תשלום לכל החיים | לרכישה באינדיבוק
תשלום לכל החיים

תשלום לכל החיים

שנת הוצאה: 2011
מס' עמודים: 208
איך תרצ/י את הספר שלך?
- 39
- 39

אנה ביילי, עובדת מלון אנגליה וביישנית, חרגה מהרגליה השמרניים ובילתה לילה עם האיטלקי המרשים דנטה רומנו, שבפני קסמו הקודר לא יכלה לעמוד.

עברו מאז חמש שנים וכל שנותר לה מדנטה זו בתה האהובה, תיאה.

דנטה נלחם כדי להגיע לעמדה שלו בחיים – אבל דבר לא הכין אותו להתמודדות עם התגלית המאוחרת שהוא אב לילדה.

מבחינתו, הפתרון היחיד לתיקון עוולות העבר הוא להתחתן עם אנה.. אז הוא יפגוש בה בכנסייה, לא משנה אם היא כלה נלהבת או…

עוד על ספר זה

חוות דעת

אין עדיין חוות דעת.

היה הראשון לכתוב סקירה “תשלום לכל החיים”

בקרוב…

 1

 

זה היה בילוי זמן שאהבה לנקוט כשהדברים נעשו איטיים מעט לקראת סוף הערב. היא בחנה היטב את הלקוחות שנותרו בבר והתעכבו עם המשקאות שלהם ליד השולחנות או לצד דלפק הבר והמציאה עליהם סיפורים. להמציא סיפורים היה סם חיים בשביל אנה… זה היה הדבר ששמר על שפיותה ועל שלומה כשהייתה ילדה. העולמות הבדויים שלה היו הרבה יותר בטוחים ומספקים מהמציאות, ולעתים קרובות היא מצאה בהם מקלט.

עכשיו, היא הרהרה שוב על הגבר הנאה, בעל הלסת הרבועה שישב בפינה המרוחקת יותר של החדר ובהה בחלל. הוא ישב בכורסא הארגמנית והמסוגננת במשך לפחות שעתיים, לא פשט את מעילו וגם לא גילה עניין בלקוחות האחרים, ולו גם פעם אחת. זה היה כאילו הם לחלוטין לא נמצאים על הרדאר שלו. נדמה היה שהוא ממוקד רק במסך הפנימי של מחשבותיו הקודרות.

הוא בהחלט הקרין אווירה אינטנסיבית ומהורהרת שסקרנה את אנה. אחרי הכול, איזה אדם חולמני עם נטייה לטווית סיפורים לא יסתקרן בגלל חומר כל כך מרתק? היא וידאה שהיא מקפידה על דיסקרטיות, ואז בחנה אותו בקפידה. היא עדיין לא הסתכלה לו בעיניים, אבל היא כבר ניחשה שהיה להן כוח היפנוטי. צמרמורת קטנה חלפה בגווה.

אחרי שבדקה את החדר כדי לבדוק שאף אחד לא זקוק לה, היא הניחה למבטה לחזור אל איש המסתורין. היה לו שיער חלק בצבע בלונד כהה, עם מעט שער שיבה, ונדמה היה שהתספורת המקורית שלו הייתה מסוגננת ויקרה, אך שערו היה עכשיו מעט ארוך מדי. הכול בו הקרין עושר וטעם טוב, ביחד עם תחושות של עוצמה ושל זכויות יתר. נראה היה שעל כתפיו הרחבות רובץ נטל כבד של דאגות, אולם הוא גם היה מוקף בחומה בלתי נראית, שכמו הזהירה את המתבונן לא לחדור למרחב האישי שלו. האם עסקה חשובה השתבשה? האם מישהו רימה אותו או אכזב אותו בצורה קשה? הוא לא נראה כמו אדם שיש לו סבלנות לטיפשים.

אנה נאנחה, ואז בחנה אותו שוב. לא… היא לא קלטה אותו נכון. המעיל השחור שלבש לפתע דיבר אליה. הוא איבד מישהו קרוב. הוא מתאבל. בגלל זה ההבעה שלו הייתה כל כך רדופה וקודרת. כשבחנה את הפרופיל המחוטב והמרשים שלו, עם סנטרו המרובע שבמרכזו גומה, זה נראה לה כמעט חצוף להמשיך לשער השערות לגביו, אם אכן ניחשה את האמת. איש מסכן… הוא בוודאי מרגיש אומללות גדולה.

