12 פגישות | לרכישה באינדיבוק
12 פגישות

12 פגישות

שנת הוצאה: 2004/2015
מס' עמודים: כ-100
איך תרצ/י את הספר שלך?
- 28
- 28

מצוידת באהבה עזה ומידבקת לשירת יידיש, בהבנה עמוקה בתורת הפיתוי ובאינטליגנציה מושחזת ונחושה, מלמדת הפציינטית המעניינת את הפסיכיאטר המסויג שלה, ד"ר שמאי, פרק מפתיע בהפיכת סדרים ובחציית גבולות. בדרך הוא לומד עוד משהו: שהזיון הטוב ביותר, הרוחני ביותר, המפעים ביותר, הוא תמיד זיון הפרידה.

 

עוד על ספר זה

חוות דעת

אין עדיין חוות דעת.

היה הראשון לכתוב סקירה “12 פגישות”

בקרוב…

 

פגישה ראשונה

איך שראיתי אותך הכול התמסמס. לא רק הדיכאון, העייפות, תחושת חוסר המוצא, כי אם הגוף. בעיקר הגוף. הגוף שלי התמסמס מתחת לבגדים, איבד אחיזה, נזל.

–   מחלות תורשתיות?

"לא".

–  אלכוהוליזם במשפחה, התמכרות לסמים?

"לא ממש".

–  דיכאון, דיפרסיה, סכיזופרניה?

"לא שום דבר פתולוגי, מלנכוליה דקה".

אני מרגישה שאני חייבת לשים לך. זה בדיוק מה שאני מרגישה. גם כי אתה הפסיכיאטר שלי, וזה צפוי, וגם כי אחד מסוגך עוד לא היה לי. אני גם יודעת שזה יקרה. אני לא יכולה לדמיין איך בדיוק זה ייראה: האם הפנים האציליים והמחוטבים שלך, שעורם השזוף מתכתב בצורה מושלמת עם השיער הכסוף והשופע עתידים להגיח מבין ירכיי הפשוקות? האם יביטו בי עיני הנץ החומות שלך במבט מלוכסן, תוהות אם ככה אני אוהבת שיורדים לי? או שמא תתרומם עוד רגע מכורסתך המסתובבת (מודרניזם קלאסי) ותסנן בשקט "על ארבע", ואני אתקדם על ברכי המשתפשפות ללא תקנה בשטיח האפגני עז הצבעים עד שפני יתכווננו בדיוק אל מול מפשעתך ופרצופי יופקר להצלפותיו של הזין החום והמפואר שלך שיחדור בנחישות אל עומק הלוע. עוויתות החנק הקלות שלי, הנעימות לך כל כך, לא יפריעו לי להסתכל בפניך המחושקים, בלסתותיך המתהדקות בעונג מאיים בשעה שידך השחומה והמגוידת תונח בנדיבות מלטפת על שיערי. טובה.

אל בין המחשבות המתוקות שמערפלות לי את המוח חודר פתאום קולך, עמוק ומהורהר כיאה לפסיכיאטר הגובה מחירים מופקעים לשעת טיפול: "אז למה, בעצם, הגעת אלי?" ואני, מבעד להתמסמסות הנעימה של הגוף, שומעת את עצמי משיבה: "אני בדיכאון". ובעוד התשובה מרחפת בחלל החדר אני מבינה שכל הדיכאון הזה הוא פאסה, שאני רוצה להזדיין איתך, למצוץ לך, לשים לך, וזה מה שהופך את הקליניקה המעוצבת שלך לעולם האמיתי ואת כל השאר, כלומר את היומיום הזה שלי, ללוואי משעמם. גועל נפש.

אתה ממשיך לשאול: בת 40, נשואה 11 שנים, בעיות פוריות קלות, ילד בן שש, הקטן בן שלוש, תקועה שנים בדוקטורט, רוחב יריעה, הומור, פרובוקטיביות, קוטג' בתל-ברוך ומצב גופני סביר. אז איפה הבעיה? "איך האב נישט קיין כוח, דוקטור", אני אומרת. "זאת לא עייפות רגילה, זאת עייפות כבדה שמחפשת  קבר. עייפות חולה".

אתה מחייך אלי. החיוך שלך מקסים. עיניך מטיילות על החולצה שלי, משתהות על השדיים, נתקעות להרף קל בפטמות. רציתי שתצבוט לי אותן באצבעות החזקות והארוכות שלך שפרקיהן מודגשים מכוח עיבוי פתאומי, אבל מבטך נותר תקוע וידך מחככת בחשיבות את סנטרך. אתה מקשיב לי. "חזרתי להיות מזדיינת במובן הכי שפל של המילה", אני מתפתלת כאילו באי נוחות על הכורסה, מתעקשת להבהיר שמעבר לחזות המהוגנת שלי, הבורגנית עם קריצה, מסתתרת מזדיינת דעתנית שהפרספקטיבה שלה להביט בעולם היא דרך הכוס.

