‬שורף‭ ‬הגופות | לרכישה באינדיבוק
‬שורף‭ ‬הגופות

‬שורף‭ ‬הגופות

שנת הוצאה: 07/2015
מס' עמודים: 208
איך תרצ/י את הספר שלך?
- 69
- 42

מר קופפרקינגל הוא בורגני אקסצנטרי במידה, בעל תחביבים מוזרים מעט, אב אוהב ובעל מסור. בהשפעת חברו, שהצטרף למפלגה הנאציונל–סוציאליסטית, ובעקבות פרשנות
בלתי שגרתית של עיקרי הדת הטיבטית, הופך קופפרקינגל לנציגה של האידיאולוגיה הפשיסטית, לבוגד ולרוצח.

סיפורו של שורף הגופות — מר קופפרקינגל, עובד הקרמטוריום של פראג — ראה אור לראשונה בצ'כוסלובקיה בשנת 1967. זהו רומן פסיכולוגי גרוטסקי, יצירת מופת יוצאת דופן המתמודדת באופן מקורי לחלוטין עם הסכם מינכן, כניעת המעצמות והימים שקדמו למלחמת העולם השנייה.

באמצעות קומפוזיציה מוקפדת ובלתי שגרתית, בשימושו הווירטואוזי בשפה, העמיד לדיסלב פוקס — מגדולי סופריה של צ'כיה במחצית השנייה של המאה העשרים — דמות ועלילה שובות לב, מטרידות ולפרקים אף מפחידות ממש, המאירות היטב את ימי הכיבוש הנאצי בצ'כוסלובקיה.

לרומן מצורפת אחרית דבר מאת המתרגם פאר פרידמן, המאירה מוטיבים מרכזיים ברומן, וכן את קורות חייו ויצירתו של לדיסלב פוקס עצמו — דמות מסקרנת לא פחות מזו של גיבור ספרו.

עוד על ספר זה

חוות דעת

אין עדיין חוות דעת.

היה הראשון לכתוב סקירה “‬שורף‭ ‬הגופות”

