תחרות הסיפור הקצר של "הארץ", סיפורים נבחרים | לרכישה באינדיבוק
תחרות הסיפור הקצר של "הארץ", סיפורים נבחרים

תחרות הסיפור הקצר של "הארץ", סיפורים נבחרים

שנת הוצאה: 2014
מס' עמודים: 70
איך תרצ/י את הספר שלך?
- 25
- 25

בספר שלפנינו 25 מהסיפורים הזוכים בתחרות הסיפור הקצר של "הארץ", ב-25 השנים האחרונות.

"זה עתה מלאו עשרים וחמש שנה לתחרות הסיפור הקצר של "הארץ". התחרות נהגתה במיוחד כדי לעודד סופרים בראשית דרכם, שלא פירסמו עדיין ספר משלהם. כשעשתה התחרות את צעדיה הראשונים לא שיערו יוזמיה שהיא תתפוס תאוצה כזאת, ושתיהפך בתוך זמן קצר לבימה מרכזית וחדשנית שהביאה לידיעת הקוראים כל כך הרבה סופרים הנחשבים היום לקולות המרכזיים בפרוזה הישראלית. קשה לחשוב על הספרות העברית של העשור הראשון של המאה העשרים ואחת בלי שמות כמו סמי ברדוגו, אלמוג בהר, פניה עוז-זלצברגר, יוסי אבני-לוי או דרור משעני.

עם פרוס השנה החדשה ליקטנו מבחר מתוך שלל הסיפורים שזכו בתחרות במשך השנים. זהו מגוון גדול של קולות וסגנונות המייצגים גברים ונשים, ישראלים ותיקים ועולים חדשים, מזרחים ואשכנזים, בני קיבוצים ועירונים, צעירים ומבוגרים. הבחירה היתה קשה ונדמה שהיה אפשר להוסיף עוד ועוד אך המצע היה קצר מלהכיל את כולם".

קריאה נעימה,

אלוף בן

עורך "הארץ"

 

שימו לב, אם בידיכם קופון להורדת הספר, כך תשתמשו בו:

1. בעמוד זה, יש לבחור את הפורמט הרצוי ("דיגיטלי": לקריאה בטאבלט, טלפון חכם או מחשב ביתי;  "קינדל": לקריאה במכשיר קינדל בלבד*), וללחוץ על הכפתור "הוספה לסל".

2. אם אתם כבר משתמשים רשומים באינדיבוק, עברו לסל הקניות. אם לא, יש ללחוץ על הכפתור "הרשמה" בראש המסך מצד שמאל ולהזין את פרטיכם, כולל כתובת הדואר האלקטרוני שאליה יישלחו הספרים.

 

3. לחצו על סמל "סל הקניות" בראש המסך מצד שמאל.

 

4.  הזינו את קוד הקופון שקיבלתם בשדה המיועד לכך. לאחר מכן לחצו על הכפתור "שלח".  המחיר בסל הקניות יתאפס. כעת לחצו על הכפתור "המשך".

 

5. אתם מועברים לעמוד בחירת אמצעי התשלום. בעמוד זה רק לחצו שוב על הכפתור "המשך". הספרים יישלחו מיד, ללא תשלום, לתיבת הדואר האלקטרוני שלכם (משתמשי ג'ימייל: אם הספרים אינם מגיעים, אנא בדקו בתיבת הספאם).

 

כיצד לקרוא את הספר? הוראות מפורטות תמצאו כאן.

 

עוד על ספר זה

חוות דעת

אין עדיין חוות דעת.

היה הראשון לכתוב סקירה “תחרות הסיפור הקצר של "הארץ", סיפורים נבחרים”

