תשוקה הורסת | לרכישה באינדיבוק
תשוקה הורסת

תשוקה הורסת

שנת הוצאה: 2016
מס' עמודים: 279
איך תרצ/י את הספר שלך?
- 69
- 35

יעל, הנשואה למיכה ואם לשתי בנות, פוגשת את יריב שהייתה מאוהבת בו לפני עשרים שנה. הוא התייחס אליה אז כמו אחות קטנה, אבל אף גבר לא השכיח אותו ממנה. כעת הוא הופך את עולמה ומעורר תשוקות שעלולות להרוס את החיים הבטוחים שבנתה לעצמה.

"אני אוהבת אותך", אני אומרת כמעט בלי קול וממשיכה לנשק את חזהו. אלוהים, אני רוצה אותו עכשיו. אני מסובבת אותו בזהירות על הגב ומתיישבת עליו בפישוק, פושטת את חולצתי, מפשילה את הגופייה שלו ומנשקת את הבטן ואת החזה. אני עולה עם הנשיקות עד העורף ומרגישה שהוא מתחיל להתעורר. הוא תופס אותי בעדינות ומביט בי.

 

הספר "תשוקה הורסת" הוא מסע ארוטי סוער של חיפוש עצמי ובדיקת גבולות. העלילה המרתקת עוקבת אחר פסיפס של דמויות המתוארות באופן ריאליסטי ומתלבטות בשאלות על זוגיות תשוקה ומיניות.

עוד על ספר זה

חוות דעת

  1. :

    איזה ספר סוחף….מרגישה את כל הדמויות
    מחכה כבר להמשך

הוסף חוות דעת

בקרוב…

יום שישי בבוקר. בתי הקפה עדיין לא עמוסים, אך מרכזי הקניות כבר מלאים אנשים ממהרים. נכנסתי לבית קפה והתיישבתי ליד השולחן הקבוע שלנו, שחציו נמצא מתחת לשמשייה וחציו בשמש. בחרתי בחצי המוצל וניסיתי לסדר את רעמת התלתלים שלי. שמלתי הירוקה והקצרה חשפה רגליים ארוכות ולבנות. מעולם לא אהבתי שמש.
מזג האוויר מושלם, ציינתי לעצמי, השרב נשבר ומתחילים להריח את האביב באוויר. בדרך כלל אני מגיעה לפני איה, אבל הנטייה שלה לאחֵר לא מפריעה לי כלל. ניצלתי את הזמן לחשוב על השבוע האחרון ולאסוף לעצמי הצלחות קטנות. זהו הרגל שאימצתי בעקבות סדנה שהשתתפתי בה לפני חצי שנה. אני לומדת לחיות ולאהוב את עצמי יותר, ואפילו אובססיית הניקיון והסדר שהייתה לי התרככה. עדיין לא נעלמה לגמרי, אבל לפחות אני כבר לא עצבנית בכל מה שקשור בניקיון הבית.
המלצר הצעיר ניגש אליי וחייך. בשבוע שעבר ניסה להתחיל איתי, ואני מקווה שלא יעמיד אותי שוב במצב לא נעים. "לבד?" הוא קרץ לי. אוי, לא…
"לא", עניתי. "חברה צריכה להצטרף, אבל אשמח לקבל הפוך במאג זכוכית. תודה". חייכתי אליו חזרה והנחתי את משקפי השמש על השולחן.
את איה הכרתי בעבודה לפני כחמש־עשרה שנה. הייתי בתחילת שנות העשרים לחיי ואיה מבוגרת ממני בעשור ויותר. איה הייתה בהיריון השלישי שלה, ומיכה ואני רק התחלנו לצאת. אני אוהבת להיפגש עם איה. היא מסוג החברות שלא שופטות, ובזכותה צלחתי הרבה משברים ובעיות.
"סורי", איה אמרה. היא התיישבה מולי וסימנה למלצר להגיע. "כרגיל לא נותנים לי לצאת בשקט". היא הסירה את ז'קט הג'ינס וסידרה את שערה הבלונדיני הגולש. "אני לא יודעת מה לעשות עם זה", התלוננה. "הכול אני עושה בבית ונגמרו לי הכוחות". המלצר בא ולקח ממנה את ההזמנה. "כיף שיש לך בנות בבית. לפחות יש מישהו שעוזר לך".
כעבור זמן מה חזר המלצר עם ארוחת הבוקר שלנו ושלח אליי חיוך מלא שיניים. איה צחקקה כשהוא התרחק. "אולי בכל זאת תיתני לו צ'אנס?" הוסיפה קריצה.
"אני יכולה להיות אימא שלו", החזרתי לה חיוך.
"את אוהבת אותם צעירים, לא?" איה הזכירה לי את החוויה שהייתה למיכה ולי לפני שנתיים בחו"ל.
"הוא נראה חסר ניסיון", צחקתי והדלקתי סיגריה כדי לסכם את הדיון. שילמנו את החשבון ונפרדנו בחיבוק.
