תשעה ימים | לרכישה באינדיבוק
תשעה ימים

תשעה ימים

שנת הוצאה: 2013
מס' עמודים: 236
איך תרצ/י את הספר שלך?
- 66

מטבע אחד, תליון אחד, שקר אחד, תמונה אחת. הדברים שיכולים לשנות את החיים.

השנה היא 1939. אוסטרליה ניצבת על סִפה של מלחמת העולם, ובשכונת הפועלים במלבורן מתעורר הנער קיפ ביום החשוב ביותר בחייו עד כה. תשעה ימים כאלה יש בספר – כל אחד הוא רגע מכריע בחייה של דמות אחרת במשפחת וֶסטוֶוי. רגעים של התאהבות ושל אכזבה, של אי הבנות וגילויים, ורגע נורא אחד שבו גורלה של בחורה צעירה ישפיע על המשפחה עד ימינו.

תשעה ימים הוא תצרף של חיי משפחה הכתוב ביד אמן, רומן שובה לב כשם שהוא שובר לב. טוני ג'ורדן, ילידת 1966, היא סופרת אוסטרלית. זהו הרומן השלישי שלה. היא מתגוררת במלבורן עם בעלה

 

עוד על ספר זה

חוות דעת

אין עדיין חוות דעת.

היה הראשון לכתוב סקירה “תשעה ימים”

נדיר ונהדר… כל אחד מן הקולות מובחן ומלא אופי… סיפור רומנטי, חכם, שובר לב" – ניו זילנד הראלד

"יצירותיה הקודמות של טוני ג'ורדן לא יכלו להכין אותנו לשאפתנות ולהישגים שברומן השלישי המזהיר שלה" – אוסטרליאן

"לעתים קרובות מותח עד כסיסת ציפורניים… בנוי להפליא" – דיילי מייל

אתי סרוסי, אנשי הספר

קיפ

ישנם ימים כאלה, שקרן השמש הראשונה רק מציצה מבעד לווילונות, וטראח! כבר אתה קופץ מהמיטה כאילו השטן בכבודו ובעצמו רודף אחריך, כאילו שכבת במיטה כל הלילה ורק חיכית שהיום יתחיל כדי שתוכל להזיז את הרגליים. הן עצבניות ומגרדות, מחכות כבר לתזוזה, כאילו אתה יושב באולם קולנוע, מחכה שהסרט יתחיל. מה יקרה היום? אתה חושב לעצמך. ככה זה בדרך כלל. לכן הייתי אמור לדעת, לפי ההרגשה שלא מתחשק לי לקום, שהכול יתקלקל. השמיכות היו כבדות ולחצו עלי, כאילו ניסו לומר: קיפ! אל תזוז מכאן אם אתה יודע מה טוב בשבילך.

אני מסתכל על אמא, שישנה במיטה הסמוכה: היא ישנה כמו מתה, עם הפנים אל הקיר, כמו תלולית מתחת לשמיכה, ועליה ערימה של מעילים וסוודרים, ואפילו הבגדים הישנים של אבא, שהיא הוציאה מהמגירות. פרנסיס דחוק לצדי, ישן עם פה פתוח בוורוד ולבן, והשיניים שלו נראות כמו מצבות תקועות בתוך חתיכת מרשמלו. הוא נשמע כמו פרה שבלעה משרוקית. הכרית שלו ספוגה ברוק. לאמא ולי אין מזל – אנחנו חייבים לחלוק חדר עם פרנסיס. לקוני יש יותר מזל מאיתנו. היא קיבלה את המיטה המתקפלת בחדר הכביסה, על סמך הטענה שנערות צעירות זקוקות ליותר פרטיות מנערים או אמהות. הנחירות האלה, זה לא נורמלי! יום אחד איזו בחורה מסכנה תצטרך להתחתן איתו ולא תזכה ללילה אחד של שינה הגונה עד סוף ימיה. השקיות שיצמחו לה מתחת לעיניים יהיו כל כך גדולות, שאפשר יהיה לארוז בהן כל מה שצריך לסוף שבוע בחוף דרוֹמַנָה. תראו אותו. התקווה הלבנה הגדולה. לפרנסיס אין בעיה, הוא צריך לקום רק בעוד שעתיים, ואני אמור לצאת בשקט כדי לא להפריע להוד גאוניותו, למרות שאם תשאלו אותי, לא תזיק לו איזו הפרעה.