פקעת שערך העכברי / סנאית גיסיס

אני אומר לך, היא פשוט לא הכירה אותי. ישבתי מולה, מולה ממש, על הכיסא עם משענות היד הרחבות, החדר היה די הפוך, אבל מה זה משנה לה בעצם, רואים שיש לא נגעה שם בערימות הבגדים לפחות שבוע. אמרתי לה שאני מתל אביב, והיא שאלה, זאת אומרת מישראל, ואחרי שעניתי לה קודם באידיש, מתל אביב, ואחר כך ברוסית, מתל אביב, התחילה לספר שיש לה חתן די דומה לי, לך דע, שמדבר גם הוא אידיש רוסית כמו שלי, והוא גר בתל אביב עם בתה השנייה, זו שדומה לסלומון, המסכן ההוא, המנוול ההוא, יימח שמו, ויש לה שם שתי נכדות, לא גזרו לה את הציפורניים ברגליים לפחות חודש, וכשהרגל השתרבבה מן השמיכה עם הגולות האדומות האלו שיש לה קצת נמוך יותר את יודעת – מתחת לבהנים – זה נראה כמו רגל של עורבה זקנה, אפורה, אבל לך דע, לא ראיתי עורבים שחורים, גדולים כאלה, מאז שעברנו מטחנת הקמח שעל ההורין, את זוכרת, כמו בשיר שהייתי מגלגל לך על כף היד "סורוקה וורונה"1     ואת היית צוחקת וצוחקת ב"נשול" ואחר כך מרצינה מיד ושואלת כמעט בדמעות, אבל בסוף הוא מצא משהו לאכול, נכון? ובכלל שם היו חיים, ועבודה, והיתה לה חברה שאחר כך גרה בבית האבות ברמת אביב, אם אני מכיר במקרה, כן, מכיר, לגמרי במקרה, והציעו גם לה לגור שם, אבל היא רצתה להיות עם הנכדות, וגם להועיל, כל כמה שאפשר, כשהיא היתה בלי משקפיים העין שלה, זו שלה ממש, היתה כולה מודלקת, כדאי היה שרופא, בעצם מה אני מדבר, אם היא לא סובלת זה העיקר, הנה אפילו עכשיו, לפעמים היא עוד יורדת למטה ומכינה מרק כמו שצריך, עם ירקות וגריסים והחתן שלה, האנגלי, אתה בטח מכיר אותו, הוא באמת אוהב אוכל, אבל המרק הזה, הוא אומר, זה לא סתם אוכל, מזכיר לו את ילדותו לפני שאמא מתה, ואז כשהיא מתה הוא עבר עם אחיו לדודה בברייטון, חבל שהיא עדיין בחיים, זה לא צודק כשיש כל החיים האלה והמלחמות והמהפכות ושאר המנוולים, שגם הגוף ממשיך להתעקש אחרי שכל השאר כבר לא רוצה כלום, אבל פעם כשעוד היתה בקורסים בפטרוגרד החליטה שאסור לקחת את החיים שלך בעצמך, מספיק יש אחרים שרוצים לעשות לך את זה, היא דיברה ודיברה אני אומר לך, אבל לא הכירה אותי, בכלל לא, רק פעמיים ביקשה שאתקרב לחלון כדי שתוכל לראות אותי היטב, ואז מילמלה משהו שממנו קלטתי רק "סוקנסן" ואי אפשר לדעת אם דיברה על הכלבה שלהם או קיללה מישהו שבגללו.

נו ואז כשהתרוממתי וחשבתי שהיא לא מרגישה, ואצליח טיפטיפה, נו אולי קצת לארגן שם את החדר, אמרה פתאום אתה בטח קורא עברית, יש כאן איזה שיר שהנכדה שלי כתבה לי מזמן ליום־הולדת, וכשהיא הוציאה את הידיים מן השמיכה הן כמעט לא רעדו. נו, קצת משונה, איך לומר לך, קצת משונה איך הן גיששו כמו שתי חיות שחופרות וחופרות מתחת לכרים שלה, עם ציפורניים מלאות אדמה, את יודעת היא אוהבת לישון גבוה וכל הכרים התחילו להתמוטט לצדדים וברגע האחרון תפסתי כר אחד שכמעט נפל לה לתוך התה, היתה שם שיירה של ספלים, המטפלת בדיוק הגיעה והתחילה לדבר אליה באירית שלה, היא לא הבינה כמעט שום דבר, אבל זה הרגיע אותה, מאד הרגיעה אותה, והיא אמרה לי באידיש, היא אישה טובה, לא מבינים כלום אבל אישה טובה, כנראה ששותה לפעמים, ככה זה אצלם.