כשצעדתי אל הרכב וחיפשתי את המפתחות בתיק, מישהו תפס את ידי ומשך אותה. "תעזוב אותי!" ניסיתי להתנער, אך הוא לא הרפה. הפניתי את מבטי למעלה ופגשתי בעיניים שקיוויתי כל־כך לשכוח.
"יעל", החיוך הכובש שלו האיר את פניו, "כמה שנים לא ראיתי אותך!"
"יריב", לחשתי וניסיתי לנשום, ידיו אחזו עכשיו בשתי זרועותיי והוא נעמד מולי. "חזרת?" הוא רכן ונישק אותי בלחי, קרוב מאוד לשפתיים. ניסיתי להתרחק, אבל הייתי שבויה בין ידיו ומבטו.
"חזרתי", לחש. "איזה כיף לראות אותך! אפשר להזמין אותך לקפה ולהתעדכן? בכל זאת לא התראינו כבר כמה… יותר מעשר שנים".
הצלחתי להתרחק מעט ולהתעשת. "לא", אמרתי נחרצוֹת ומיד הצטערתי. "אני לא יכולה", לחשתי והתקדמתי לכיוון הרכב, "אני צריכה לאסוף את הבנות שלי מבית הספר". הוא הדביק את צעדיי ומיהר לעמוד לידי. נעצרתי ובחנתי אותו. גם אחרי עשרים שנה הוא עדיין הגבר הכי הורס שהכרתי. במכנסי ג'ינס כחולים וחולצה שחורה שמבליטה את גופו החטוב הוא גבוה ממני בשלושים סנטימטר לפחות. תמיד הרגשתי לידו כמו ילדה קטנה. העיניים שלו אפורות וחודרות, כאילו מנסות לדעת מה קורה בראשי.
"אז מתי נוכל להיפגש?" הוא תפס את כף ידי והצמיד אותה לגופו.
"להיפגש?" אני לא יכולה ולא רוצה להיפגש איתך. "אני חייבת לזוז", עניתי. משכתי את ידי ולחצתי על השַלָט של המכונית. נשמעה נקישה והדלתות נפתחו.
"שנייה!" הוא שלף מכף ידי את הטלפון הנייד. "תתקשרי אליי", אמר והגיש לי את הטלפון. אלוהים! התחושה הזאת לא עברה. הוא מחשמל אותי היום בדיוק כמו אז. יריב החזיק את דלת המכונית ורכן ממש קרוב אליי. "אני מחכה שתתקשרי", אמר וסגר את הדלת.
הכנסתי את המפתחות לסוויץ' וניסיתי להכניס אוויר לריאות. הרדיו נדלק בשאגה והזכיר לי שכבר מאוחר ואני חייבת למהר לבית הספר. הכנסתי לדרייב ונסעתי משם.
יום ראשון בבוקר. השעון של מיכה צלצל והוא רכן לנשק אותי. "תמשיכי לישון, אני אקח את הבנות לבית הספר". הוא יצא מהמיטה והשאיר אותי לישון. בשעה 09:00 התעוררתי, נכנסתי למקלחת ובחנתי את עצמי מול הראי. המפגש עם יריב לא יצא לי מהראש. כל סוף השבוע הסתובבתי בפרצוף חמוץ ורבתי עם מיכה. גם היו ארבעה פיגועים שרק הוסיפו למצב רוחי העגום. בדרך כלל אני לא מתעכבת מול הראי, אבל היום בחנתי כל קמט וכתם על עורי, הסטתי את השיער ובדקתי את הקמטים הזעירים מסביב לעיני הדבש שלי. הן בדיוק בצבע של שערי הארוך והמתולתל שרק לאחרונה התחלתי לאהוב. בשנים האחרונות, אחרי כמה משברים בזוגיות, לקחתי את עצמי בידיים ועברתי טיפול פסיכולוגי שהחזיר לי את הביטחון העצמי שהלך לאיבוד עם הזמן. היום אני חיה בשלום עם עצמי סוף־סוף.
התאפרתי קלות, לבשתי מכנסי סקיני שחורים וחולצה מכופתרת צמודה לגוף בצבע תכלת, זרקתי מבט אחרון בראי ויצאתי מהבית. בחניה של מתחם הדירות ראיתי משאית הובלות. המובילים עצרו את פעילותם והפנו את מבטם אליי. "בוקר טוב!" הם קראו בחיוך. חייכתי בחזרה ונכנסתי לרכב.
השעה 12:30. הייתי שקועה בעבודה במחשב ולא הבחנתי שארז התיישב בקצה השולחן שלי. ארז עובד במחלקת המחשוב של החברה. הוא נשוי ואב לתאומים בני שנתיים, אבל מפלרטט עם כל אחת. "כדור הארץ ליעל!" הרמתי את מבטי מהמסך וחייכתי. "את באה לצהריים?"
"כן. מה אוכלים היום?"
"כמו בכל יום ראשון", ענה בחיוך, הסיר את משקפיו וניקה אותם בחולצתו. בדרך לחדר האוכל עברנו במשרד של לירון ואספנו אותה.