המצב לא עומד להשתפר, וקפוא פה כמו בתוך נהר היַארָה, אז אני מדמיין שאני מוֹסוֹן ומתלבש מהר כמו שאני מדמיין שמוסון היה מתלבש באנטרקטיקה, ואז אני עובר על קצות האצבעות ליד החדר של גברת קית’, כי היא ישנה כמעט עד עשר, ופותח את הדלת האחורית, שם המגפיים שלי ממתינים לי. האוויר בחוץ מכה אותי בפנים ומעיר אותי טוב-טוב. עוד מעט יעלה אור ורדרד, אור מהבהב, והכוכבים ילכו בעצמם לישון קצת, אבל כבר עכשיו, בחושך הקר, אפשר להרגיש שהעיר מתעוררת. אם אסתכל הצדה, מעבר לשער, בשדרת רוֹואֵנָה, אראה גברים במגפיים מלוכלכים ומעילים בלויים רכוסים היטב, פונים בסיבוב בכיוון רחוב לנוקס, חוצים את רחוב סְווֹן בדרכם אל מפעל IXL, או מעט הלאה משם אל ‘בריינט ומיי’. אני כמעט מצליח לשמוע את קול צעדיהם, את נקישות המגפיים על אבני המרצפת, ולראות את כובעי הצמר המשוכים להם על האוזניים. הבחורים האלה הם הפועלים. יש עוד קבוצה, של גברים בחולצות לבנות, עניבות, מותניות וכובעים, עם עיתון הבוקר תחוב להם מתחת לזרוע, שגם הם ממהרים ברחוב לנוקס אל רחוב סְווֹן, כדי לתפוס את החשמלית שנוסעת העירה. הבית שלנו כאן, בשדרת רוואנה, הוא הנקודה שבה הם מתפצלים לקבוצת הפועלים וקבוצת עובדי המשרדים.

ואני? אני אחד הפועלים. כשהרוח נושבת בכיוון הנכון, אפשר להריח מהחצר האחורית הקטנה שלנו כל מפעל בריצ’מונד. בין סוף עונת הכדורגל לחג הפסחא, ניחוח הריבה שנישא בחום מכה בך ראשון; אחריו הריח של רוטב העגבניות, ובסוף ריח הלתת והכשות. באמצע החורף יש רק את הריחות שעולים מנהר היארה ומהמפעל לעיבוד עורות – כאילו העמידו את עגלת סירי הלילה במקום קבוע בסמטה – אז אני לא מתעכב שם כדי להריח את זה.

בחצר שלנו העשב משתחל בין הלבנים ומבעד לחרכים שבשביל. קצות הגבעולים לבנים והם מתפצחים תחת הרגליים שלי. אני קינג קונג ואני מועך את בקתות הילידים. קווץ’ קווץ’. מצטער, ילידים. ואז אני יוצא מהשער אל הסמטה, פונה בפינת הרחוב ופותח את השער בבית האסטינג.

אחרי שאני נכנס פנימה, אני פותח את החלק העליון של דלת האורווה, ושם ניצב לו צ’רלי, הדרקון יורק האש. הוא מניד בראש ואחר כך מנער אותו כאילו יש לו מים באוזניים. בשפת הסוסים זה אומר שהוא שמח שבאתי. אני משפשף את כפות הידיים שלי ונושף עליהן אוויר חם כי, כמו שאמא אומרת, קיפ, זה לא מצחיק לשים ידיים קרות על הגוף החם של מישהו, ובכך היא מתכוונת בעיקר לא על הטוסיק של פרנסיס מתחת לכתונת הלילה שלו, ישר על הבוקר. יש בינינו חילוקי דעות לגבי מה מצחיק ומה לא, לאמא ולי. ובכל מקרה, פרנסיס התחיל.