הוויסקי השלישי שהזמין רוקן עד תחתית הכוס, אנה הבחינה. האם יזמין עוד אחד? ניסיון אישי מר לימד אותה שאלכוהול מעולם לא פתר דבר. כל שזה עשה בשביל אביה, היה לגרום למצבי הרוח הקשים שלו להפוך קשים עוד יותר.

הבר של המלון נסגר באחת עשרה וחצי והשעה הייתה כבר אחת עשרה ורבע, היא ראתה. היא אספה את המגש שלה, וניווטה בין השולחנות בצעד הקל הרגיל שלה, לבה פעם חזק כשהתגברה על הנטייה הטבעית שלה לא להתערב. כשעמדה לפני הגבר, היא עצבה את שפתיה לחיוך נעים.

"אני מצטערת להפריע לך, אדוני, אבל האם אתה רוצה משקה נוסף? כי הבר עומד להיסגר בקרוב."

עיניים כחולות-אפורות שהכילו את כל החום של ים קר וסוער בחנו אותה. למשך שנייה מבוהלת, אנה אמרה לעצמה שמגיע לה לזכות בתגובה מקפיאה מכיוון ששפת הגוף שלו שידרה כל כך בבירור שהוא רצה שיעזבו אותו לנפשו. אבל אז זווית של פיו הגברי התעקלה במשהו דמוי חיוך.

"מה את חושבת? האם אני נראה כמו גבר שזקוק למשקה נוסף, יפה?"

היה גוון ים תיכוני קל במבטא הבריטי שלו. אבל בכל מקרה הוא טעה. היא לא הייתה יפה. לולא השיער הערמוני באורך המותניים שאותו פיזרה כל לילה אחרי שהמשמרת שלה הסתיימה, אנה הייתה חושבת על עצמה כרגילה למראה. אבל המחמאה הבלתי צפויה – מלגלגת או לא – השפיעה עליה כאילו הדליק נר בתוכה.

"לא הייתי מתיימרת לחשוב שאני יודעת מה אתה צריך, אדוני."

"תקראי לי דן," הוא אמר, מוסר לה את הקיצור הנפוץ של שמו שבו השתמש בלונדון, כיוון שאת השם דנטה, שאמו העניקה לו, לא רצה לשמוע הערב מכל הלילות.

ההזמנה כמעט גרמה לה למעוד. היא הרכינה את ראשה, כי זה היה כמעט בלתי אפשרי להסתכל זמן רב מדי בעיניו המרתקות.

"אנחנו לא אמורים לפנות אל הלקוחות בצורה אישית," היא ענתה.

"ואת תמיד ממלאה את הכללים בצורה קפדנית?"

"כן, אם אני רוצה לשמור על העבודה שלי."

"המקום הזה יעשה בטיפשות רבה אם יפטר מבחורה כמוך."

"אתה בכלל לא מכיר אותי."

"אולי הייתי רוצה," החיוך שלו היה איטי ומכוון. "רוצה להכיר אותך, אני מתכוון."

החיוך השובב שלו היה כמו טיל מונחה שפגע בכל המקומות הרגישים שלה בבת אחת. ההתפוצצות הפנימית שלה כמעט טלטלה אותה מעל רגליה.

"אני לא חושבת שאתה רוצה," היא העירה בקול רציני. "למען האמת, אתה כנראה מחפש הסחת דעת."

"באמת? הסחה ממה, בדיוק?" גבה בלונדינית כהה התרוממה בשעשוע.

"מהמחשבות העצובות שמטרידות אותך."

החיוך שלו נעלם. ההבעה שלו נעשתה זהירה כאילו הופיע לפני עיניו קיר של גרניט.

"איך את יודעת שאני מוטרד על ידי מחשבות עצובות? מה את… קוראת מחשבות?"

"לא." שיניה של אנה נגסו בעצבנות בשפתה. "אני פשוט מתבוננת באנשים – וחשה דברים לגביהם."

"איזה עיסוק מסוכן. ולמה את נמשכת לעשות זאת? אין לך חומר למחשבות משל עצמך? את בוודאי יצור אנושי נדיר, אם כך הדבר… אם הצלחת לנווט את דרכך בחיים ללא בעיות משלך."