"יעל, הכול בסדר?" לירון שאלה מופתעת. "יש משהו שאת רוצה לספר לי?"
"לא עכשיו", דחפתי אותה והוספתי קריצה, "לא ליד ארז". הם התיישבו לאכול.
לירון בת שלושים ושלוש, עדיין רווקה, ולא מבחירה. היא רוצה מאוד למצוא זוגיות, אבל יש לה רשימת דרישות לגבר האידאלי. היא רזה וגבוהה, עיניה חומות וגדולות ושערה גלי ומסופר תמיד בקפידה. היא יוצאת אמנם להמון דייטים, אך לכל אחד מהבחורים שהיא פוגשת יש בעיה, כך היא טוענת. "מתי תנסי לתת להם צ'אנס ולא תפסלי אותם בדייט הראשון?" שאלתי אותה לפני כמה שבועות כשהתארחה אצלנו לארוחת ערב.
"נמאס לי מהאוכל הזה", רטן ארז בדרך חזרה למשרד.
"כן, גם לי", אני מפטירה. "ארז, תסלח לנו. אני חייבת לספר ללירון משהו".
לירון התנצלה אף היא, אחזה בזרועי והובילה אותנו לפינת העישון הנמצאת מחוץ לבניין המשרדים. "מה קורה?" לירון הדליקה סיגריה והושיטה לי את המצית. היא תמיד יודעת מה מתרחש אצלי.
"סתם מישהו שהייתי מאוהבת בו לפני שנים".
"נו…"
"פגשתי אותו ביום שישי והוא ערער אותי לגמרי. הוא רוצה שאני אתקשר אליו".
"התקשרת?" לירון מסיטה את שערה אל מאחורי האוזן.
"מה פתאום", עניתי והבחנתי שאיפרתי על הרצפה.
"למה לא?" החיוך הפלרטטני שלה הגיח.
"כי לא היה בינינו כלום לפני עשרים שנה ובטח לא יהיה משהו עכשיו".
לירון התעקשה לקבל עוד פרטים. "הוא היה אח של קרן, החברה הכי טובה שלי בתיכון. ביום הראשון שראיתי אותו התאהבתי בו. הייתי בכיתה ט' והוא בדיוק התגייס. החייל הכי חתיך שראיתי. כל סוף שבוע היה יוצא מהבסיס ומגיע עם בחורה חדשה, ותמיד היה דואג שאשמע על כל הזיונים שלו. הוא היה ונשאר הגבר הכי חתיך מבחינתי. הפעם האחרונה שראיתי אותו הייתה בארצות הברית. זה היה בטיול של אחרי הצבא, וקרן ואני התארחנו אצלו. זו הייתה חוויה זוועתית. הוא אירח אותנו במשך שבוע בדירה שלו, דירת רווקים בלוס אנג'לס. קרן ואני ישנו בחדר שלו, והוא ישן בסלון. כל הזמן הזה הוא התחמק. הרגשתי כל־כך לא בנוח. אף־על־פי שהדירה הייתה יפהפייה ובאזור מדהים, העדפתי לשהות בבית מלון ולא להישאר אצלו. וזהו, מאז לא ראיתי אותו".
"נו… אז מה אכפת לך להתקשר? אפילו רק להתעדכן".
"לא". כיביתי את הסיגריה בהפגנתיות וחזרתי לעבודה.
בערב ישבנו מיכה ואני על המרפסת שלנו, המרפסת שאני אוהבת כל־כך. היא משקיפה על פארק ירוק ולא גדולה במיוחד, אבל הנוף ממנה והבְּריזה שווים הכול. בכל ערב אנחנו מבלים שם שעות.
את מיכה הכרתי דרך חברה ששמה מיה. מיכה התאהב בי מיד. לי לקח יותר זמן. "הוא ממש לא הטעם שלי. הוא אשכנזי לי מדי", אמרתי אז למיה. את מיה הכרתי בצבא, ובזמן הלימודים באוניברסיטה הקשר בינינו התחזק. היא הכירה את מיכה בלימודים וממש לחצה עליי להכיר אותו.
בכל ערב, אחרי שהבנות נרדמות, מיכה מכין לי קפה בדיוק כמו שאני אוהבת. "תודה", אמרתי למיכה שהניח את כוס הקפה מולי.
הוא התיישב על כיסא שצמוד אליי. "קרה משהו ביום שישי שעצבן אותך?"
"כלום", עניתי ביובש, "סתם יום מעצבן".
"את יודעת שאת יכולה לשתף אותי", אמר וליטף לי את הרגל.
"אני יודעת, אבל לא קרה כלום. סתם יום", הפטרתי וסיימתי לשתות את הקפה בשתיקה. אחרי שנכנסנו לחדר השינה הלכתי להתקלח ומיכה נשכב על המיטה הגדולה והמפנקת. "אני רוצה שיהיה לילדים שלנו מקום במיטה", כך אמר כשבחר את חדר השינה. אני קיבלתי את הזכות לבחור את הבית עצמו, ומיכה בחר את הריהוט. "אין ספק שעשית עבודה נהדרת", חייכתי באהבה למיכה כשראיתי את הסבלים פורקים את הרהיטים. "מיני סוויטה", כך מיכה מכנה את חדר השינה.