אחרי שהידיים שלי מתחממות אני מלטף את הכוכב העקום שבין העיניים של צ’רלי ואז אני מגרד לו מאחורי האוזניים, והוא דוחף את הראש שלו לידיים שלי ורוקע בפרסות המצויצות שלו. תמשיך, תמשיך, הוא אומר. עוד ליטופים, עוד גירודים. צ’רלי הוא הסוס הכי חכם ביקום, אז הוא מתחיל לרחרח את השרוול שלי. הוא תמיד בוחר בכיס הנכון. צ’רלי אף פעם לא טועה. היום: תפוח מצומק מהסמטה, פחות ביס אחד. מיסי איגוד, אני אומר לו. ניכוי אגרה לטובת האדם העובד, כלומר, אני. אני מניח את התפוח על כף היד וצ’רלי מדגדג אותי. אחר כך התפוח נעלם בתוך הלוע שלו, ואחרי שתי נגיסות הוא איננו.

"טוב, בחורי," אני אומר לו, "אנחנו לא יכולים לעמוד כאן כל היום. יש עבודה."

הוא מניד את הראש וצוהל כדי לסמן שהוא שמע אותי. לפני שמר האסטינג יוצא, אני מביא את הדלי וממלא את האבוס בעזרת המשאבה שבצד השני של האורווה, שוקל את שיבולת השועל וסוגר טוב-טוב את מכל החציר, כי אם ייכנס לתוכו עכבר פעם אחת, הם לא יירדו מהעניין הזה לנצח. בזמן שצ’רלי אוכל, אני מטאטא את האורווה ומפנה את הגללים אל הערימה. לצ’רלי יש פעילות מעיים טובה, כפי שסבתא שלי אומרת. סבתא שלי מדברת הרבה על כבוד ונימוס, בעיקר על הנימוס שחסר מצדי, אבל מבחינתה, יש רק שני סוגים של אנשים שהיא מעריכה – המלכה אליזבת, המלך והנסיכות, שאת תמונותיהם היא גוזרת מ’השבועון לאישה’ ומדביקה על הקיר במטבח, ואנשים עם פעילות מעיים טובה. אני מתאר לעצמי שבארמון קובעים את שעת החלפת המשמר לפי שגרת המעיים של המלך.

אני מבריש את צ’רלי עד שהוא מבריק. בתנועות ארוכות וישרות. הוא אוהב את זה. מר האסטינג תמיד אומר: הרושם הראשוני הוא שקובע, בחורי! אני מעדיף לצאת מהבית בפיג’מה, רק לא לאפשר ללקוחות לראות את צ’רלי כשהוא לא במיטבו. אני יוצא לחצר, ומר האסטינג יוצא בדיוק בזמן מהדלת האחורית של הבית שלו בחליפה, אפודה סרוגה וכפפות עם קצות אצבעות קטומות. הוא נראה עייף. הפנים שלו נפולות. הוא אומר בוקר טוב ושואל מה שלום צ’רלי.

"שלומו מצוין, בוס."

"בחור טוב, קיפ." הוא מושיט את ידו ופורע את השיער שלי, שזה דבר שאני מרשה למעט מאוד אנשים לעשות כי אני כבר בן ארבע-עשרה, לא ילד קטן, אבל מאחר שהוא הבוס, למר האסטינג יש כמה זכויות יתר.

"הסוס הזה נראה בכושר שיא. יותר טוב מסוסים בקטלוגים." ואז מר האסטינג מושיט את כף ידו הפרושה, ובמקום תפוח מונח עליה מטבע של שילינג.

"זה בשבילך, קיפ."