"לא… עברתי את החיים ללא בעיות. אני מתכוונת, איך הייתי יכולה ללמוד משהו על מנת לחוש אמפתיה כלפי אנשים אחרים לו הייתי באמת נטולת בעיות? וגם הייתי די שטחית… ואני לא."

"והנה אני, חשבתי שאת רק מלצרית פשוטה ולא מורכבת, כשאת בבירור פילוסופית קטנה."

אנה לא קיבלה את ההערה כעלבון. איך היא יכולה? חוץ מהכאב שהתנוצץ בעיניו שצבען חורפי, בטון קולו היה רמז לייאוש עמוק וקודר במיוחד.

רצון מעומק הלב לעזור ולהקל על הייאוש הציף אותה.

"אני לא מחפשת צרות… אתה פשוט נראית עצוב ובודד, כשישבת כאן, וחשבתי שאם אתה רוצה לדבר… אני מאזינה טובה. לפעמים יותר קל לספר את הצרות שלך לזר מאשר למישהו שאתה מכיר. אבל בכל אופן, אם אתה חושב שזה חצוף מצידי, ומשקה נוסף יעזור לך יותר, אשמח להגיש לך אותו."

הגבר שאמר לה לקרוא לו דן, הרים כתף אחת ואז הפיל אותה בביטול.

"אני לא מהסוג המתוודה, ואם קיווית שאני כזה, אז אני יכול לומר לך שאת מבזבזת את זמנך. איך קוראים לך?"

"אנה."

"זהו זה… רק אנה?"

"אנה ביילי."

זיעה קרה פרצה על עורה, היכן שקודם מבטו המטריד ליבה חום שהיה יכול להעלות חומר דלק יבש בלהבות. האם הוא מתכוון לדווח עליה, או משהו? היא לא התכוונה להעליב אותו. הרצון היחיד שלה היה לעזור, אם היא יכולה. האם הוא היה לקוח חשוב מספיק כך שתלונה ממנו תעלה באובדן משרתה? היא התפללה שלא.

המלון הנוח שתחת ניהול משפחתי בפינה שקטה של קובנט גארדן הפך לביתה בשלוש השנים האחרונות, והיא אהבה כאן הכול – כולל העבודה שלה. לא היה לה אכפת שלפעמים היה עליה לעבוד שעות ארוכות. המעסיקים שלה היו כל כך נחמדים – נדיבים בצורה מוגזמת, בעצם – והעלאת השכר האחרונה שלה עזרה לעשות את החיים נוחים יותר מכפי שהיו בעבר, כשעבדה בעבודות ששנאה ועבור מעט מדי כסף. אלוהים יודע שהיא לא רצתה לחזור למאבק הקודם.

"תראה, מר, אר…"

"אמרתי לך לקרוא לי דן."

"אני לא יכולה לעשות זאת."

"למה?" הוא רטן בהבעה מעוצבנת.

"כי זה לא מקצועי. אני עובדת כאן ואתה אורח."

"ובכל זאת הצעת לי כתף לבכות עליה. האם זה מה שאת מציעה לכל האורחים האחרים, אנה?"

היא הסמיקה. "כמובן שלא. רציתי רק – "

"אז הדבר היחיד שמונע אותך מלהשתמש בשמי הפרטי היא העובדה שאת דבקה בכללים ואת עובדת כאן, בעוד אני לקוח משלם?"

"מוטב שאלך."

"לא – תישארי. האם יש עוד סיבה שאת לא יכולה להיות פחות רשמית? כמו העובדה שיש לך בעל או חבר שמחכים לך בבית, אולי?"

אנה התבוננה בו בחוסר אונים.

"לא." היא כחכחה בגרונה ואז הציצה לראות אם מישהו מתבונן בהם.

בריאן – השותף לעבודה הצעיר וכהה השיער שלה – ניגב את הבר שצורתו חצי ירח ופטפט תוך כדי כך עם לקוח, בעוד שבני זוג לבושים היטב בגיל העמידה ישבו והחזיקו ידיים תוך כדי שתיית משקאות אחרי הצגת תיאטרון. הם שיתפו את אנה קודם בסיפורים מהמחזה שראו, ההנאה שלהם הייתה מדבקת. הם היו נשואים עשרים וחמש שנה ועדיין התנהגו זה עם זו כמו אוהבים צעירים.