מיכה הסיט את השמיכה כשראה שאני מסיימת להתלבש. "בואי", הוא מסמן לי לשכב לידו, מושך אותי אליו ומנשק לי את העורף. אין לי סיכוי להתחמק מסקס גם היום, חשבתי בלבי. ואז הבנתי שאני בכלל לא רוצה להתחמק – הרי הסקס שלי ושל מיכה מצוין. ואולי זה גם ישכיח ממני את יריב.
אני כבר מרגישה את הידיים של מיכה מתחת לחולצה שלי. "הגוף שלך מטריף אותי בכל פעם מחדש", לחש באוזני והוסיף נשיכה. "אני כל־כך אוהב להרגיש אותך מתחתיי". הוא מסובב אותי ועכשיו אני שוכבת על הגב. אחרי שעזר לי להיפטר מגופיית הפיג'מה שלי, הוא מתיישב מעליי ומלטף את בטני. פיו עושה את דרכו לפטמה הימנית שלי. הוא מלקק ומוצץ אותה בתאווה, עובר לשנייה, נושך קלות ומוציא מפי צעקה.
"איזה צעצוע בא לך היום?" הוא הסתכל עליי מבעד לשדיים שלי. "בלי צעצועים, רק אותך", עניתי. לאחר שהסיר את התחתונים שלי הוא מתחיל לעסות את הדגדגן. "את רטובה בשבילי", הוא גונח באושר ומחדיר לי אצבע. "אני אוהב שאת רטובה בשבילי". הוא מצרף אצבע נוספת ושתיהן חגות בנרתיק שלי עד שהן מוצאות את הנקודה שאני כל־כך אוהבת.
"כן…" אני גונחת והוא מגביר את הקצב. "כן, תגמרי בשבילי… את יודעת שאני אוהב לראות אותך גומרת". גמרתי בגניחה שקטה.
לא הספקתי לנוח והוא הרים את רגליי וחדר אליי בעוצמה. "אני כל־כך אוהב לראות שמזיינים אותך". הוא מגביר את הקצב. "ואני כל־כך אוהב לזיין אותך בעצמי". מיכה נדחק בי עוד כמה פעמים ואני מרגישה שהוא קרוב. אני שולחת את היד שלי לדגדגן ואנחנו גומרים ביחד. לאחר שניקה אותי, הסתובבתי על הצד ושנינו נרדמנו.
גם הבוקר מיכה לקח את הבנות לבית הספר. אפילו לא שמעתי את השעון המעורר שלו. הגעתי למשרד, הנחתי את התיק, ואז הטלפון שלי צלצל. קו פנימי, השלוחה של לירון. "נו!" היא ישר צווחת לי באוזן.
"בוקר טוב גם לך", עניתי.
"התקשרת?"
"למי?" שאלתי.
"יעל, תפסיקי לשחק אותה".
"לא, ואני גם לא מתכוונת להתקשר. עכשיו תעזבי אותי בשקט. יש לי דו"חות להגיש. ניפגש בצהריים".
מיד אחרי ארוחת צהריים הטלפון שלי במשרד מצלצל. "מיכה?" שאלתי מופתעת. למה הוא לא התקשר לנייד?
"יעל, התקשרו עכשיו מחברת הכבלים. הם בדרך לתקן את התקלה ואני לא מצליח לצאת מהעבודה. יש מצב שאת יוצאת מוקדם?"
"אני חייבת להגיש חשבון. מחכים לזה. אסיים ואצא".
"תודה, חיים שלי. אני חייב לך בגדול. נתראה בערב. אוהב אותך".
"גם אני", אמרתי רגע אחרי שניתק. הגעתי בזריזות לבניין, פתחתי את תיבת הדואר והוצאתי כמה מעטפות. שמתי לב שמחקו את שמם של הדיירים בדירה 14. "אהה, זה הפנטהאוז של משפחת שקד. מוזר שהם לא ירדו להגיד שלום", חשבתי לעצמי כשנכנסתי למעלית ולחצתי על קומה חמישית. אחרי שהגעתי הביתה הטכנאי התקשר והזמנתי אותו לעלות.
בשעה 16:00 הבנות הופתעו לראות אותי בבית בשעה מוקדמת. "יששש!" הן קפצו עליי. בדרך כלל הן חוזרות מבית הספר לפניי, ועד שאני מגיעה הן מכינות שיעורים וצופות בטלוויזיה. "אולי נלך לאכול גלידה?" שאלה נוי הקטנה.
"בכיף", עניתי בהתלהבות. זמן רב עבר מאז בילינו שלושתנו לבד. בפעם האחרונה שיצאנו לבלות לבד מיכה היה בתאילנד, לפני חצי שנה בערך, ומאז פעם בשבוע אנחנו יוצאים כולנו ביחד. אבל עכשיו אני רוצה אותן לעצמי.
