תרופת המוות | לרכישה באינדיבוק
תרופת המוות

תרופת המוות

שנת הוצאה: 11/2015
מס' עמודים: 321
איך תרצ/י את הספר שלך?
- 58.5
- 25
- 25

אם "ימין הצדק" לא יגיעו לכאן איכשהו תכף ומיד, הוא עומד למות.

 

תומס נחלץ מהמבוך

הוא שרד את הכווייה

הוא עשה הכול כדי להציל את חבריו

האם זה הסוף?

 

תרופת המוות הוא ספר שלישי ואחרון בסדרה רבת המכר ששני ספריה הקודמים הרץ במבוך ומבחני הכוויה הוצגו בקולנוע והשלישי בדרך. זהו סיפור הישרדות פנטסטי שהמעריצים מגדירים כשילוב של בעל זבוב, משחקי הרעב ואבודים.

 

עוצר נשימה.

קצב קולנועי מהיר.

קחו נשימה עמוקה לפני שאתם מתחילים.

 

 

 

הוא חייב לחזור למבוך ולעשות את הנורא מכול כדי להציל את כולם.

 

תומס וחבריו שניצלו מהמבוך וממבחני הכווייה, מוחזקים במטה של נתעב ועומדים בפני מבחנים נוספים, במטרה למצוא תרופה למגפת ההתלקחות המאיימת על המין האנושי. אך האם המטרה מצדיקה את האמצעים? למרות הכוונות הטובות שנתעב מציג לכאורה, תומס אינו מאמין להם. מיואשים וחסרי אמון, תומס וחבריו ניוט, מינהו, ברנדה וז'ורז'ה מתקוממים ובורחים לדנבר, שהיא עתה עיר מוקפת חומה האמורה לשמש מקלט לאלה שאינם נגועים במחלה הקטלנית. אולם ברור לכולם שאחד מהם נדבק ומתנדנד על סף השיגעון. כמו כן ברור שנתעב, אשר הכריזו פרס על ראשם, לא ישקטו ולא ינוחו עד שישיבו אותם חזרה לידיהם, במיוחד את תומס, שהיה הנבחן האולטימטיבי שלהם בכל הניסויים החל מן ההתחלה.

 

בספר השלישי והאחרון בסדרת הרץ במבוך, תומס זוכה סוף-סוף לקבל את כל התשובות, אבל האם הן יצדיקו את המחיר הנוראי שייאלץ לשלם?

 

עוד על ספר זה

חוות דעת

אין עדיין חוות דעת.

היה הראשון לכתוב סקירה “תרופת המוות”