היא נאנחה, והסתובבה בחזרה כדי למצוא אותו בוחן אותה במבט מהורהר. פעימות הלב שלה נעשו כבדות כשהבחינה במבט המעוניין והמעריך שהעביר על גזרתה. מבטו השתהה בחוצפה על עיקול מותניה ועל שדיה, והדליק אצלה אש חושנית לאורך מסלולו. לא היה שום דבר פרובוקטיבי בחולצת המשי הסגולה עם הצווארון הסיני היפה והחצאית הישרה והאפורה שהיו המדים שלה, אבל כשהוא התבונן בה ככה – כאילו הוא מדמיין אותה עירומה ונלהבת במיטתו – אנה הרגישה שאין לה איך להסתתר.

התרגשות נרעדת הציפה את דמה בגלל ההתבוננות הכמעט מעליבה שלו. התרגשות שדמתה לגל רב עוצמה שעמדה לסחוף אותה למים לא מוכרים שמעולם לא העזה לפקוד קודם.

"במקרה זה… שניתי את דעתי," דנטה אמר בחיוך. "אולי לחלוק את הצרות שלי עם בחורה מתוקה כמוך זה בדיוק מה שאני צריך הלילה, אנה. באיזו שעה את מסיימת לעבוד?"

"בערך בחצות, אחרי שבריאן ואני סוגרים קופה." איך ייתכן שקולה נשמע יציב כל כך כשבתוכה היה כבשן לוהט שכמעט כילה אותה?

"ואיך את חוזרת הביתה בדרך כלל? האם את לוקחת מונית?"

"אני גרה במלון, בעצם."

בבת אחת המגננות שלה הפסיקו לתפקד, וזה כבר לא היה אפשרי עבורה להעמיד פנים שהזר הנאה לא השפיע עליה עמוקות. האמת היא שהוא ריתק אותה בצורה מסוכנת. היא הייתה מהופנטת על ידי הילת החושניות שטווה קולו הקטיפתי ועל ידי עיניו המוטרדות. כתוצאה מזה נדמה היה לה שעצמותיה מתמוססות. היא לא הייתה מסוגלת לחשוב כמו שצריך, אבל ידעה שהמבט שהחזירה היה עצבני, והיא הצמידה את מגש העץ לחזה כאילו היה מגן.

"האם החלטת לגבי המשקה? אני צריכה לחזור לבר לעבוד."

"משקה נוסף יוכל לחכות."

פותח את כפתורי מעילו בפעם הראשונה הערב, דנטה הגיש לה את כוסו הריקה ביחד עם מבט ארוך, איטי ומלא משמעות. אצבעותיו הרזות התחככו באצבעותיה. האם היא דמיינה שהן השתהו  על  עורה  הרבה  יותר  מההכרחי?  מגעו  צרב  את  עורה כברק – ולא משנה אם זה היה מכוון או לא.

"גם אני שוהה כאן הלילה, אנה. ואני חושב שאנחנו יכולים לשתות יחד אחרי שהמשמרת שלך תסתיים… נכון?"

סירוב החלטי היה על קצה לשונה, אבל בתוכה המשיכה האמונה העקשנית שאולי היא תוכל לעזור לו בגלל שהייתה מאזינה טובה. היא חשקה שפתיים כדי לעצור זאת. אבל כשהסתובבה כדי להתרחק ממנו הרגישה כאילו סוג כלשהו של זעזוע משני מהמפגש ביניהם לכד אותה, כי רגליה רעדו כשחצתה את החדר כדי להצטרף אל בריאן…

 

אי אפשר להבין כאלה תנודות רגשיות עזות, חשב דנטה. הוא טס ללונדון מהלוויה של אמו – ההלוויה של האישה היחידה בעולם שאהב באמת, שתמיד הייתה שם עבורו ללא תנאי, שהייתה כמו מגדלור של אור שאליו פנה כשהיה זקוק עד כאב להיזכר שיופי, חסד ונדיבות קיימים בעולם.

