קמה מהמיטה ופשטה את החלוק שלה, בעודה מתקרבת לארון. אימא שלי הייתה האישה הכי יפה שראיתי בחיי. היופי שלה רודף אותי עד היום, השיער הבלונדיני הבוהק שלה, שירד אל כתפיה ומסגר את פניה, עור החרסינה הלבן שהדגיש את עיניה הכחולות העזות והשלים את עדינות מבנה פניה המושלם. היו לה ריסים כהים כל כך שהיה נדמה שהם מלאכותיים, והם החיו את עיניה. אימא שלי הייתה גבוהה, מטר שבעים וארבע, ובנויה כמו דוגמנית; היו לה רגליים שנמתחו עד אינסוף, ומותניים זעירים שהדגישו את החזה הגדול שלה. אף פעם לא ראיתי את אימא שלי בלי איפור ותסרוקת. היא תמיד נראתה מושלמת.

ביישנית היא לא הייתה; אני חושבת שראיתי אותה עירומה יותר משראיתי אותה לבושה. היא הגיחה מהארון כשהיא אוחזת חליפת מכנסיים, והניחה אותה על המיטה. התבוננתי בגופה המושלם נע בקלילות רבה; היא תמיד הפנטה אותי. רק מאוחר יותר הבנתי שאימא שלי הייתה המנטורית שלי, היוצרת שלי, המדאם שלי.

היא כנראה שמה לב שאני מסתכלת. "לילית, בואי הנה," קראה בחיוך זדוני.

היא רכנה אליי והביטה ישירות לתוך עיניי. "יום אחד את תיראי בדיוק כמוני. את רוצה להיות כמו אימא?"

הנהנתי.

"אני אלמד אותך כל מה שאת צריכה לדעת. לילית, את תהיי מדאם. גברים ונשים יקודו בפנייך. יהיה לך כל כך הרבה כוח, שהעולם יהיה הממלכה שלך. את מבינה אותי?"

הנהנתי בהתלהבות, בעיניים בורקות, בלי לדעת למה היא מתכוונת, אבל גם ככה, צליל דבריה מצא חן בעיניי.

אימא שלי נאנחה בסיפוק. "את נועדת לגדולות, לילית, תזכרי את זה," הצהירה ונישקה אותי על קצה האף. לא היה לי מושג אז למה אימא שלי מתכוונת, אבל זה היה משפט ששמעתי ממנה במהלך כל חיי. משפט ששיננתי לעצמי לעתים קרובות.

"עכשיו, די עם זה. מה דעתך שנלך לקניות?"

כבר בגיל חמש ידעתי שאימא שלי היא אישה מרתקת ומפחידה. הייתה לה נוכחות רבת עוצמה, מעין הילה שהקיפה אותה, שכולם יכלו לראות. היא הייתה מסוגלת לעשות כל מה שהיא רוצה, בלי שום צורך לבקש רשות, והיא תמיד קיבלה גישה חופשית לכל מקום שאליו רצתה ללכת. גדלתי בסביבת מטוסים פרטיים, היה לי נהג שהסיע אותי לכל מקום והיו לי מורים פרטיים שבאו אליי הביתה.

לימדו אותי לנגן בפסנתר ובכינור, וידעתי לדבר בשש שפות עוד לפני גיל עשר. כל אחד מאנשי הצוות שבא אתי במגע היה חייב לעבור בדיקת רקע וראיון עומק עם אימא שלי ו"צוות" העוזרים שלה. אימא שלי לא התכוונה להרשות לאיש להשחית את צורת המחשבה שלי. היו לה תכניות וסיבות משלה לכל זה. מעולם לא נפגשתי עם ילדים אחרים בני גילי, אימא שלי שנאה ילדים. היא לא הייתה מוכנה להרשות לי להשתמש באוצר מילים דל או להתלכלך כמו ילדיהם של אנשים אחרים; לא גדלתי על אכילת נקניקיות והמבורגרים, אכלתי קוויאר וסושי. ביליתי תמיד בסביבת מבוגרים, ולמבוגרים האלה לא היו ילדים. בעיני אימא שלי, הייתי בובת חרסינה; היא הלבישה אותי כמו בובה כזו וציפתה שאתנהג בהתאם, שמבחוץ איראה מושלמת לגמרי.

אף שערה שלי מעולם לא זזה ממקומה. הולבשתי תמיד בבגדי מעצבים, ומעולם לא הורשיתי לקום מהשולחן בלי לבקש רשות. קיבלתי מכה ביד אם לא אמרתי "בבקשה" או "תודה." אימא שלי רצתה שאהיה מושלמת. בבית שלי לא היו דיבורי תינוקות. מעולם לא זחלתי. עברתי ישירות מישיבה זקופה להליכה. אימא שלי לא העלתה בדעתה משהו אחר. הוקפתי בכל הטוב שהיה אפשר לקנות בכסף.

[1] Very Important Pussy (כל ההערות הן של המתרגמת)

מ. רובינסון נולדה בניו ג'רזי שבארצות הברית וגדלה בטמפלה, פלורידה. היא חולה על ספרים, על רומנטיקה, על תשוקה, וגרה עם בן זוג, שני כלבים וחתול. בימים אלה היא עובדת על הדוקטורט שלה בפסיכולוגיה. בזמנה הפנוי היא כותבת את רבי המכר בסדרה VIP.

X