בקרוב…

פרק 1
מה שהתחיל להוציא את תומס מדעתו היה הריח.
לא העובדה שהיה לבדו כבר למעלה משלושה שבועות. לא התקרה, הרצפה והקירות הלבנים. לא היעדר החלונות או העובדה שמעולם לא כיבו את האור. לא שום דבר מאלה. לקחו ממנו את שעון היד שלו; נתנו לו שלוש פעמים ביום את אותה ארוחה בדיוק – פרוסה עבה של בשר חזיר, פירה תפוחי אדמה, גזר חי, פרוסת לחם, מים – לא דיברו אתו מילה, לא נתנו לאף אחד אחר להיכנס לחדר. בלי ספרים, בלי סרטים, בלי משחקים.
בידוד מוחלט. כבר יותר משלושה שבועות, אם כי הוא התחיל לפקפק באומדן הזמן שלו, שהתבסס אך ורק על תחושת בטן. הוא ניסה כמיטב יכולתו לנחש מתי ירד הלילה, וידא שהוא לא ישן יותר ממה שלתחושתו היה מספר נורמלי של שעות. הארוחות עזרו, אם כי לא הייתה תחושה שהן מגיעות בסדירות. כאילו מנסים בכוונה להוציא אותו מאיפוס.
לבד, בחדר מרופד ונטול צבע. החריגות היחידות היו אסלת נירוסטה קטנה, כמעט נחבאת, שעמדה בפינה, ושולחן כתיבה מעץ שלתומס לא היה מה לעשות בו. לבד בתוך דממה בלתי נסבלת, עם זמן בלתי מוגבל לחשוב על המחלה שהשתרשה בתוכו: ההתלקחות, אותו וירוס שמזדחל בשקט ומחסל לאט־לאט את כל מה שהופך אדם לאנושי.
שום דבר מכל אלה לא הוציא אותו מדעתו.
אבל הוא הסריח, ומסיבה כלשהי זה חידד את קצות העצבים שלו עד שחתכו בגוש המוצק של שפיותו. לא נתנו לו להתקלח או להתרחץ, ומאז שהגיע לא הביאו לו בגדים להחלפה וגם לא שום דבר שבעזרתו יוכל לנקות את גופו. אפילו מטלית פשוטה הייתה יכולה להועיל: הוא היה יכול לטבול אותה במי השתייה שנתנו לו ולנקות את פניו, לפחות. אבל לא היה לו שום דבר מלבד הבגדים המלוכלכים שלבש כשנעלו אותו כאן. אפילו לא מצעים. הוא ישן מכורבל כשישבנו נעוץ בפינת החדר, זרועותיו שלובות בניסיון לחבק את עצמו כדי להתחמם מעט. פעמים רבות רעד מקור.
הוא לא ידע מדוע מה שהפחיד אותו יותר מכול היה צחנת גופו שלו. אולי העובדה הזאת עצמה הייתה סימן שכבר איבד את שפיותו. אבל מסיבה כלשהי ההיגיינה המתדרדרת שלו העיקה על תודעתו, עוררה בה מחשבות מחרידות. כאילו הוא נרקב, מתפרק לגורמים, כאילו הקרביים שלו מתעפשים כמו התחושה שעורר בו העור שלו.
גם אם זה נשמע לא הגיוני, זה מה שהטריד אותו. היה לו אוכל בשפע, ומים בכמות שהספיקה בדיוק כדי להרוות את צימאונו; לא חסרה לו מנוחה, והוא התעמל כמיטב יכולתו בחדר הקטן. לא פעם רץ במקום במשך שעות. ההיגיון אמר לו שגם אם הוא מטונף, זה לא אומר שהלב שלו נחלש או שתפקוד הריאות נפגע. ואף־על־פי־כן, תודעתו התחילה להאמין שהצחנה המתמשכת שלו היא סימן למוות שמחלחל פנימה ועומד לבלוע אותו כליל.
עם הזמן, המחשבות האפלות האלה התחילו לגרום לו לתהות אם תרזה לא שיקרה בכל זאת באותה שיחה אחרונה שהייתה ביניהם, כאשר אמרה לו שכבר מאוחר מדי בשבילו וטענה בתוקף שההתלקחות השתלטה עליו במהירות, שהוא נעשה מטורף ואלים. שהוא איבד את שפיותו עוד קודם, לפני שהגיע למקום הנורא הזה. אפילו ברנדה הזהירה אותו שהולך להיות רע. אולי שתיהן צדקו.
ומעבר לכל זה הייתה הדאגה לחבריו. מה קרה להם? איפה הם? מה ההתלקחות עשתה לתודעה שלהם? אחרי כל מה שעשו להם, האם כך יסתיים הכול?
הזעם הזדחל אל תוכו, כמו עכברוש רועד שמחפש נקודת חום, פירור של משהו לאכול. וכל יום שחלף הביא עִמו כעס גובר, שהיה כה עז עד שתומס קלט לפעמים שהוא רועד ללא שליטה, ואז השתלט על זעמו וריסן אותו. הוא לא רצה שהכעס ייעלם לגמרי, הוא רק רצה לאגור אותו, לתת לו להצטבר. לחכות לזמן הנכון, למקום הנכון, כדי לתת לו להתפרץ. נתעב עשו לו את כל זה. נתעב לקחו את החיים שלו ואת חיי חבריו והשתמשו בהם לכל מטרה שהייתה נחוצה בעיניהם. בלי להתחשב בתוצאות.
ועל זה הם ישלמו. תומס הבטיח זאת לעצמו אלף פעמים ביום.
כל הדברים האלה חלפו בראשו בזמן שישב, גבו נשען על הקיר, פניו לדלת ואל שולחן העץ המכוער שניצב לפניה, במה שהייתה להערכתו שעת בוקר מאוחרת ביום העשרים ושניים לשביו בחדר הלבן. הוא תמיד עשה זאת, אחרי שאכל ארוחת בוקר, אחרי שהתעמל. תמיד קיווה כנגד כל הסיכויים שהדלת תיפתח – תיפתח באמת, לרווחה – הדלת כולה ולא רק הפתח הצר בתחתיתה שדרכו החליקו פנימה את ארוחותיו.
אינספור פעמים כבר ניסה לפתוח את הדלת בעצמו. ומגֵרות השולחן היו ריקות, לא היה בהן כלום מלבד ריח של טחב ועץ ארז. הוא בדק אותן בכל בוקר, רק למקרה שמשהו הופיע שם באורח פלא בזמן שישן. דברים כאלה קורים לפעמים כשיש לך עסק עם נתעב.
וכך הוא ישב ובהה בדלת. חיכה. קירות לבנים ודממה. ריח גופו שלו. לבדו עם המחשבות שלו על חבריו – מינהו, ניוט, מחבת, הקורחים המעטים האחרים שנותרו בחיים. ברנדה וז'ורז'ה, שנעלמו אחרי שהצילו אותם בבֶּרג הענקי. הארייט וסוניה, הנערות האחרות מקבוצה ב', אריס. עם המחשבות על ברנדה והאזהרה שלה אליו אחרי שהתעורר בפעם הראשונה בחדר הלבן. איך היא דיברה אליו בתוך הראש שלו? האם היא בצד שלו או לא?
אבל יותר מכול, הוא חשב על תרזה. הוא לא הצליח להוציא אותה מהראש, אף־על־פי ששנאתו אליה גברה מעט בכל רגע שחלף. המילים האחרונות שלה אליו היו נתעב הוא טוב, ומבחינתו של תומס – בצדק או לא בצדק – היא ייצגה עכשיו את כל הדברים האיומים שקרו. בכל פעם שחשב עליה, הזעם גאה בתוכו.
אולי כל הכעס הרב הזה היה החוט האחרון שקשר אותו לשפיות בזמן שחיכה.
אוכל. שינה. התעמלות. צמא לנקמה. זה כל מה שעשה במשך שלושה ימים נוספים. לבד.
ביום העשרים ושישה נפתחה הדלת.

ג'יימס דשנר נולד ב-1972 בג'ורג'יה שבארה"ב, למשפחה בת חמישה ילדים. כיום הוא חי עם אשתו וארבעת ילדיו בהרי הרוקי. מילדותו רצה דשנר להיות סופר. הוא קרא כל ספר שמצא, וחיבר סיפורים בעצמו. למרות זאת, בבגרותו בחר ללמוד ראיית חשבון, אך לבסוף החליט לנסות ולממש בכל זאת את חלום ילדותו – הכתיבה. דשנר כותב לנוער – ספרי הרפתקאות, פנטסיה ומדע בדיוני. ספריו תורגמו לשפות רבות וזוכים להצלחה. הוא זכה בפרסים רבים. ספרו "הרץ במבוך" נמצא במשך שנה ברשימת רבי המכר של הניו יורק טיימס.

X