1

"ענוגה," אמר מר קארֶל קוֹפְּפְרְקִינְגְל לרעייתו היפה, שחורת השיער, על ספו של ביתן הטורפים, ורוח קלה של טרום־אביב ריפרפה לו בשערו, "הנה אנחנו כאן שנית. כאן, באותו המקום היקר, המבורך, שבו נפגשנו לפני שבע־עשרה שנה. האם עוד זוכרת את בכלל אצל מי נפגשנו?" ומשהינהנה לַאקְמֶה בראשה, חייך מעדנות אל פנים הביתן ואמר: "אכן, לפני הנמר ההוא, שם. בואי, נלך להביט בו." ומשחצו את סף הביתן ופסעו אל עבר הנמר בָּאוויר הכבד, החייתי, אמר מר קופפרקינגל:
"אם כן נראה לי, לאקמה, שדבר לא השתנה כאן במרוצת שבע־עשרה השנים. הביטי, גם הנחש ההוא שבפינה עודנו כאן, כאז," הצביע בידו על הנחש שבפינה, אשר התבונן שם מן הענף בנערה רכת־שנים וּורודת לחיים בשמלה שחורה שעמדה לפני הכלוב, "אז, לפני שבע־עשרה שנה, התפלאתי שהם מציגים נחש בביתן הטורפים, כשלנחשים יש הלוא ביתן משלהם… וראי, גם המעקה עודנו כאן…" הצביע על המעקה שלפני כלוב הנמר אשר אליו התקרבו, ואז מצאו עצמם אצל הנמר ונעצרו.
"הכול כמו אז, לפני שבע־עשרה שנים," אמר מר קופפרקינגל, "פרט, אולי, לנמר. אותו נמר שהיה כאן אז ודאי כבר נאסף אל בוראו. לבטח כבר שיחררוֹ הטבע הנבון משלשלאות החי. והנה רואה את, יקירה," אמר בעודו מתבונן בנמר שצימצם את מבטו מאחורי הסורגים, "תמיד מדברים אנו בטבע הנבון, בגורל החומל, באל רב־החסד… אנו שוקלים ושופטים את הזולת, נוזפים בו על זה ועל זה… שהוא חשדן, מוציא דיבה, קנאי ועוד איני יודע מה, אך כיצד נוהגים אנחנו? האומנם אנו עצמנו נעימי־הליכות, רבי־חסד, טובים… תמיד מנקרת בי הרגשה כאילו אני עושה למענכם כל כך מעט. הכתבה בעיתון היום, על האב שברח מאשתו ומילדיו כדי שלא יצטרך לפרנסם, הרי זה נורא. מה יעשו עתה האישה האומללה והילדים? ודאי יש איזה חוק שיגן עליהם. חוקים, למצער, אמורים להגן על בני האדם."
"לבטח קיים חוק כזה, רומן," אמרה לאקמה בשקט, "לבטח לא יניחו לאישה ההיא ולילדיה לגווע ברעב. בעצמך אתה אומר כי אנו חיים במדינה הומאנית והגונה, שבה שולטים הצדק והטוֹב, הרי בעצמך אתה אומר זאת. ואנחנו, רומן, אולי…" חייכה, "אין מצבנו רע כל כך… יש לך משכורת הגונה, יש לנו דירה גדולה ויפה, היטב אני דואגת לבית ולמשפחה, לילדים…"
"אין מצבנו רע —" אמר מר קופפרקינגל, "ובזכותך. כי היתה לך נדוניה. כי תמכה בנו אמך המבורכת. כי תומכת בנו גם עתה דודתך מסְלָאטִינְיָאנִי, אשר — לו היתה קתולית — היתה מוכרזת, לכשתמות, כקדושה. אך מה עשיתי אני? אולי רק ריהטתי את דירתנו, ואף על פי שיפה היא דירתנו, הרי זה כל מה שעשיתי. לא, יקירתי," הניד מר קופפרקינגל בראשו והביט בנמר. "זִינוּשְקָה שלנו בת שש־עשרה. מילִיווֹי בן ארבע־עשרה. הם בדיוק בגיל שבו הם זקוקים לדברים רבים מתמיד, ואני מוכרח לדאוג לכם, זוהי חובתי הקדושה. עלה בי רעיון כיצד להגדיל את הרווח הצדדי שלי." וכשלאקמה הביטה בו בשקט, הסתובב אליה והביט בה פנים אל פנים, ואמר:
"אשיג סוכן ואתן לו שליש מעמלותי. יהיה זה מר שטראוס. אעזור לך, רעייתי השמימית, ואעזור גם לו. הוא אדם טוב ומסודר, וחיים מזעזעים היו לו, על כך עוד אספר לך, ומי לא יעזור לאדם טוב? נזמין אותו עמנו למסעדת 'חריט הכסף'."
לאקמה דחקה עצמה אל בעלה, עיניה חייכו והביטו בנמר, שעדיין צימצם את מבטו מאחורי הסורגים כמו כלב גדול וטוב לב, גם מר קופפרקינגל הביט בנמר ועיניו חייכו, ואחר אמר:
"רואה את, ענוגה, לאיזה רוך מסוגלות החיות? כיצד הן יודעות להיות נחמדות, אם האדם יודע להתקרב אליהן ולחדור אל נפשותיהן העגומות, המסוגרות? מה רבים האנשים הרעים שיכולים היו להפוך לטובים ונחמדים, אילו רק נמצא מי שיֵדע להקשיב להם, להבינם, ללטף ולוּ מעט את נפשם החרבה… והרי כל אדם זקוק לאהבה; הרי אפילו המשטרה הרודפת את הזונות זקוקה לאהבה; אנשים רעים — רעים הם רק מפני שאיש מעולם לא העניק להם מעט אהבה… הנמר הנמצא כאן היום שוב איננו אותו נמר שהיה כאן לפני שבע־עשרה שנה, אך גם הוא, בבוא הזמן, ישתחרר. גם הוא עוד יוכל לראות, עת תיפול החומה המקיפה אותו ויאיר עליו האור שעודנו נסתר ממנו. וכליל־תפארתנו קיבלה היום חלב?" שאל וחשב על החתולה שגדלה בדירתם, וכשהינהנה לאקמה בשתיקה, חייך מר קופפרקינגל בפעם האחרונה אל הנמר, ואז שבו על עקבותיהם בחזרה מן המקום היקר הזה, המבורך, לפני כלוב הנמר, שם נפגשו לפני שבע־עשרה שנה, ופסעו בָּאוויר הכבד, החייתי, אל הכניסה. מר קופפרקינגל הביט אל הנחש שבפינה, אשר עדיין התבונן מן הענף בנערה ורודת הלחיים בשמלה השחורה שעמדה לפני הכלוב, ואמר: "מוזר ששָׂמו זוחל עם הטורפים, אולי הוא כאן פשוט בתור קישוט, רק בתור תוספת…" ואז הוביל בעדינות את לאקמה אל מעבר לסף הביתן, אל השביל המעוטר שיחים, ועתה חייכה לאקמה ואמרה:
"כן, רומן, הזמֵן את מר שטראוס אל המסעדה. אבל אמור לו את שמה הנכון של המסעדה, שלא ייאלץ לחפשהּ."
ומר קופפרקינגל עצר שם, עצר ברוח הקלה של טרום־אביב שריפרפה בשערו, עצר בַּשביל המעוטר שיחים, הניד בראשו באדיבות, ובנפשו שַלווה כזאת השורה על אנשים שזה עתה השלימו טקס מול המזבח. הוא הביט בשמים הבהירים, שטופי השמש, רחבים, פרושים הרחק, רגע הביט בהם ואז נשא ידו והצביע עליהם במעורפל, כאילו ביקש להסב את תשומת הלב אל הכוכבים שאינם נראים באור היום, או אל תמונה נהדרת או אל התגלות… ובצהרי יום ראשון הבא…
בצהרי יום ראשון הבא, במסעדת "חריט הכסף", בארוחת צהריים שעליה שילם, אמר מר קופפרקינגל לאדון קטן־גוף, חסון, שמראהו טוֹב לב:
"מר שטראוס, נאלצת לחפש את המסעדה?" וכשמר שטראוס, קטן־גוף, חסון, הניד בראשו בטוּב לב לאות שלילה, שיחרר מר קופפרקינגל אנחת רווחה, ונדמה כי אנחת רווחה שיחררה גם לאקמה. "אני שמח שלא נאלצת לחפש את המסעדה," אמר מר קופפרקינגל. "אתה יודע, אם מישהו אומר 'אצל נחש החנק'…" מבטו של מר קופפרקינגל ריפרף מעבר לצמרות העצים אל סמלהּ של מסעדה בשם זה, "אם מישהו אומר 'אצל נחש החנק', הכול ברור. כולם יודעים מראש לְמה אפשר לצפות מנחש חנק, שְמו לבדו כבר מבהיר זאת, אלא אם כן המדובר בנחש מבוית ומאולף. לא מזמן קראתי בעיתון ידיעה על נחש חנק מאולף שידע לחשב, לחלק בשלוש. אבל חריט כסף, זה כבר סוד. עד הרגע האחרון אין איש יודע מה מסתתר במין נרתיק כזה; עד שהוא פותח אותו לרווחה ומתבונן… ובכן, מר שטראוס, יש לי הצעה קטנה וצנועה."
מר שטראוס, איש קטן־גוף, חסון, חייך חרש אל לאקמה היפה, שחורת השיער, ואל זינה, שהיתה גם היא שחורת שיער ויפה, ונראה שרווה עונג מיופיין, הן ישבו לשולחן באופן מלא חן, בהחלט, ענוג אפילו, אם אפשר בכלל לשבת באופן ענוג. הוא חייך גם אל מיליווֹי, שהיה גם הוא שחור שיער ונאה, אם כי עדיין מטופש במקצת, הוא ישב פעור עיניים למדי, ומר קופפרקינגל קרא בשמחה למלצר, כדי שיביא עוד שתייה ודברי מתיקה.
בצהרי יום ראשון חמימים אלה של טרום־אביב קרנה השמש מבין צמרות העצים על השולחן. שכּן מסעדת "נחש החנק", הידועה גם בשם "חריט הכסף", היתה מסעדת־גן, ובגן ניגנה תזמורת, ולפני התזמורת היתה רחבה שעליה ניתן היה אפילו לרקוד, ואל זוהַר־שמש זה ביום ראשון של טרום־אביב נשא המלצר שתייה ודברי מתיקה. למר שטראוס ולזינה הוגשו כוסות יין אדום, ללאקמה הוגש תה… "אתה יודע, מר שטראוס," חייך מר קופפרקינגל ועתה הביט בעץ הסמוך, שאליו, תלוי על וו, הוצמד שלט: וילונות ורשתות מתקנת יוזפה ברוצ'קובה, הלובייטין, פראג, רחוב קטרינסקה 7, "אתה יודע, מר שטראוס, רעייתי היקרה מגיעה למעשה ממשפחה גרמנית, מסלאטיניאני, אצלם שתו בבית תה, היא אוהבת לשתות תה…" למילי הוגשו לימונדה ומשהו מתוק. "מילי, מר שטראוס, אוהב מיני מתיקה," חייך מר קופפרקינגל, ושוב שלח מבט אל מודעת הפרסומת של יוזפה ברוצ'קובה שתלויה היתה על העץ הסמוך, "מילי אוהב במיוחד שלגונים. לקקן קטן, היצור הזה," ואז התגלגל מבטו אל כף ידו שלו, ענודה טבעת נישואים יפה, שלצדה ניצב רק ספל קפה קטן, ואמר: "אבל אני מתנזר, איני שותה. איני שותה, ואם כבר כן — אז רק טיפה, רק משהו סמלי, וגם סיגריות איני אוהב. לא התרגלתי אליהן אף לא בזמן המלחמה, כשנלחמנו למען אוסטריה. איני אוהב אלכוהול, אף לא ניקוטין, אני מתנזר." מר קופפרקינגל שתה את הקפה והביט במושבי התזמורת, שבהם תפסו הנגנים את מקומותיהם. בשולחן הקרוב לרחבת הריקודים הבחין באיזו גברת מבוגרת במשקפיים ולה כוס בירה מקציפה ואמר:
"אם כן, מר שטראוס. אתה סוכן נוסע, מוכר ממתקים. יש לך קשרים עם מוכרים אחרים ועם בעליהן של קונדיטוריות, וזאת כשלעצמה ודאי עבודה נעימה ביותר. אנשים שעובדים בקונדיטוריות מוכרחים להיות נעימים, נוחים, טובים. אתה יודע, מר שטראוס, איני יכול שלא לחוש עליהם צער. מה אם תציע לאותם אנשים טובים עוד דבר־מה, פרט לסחורתה המתוקה של חֶברָתךָ? אין המדובר בסחורה, כי אם בהם עצמם, באותם אנשים נעימים, נוחים, טובים… אך אל דאגה," חייך במהירות, "לא בביטוח מדובר, לא בפוליסות ביטוח, כי אם בדבר אחר לגמרי. כשתציע להם ממתקים, הואל נא לשלוח שוב את ידך אל המזוודה ולשלוף ממנה טופסי הרשמה לקרמטוריום. חמישה כתרים עמלה על כל נרשם לשריפה."
התזמורת החלה לנגן מוזיקה קצבית, הקלרינטים והכינורות פצחו בצהלה והבָּס גם כן, ואל הרחבה עלו שלושה זוגות. ביניהם היו איש קטן־קומה שמן ומקשיש עם עניבת פרפר אדומה בצווארון לבן נוקשה ונערה רכת־שנים וּורודת־לחיים בשמלה שחורה. האיש קטן־הקומה לפת את גווה והחל להסתחרר עמה במקום, כאילו היה בכלוב. אל השולחן הקרוב לרחבת הריקודים ישבה גברת מבוגרת במשקפיים ולצדה כוס בירה מקציפה, ובחיוך מריר הניעה את ראשה. אחר כך נשפה את הקצף לרצפה ושתתה.
"אתה יודע, מר שטראוס," חייך מר קופפרקינגל אל השולחן הקורן בשמש שבין צמרות העצים, "האל הטוב דאג היטב לבני האדם. העובדה שישנם גם אלה הסובלים, זה עניין אחר. גם החיות סובלות. יש לי בבֵיתי ספר נפלא בכריכת בד זהובה, זהו ספר על טיבט, על המנזרים הטיבטיים, על מנהיגם העליון, הדלאי־לאמה, על דתם המרתקת, אפשר לקרוא בו כמו בתנ"ך. הסבל הוא רוע שעלינו להרחיק מעלינו, או לפחות לשככו, לקצרו. אך אנשים עושים את הרע מפני שהם מוקפים חוֹמה שבעטייה אין הם רואים את האור. אלא שהאל טיפל בכך היטב. טוב עשה, כשאמר לאדם: זכור כי מעפר אתה ואל עפר תשוב; כשברא אותו מעפר והוא מניח לו בחסדיו להפוך — אחרי כל היגונות והייסורים שהחיים חלקו לו, אחרי כל האכזבות וכִשלֵי האהבה —" הוא הביט באישה המבוגרת במשקפיים שכוס בירה לצדה, בקרבת הרחבה, "כשהוא מניח לו בחסדיו להפוך שוב לעפר. קרמטוריום שכזה, מר שטראוס, הרי הוא טוב בעיני האל. הלוא הוא מסייע לאל הטוב לזרז את הפיכת האדם לעפר. תאר לעצמך שהיה האדם עשוי מחומר שאיננו מתכלה. אילו עשוי היה מחומר כזה — אדרבה," משך מר קופפרקינגל בכתפיו בהביטו באישה המבוגרת במשקפיים שכוס בירה לצדה, "במקרה כזה הניחוהו באדמה. אך האדם, למרבה המזל, אינו עמיד באש. האם יודע אתה כמה זמן דרוש, בטרם הופך האדם לעפר באדמה? עשרים שנה, ועדיין אין השלד מתפרק עד תום. בקרמטוריום, משהתקינו עתה מערכת מבוססת גז במקום פחם, אורך התהליך שבעים וחמש דקות בסך הכול, כולל השלד. לעתים מתנגדים האנשים לשריפה, בטענה כי גם ישוע אדוננו לא נשרף, כי אם נטמן באדמה. נו, כן, מר שטראוס," חייך מר קופפרקינגל, "אבל זה היה משהו אחר. לאותם אנשים יקרים אני אומר: מושיענו נחנט, נעטף בתכריכים ונקבר בגומחת־אבן במערה. אתכם איש לא יקבור במערה, איש לא יחנוט ויעטוף בתכריכים… אין טעם, מר שטראוס, בטיעונים דוגמת זה שארון המתים קורס תחת כובד האדמה, וכי ודאי כואב הדבר עד מאוד, כשהאדמה נופלת על ראשך — טיעונים כאלה אינם משכנעים, שהרי האדם כבר…" מר קופפרקינגל הניד בראשו, "מת, הוא כבר לא חש דבר… אך יש סיבה נוספת לשריפה. הבט, מר שטראוס. אלמלא הניחו בני האדם שישרפו אותם, ונקברים היו באדמה, איזה צורך היה אז בכבשנים?" לאחר שתיקה קצרה הביט מר קופפרקינגל ברחבת הריקודים ואמר:
"אנו חיים במדינה טובה והומאנית, הבונה משרפות ודואגת לפעילותן… לשם מה? סתם כך ללא סיבה כדי שבני אדם יבואו להציץ בהן כמו במוזיאונים? הלוא ככל שהאדם שב מהר יותר אל עפרו, כך הוא משתחרר מהר יותר, מתגלגל, מואר, מתגשם מחדש, וכך גם החיות. ישנן ארצות, מר שטראוס, שבהן נהוג לשרוף גם חיות אחרי מותן. למשל בטיבט. כמה נהדר הספר הזהוב שלנו על טיבט," הביט מר קופפרקינגל בעץ, שעליו תלוי היה על וו השלט "וילונות ורשתות מתקנת יוזפה ברוצ'קובה, הלובייטין, פראג, רחוב קטרינסקה 7", והוסיף: "אפילו לא ידעתי שיש רחוב קטרינסקה בהלובייטין. אני יודע רק שיש רחוב קטרינסקה במרכז העיר."
התזמורת סיימה לנגן, הקלרינטים והכינורות השתתקו, הבס גם כן, והזוגות עזבו את הרחבה. גם האיש קטן־הקומה השמן והמקשיש עם עניבת הפרפר האדומה והצווארון הלבן הנוקשה עזב עם הנערה ורודת הלחיים בשמלה השחורה, והאישה המבוגרת במשקפיים, לא הרחק, סיימה לשתות. מר קופפרקינגל קרא למלצר, שילם וכולם קמו.
"אתה אוהב מוזיקה, מר שטראוס," חייך מר קופפרקינגל כשיצאו ממסעדת "נחש החנק", הידועה גם בשם "חריט הכסף", "אנשים רגישים אוהבים מוזיקה. העניים האומללים הללו, קראתי פעם במקום כלשהו, המתים מבלי להתוודע ליופיו של שוברט או של… ליסט. אינך במקרה קרוב משפחה של יוהאן או של ריכארד שטראוס, המחבר בן־האלמוות של 'טיל אוילנשפיגל' ו'אביר הוורד'?"
"לצערי לא, מר קופפרקינגל," אמר עתה מר שטראוס ולבו טוב, בהביטו בסמל המסעדה, שתחתיו שוחחה הנערה ורודת הלחיים בשמלה השחורה עם צעיר כלשהו, ומאחד העצים קרבה אליהם לאיטה אישה מבוגרת במשקפיים, "אינני, אך המוזיקה של שטראוס אהובה עלי מאוד. ולא בגלל השם," חייך. "דומני שהייתי אוהב אותה גם אילו היה שמו, נניח, ואגנר. לאן אתם הולכים…?"
"אנחנו עוד הולכים לעשות משהו," חייך מר קופפרקינגל בחביבות, "זהו יום ראשון של טרום־אביב, והייתי רוצה שהמשפחה תבלה קצת, שתתרענן, שתסיח דעתה, אני לוקח את יקירי למדאם טוסו…" חייך.
"אח, מדאם טוסו," אמר מר שטראוס.
"זו, כמובן," אמר מר קופפרקינגל בהתנצלות, "לא באמת היא. זהו רק מעין חיקוי זול כזה, אבל למי אכפת? טוב לראות חיקוי זול קטן מלֹא לראות דבר. זה," אמר והצביע אל מעבר לעצים ולשיחים, "שם… מר שטראוס, כמה שאני שמח…"
"איש נחמד ושנון," אמרה לאקמה כשנפרד מהם מר שטראוס בתודה מנומסת, והם פסעו אחר כך מתחת לעצים בשמש אחר הצהריים של יום ראשון של טרום־אביב אל עבר מדאם טוסו, "אם אתה חושב שזה ישתלם…"