עכשיו היא איננה והוא שבור לב… באמת שבור לב. אבל גם אישה אחרת העסיקה את מחשבותיו כרגע. גופו פיתח איכשהו תשוקה חזקה לדעת את מגעה של מכשפה צעירה עם שיער אדום ועיניים בצבע חום שהתנוצצו כמו אש – בחורה שפגש זה עתה ושלגלג עליה ללא רחם כשהציעה לו בביישנות להיות עבורו אוזן קשבת. האם זה היה כל כך חריג בשבילו לפגוש בחורה נחמדה באמת שהיה חייב להתאכזר אליה?

אמו תתהפך בקברה הטרי! מרירות וייאוש עלו בגרונו של דנטה, והוא הסיר את שעון היד שלו כדי להניח אותו על שידה סמוכה. מעילו בא בעקבותיו, אבל הוא הניח לו ליפול בחוסר זהירות על המיטה. כמה מאות דולרים של קשמיר משובח – אבל מה זה משנה. העושר שלו לא עשה אותו אדם טוב או נדיב יותר.

ההערכה האישית שלו הייתה כנה בצורה אכזרית. כל העסקים והרכוש שצבר דרך מיזוגים והשתלטויות רק הוכיחו עד כמה אמביציוזי ואכזרי הפך להיות – בגלל הפחד שהוא עלול לאבד את הכול. ילדות ענייה ואב שנטש אותו הביאו לכך. הכפר ההררי הקטן באיטליה שבו גדל היה כל כך עני, עד שאמו נאלצה לפרנס אותם על ידי ריקודים ושירה בפני גברים בברים העלובים של העיירה הסמוכה. ודנטה כבר תיעל את רעבונו לקריירה שתגרום לו להיות עשיר מאוד ותאפשר לו להציל את שניהם.

העושר שלו ישמש כשכבת הגנה ובידוד בינו ובין שאר העולם, הוא אמר לעצמו. ואז לאף אחד לא יהיה כוח לפגוע שוב בו או באמו, והיא גם לא תאלץ להשפיל את עצמה על ידי הצגת יופייה בפני גברים עבור כסף. דנטה נשא את חומר הבידוד הזה איתו לתוך נישואיו ולכל מערכת רומנטית אחרת ותמיד חיפש להגן על רגשותיו. הוא הפך קר… שלא לדבר על חסר-לב.

"אין פלא שהם קוראים לך איש הקרח של עולם העסקים," לגלגה אשתו לשעבר האמריקאית, מריסה.

"אתה כל כך מסור לתואר הזה שאתה אפילו מביא אותו הביתה איתך!"

בהתחלה אמו הייתה גאה מאוד בהצלחה המטאורית שלו. הוא קנה לה את בית חלומותיה באגם קומו, ווידא שתמיד היה לה הרבה כסף לקנות כל מה שתרצה. אבל לאחרונה, בכל פעם שביקר אותה היא התחילה לבטא דאגה. עם נישואים כושלים ושרשרת קשרים לא מוצלחים נוספים מאחוריו, נדמה היה לרנטה שבנה איבד את היכולת להבחין בסדר העדיפויות הנכון בחיים.

זה אמור להיות האנשים בחייו שהיו חשובים יותר, היא אמרה לו – לא העסק שלו או הבתים המפוארים שקנה – ואם הוא ימשיך בדרך חסרת הנשמה שלו אז היא תמכור את הבית המעוצב בפאר על המגרש האקסקלוסיבי שליד האגם ותקנה במקומו בקתה בגבעות! אחרי הכול, היא גדלה כבתו של רועה, והיא לא מתביישת לחזור למקום שממנו התחילה, אפילו אם הוא התבייש. מישהו צריך להראות לו מה היו ערכים.

דנטה התכווץ בתגובה לזיכרון הכאוב של פניה המודאגות וקולה הרועד כשאמרה לו את זה בבית החולים.