"אימא, את האימא הכי טובה בעולם", אמרה נועם וחיבקה אותי. חזרנו אחרי שלוש שעות של טיולים וקניות בקניון. נראה לי שהגזמתי קצת. הבנות עזרו לי להוציא את השקיות מהרכב ושלושתנו חיכינו למעלית. "פאק!" אמרתי. נועם הרימה גבה. מה הוא עושה פה? מלמלתי לעצמי. ראיתי שהוא פותח את דלת הכניסה לבניין.
"יעל?" הוא נראה מופתע. "את גרה כאן? ומי הנסיכות האלה?"
"יריב…" גמגמתי. מובן שהייתי מופתעת מאוד לראות אותו. "כן, אלו הבנות שלי. מה אתה עושה כאן?"
הוא התעלם מהשאלה והתכופף אל נועם. "נעים מאוד!" שלח אליה את ידו. נועם הגישה לו יד וחייכה. "נעים מאוד". הוא שלח את ידו אל נוי, אבל נוי הסתתרה מאחורי גבי. "ביישנית כמו אימא שלך", גיחך והגניב אליי את החיוך המקסים שלו. "אני יריב, השכן החדש שלכם", שלח אליי קריצה. שיט! אני לא מאמינה. בהיסח הדעת נשכתי את השפה התחתונה שלי. "אני עדיין מחכה לטלפון ממך".
"אתה במקום משפחת שקד?" הצלחתי לסנן שאלה.
"קניתי את הבית לפני שנים, ועכשיו חזרתי לארץ והחלטתי לעבור לכאן. פיניתי את השוכרים".
נכנסנו למעלית. לחצתי על קומה חמישית והוא נצמד אליי, לוחץ על הכפתור של הפנטהאוז. "הריח שלך לא השתנה", לחש באוזני, "ריח נקי ושובב". אחרי שהתרחק ממני, הרגשתי שהוא לקח את כל האוויר איתו. לא הצלחתי להרים את מבטי אליו אז התעסקתי עם התיק שלי וחיפשתי את המפתחות של הבית. המעלית נפתחה. נמלטתי ממנה ונועם נפרדה ממנו בחיוך רחב. "ביי, שכן חדש".
נאבקתי במנעול הדלת וחשתי שרגליי רועדות. מיכה שכנראה שמע את רשרוש המפתחות פתח לנו את הדלת בחיוך גדול. "הנה הנסיכות שלי חזרו… אני רואה שעשיתן שופינג", זרק אליי מבט כעוס.
"הכול במבצעים", נועם צחקקה וקפצה עליו. הוא התקרב אליי וניסה לנשק אותי. ברחתי ורצתי לשירותים לשטוף את הפנים ולנסות לחזור לעצמי. הסתכלתי בראי וראיתי שאני חיוורת כמו הקיר. אלוהים… מה קורה לי?
"יעל, את בסדר?" מיכה שאל בדאגה. "אפשר לפתוח?"
"כן", עניתי וניגבתי את הפנים.
"אלוהים, מה קרה לך? את חיוורת, הכול בסדר?" הוא התקרב אליי.
"כן. לא. נראה לי שאכלתי משהו מקולקל. אני חייבת לשכב".
"לכי למיטה, יפה שלי, אני אטפל בבנות".
"תודה", לחשתי וליטפתי את זרועו. נכנסתי לחדר, סגרתי את הדלת ונשכבתי על המיטה. אחרי זמן שנראה כמו נצח הרגשתי את מיכה לצדי.
"איך את, בובה?" לחש לי.
"יותר טוב".
"הכנתי לך כוס תה, קחי".
"תודה, נשמה שלי". התיישבתי לאט ונשענתי על גב המיטה.
"הבנות ישנות". הוא ליטף את הרגל הקרובה אליו וחיוך ממזרי נמרח על פניו. אוף! אני לא יכולה לשכב איתו עכשיו.
"ראית את השכן החדש?" הוא שאל ואני כמעט נחנקתי מהתה. "הוא בדיוק הטעם שלך". פאק! אני לא מאמינה שזה קורה לי…
"מה דעתך שאזמין אותו לקפה?"
"לא!" כמעט צרחתי.
הוא התיישב והסתכל בי. "מה קרה? סתם זרקתי רעיון", גיחך.
"אמרתי לך אלף פעמים שאנחנו לא מצרפים גבר שיש מצב שניתקל בו". אני מצליחה לצאת מזה ונושמת לרווחה.
"את חייבת לראות אותו", הוא ממשיך. "זה בדיוק הגבר שכל הזמן תיארת". ואז, בבת אחת השכיב אותי על הגב והתיישב עליי. "היום אני עושה בך מה שאני רוצה". הוא התכופף ונישק אותי. "בלי גברים, אבל עם הרבה צעצועים". שמעתי את המגירה נפתחת. "עם מה נתחיל…" שאל את עצמו והוציא אזיקים מהמגירה. "דבר ראשון נדאג לזה שלא תזוזי". הוא תפס את שתי ידיי מעל לראשי, הצמיד את האזיקים לגב המיטה ואזק לי את הידיים.
