NW | לרכישה באינדיבוק
NW

NW

שנת הוצאה: 2014
מס' עמודים: 381
איך תרצ/י את הספר שלך?
- 54

זהו סיפורה של עיר, לונדון.

ליתר דיוק, הפינה הצפונית–מערבית שלה, אזור NW כאן תמצאו אורחים ומארחים, מי שכוח בידם ומי שנטולי כוח, דיירים בבנייני פאר ודיירי רחוב. ורבים אחרים, בין לבין.

זה טיבה של כל עיר. חיים זה לצד זה. עולמות נפרדים.

ואז, הביקורים: המקרים הנדירים שבהם זר חוצה את סף הדלת בלי רשות ובמפתיע ומשבש את סדרי המערכת כולה. כמו אותו אחר צהריים באפריל, כשאישה התדפקה על דלת ביתה של ליאה הנוול בבקשת עזרה, הפרה את השלווה וכפתה על ליאה לצאת מבדידותה…

הרומן החדש המבריק הטראגי–קומי של זיידי סמית עוקב אחרי ארבעה תושבי לונדון – ליאה, נטלי, פליקס ונייתן – המנסים לבנות להם חיים בוגרים מחוץ לשיכון ילדותם. מבתים פרטיים אל פארקים ציבוריים, בעבודה ובשעות הפנאי, לונדון שלהם היא מקום מסובך, יפה בה במידה שהוא אלים.

רומן שובר–לב על מפגשים אנושיים, תזזיתי וחיוני כמו העיר עצמה.

עוד על ספר זה

חוות דעת

אין עדיין חוות דעת.

היה הראשון לכתוב סקירה “NW”

"זיידי סמית היא כותבת גאונית, נוקבת, ריאליסטית ומפוכחת להפליא. ספרה המשובח ביותר עד כה!"

הניו יורקר

 

 

 

"חמישה כוכבים! יצירת מופת עולצת, נשכנית, אופטימית. הטובה מכל היצירות שיראו אור השנה, וכנראה גם בשנה הבאה."

דיילי טלגרף

 

 

 

"כשזיידי סמית מתיישבת לכתוב, התוצאה היא הדבר הנדיר הזה – יצירה רדיקלית ומלאת תשוקה ומציאותית."

ניו יורק טיימס

 

 

 

"סופרת מופלאה בעלת תובנות נדירות לגבי מה שהמוח יודע ומה שהאהבה יודעת."

אובזרוור

השמש השמנה משתהה ליד עמודי הטלפון. צבע נגד־טיפּוס הופך לזרחני על שערי בית ספר ועמודי תאורה. בווילסדֶן אנשים מתהלכים יחפים, הרחובות הופכים לאירופיים, יש שם מאנְיה לאכילה בחוץ. היא מקפידה להיות בצל. אדומת שיער. ברדיו: אני המחבר היחיד של המילון שמגדיר אותי. אמירה יפה — לרשום אותה על השער האחורי של מגזין. בערסל, בגן של דירת קרקע. מגודרת, מכל הצדדים.

ארבע גינות משם, בַּשיכון, בחורה זועמת בקומה השלישית צורחת באנגלו־סקסונית על אף אחד. מרפסת יוליה, בולטת החוצה קילומטרים על קילומטרים. זה לא ככה. אל תתחיל. סיגריה ביד. בשרנית, אדומה כמו סרטן שלוק.
רק אני לבדי
רק אני המחַבֶּרת
עיפרון לא משאיר סימן על דפי מגזין. באיזשהו מקום היא קראה שהזיגוג המבריק מסרטֵן. כולם יודעים שלא צריך להיות חם עד כדי כך. ניצן כמוש ותפוחים קטנים מרים. ציפורים שרות בטונים הלא־נכונים בעצים הלא־נכונים מוקדם מדי בשנה. שלא תתחיל לעזאזל! תסתכלי למעלה: הכרס השרופה של הבחורה נחה על המעקה. הנה מה שמישֶׁל אוהב לומר: לא כל אחד יכול להיות מוזמן למסיבה. לא במאה הזאת. דעה מרושעת — היא לא חולקת אותה. בנישואים לא חולקים הכול.