כדי לפזר את ייאושו הוא החזיר את מחשבותיו בכוונה אל אנה ביילי עם שערה הזהוב-אדמדם. התגובה שלו הייתה גברית ואינסטינקטיבית, וגופו התקשה מיד. זה היה כאילו מישהו הבעיר אש מתחת לדמו וגרם לו לרתוח. הוא רכן לעבר השעון שהסיר ובחן בחוסר סבלנות את השעה, כמעט קורע חור בדלת עם מבטו החשוף והרעב כשחיכה שתגיע – ולא הניח לעצמו אפילו לרגע לחשוב שאולי לא תגיע…

 

כאילו היה צריך לברר משהו, החבר החדש והקודר שלה רכן מעבר לבר בדרכו החוצה ולחש בשקט לאנה, "בואי נשתה את המשקה הזה ביחד בחדר. אני מתארח בסוויטה שבקומה העליונה. תהיה לזה משמעות גדולה עבורי… במיוחד הלילה. בבקשה אל תאכזבי אותי."

שפתיו היו במרחק זעיר מאוזנה והנשימה החמה שלו כמעט הציתה אותה. התחושה המפתה הייתה שוות ערך לקוקטייל משכר שלא היה בכוחה לסרב לו. היא ידעה שזה יגרום לה לסחרחורת, אבל עדיין היה לזה קסם רב עוצמה שלא הייתה מסוגלת להתכחש לו.

אנה התבוננה בלב פועם בדמותו החזקה של דן המתרחקת מהבר. עכשיו, בפרטיות של חדרה, היא נשמה ברעד, ונחתה בחבטה על השרפרף המרופד שלפני שולחן האיפור שלה, כי לא סמכה על רגליה שיישאו אותה.

הזר המסתורי התארח בסוויטה היחידה בבניין. זו הייתה יחידת הדיור המפוארת והיפה ביותר שראתה אי פעם. עם שטיחי הקילים התורכיים שנתלו על הקירות, הרהיטים שהוזמנו במיוחד והחימום שמתחת לרצפה. לא חסכו בהוצאות בבניית הסוויטה ובעיצובה, וזה עלה הון קטן לשהות כאן אפילו ללילה אחד.

נושכת את שפתה, אנה הציצה במראה של שולחן האיפור כדי לבחון אם ההבעה שלה מבוהלת כפי שהרגישה. האם היא באמת שוקלת את האפשרות לבקר אורח זכר בחדרו? כשדיברה קודם עם הזוג המקסים שביקר בתיאטרון, היא הרגישה מדקרה של קנאה בגלל הקרבה ששררה ביניהם. לא לעתים קרובות היא נכנעה לתחושות של בדידות, אבל איכשהו הלילה זה קרה לה. למה התכוון כשלחש תהיה לזה חשיבות גדולה עבורי… במיוחד הלילה? האם גם הוא חש בדידות? האם הלוויה שניחשה שהשתתף בה הייתה של אדם קרוב אליו מאוד? אשתו אולי?

אנחה עמוקה, חלקה חמלה וחלקה כמיהה, נפלטה מפיה. אם מישהו יראה אותה הולכת אל חדרו, אז היא באמת עלולה לאבד את עבודתה. האם הבדידות שפלשה אל דמה הערב גורמת לה להיות נואשת? שלא לדבר על חסרת אחריות? אנה נאנחה שוב ונכנסה אל חדר האמבטיה כדי להתיז על פניה מים קרים.

בחזרה בחדר הראשי, היא הציצה בעיוורון בטלוויזיה שעמדה שם. איכשהו צפייה בסרט או בתוכנית אירוח לא משכה אותה כלל. גם המחשבה להתכרבל במיטה לבדה עם מחשבותיה לא קסמה. היא חשה בחיבור לא מוסבר אך מכריע עם הגבר שלחש את ההזמנה לאוזנה, ואיכשהו זה היה בלתי אפשרי להתעלם מזה. מחר הוא כבר עשוי לא להיות כאן, היא חשבה בקדחתנות.

היא תמשיך לשאול את עצמה מה היה יכול להיות הלילה – והתחושה תכרסם בה, אם היא לא תפעל.

באצבעות רועדות, היא פיזרה את שערה מהפקעת שאספה את שערה בשעות העבודה, ואז הברישה במהירות את שער המשי הערמוני שנפל על גבה. היא צבטה את לחייה כדי להעלות בהן צבע, והחליפה בגדים במהירות לחולצה ירוקה כהה ומכנסי ג'ינס. הוא רק רוצה לדבר, היא הרגיעה את עצמה כשיצאה אל המסדרון. אבל הדופק שלה פעם בחשש כי אולי הוא רצה משהו יותר… משהו שבמסתרי לבה היא נכספה אליו.