"זה ישתלם, יקירה," חייך מר קופפרקינגל, "אני מקבל חמישה־עשר כתר על כל נרשם, אך איני יכול להסתובב ולפגוש אנשים כמו רוכל. אני עובד במשרה מלאה, ואף בערב ממתינות לי לעתים מטלות רבות. כיצד ייוותר לי זמן בשביל הילדים, בשבילך… למר שטראוס יש הזדמנויות רבות הרבה יותר, הוא מסתובב בין קונדיטוריות ויכול להרוג שתי ציפורים במכה אחת. צר לי רק על שהצעתי לו שליש מן העמלה ולא מחציתה. אני מרגיש כאילו רימיתי אותו. אני מרגיש כמו אותו נחש חנק מאולף שידע לחלק בשלוש, אך לחלק בשתיים כבר לא היה מסוגל. באמת שאינכם יודעים, יקירי," אמר, "מה כבר הספיק מר שטראוס לעבור בחייו. ראשית גזל ממנו אחד רע־לב את מִשׂרתו. הוא עבד כשוער בניין, בעצם יצא לגמלאות וישב שם כי היה לו משהו בכבד," חייך בעצב אל זינה שהלכה לצדם, "זה באמת עצוב. גם לאדון וְרָאנָה שלנו, היושב בחדר השוער במבואת ביתנו, יש משהו בכבד, ולכן הוא שם. אחר כך איבד מר שטראוס את אשתו, היא מתה לו משחפת," חייך בעצב אל לאקמה, "ואז איבד את בנו, הוא מת לו מסקרלטינה," חייך אל מילי, שהלך לאיטו מאחוריהם. "מה שכבר הספיק לעבור בחייו. אני בכלל מתפלא שלא השתגע מזה עדיין. אבל כן, הוא התגבר, תודה לאל, על הכול. ואני אעלה לו את העמלה בטענה שנחל הצלחה במלאכתו," אמר מר קופפרקינגל נחרצות. "אין ספק שינחל הצלחה."
"אכן," הינהנה לאקמה, "לבטח מדובר בסוחר ממולח. הוא יהודי."
"כך את חושבת, יקירה?" חייך מר קופפרקינגל, "איני יודע. שמו אינו מעיד על כך. השטראוסים אינם יהודים דווקא. שטראוס פירושו יעֵן."
"לשמות אין כל משמעות," חייכה לאקמה, "הרי בעצמך אתה יודע שניתן להחליפם. בעצמך אתה קורא ל'נחש החנק' 'חריט הכסף', מזל גדול שמר שטראוס לא נאלץ לחפש את המסעדה… לי אתה קורא לאקמה במקום מריה, ובעצמך אתה מבקש שאקרא לך רומן במקום קארֶל."
"כי אני רומנטיקן ואוהב אני יופי, יקירה," חייך מר קופפרקינגל אל אשתו שחורת השיער, ומעדנות אחז בה בזרועה, ואף אל זינה חייך.
"לא ידעתי," אמרה זינה, "שאנשים כבר יֵשבו במסעדה בחוץ מתחת לעצים, הרי עדיין לא אביב בכלל. וגם לא ידעתי שרוקדים שם בשעת ארוחת הצהריים. חשבתי שרוקדים רק עם תה מנחה של חמש או בערב."
"ב'חריט הכסף' רוקדים גם בצהריים, ובחוץ כבר אפשר לשבת כי חם," אמר מר קופפרקינגל בהביטו על העצים והשיחים שתחתיהם הלכו, ואז הביט במיליווֹי, שכל אותה העת הלך לאיטו מאחוריהם, ובחיוך ענוג אמר:
"כדי שנוכל גם לבלות מעט, להתרענן, להסיח דעתנו… הנה אנחנו כאן."
בדיוק הגיעו אל אוהל ולו קוּפת כרטיסים מעץ ועליה תלוי שלט צבוע בזו הלשון:
פנאופטיקום, בובות שעווה א־לה מדאם טוסו
המגפה הגדולה או המוות השחור
בפראג, 1680

לדיסלב פוקס נחשב לאחד מגדולי הסופרים של המודרניזם הצ'כי, ספרו "שורף הגופות" עובד לסרט והיה מועמד לאוסקר הצ'כי. נולד ב-1923. מת ב-1993.

 

 

X