לקרוא עיתון מול הרוח | לרכישה באינדיבוק
לקרוא עיתון מול הרוח

לקרוא עיתון מול הרוח

שנת הוצאה: 2013
מס' עמודים: 132
איך תרצ/י את הספר שלך?
- 55

יולי, גיבורת הרומן "לקרוא עיתון מול הרוח", יוצאת למסע פרידה מהעבר, מהכאב, מהכעס. היא עושה זאת לאחר שבשורות מרות דופקות בדלת.

רומן ראשון למשוררת טל איפרגן, ילידת 1983, חיפה. עד כה יצאו לאור שלושה ספרי שירה שלה.

עוד על ספר זה

חוות דעת

אין עדיין חוות דעת.

היה הראשון לכתוב סקירה “לקרוא עיתון מול הרוח”

ביקורות נבחרות

טל איפרגן בפרויקט סופרים קוראים

יוּלִי

יולי נולדה בסתיו. את הילדות שלה בילתה לא מעט מתחת לשולחן במטבח. היתה מסתתרת שם, יושבת ישיבה מזרחית על רצפה קרה ואוחזת דובי ורוד ומרופט. מבטיחה לו שאין סכנה.

גם אם לא היתה סכנה ממשית היה פחד. אבא של יולי נהג לצעוק.

רבים הם הדברים אשר הכעיסו אותו וגרמו לו להתרגז. היה צועק ומילים רעות היו יוצאות מפיו בסדר הפוך. כשסיים לצעוק (לעתים כעבור עשר דקות, לעתים כעבור עשרים דקות ולעתים כעבור שלושים) נהג להרתיח מים בפינג'ן המתקלף ולהכין לעצמו קפה בוץ בכוס זכוכית. יולי לא ידעה אז לקרוא את שעון המחוגים שהיה תלוי במטבח. ידעה רק להקשיב למחוג השניות זז לאט ולקוות שאמא שלה תגיע מהר כשם שהבטיחה.

על רצפה קרה תחת שולחן מטבח ראתה יולי רגליים שחומות יחפות. ציפורניים ארוכות זזו ממקום למקום בעצבנות. רגלי אבא שחומות שאפו ללמוד מקצב. עד היום הן מנסות לרקוד.

אבא של יולי אהב מתוק. שלוש כפיות סוכר.

לצד כוס זכוכית, בה בוץ, היה מניח כמה עוגיות ומתיישב בסלון. לא תמיד היו עוגיות בצנצנת, ויולי פחדה שיום יבוא ואבא שלה ישבור את הצנצנת הריקה לרסיסים בעודו יחף.

ספות הסלון היו קרועות, ואבא של יולי נהג לומר שיום אחד יהיה לו מספיק כסף כדי לקנות ספות חדשות מעור שלא מתקלף. עד אז היה אבא של יולי מתופף על סירים.

הוא נהג לקחת את סיר האורז, את סיר המרק הגדול (שקיבל במתנה מאולם האירועים שבו עבד כשוטף כלים בסופי שבוע) ואת סיר הפירה שבו נהגה אמא של יולי לבשל ירקות. לקח את כל אלה ואת צלחת הפסח מחרסינה (זו שהביאה דודה מרים) והיה מתופף עליהם בשני מקלות עץ דקיקים שהיו בעבר הלא רחוק מטאטא רצפה שלם. היה מתופף ומתופף עד שאמא של יולי שבה לדירה מהר כשם שהבטיחה ומבקשת שיפסיק.

"תפסיק. הילדה בוכה."

לאחר מכן אמא של יולי היתה נכנסת למטבח, מתכופפת אל מתחת לשולחן האוכל ומוציאה משם את יולי.

"בואי אלי." היתה מחבקת את יולי חזק ומלטפת את תלתליה הקטנים.

קשה לדייק במשך הצעקות. אם יולי מתרכזת, היא יכולה לשמוע אותן גם היום, אף על פי שחלפו מאז שנים.

פעם אחת הגיעה דודה מרים לבקר.