"הדלת", לחשתי. הוא קם מהמיטה ונעל את דלת חדר השינה שלנו. כשחזר ראיתי את הזקפה שלו מבעד למכנסיים.
"סקסית שלי", אמר והוציא את הוויברטור האהוב עליי. "איך אני אוהב לראות אותך ככה… אני מת לגמור בתוכך, אבל לא כל־כך מהר. קודם תיהני את". הוא הרטיב את הוויברטור והחדיר אותו אליי בעדינות. אני מתפתלת ומקבלת את הוויברטור באהבה. הוא נוגע לא נוגע בדגדגן ואני מנסה לזוז, אך ידיי אזוקות מעל ראשי. אני מזיזה את הרגליים רק כדי שייגע בדגדגן, אבל מיכה מחייך. הוא מכיר אותי. "לא כל־כך מהר. הלילה את שלי… וכשאת שלי, אני אוהב את זה ארוך".
"בבקשה", אני לוחשת, מרגישה על הקצה, "עוד לא".
הוא מתכופף ומנשק אותי קלות. אני מנסה להגיע לשפתיו, אבל הוא כבר התרחק. הוא מגביר את הקצב של הוויברטור, מכניס ומוציא אותו מהר יותר וחזק יותר עד שאני מרגישה צמרמורת שעולה מקצות הרגליים ופועמת חזק בדגדגן. "כן, כן", אני לוחשת ומיכה מנשק אותי.
"כן, תגמרי בשבילי". אני גומרת. הוא מנשק אותי במהירות ומשחרר יד אחת שלי רק כדי להפוך אותי על הבטן, ואז הוא מחזיר את היד למקומה. "ככה יותר טוב". אני מרגישה נשיקות לאורך הגב עד הישבן, נשיכה קלה ושתי אצבעות חודרות לנרתיק הרטוב שלי. "אחח איך אני אוהב את הטעם שלך". אני שומעת אותו מוצץ את האצבעות, עולה חזרה וממשיך לנשק במעלה גופי. "הריח שלך", הוא לוחש, "כל־כך נקי".
אוף! אני מתכווצת. מיכה מיד נדרך. "מה קרה? הכול בסדר?"
"הידיים כואבות לי", אני לוחשת.
"לשחרר אותך?"
"לא, הכול בסדר", אני עונה ומנסה להוציא את יריב מהראש. מיכה ממשיך. מחדיר לי עכשיו ויברטור גדול יותר. אני גונחת ומדמיינת את יריב.
"פאק", אני לוחשת לעצמי. אני לא מצליחה להתרכז. הוא פלש אליי באמצע הזיון עם בעלי. אבל זה כל־כך טוב שאני עומדת להתפוצץ.
"כן, יפה שלי, תגמרי, תגמרי", מיכה לוחש ואני מתפוצצת. עוד לפני שאני נושמת הוא חודר אליי בכל הכוח, מרים את האגן שלי וחופן את השדיים בידיו. "את מושלמת", הוא גונח וגומר.
מיכה מחבק אותי אחרי שהתנגבנו. "אני אוהב אותך", אמר.
הוא כבר נרדם, ואני מתהפכת מצד לצד ולא מצליחה לעצום את העיניים. קמה מהמיטה, מביטה בשעון. השעה 01:15. יוצאת למרפסת עם ספר וסיגריה. נכנסת למקלחת, שוטפת את עצמי וזוחלת למיטה בתקווה להירדם.
הבוקר הגיע מהר כל־כך. שגרת ההשכמה, פרידה מהבנות וממיכה. התחלתי לנקות את הבית על רקע של מוזיקה בשיא הווליום. בימי שלישי אני עובדת משעה 12:00 עד 18:00, ולכן יש לי בוקר שלם שאני מנצלת לניקיונות. בשעה 09:30 נשמע צלצול בדלת. "אוף, בבקשה, רק לא הוא…" הצצתי בעינית ופגשתי בזוג עיניים לא מוכרות. הנמכתי את המוזיקה ושאלתי: "מי זה?"
"אני הקבלן של יריב. הוא לא השאיר לי קפה, אבל אמר שאני יכול לבקש ממך".
"כן, בטח". פתחתי את הדלת, התנצלתי על הבלגן בבית והגשתי לו שקית של קפה שחור.
"תודה רבה", הוא ענה ויצא.
בשעה 11:45 יצאתי מהבית אחרי מקלחת, מוכנה ליום של ישיבות. בכניסה לחדר הישיבות נתקלתי בלירון. "נו… יש חדש?"
"ועוד איך", השבתי.
"התקשרת אליו?" קפצה בהתרגשות.
"יותר גרוע", עניתי ומיהרתי להיכנס לישיבה.
"את לא עושה לי את זה…" היא צעקה. סגרתי אחריי את הדלת וחייכתי לכל המשתתפים בישיבה. אני אוהבת את ימי שלישי. היום עובר מהר מישיבה לישיבה, ומיכה מגיע מוקדם להיות עם הבנות.