–             מה זאת אומרת "חזרתי", ומה זאת אומרת "מזדיינת", ומה זאת אומרת "שפל"                בהקשר הזה?

במבט ראשון, היית מוכן לאשר את קביעתו של הפסיכיאטר הקודם שמונה לי על ידי קופת חולים – ד"ר גלאנץ החביב: מקרה אופייני של דיכאון לא חמור, סוג קצת אלים של משבר גיל הארבעים. במבט ראשון, אלמלא התפשט על לחיי סומק ורדרד, ילדותי ומתחזה כאחד, אלמלא הפניתי אליך עיניים כחולות בציפייה כזאת. אילו רק הצלחת לגרש ממוחך את תמונתה של הבורגנית שמשחקת באש, מתערטלת לקצבן של מילים גסות.

אני רואה את עירומי באישוניך. חי, רך, קטיפתי ומתרפק. עיניך יורדות לעבר הישבן שלי, מתמקדות במפגש הלא-נינוח שלו עם המושב, עוקבות אחר רגליי הנתונות בגרביונים שחורים, חובקות אותי, לופתות אותי במותניי. יכולתי לחוש את התחת שלי נילוש בכפות ידיך המהפנטות בכוח ההבעה שלהן, בטווח הרגשות האצור באצבעות העזות והרגישות כאחד. בקיצור, לו היה העירום הזה מתפנק פחות, פראי פחות, היית מאשר בשעמום את אבחנתו של ד"ר גלאנץ.

"חזרתי… כלומר פעם הייתי. אחר כך באו שנים בהן היה נדמה לי שאני שולטת בעצמי, ובכלל, שמה שהיה היה. בשנה האחרונה התברר לי שלא נפטרתי מכלום. וזה משפיל, משפיל בגלל ההצטרכות, ושפל בהתנהלות הערמומית שלו, כאילו אני לא אישה שיש לה חיים ומשפחה ומעמד".

קשה לי עכשיו עם ההסברים המתחכמים שלי, המילים נהגות בלי שליטה, אני לא מבינה אותן, כל מה שבא לי זה לבטל במחי חיכוך את הפער המגוחך שבין מטפל למטופל, להרגיש אותך רוצה אותי, מתמסר למציצות העמוקות שלי, נכנע לעצמך, למרות האתיקה ורגש האשם, מזדקר בפי בעל כורחך, מזיין לי את הגרון בתשוקה אלימה עד שתשפריץ סילון של זרע חם וחמוץ וחלבוני אל תוך גרוני. נניח.

המילה "זיונים" מדליקה אותך, אני משתדלת לחזור עליה, באדישות, כאילו זיונים זה לחם חוקי. אני מתכוונת למשוך אותך לאט-לאט, ככה שלא יעלה בך צורך להתגונן. אני אגביר מינונים בהדרגה, זה תמיד יהיה מנומק, זה לא יעבור את הגבול. אני ארדים אותך מעדנות בין וידויים אוטוביוגרפיים עמוסים תיאורי זיונים, בהתחלה מבוישת אבל דווקא משום כך יש בזה פתיינות עדינה, אחר כך אני אהיה יותר נועזת, ואתה, הנלכד ברשת המילים והתיאורים והזיונים, תיפול בידיי בסוף כפרי בשל, מכושף, נעים ומענג לאין מידה.

"לא בא לי לחזור אל הילדות. נגיד שהיו בה רגעים של חסד. בעצם, זה בדיוק מה שהחריף את הכאב. כל החיים שנאתי את השעטנז השקרני הזה של פוריטניות ושחיתות, הפלונטר המפא"יניקי שמעולם לא הצלחתי להתיר. פלונטר שהיום אני מודה שאני לכודה בגבולות שהציב לי. וכאילו אני פה בגלל המלכוד הצדקני ובגלל הדיכאון, אבל אני פה בגלל התרופה, בגלל הזיונים. כי זה מה שאני באמת נהנית לעשות. זה המפגש האנושי שבא לי לקיים. בא לי להזדיין. אני מאמינה בזיונים. בשביל החיכוך הזה צריך להכיר מישהו מבפנים, צריך שהוא יידע אותך. אני לא מתכוונת למשהו זול, אני מתארת לך התפרצות פתאומית, אבל לא מפתיעה של רעב, רעב לידיעת הזולת, שגואה בי אחרי דיאטה ממושכת; רעב שהופך כל התאפקות לבלתי אפשרית. נחשול מפחיד של סקרנות אנושית ואהבת אדם שבולע הכול, משביע אותי, עושה אותי חיה, משחקת, מאוורר את החדרים הפנימיים המעופשים שלי. בא לי, ואני לא מבינה למה אני צריכה למנוע את זה מעצמי. אני מזדיינת. זה מה שאני. חוץ מזה שאני גם אימא, ורעיה, ואם אתה ממש רוצה, אתה יכול להוסיף גם שאני יהודייה.  תלוי.