שמש צהובה גבוה בשמים. צלב כחול על מוט לבן, ברור, מוחלט. מה לעשות? מישל בעבודה. הוא עדיין בעבודה.
רק אני
רק אני לבדי
אפר מרחף לתוך הגינה למטה, ואז בא הבְּדָל, ואז הקופסה. קולני יותר מהציפורים והרכבות והמכוניות. סימן יחיד לשפיות: מכשיר קטן תקוע באוזנה. אמרתי לו שהוא מרשה לעצמו יותר מדי. איפה הצ'ק שלי? והיא מול הפרצוף שלי מזיינת את השכל. ברוב חוצפתה.

רק אני לבדי. רק אני. רק אני.

היא משחררת את אגרופה, מניחה לעיפרון להתגלגל. מרשה לעצמה. אין למה להאזין חוץ מלבחורה המזורגגת הזאת. בעיניים עצומות לפחות יש משהו אחר לראות. נקודות שחורות צמיגות. שייטים בזרם, מזגזגים. זיג. זג. נהר אדום? אגם מותך בגיהינום? הערסל נוטה על צדו. העיתון צונח על הקרקע. חדשות עולם ונדל"ן וקולנוע ומוזיקה מונחות על הדשא. גם ספורט ותיאורים קצרים של המתים.

צלצול בדלת. היא חוצה את הדשא בצעדים מתנודדים, יחפה, אפופת שמש, מנומנמת. הדלת האחורית מוליכה אל מטבח צר, מרוצף אריחים זוהרים בטעם של דייר קודם. הפעמון לא מצלצל. הוא לחוץ ברציפות.

בַּזגוגית המחוספסת, גוף, מטושטש. אוסף פיקסלים שלא מתאים למישל. בין הגוף שלה לדלת, קורות הרצפה של המסדרון, זהובות באור־שמש משתקף. המסדרון הזה יכול להוליך רק אל דברים טובים. ובכל זאת אישה צועקת בבקשה ובוכה. אישה הולמת באגרופה על דלת הכניסה. כשהיא מושכת את המנעול הצדה, היא מגלה שהוא נעצר בחצי הדרך, השרשרת נמתחת, ויד קטנה מעופפת בעד המִרווח.
"בבקשה — אוי אלוהים תעזרי לי — בבקשה, מיס, אני גרה פה — אני גרה ממש פה, בבקשה אלוהים — תבדקי, בבקשה —"

ציפורניים מלוכלכות. מנופפת בחשבון גז? חשבון טלפון? נדחף דרך הפתח, אל מעבר לשרשרת, קרוב כל כך שעליה לזוז אחורנית כדי למקד את מבטה בְּמה שמראים לה. 37 רידְלי אֶבֶניוּ — רחוב בפינת הרחוב שלה. זה כל מה שהיא קוראת. לרגע מופיע לנגד עיניה מישל כפי שהיה אילו היה כאן, בוחן את החלון השקוף במעטפה, מאמת את הנתונים. מישל בעבודה. היא משחררת את השרשרת.

ברכי הזרה כושלות, היא נופלת קדימה, מתמוטטת. בחורה או אישה? הן בנות אותו גיל: שנות השלושים שלהן, באמצע, או משהו כזה. דמעות מרעידות את הגוף הקטן של הזרה. היא מורטת את הבגדים שלה ומייללת. אישה מתחננת לעדים מבין הקהל. אישה באזור מלחמה עומדת בין הריסות ביתה.
"את פצועה?"

הידיים שלה בתוך השיער. ראשה מתנגש במשקוף הדלת.
"לאאא. לא אני, אמא שלי — אני צריכה עזרה. ניסיתי בכל הדלתות המזוינות — בבקשה. שַאר — קוראים לי שַאר. אני מקומית. אני גרה פה. תבדקי!"

"בואי תיכנסי. בבקשה. אני לִיאָה"

ליאה שומרת אמונים לחמשת הקילומטרים המרובעים האלה של העיר כמו שאחרים נאמנים למשפחותיהם. או למולדת. היא יודעת איך אנשים מדברים כאן, שמזוין — בסביבה הזאת — הוא לא יותר מריתמוס במשפט. היא מארגנת את פניה לסמן חמלה. שַאר עוצמת את עיניה, מהנהנת. היא מניעה את הפה במהירות בלי להשמיע קול, מדברת אל עצמה. לליאה היא אומרת
"את כל כך טובה".

הסרעפת של שַאר עולה ויורדת, עכשיו לאט יותר. הדמעות המרעידות הולכות ומתמעטות.