בסוף היום המתיש נכנסתי לחניה והרגשתי את הדופק שלי ממריא. "מה, כעת כל יום אני אדאג?" אני חושבת בקול רם. הטלפון צלצל. שמה של לירון מופיע על הצג. אין לי כוח להתמודד עם חקירה עכשיו. נשאיר את זה למחר. שלחתי לה הודעה והשתקתי את הטלפון.
כשהגעתי הביתה יצאתי מהרכב כמו גנב, מסתכלת לכל הצדדים, רק לא להיתקל בו. הגעתי למעלית כמעט בריצה ולחצתי על קומה חמישית. נשמתי לרווחה רק כשהדלת נסגרה. נכנסתי הביתה מחויכת כאילו זכיתי בלוטו. "שלום!" נועם רצה אליי ומספרת מה אבא הכין להן לארוחת ערב. התיישבתי על הספה וחלצתי נעליים.
"היי", מיכה התכופף לנשק אותי. "אז ראית את יריב השכן, אהה?" שאל בחיוך לא ברור.
"כן", עניתי. "עליו דיברת? זה יריב, אח של קרן. פגשת אותו?"
"כן, הוא ירד להחזיר את הקפה שלקחו בבוקר. נראה טוב", אמר ונעץ בי מבט שקשה לדעת מה פשרו.
"כן", עניתי בחוסר חשק. "אבל כבר זקן. טוב, מה אוכלים? אני מתעלפת מרעב", ניסיתי לשנות נושא. ישבנו לאכול ומיכה הציץ בי בצורה מוזרה. ניסיתי לברר מה פשר המבט, אך ללא הצלחה. החלטתי להתעלם ולהקשיב לחוויות של הבנות מהיום שעבר עליהן.
בערב מיכה הגיש לי קפה כתמיד. "בא לך לספר לי משהו?" שאל.
"כמו מה?" ניסיתי לברר מה כבר גילה.
"לא יודע. אני זוכר שפעם סיפרת לי שהיית מאוהבת באח של חברה שלך".
"אוי", אני מחזיקה בידו. "מישהו פה מקנא?" שאלתי בחיוך.
"מקנא? לא", ענה מהר, "מת להגשים לך פנטזיה".
"זאת כבר לא הפנטזיה שלי", נישקתי אותו והרגשתי בחילה על השקר.
"שמעת למה הוא חזר לארץ?"
"לא, בקושי דיברתי איתו", עניתי. "נפגשנו רק במעלית. למה?" ניסיתי לרסן את התלהבותי.
"כדי למצוא מישהי שהוא איבד".
"הוא זיין חצי מהעיר. החיפוש יהיה ארוך", גיחכתי. "מה, דיברתם הרבה?"
"כן, הוא ישב איתי לקפה. אחלה גבר. גם נועם התלהבה ממנו".
אוי ואבוי, זה לא קורה לי… התיישבתי על הספה מול הטלוויזיה וניסיתי להתרכז בסדרה האהובה עלינו. נכנסנו למיטה מוקדם מהרגיל.
למחרת מיכה אִפשר לי לישון עד שעה מאוחרת. התעוררתי ב-08:45, הכנתי קפה ויצאתי למרפסת. אני אוהבת את הבקרים האלה שהם רק שלי, שבהם אני יכולה להתענג על הקפה של הבוקר. נכנסתי להתקלח, התארגנתי ויצאתי מהבית עם כוס קפה לדרך. חיכיתי ליד המעלית וברגע שהיא נפתחה, מצב רוחי התערער באחת.
"בוקר טוב לך!" אמר בחיוך.
"גם לך", עניתי ונכנסתי. הוא עמד צמוד לקיר הפנימי כך שהיה לי מספיק מקום להרגיש בנוח.
"יש לך אחלה משפחה", אמר והתקרב אליי.
"תודה", הרגשתי צמרמורת בכל הגוף.
"אבל אני עדיין מחכה לטלפון ממך".
"למה?" אני שואלת.
"להתעדכן". הוא רכן מעליי. "הריח שלך…"
התרחקתי ממנו. "יריב, בבקשה", לחשתי. הדלתות נפתחות סוף־סוף. זרקתי את כוס הנייר בפח ומיהרתי לרכב מבלי להביט לאחור.
היום לא זז לי. כולם מעצבנים אותי בעבודה. בשעה 12:00 לירון מתקשרת. "את באה לאכול? את חייבת לי סיפור".
"לא, לא בא לי לאכול", עניתי.
"טוב, תפגשי אותי בפינת העישון", היא לוחצת.
"חמש דקות".
חיפשתי את הסיגריות שלי בתיק. אוף, שכחתי אותן במרפסת. היום הזה רק הולך ונהיה גרוע יותר. פשפשתי במגירות שלי ומצאתי את הקופסה לשעת חירום. לירון כבר בפינת העישון. "נו…"
"אל תשאלי. הוא שכן שלי".
"יריב?!"