היא לא הודיעה לפני, ויולי זוכרת שגם מרים צעקה. צעקה על אח שלה, אבא של יולי, התלוננה מולו שבמקום להפשיל שרוולים ולגדל ילדה באופן נאמן הוא מתופף.

אבא של יולי התרגז מאוד, לקח את צלחת הפסח מחרסינה וזרק אותה על הרצפה. דודה מרים התחילה לבכות, ויולי עצמה חזק את העיניים. היא פקחה אותן בגיל שנתיים וחצי, כשאבא של יולי עזב את הדירה.

צלחות חרסינה אינן נשברות בוודאות, הן רק עושות רעש חזק שבכוחו להרעיש ילדות שלמה.

כשעזב הבינה יולי כמה טוב שיש שקט, כך אפשר בהחלט להתמודד עם הרעש בחוץ. ובחוץ היו לא מעט רעשים. יולי היתה שומעת את השכנים מתלחשים. לועגים שליולי יש שתי שמלות בלבד: האחת סגולה והשנייה סגולה עם נקודות לבנות. אבל בדירה, בשקט, נהגו אימא של יולי והיא לצייר את הופכו של הסבל. נהגו ליצור אותו. לאפות עוגיות בצורת כוכב ובצורת עיגול, כדי שצנצנת העוגיות לא תישאר ריקה.

בוקר אחד השקט פסק. בדלת דפקה לשכת הרווחה.

עובדת סוציאלית רזה ושני גברים, אחד מהם שמן מאוד, פתחו את המקרר הריק והסבירו לאמא של יולי שככה אי אפשר. חצי אשל, חצי דלעת, שתי קציצות. אי אפשר.

לשכת הרווחה סיפרה לאמא של יולי על משפחות שיש להן מה לתת.

"נתינה אינה נמדדת בכסף," נהגה ללא הרף אמא של יולי לומר. "אינה נמדדת."

אך לשכת הרווחה מודדת.

מודדת רצפות של חדר וסלון ומודדת רהיטים: ילדה בת שנתיים וחצי ישנה בלול שבור או תחת שולחן מטבח נמוך, עם דובי מרופט ביד וסכנה.

לשכת הרווחה שואלת מדוע הילדה משתינה בסיר אורז. היא לא מסכימה עם כך שאהבת אם היא מזון קיומי. לשכת הרווחה מודיעה שמחר בבוקר באים לקחת את יולי למקום טוב.

אמא של יולי אמרה שאין בעיה, שמחר היא תכין ליולי תיק עם מעט הבגדים שיש, עם מברשת שיניים ועם רות ועם רון. רות ורון היו הבובות של יולי, בובות שאמא שלה תפרה לה מבדים קרועים.

"מחר בבוקר," הפנימה. "מחר."

למחרת נותרה הדירה ריקה מאדם. אמא של יולי לקחה את הילדה שכמעט מלאו לה שלוש שנות ילדות ונסעה איתה הרחק אל מולדת אחרת, בואנוס איירס.

"לעתים יש להעלם לזמן מה," הסבירה ליולי.

יולי לא שאלה לאן טסים. מה גם שבמולדת האחרת שמרה דוניה דינה על יולי מכל משמר. בבית של דינה היו רצפות מעץ ולא היו בו תופים.

פעם אחת בלבד שאלה יולי "איפה אבא?", ודינה אמרה לה שיש אנשים שאוהבים מאוד בלי לספר. דאגה לספר ליולי שהיא אוהבת אותה מאוד.

כעבור שנה וחצי חזרו יולי ואמא שלה אל הדירה הריקה. בזמן הזה שכחה לשכת הרווחה מהן עד כדי רווחה מושלמת. ובמשך שנים לימדה אמא של יולי את יולי שלא תמיד הדברים מסתדרים כשם שרוצים. שלבטח יש סיבה לאכזבות. לימדה שיש לראות בהפסד את הרווח ולא מנעה מיולי להיווכח שאין זה פשוט.