ואני הקמתי תלוליות ומחילות בשבת מוקדמת בתוך הכרים והכסת שהגיעו עוד משם, מתכרבלת בסוף מסעותי ליד כותונת המשי המפוספסת, לא לפני שנטלתי אתי לאפלולית פיסה ממנה, את בקבוקון ריח הסיגליות ואת הפודרייה הריחנית, ולחיי צמודה לעור הרך והקמטוטי של זרועה, מבקשת סיפור כיצד טיפסה על הדובדבן הפורח בחצר בית האחוזה שלהם ולא ניאותה לרדת עד שיבטיחו לה שגם היא תיסע לפטרבורג ואם לא את פטרבורג אזי את סייחה של הסוסה החומה לה לבדה למשך כל אותו קיץ, אזי שניאניה תכין לה, לה לבדה צ'ארנה קאשה בחלב מהביל, כמו אז כשניאניה הקיפה אותה במערה של חום צמרי עבה וריח ערמונים חרוכים, נו, כשהלכה לאיבוד בברלין, הכל בגלל מורתה לגרמנית, שלעגה, שאמרה שהיא אוכלת כמו תזמורת, כלי הנשיפה בגן העיר, נא לא למצמץ, לא לשרקק ולא ללגום לגימות ענק, בעיקר בשעה שמסבים לשולחן הגדול שבחדר האוכל של בית המלון, ואמא משוחחת, לאחר בילוי באופרה, שיחה על עיניינים שבטעם מוסיקלי עם אדונים וגבירות, וכיצד זה לא שח גבה של אמה, וראשה נותר זקוף כאיילה בתוך צווארונים לבנים של תחרה פלורנטינית, שהקיפוהו ומעליהם ניצנצו עגילי הפלאים, רקפת כהה שליבתה יהלום אין־ספור צלעיות, ואני מנדנדת בהם על תנוך אוזנה מוקסמת מצחצחות האור, דווקא טווס אמרתי אני בטינה גדולה, למרות שאמה היתה כבר לגמרי לא עלמה צעירה כשפרצה המהפיכה הראשונה;

לא תאמיני אבל כשהיא סוף סוף קמה ומסתובבת קצת בבית, הגב שלה זקוף לגמרי, והיא יורדת במדרגות כרגיל, טוב, אולי קצת יותר נאחזת במעקה בעיקר בעיקול המסוכן שלפני חדר האמבטיה. ובדיוק אז רצתי להקדים אותה כי הגנן בא ואז הוא אמר שזהו, וככה זה קורה לכולם, הוא עוד זוכר שנהגה ללכת לטיולים אל הפארק עם המקל, אבל אז גם נהגה לקנות לחם שחור ואפילו דגים מעבר לפינה, לא תאמין איך היא התמצאה בשנים האחרונות בשכונה אפילו בלי עיניים, ועם המשקפיים האלה שמעבירים לה רק אור וצל, כן, ככה היא סיפרה לי, משקפיים מיוחדים כאלה, המעבירים אור וצל, שלא תהיה לה לגמרי חשיכה של עיוורים, אה, ואתה, אני חושב, האבא של הנכדה ההיא שפעם בתחילת הקיץ, כשעבדתי פה בוורדים, אתה יודע, הבת שלה אוהבת מאוד את הוורדים שבגינה האחורית, ובעונה זו צריך לטפל בהם כל שבוע, הם גומלים לך ופורחים כל הקיץ, ולעיתים ממשיכים ופורחים גם בשלהי הקיץ, אז הנכדה, הבכורה אני חושב, לקחה אותה ליום ההולדת שלה לגינה השכונתית, היתה כבר בת שמונים אני חושב, והחזירה אותה הביתה עם זר שההיפים האלה קלעו לה על הראש, זה כל מה שהם היו מסוגלים לעשות, לטפל בפרחים לא, לגזום ורדים בטח לא, אבל זרים ושירים ופטפוטים על פרחים היו להם בשפע, כמה שרק תרצה, והיא כיבדה אותם בסוכריות דבש, דבש ישראל, גם לי היתה תמיד נותנת, אתה בטח מכיר, הרי אתם מביאים לה מישראל, ואז היא אומרת שבערב היא שומעת את הקולות מן הטלוויזיה ולפעמים רואה את האורות, כי הרי אפור יש לה תמיד, הסוכריות מחממות לה את הנשמה;