וואו! שילינג שלם זה מספיק כדי לקנות כרטיס לרחבת ההחלקה, אם אני רק אנמיך את עצמי קצת. להחליק על הקרח. תארו לעצמכם. אולי בכל זאת היום הזה יהיה מוצלח. הסוד הוא להחביא את השילינג במקום שפרנסיס לא יוכל למצוא אותו. אני צריך מקום מחבוא כמו של קוני, איזו לבנה רופפת מתחת לבית. היא לא יודעת שגיליתי את מקום המחבוא שלה, אבל אין הרבה דברים שאפשר להסתיר ממני. אני מושיט יד, מכניס את המטבע לכיס, ובדיוק באותו הרגע נשמע רעש והחלון בקומה העליונה מתרומם, וגברת האסטינג גוחנת החוצה, עדיין בכתונת הלילה שלה ורדיד סביב הכתפיים.

"בוקר טוב, יקירתי," קורא מר האסטינג.

"בוקר טוב, גברת האסטינג," אני אומר. "טוב לראות אותך. מה שלומך בבוקר הבהיר והיפה הזה?"

היא נותנת בי את המבט הרגיל שלה, כלומר, המבט שהיא מתאמנת בו עלי למקרה שבוקר אחד היא תפתח את החלון ותמצא ערימת דגים מתים בחצר שלה.

"סילבסטר. נתת לילד הזה פני?"

"לא, אהובתי, לא נתתי."

"הרדיד הזה מתאים לך מאוד, גברת האסטינג," אני קורא לעברה.

"כי אנחנו משלמים שכר הוגן ביותר ישירות לאמא שלו, אתה יודע את זה."

"אני יודע את זה, מתוקתי."

"הגוון הכחול הזה ממש יפה. מתאים לעיניים שלך."

"הייתי רוצה לדעת מי עוד בעיר הזאת היה מוכן לסבול טיפוסים כמוהו בחצר שלו בוקר וערב, ועוד לשלם על התענוג. מאות נערים מחפשים עבודה ברדיוס של ארבעה קילומטר סביבנו, נערים טובים, לא בטלנים. נערים שלא מבזבזים את ההזדמנויות שלהם בחיים."

"אני הולך היום לבקר אצל משפחת שירר. הם עוברים דירה. הבת שלהם מתחתנת, אז הם כבר לא צריכים את המיטה שלה. יש גם סט כיסאות. וגם זוג אופניים מַאלְוֵורן-סטַאר כמעט חדשים וקומקום נחושת. אני אעבור בחנויות."

"תקנה סוכריות פירות וסוכריות טופי. ואל תאחר הערב. יש לי חתיכה יפה של בשר משומר ואלזי מכינה פשיטת כרובית בגבינה. אני בטוחה שעבר די הרבה זמן מאז שג’ק אכל פשיטת כרובית כמו של אלזי."

"הוא היה אדיש לעולם כשעברתי ליד החדר שלו הבוקר, כמו שהיה בתור ילד," אומר מר האסטינג.

"הוא פשוט עייף מהנסיעה, זה הכול," היא עונה.

בשבוע האחרון ניקיתי וקרצפתי כל לבנה בחצר, סיידתי את כל אדני החלונות ועקרתי את העשבים השוטים בגינה, בזמן שגברת האסטינג ואלזי ניקו כל סנטימטר בתוך הבית, לכבוד שובו של ג’ק הביתה אתמול. בעיניי זה היה בזבוז הזמן הגדול ביותר מאז שהכמרים בבית הספר הכריחו אותנו לנקות את קסתות הדיו. אילו אני הייתי מתרחק מאמא ומקוני למשך שנה וחצי, לא הייתי שם לב אם הגינה היתה מלאה מקצה לקצה בעשבים שוטים. אבל אלה לא רק בני משפחת האסטינג – נדמה שבכל מקום, לאן שלא תסתכלו, אנשים עוברים ממקום למקום, מכינים חפצים, מסדרים עניינים.

טוני ג'ורדן, ילידת 1966, היא סופרת אוסטרלית, מלמדת כתיבה יצירתית, כותבת ספרים ומאמרים.

"תשעה ימים" הוא ספרה השלישי.

מתגוררת כיום במלבורן עם בעלה.

X