גם כאשר רצתה למנוע זאת הדבר לא תמיד הסתדר כשם שרצתה.

אבא של יולי עזב כשהיתה בת שנתיים וחצי. הוא שב לאותה דירה צפופה כשליולי מלאו שתים עשרה. דפק בדלת, התנצל שנעלם ונתן ליולי שקית ניילון צהובה ובה ופלות בטעם לימון. יולי שנאה ופלות בטעם לימון.

כך, במשך חמש שנים, אחת לחצי שנה לערך, היה דופק אבא של יולי בדלת, מביא ליולי ופלות בטעם לימון ומתנצל על שנעלם שוב. גיל ההתבגרות של יולי כלל לא מעט אכזבות שלבטח יש להן סיבה.

כאשר ליולי מלאו שבע עשרה שנות חיים היא רצתה להתגייס לצבא כמו כולם. אבא של יולי איים לשבור צלחות מחרסינה, צנצנות וכוסות מזכוכית.

"צבא?"

יולי ביקשה מאביה שייעלם. "לעתים יש להעלם לזמן מה," נזכרה יולי.

היא ידעה שלא תוכל להגשים את חלומותיה ולהצליח כל עוד הוא נמצא בסביבה. האדישות שלו גרמה לה להרגיש חולה. הוא לא העניק לה חסד. כשביקשה כסות הוא צעק, והצעקות שלו החרישו כל צליל נעים. כשהיה צועק מילים רעות היו יוצאות מפיו בסדר הפוך.

היא ביקשה שילך והוא זעף. אמר דברים קשים שנחרטו על לוח לבה של יולי, בסכין יפנית כתומה, דקה, חדה ופוצעת. לעג ליולי על איך שהיא נראית במדים. דאג לעשות זאת מול כל שאר חיילי מחנה שמונים, שלבשו מדים כדי להרגיש שייכים למשהו.

יולי ברחה ממנו כמו היה להבת הר געש שעומדת להתפוצץ ולשרוף חלומות. ברחה בלי להסתכל לאחור. מאז היא בורחת. אביה מצא לכך תשובה בחזרה בתשובה. לבש שחורים, נחבא תחת כובע ששימש לו שולחן של מטבח ויצא לחפש את אלוהים. רצה להגיע הכי קרוב אליו.

מזלה של יולי שדאגה להתרחק ממנו עוד לפני הכובע. היה לה מספיק שחור.

שנים חלפו מאז ויולי עדיין כועסת לפעמים. לאחרונה סיפרו ליולי על סכיזופרניה אך גם זה לא עזר לה לסלוח.

כשהודיעו ליולי שאביה נעדר, היא כבר סיימה את הצבא. יתרה מכך, היא כבר למדה כמו כולם, כבר טיילה כמו כולם ואפילו אהבה עשתה, לראשונה.

אך כשהבשורות המרות דפקו בדלת הן הגיעו ללא שקית ניילון צהובה ובה ופלות בטעם לימון.

אז כבר לא היה אפשר להשיב את מחוג השניות לאחור.

אפשר היה רק להיישיר מבט אל עבר ההווה.

עד כה ראו אור שלושה ספרי שירה שלה: הראשון "נגיעות" שיצא בהוצאת גוונים – ספר המכיל בעיקר שירי אהבה ואופטימיות. השני "הגדה – אם תרצו" שיצא בהוצאה עצמית בהשראת חג הפסח, והשלישי "הפוך בלי קצף" בהוצאת פיוטית, ספר שסובב כולו סביב בית קפה וסביב יושביו, על הבטיו השונים.

איפרגן, בוגרת לימודי עריכה במכללת אורנים, יו"ר אגודת הסופרים סניף חיפה והצפון, כותבת תוכן אישי ושיווקי, אוטוביוגרפיות, ביקורות על ספרים ובעבור מוזיקאים. כמו כן מעלה מופע שירה מקורי בשם "המשורר" ומנחה סדנאות כתיבה.

"לקרוא עיתון מול הרוח" הוא הרומן הראשון שלה.

X