למה דבש, יותר טוב חלמון עם סוכר מוקצף במקצף השבלולי הזה כשהלשון מחליקה, נכנסת ויוצאת לה במדויק בין פיתוליו ואוספת בקפלול הקדמי את הסמיך והשאר מטפטף, אז לנגב את הפנים בסינר רך – ריח של חמיצה וצ'ארנה קאשה, ובעיטוש אחד להעיף סופה לבנה היישר אל הפה והעיניים, כה טעים יותר אם ימצא גם ברד שוקולדי חום, למרות שכתמיו לא נמחים בקלות, ומוכרחה להספיק לשטפם לפני שאמא תחזור מן העבודה, תבדוק מה היה היום, תספר על הילדים־העולים שלה, והיא תיאנח ותאמר, על ראש כל שונאי ושייקח אותם השד, יותר טוב ככה מאשר להישאר אצל היטלר, ומכונות התפירה האלה מוציאות לי את העין, עדיין העין שלה ולא עין הזכוכית הירקרקה, אבל כבר לא הבחינה בתפרים שהמכונה תפרה, אלא בדוגמאות הבדים ותו לא, וגם להשחיל יכלה רק בעזרת העין האחרת, זו שנותרה כחולה אפורה, או כשדודה רחלה באה משם בנס, וגרה אצל הבת שלה, וגם היא ידעה שבחיים מוכרחים לעבוד, ואם אי אפשר במה שאת יודעת ולמדת שם, זאת אומרת בקורסים הגבוהים לכלכלה בפטרבורג, כשלא קיבלו בחורות לאוניברסיטה, והשיער שלי היה בשתי צמות מסביב לעורף כמו שלך עכשיו, אבל לא זהב אדום רוסי שכזה, אלא דווקא חום כהה, אז במה שאת מסוגלת, גם היא היתה שומעת פעמיים ביום את המדור לחיפוש קרובים ומספרת לה על שמות דומים כמעט־כמעט, אבל לא ממש השמות שהיא מחפשת, ולפעמים היה הקריין קורא שם זהה אבל מקצה אחר לגמרי של אותה ארץ, ואצלנו נשארו הילדים של טיובה, מי יודע לאן הם התגלגלו, אולי אפילו לאורל, וגם תמרה בלנינגרד.

כשבאתי שוב לפנות ערב, היא היתה מאוד נסערת, אמרה שמישהו חשוב צריך להגיע, אבל בגלל הראש הזקן שלה לא מצליחה לזכור מי, ואז נזכרה שאני האורח מתל אביב ושאלה אם, כמו הנכדה שלה, לא אמרה איזו מן השתיים, אני חושב שישראל השתגעה, לפעמים היא לא יודעת מי שם השתגע, הנכדה שאומרת שאפילו גולדה לא רצתה שלום, גולדה, תאר לך, גולדה שהיתה שרת העבודה, שנסעה לדבר עם היהודים במוסקווה, שתמרה פגשה אותה בבית ההוצאה בלנינגרד אבל לא העזה להגיד לה שהיא תמרה החתומה על כל כריכות הספרים שלהם, אולי בכל זאת ישראל השתגעה ולא הנכדה, אצלנו במשפחה היו מהפכנים וגם מוסיקאים ואפילו רופאים טבעונים היו כבר אז, אבל משוגעים לא. חבל שהבת לא בבית ולהפריע לחתן לא כדאי, מי האורח החשוב שצריך להגיע, אפשר שבינתיים אקרא לה את השיר ליום הולדת, לקרוא היא כבר לא יכולה וזו הקללה הקשה מכולן, לא את כל המלים היא מבינה וגם הבת לא זוכרת עברית כמו פעם, בעצם שם, לפני שברחנו, רק סלומון כתב עברית, התאים למשוגע לחלום על פלשתינה אבל לנסוע לבואנוס איירס כדי לכתוב משם בעברית ובאידיש לוורשה, תאר לך לכתוב בעברית מבואנוס איירס, טו שחזרנו אחרי שלוש שנים, נו עכשיו הכל עברית, סטאלין כבר מת, והבדולחים שלא האמינו שיוכל להיות טוב בישראל, כבר מתו בקנדה, פעם לא חשבתי שהיהודים מסוגלים, אולי באמת הנכדה צודקת, ורק הגוף הזה ממשיך לסחוב, אפילו ללילה בפארק כבר אין כמעט ריח והרגליים ממשיכות לסחוב, נו אפשר תקרא לי את השיר של הנכדה, הנה אני שומעת שהבת הגיעה, תיכף תכניס את הדברים למטבח, ואפשר יהיה לדעת מי האורח החשוב.