היא שלחה מבט חרד אל המעלית הקטנה שתישא אותה בדממה אל הקומה העליונה, נשמה נשימה עמוקה והלכה לקראתה.

דמותו של דן ועיניו שצבען כצבע הערפל חזרו אליה, וחדרו אל הספק הפתאומי שלה. רק בגלל שהיה עשיר, זה לא אומר שהוא לא סבל כמו כל אדם אחר… לא אומר שהוא לא היה זקוק לעזרה לפעמים. ומההצצה הראשונה שלה בו, אנה ידעה שהוא סובל בגלל משהו…

 

הברכה המנומסת שתכנן נלכדה בגרונו כשדנטה פתח את הדלת אל החיזיון שעמד לפניו. היא פיזרה את שערה, וזה דמה לשקיעה סתווית שנפלה כמפל על כתפיה. שרירי בטנו התכווצו והרוק שבפיו התייבש, כאילו היה במדבר תחת שמש קופחת.

הוא מצא את קולו ומלמל, "היכנסי."

אנה צעדה פנימה וחייכה. זה היה חיוך מבויש וקצר, ולמרות זאת ההשפעה שלו דמתה לזרם חשמלי ללבו, שפעם בהתרגשות שלא ניתן להכחישה.

"מה אני יכול להציע לך לשתות?" דנטה חצה את השטיח הסיני בצבעי אדום וזהב שכיסה את רצפת העץ המבהיקה, והתעכב לפני מזנון המהגוני שהכיל כמה בקבוקי אלכוהול, מבטו נח על פניה.

"שום דבר, תודה. אלכוהול ואני לא מסתדרים, אני חוששת. טיפה אחת מספיקה כדי לגרום לי סחרחורת."

"משה קל, אולי?"

"בבקשה… פשוט תמזוג לעצמך. אני בסדר, באמת."

הוא הפיל את ידיו אל מותניו, והניח לחיוך אירוני לחטוף את שפתיו.

"אני חושב שכנראה שתיתי מספיק ללילה אחד."

"החלטת לא להטביע את צערך במשקה, אחרי הכול?"

"לא עכשיו כשהסכמת לבקר אותי, אנה."

היא שלבה את זרועותיה על החולצה הירוקה שלה. דנטה לא היה יכול להעלות בדעתו צבע מתאים יותר לעורה הבהיר. ללא אזהרה, הכאב החותך של אובדנו הטרי הציף אותו, חזר בעוצמה מוגברת. והוא רצה להושיט יד, לעגן את עצמו שוב בחיים, להזכיר לעצמו שאף על פי שאמו איננה, יופי וחסד עדיין נמצאים בעולם, אם רק יטרח להבחין בהם ולהעריכם. אם הוא יתחכך בתכונות האלו אצל אנה האם זה יקל עליו וישחרר אותו מהמחשבות המרירות והמיואשות שהטרידו אותו כל כך? מחשבות שחיזקו את האמונה המתעצמת שלו שהוא אינו אדם ראוי, אינו טוב?

כן, האופי שלו בבירור לא היה ראוי לאהבה או להערכה – והרי אביו נטש אותו? – אז אולי הוא היה ראוי לנטישה הזו שננטש על ידי הקרובים לו מכל? במיוחד כשהיה ממוקד ללא רחמים בהתעשרותו עד שבקושי ראה את הצרכים של מישהו אחר.

"זה מעציב אותי כשאתה נראה ככה," אנה התוודתה בשקט.

"איך?"

"כאילו אתה לא במיוחד מחבב את עצמך."

"האם אי אפשר להסתתר מהמבט רואה הכול שלך?" דנטה ענה באי נוחות.

"אני פשוט רוצה לעזור אם אני יכולה."

"באמת? את באמת רוצה?"

"כמובן שכן. למה אתה חושב שבאתי? האם אתה רוצה לדבר על זה?"

"לא, מותק. לדבר זה לא מה שאני צריך כרגע," הוא ענה בקול חצצי.

ולגבי גבר שהתגאה בכך שהצליח להשיג בחיים את כל מה שרצה להשיג, זה היה קשה באורח אירוני לא לאפשר לקולו להסגיר את התשוקה הגולמית שהציפה את גופו.

בקרוב…

X