"תודה, כן? את כל כך טובה"

הידיים הקטנות של שַאר לופתות את הידיים התומכות בה. שַאר זעירה. עורה נראה ניירי ויבש, עם כתמי ספחת על המצח והלסת. הפנים מוכרות. ליאה ראתה את הפנים האלה פעמים רבות ברחובות האלה. המוּזרוּת של כפרֵי לונדון: פנים נעדרות שֵם. העיניים בלתי נשכחות, סביב החוּם העמוק, מעליו ומתחתיו, ניתן לראות לבן צלול. מקרינה להיטות, כאילו רוצה לטרוף את מה שרואות עיניה. ריסים ארוכים. תינוקות נראים כך. ליאה מחייכת. החיוך המוצע בתשובה אטום, לא מזהה. מעוקם בדרך מתוקה. ליאה היא רק הזרה הטובה שפתחה את הדלת ולא חזרה וסגרה אותה. שַאר חוזרת שוב: את כל כך טובה, את כל כך טובה — עד שחוט העונג ששזור בביטוי הזה (ברור שזה מסב קצת עונג לליאה) ניתק. ליאה מניעה בראשה לשלילה. לא, לא, לא, לא.

ליאה מוליכה את שַאר אל המטבח. ידיים גדולות על כתפיה הצרות של הבחורה. היא צופה באחוריים של שַאר עולים ויורדים בצמוד למכנסי הריצה המגולגלים נמוך, השקע הפלומתי הקל בגבהּ, מודגש, מיוזע בחום. המותניים הזעירים נפתחים לחמוקיים. ליאה שטוחת אגן, גמלונית כמו נער. אולי שַאר זקוקה לכסף. בגדיה לא נקיים. באחורֵי ברך ימין יש קרע רחב באריג המגעיל. עקבים מלוכלכים מתרוממים וחורגים החוצה מכפכפים מתפוררים. היא מסריחה.

"התקף לב! שאלתי אותם היא הולכת למות? היא הולכת למות? היא הולכת למות? היא באמבולנס — אני לא זוכה לשום תשובה מהם כן! יש לי שלושה קטנים שהם לבד בבית, מה — אני צריכה להשיג ת'בית חולים — מה הם מקשקשים על מכונית? אין לי שום מכונית! אני אומרת תעזרו לי — אף אחד לא מזיז ת'תחת המזוין לעזור לי."

ליאה לופתת את מפרק היד של שַאר, מושיבה אותה על כיסא ליד שולחן המטבח ומעבירה לה גליל של מגבת נייר. היא חוזרת ומניחה את ידיה על כתפי שַאר. הן כמעט משיקות מצח אל מצח.

"אני מבינה, זה בסדר. איזה בית חולים?"

"זה כאילו… לא רשמתי את זה… במידלסקס או — אבל רחוק. לא יודעת בדיוק."

ליאה לוחצת את ידיה של שַאר.

"תראי, אני לא נוהגת — אבל —"

מציצה בשעון היד שלה. עשרה לחמש.

"אם תחכי, נגיד עשרים דקות? אם אני אצלצל אליו עכשיו, הוא יכול — או אולי מונית…"

שַאר משחררת את ידיה מידי ליאה. היא מהדקת את ידיה המאוגרפות אל עיניה. משחררת את האוויר במלואו: הפאניקה חלפה.

"חייבת להיות שם… אין מִספרים — כלום — אין כסף…"
שַאר תולשת בשיניה פיסת עור מהאגודל הימני. טיפונת דם מתרוממת ומכילה את עצמה. ליאה חוזרת ותופסת את מפרק היד של שַאר. מושכת את אצבעותיה מפיה.

"אולי המידלסֶקס? השם של בית החולים, לא המקום. באַקטוֹן וֵיי, לא?"

פני הבחורה חולמניות, איטיות. דפוקה, האירים אומרים. יש אפשרות שהיא דפוקה.

"כן… יכול להיות… כן, לא, כן זהו זה. המידלסֶקס. זהו זה."
ליאה מזדקפת, מוציאה טלפון מהכיס האחורי שלה ומחייגת.
"אני יעבור אצלך מחר."

ליאה מהנהנת, ושַאר ממשיכה בלי להתחשב בשיחת הטלפון.
"אני יחזיר לך מחר. מחר מגיע הצ'ק שלי, כן?"

זיידי סמית, בת לאם ג'מייקנית ואב אנגלי, נולדה וחיה בצפון–מערב לונדון. זהו הרומן הרביעי שלה. ספריה שיניים לבנות, סוחר החתימות ועל היופי (זוכה פרס אורנג' 2006) ראו אור בהוצאת זמורה ביתן.

X