אחרי שהיא מתה, קומץ אפר אגנוסטי והאלגיה "קודה קודה ויאודליליס…"2 מושרת בקול סופרן דק, ויברטו צובטני, קיבלתי את מה שהיה מתחת לכרית שלה וחשבו שהוא שלי־בדין, צילומים שלי־ילדה, שלי־נערה, שלי – יחד אתה, שלי – עם חברים שונים, השיר – לאחוז בחייך / לא להתיר לסוף / בכוח הזכרות כומרת / תפנוק וחמלה שלא יהיו לי כמותם. / את תמהה כמה מעט נחוץ / לקיים את הגוף בהתרוקנות התאבויות, בין שתי פעימות, / מרחקי אישה זקנה. / עור פנייך / – כבר מזמן אינך מפדרת / כולו קמטוטים / והבושם לא נשתנה כל חיי / ידייך אינן רועדות / את שופתת מרק כרגיל / מידת ההנאה בלבד לא יתר המידות / מידת ההנאה פוחתת. / אצלך – אמא שלך הזקנה עדיין בכרכרה אל פטרבורג / ואת – עכשיו בשביל / עיניים שאינן רואות כמעט / בגו זקוף ובת שמונים ושתיים;

נמוך בין השיחים בפארק משוטט קן כסוף / פקעת צמתך העכברית / מעיל ירוק שמלה חומה וערדליים / מקל חום כהה וברוד / עם התקלפות צהבהבה בשוליים / המהום או קללה קצרה / ברוסית; / את והמקל בין גבעולים / את והמקל על הספסל שלך / לא בקצה לגמרי / גם לא באמצע;

קודם לכל – גאווה / הלילך ורוד וסגול / אחר כך ערמונים / נושרים ופוקעים / אנשים מתים שאת מונה / נגד העולם / מונה ונוטרת; / וכשאני לבסוף קרבה / את ממתינה לי מעבר לילדות / והמקל / סבתא שלי וזקנה. גלויה שלה אלי, גלויה שלי אליה, צילום שלה, שחור לבן מוגדל, יד אחת על מסעד כיסא־נוח יד שנייה תומכת בראשה בלי לנסות חיוך בלי למחוק צער, ספקנותה מקנה כיוון לקמטוטי הפה והעיניים, שיחי הוורדים בפריחה קיצית, מבט של "קודה קודה" בעין שהיא שלה אפור ואור.

 

1 משחק אצבעות בניב אוקראיני של רוסית – שמקבילותיו מצויות בשירי הילדים של מרים ילן שטקליס – עורבה זקנה בישלה דייסה לגוזליה ולכל אחד ואחד מהם נתנה מן הדייסה וטעם אחר לנתינתה ורק אחד שובב, האגודל, לא קיבל והוא הלך והלך והלך… עד שהגיע לבית השחי של הילד.

2 "קודה קודה ויאודליליס" שורה ידועה מתוך האפילוג לספר השביעי של "יווגני אונייגין" מאת אלכסנדר פושקין (בתרגום שלונסקי, תרצ"ו: "אייך הגות הזהר? אי נצח חרוזך "הנוער"?" – שם עמ' 106).

 

 

המשתתפים: אלמוג בהר, גרמאו מניגסטו, פניה עוז-זלצברגר, דרור משעני, משה יזרעאלי, סנאית גיסיס, דרור דניאל, יוסי אבני-לוי, עוזי צור, עינת יקיר, יונתן יובל, ולריה זבילוצקי, עור אגיד, עידן גרינברג, אבנר שץ, עדי עסיס, אוני מעולם, סמי ברדוגו.  

X