"אני חושבת על הזיונים שלי כמו תמונות מאיזה פילם-נואר, ועל האימהות שלי כמו פיקניק מסרט צרפתי בקאמפאן. נמאס לי מהשגרה, אני לא סוחבת. אני לא יכולה עם גבר אחד או עם הסטטיסטיקה של הנישואין, אני לא מתנחמת באוטו חדש, בנסיעות לחו"ל, בארנקים, בנעליים, בטיפולי פנים, אפילו לא במופעים מביכים בנסיבות חברתיות מחייבות, התנהגויות שמהדהדות עוד הרבה זמן אחרי שאני נעלמת.

"בפעם האחרונה שנתתי מופע כזה, כשפגשתי את אשר, דווקא לא היה הדהוד ציבורי. מזל. אבל ידעתי שמוני בריוני מתאר לעצמו והיו ודאי עוד כמה שהרימו גבה בזמן ההתרחשות – מסיבת שישי-בערב עמוסה חברים  עוד מיסודי, שבאו לחנוכת הבית של מוני בריוני ושירית בשוהם –  מפלצת של שיש, גבס וטיח כתמתם, מוקפת דשא סינטטי, עצי בננה ועציצי תפוז ננסי. מוני, עם כל החן הפרדסני הפתח-תקואי, זה שנוסף לו ברק נדל"ני בשנים האחרונות, הסתובב בין כולם וצד קורבנות לסיור בקומה השנייה. כשירדתי מהסיור בקומת חדרי השינה – לא לפני שעליתי גם לגג עם חדר הכביסה המשוכלל, שיהיה לשירית נוח –  העיניים של אשר היו תקועות בי. כשאני משחזרת את הרגע, נדמה לי שמוני קלט את זה והתנדף בעדינות. אולי סתם בגלל שמחה לאיד. מוני שונא את מתן, בעלי, ואת אשר, שעיניו היו נעוצות בי, ממש באותה מידה.

"נשענתי על מעקה הנירוסטה הבוהק במורד מדרגות השיש וידו של מתן שהמתין לי למטה הונחה על מותניי בזחיחות בעלנית. הגברים בחדר עמדו בקבוצה ונראו בורגנים מהסוג המסריח: כרס קטנה, ג'יפים עדכניים ומילה במרכז השלטון המקומי. הנשים שלהן ישבו על ספות העור בסלון וגררו גם כסאות מפינת האוכל. כמעט כולן בהריון שלישי או רביעי או ממש אחרי לידה. מורות, אחראיות על מחלקות עו"ש, עורכות דין מרפאות בעיסוק ועקרות בית".

אתה עשוי לחשוד בי בבורגנות פרברית, ד"ר שמאי. זאת לא טעות זו רק ראייה שטחית. החיים לימדו אותי לשחות גם בבריכות האלה, אבל אתה מוכרח להאמין לי, שיש בי עוד משהו, משהו שלא בוית במהלך הנישואין, שהצלחתי להציל, שעודנו חי בי, משהו מלפני, שהבאתי ממקודם.

מיכל זמיר נולדה בצהלה, בת לאלוף צבי זמיר, לימים ראש "המוסד". שירתה בצה"ל כפקידה במכללה לפיקוד ולמטה. למדה באוניברסיטת תל אביב, תואר ראשון בספרות עברית ופילוסופיה כללית ותואר שני בחוג לספרות עברית. נושא התזה היה "שיח האהבה כשיח הפוליטי ביצירתו של י.י. זינגר" והיא נערכה בהדרכתו של פרופסור דוד רוסקיס מהסמינר התאולוגי היהודי. היא לימדה מספר שנים ספרות יידיש באוניברסיטת תל אביב.

 

הייתה בעלת טור "עשר תחנות תרבות" בעיתון "מעריב", כתבה ביקורות ספרים במוסף הספרים של העיתון "הארץ". עבדה כמגיהה, עובדת כעורכת בהוצאות שונות ומעבירה סדנאות כתיבה. החלה לכתוב בגיל 37, פרסמה עד כה (אוגוסט 2012) ארבעה ספרים – 12 פגישות, ספינת הבנות, מתקנים ואטרקציות, סימנים של גבר זר.

שניים מספריה תורגמו לגרמנית בתרגומה של רות אחלמה.

 

מיכל זמיר גרושה ואם לבת. כיום, היא בת-זוגו של השדרן ומנחה הטלוויזיה ירון לונדון.

 

מקור: ויקיפדיה

X