"כן, הוא גר בפנטהאוז מעלינו".
"לא נכון…" היא מתחילה להשתעל.
"לירון, אני לא יודעת מה לעשות. הוא פגש את מיכה וישב איתו לקפה". הדלקתי את הסיגריה ושאפתי עמוקות. "אני לא מצליחה להוציא אותו מהראש, והיום בבוקר נתקלנו במעלית. אני אומרת לך, המשיכה שלי אליו עצומה. אני לא מסוגלת להסתכל לו בעיניים".
"דיברת איתו?" שאלה.
"על מה יש לנו לדבר? אחותי, זה סיוט. אני רק מגיעה לחניון ואני מתחילה להזיע".
"הוא מנסה לעשות משהו?" שאלה.
"כן, לחרפן אותי, והוא יודע טוב מאוד לעשות את זה. הוא תמיד ידע". בדרך הביתה חשבתי עליו קצת. הבנתי שאני בכלל לא יודעת אם הוא נשוי, גרוש, אב לילדים? הרי אחרי שחזרנו מהטיול קרן ואני רבנו ומאז לא שמעתי עליו דבר. גם פייסבוק אין לו. הגעתי לחניה והרגשתי את הדופק שלי מאיץ, אבל אני לא מוותרת. יצאתי לאט מהרכב, לא מיהרתי למעלית. אני לא אתן לו לשלוט בי…
הטלפון שלי רטט בידי – הודעה ממיכה: "היי, הבנות אצל אימא שלי. שנינו יוצאים לפאב החדש. אגיע מאוחר יותר לאסוף אותך. תהיי מוכנה". החזרתי לו הודעה: "חבל שלא אמרת קודם. הרגע הגעתי. טוב, אני קופצת לבקר אותן".
חזרתי לרכב ובשנייה שהכנסתי את המפתחות לסוויץ' קלטתי אותו בראי. הכנסתי מהר לדרייב וטסתי משם.
חזרנו אחרי בילוי לילי סוער בבר חדש שנפתח. "נראה לי ששתיתי יותר מדי", מלמלתי בעודי נשענת על מיכה בדרכנו למעלית.
"אני אוהב אותך שיכורה", צחק. "ככה אני יכול לעשות לך כל מה שבא לי". הוא ליטף לי את הישבן מבעד לשמלה. עצמתי את עיניי ונצמדתי אליו עד שהמעלית נפתחה.
"יש לי פיפי", גיחכתי ומיד חשתי במשב רוח צונן.
"היי גבר", שמעתי את מיכה.
"לילה טוב לכם". הקול הזה שולח בי סכינים. אני לא צריכה לפקוח את עיניי כדי להרגיש שהוא קרוב. "יעל?" הוא שאל. לא עניתי. "היא בסדר?" פנה למיכה. הנהנתי בעיניים עצומות.
"שתי כוסיות והיא הפוכה", מיכה ענה ושניהם מגחכים.
"אוף, מה עם המעלית הזאת… יש לי פיפי", אמרתי כנראה בקול רם, כי הם צחקו. במעלית הרגשתי אותו קרוב מדי.
"אוף, שכחתי במכונית את המפתח של הבית", מיכה אמר בעצבנות.
"אני אשאר איתה". יריב הוביל אותי אל מחוץ למעלית. ידו על הגב שלי, כמעט נוגעת בישבן. הצלחתי להתרחק ממנו והתיישבתי על הרצפה קרוב לדלת. הוא התכופף אליי וליטף את שערי. "הריח שלך… אני כבר לא יכול… אני חייב אותך איתי, אצלי, עליי".
הרמתי את מבטי והסתכלתי בעיניו האפורות. הוא הורס אותי. האצבעות שלו מלטפות את שפתיי. הוא התקרב אליי, והתרחק ברגע שהמעלית נפתחה.
"תודה, אחי", שמעתי את מיכה.
"פאק!" בקושי פקחתי את העיניים. הראש שלי התפוצץ. הסתכלתי סביב. מיכה לא כאן, אבל לפי הבלגן בחדר חגגנו אתמול בלילה או שהוא חגג ואני הייתי מעולפת כי אני לא זוכרת כלום. הוא הדליק את הדוד בשבילי. יש! אני אוהבת שהוא שם לב לפרטים הקטנים האלה.
דבר ראשון בלעתי כדור נגד כאב ראש ושתיתי קפה. יש לי מספיק זמן. יצאתי מהמקלחת והתארגנתי מול המראה. הראש עדיין כואב לי. "למה אני שותה?" שאלתי את עצמי בקול. התלבשתי ויצאתי מהבית.
"איך הראש?" יריב שאל אותי ברגע שהמעלית נפתחת.
הסתכלתי בו המומה. "מה???"
"איך הראש שלך?"
"בסדר". איך הוא יודע? ניסיתי להיזכר בליל אמש, ללא הצלחה.
"אתמול בלילה היית גמורה".
מה לעזאזל קורה כאן ומתי ראיתי אותו אתמול? זה כל־כך מטריד. "כן, שתיתי קצת יותר מדי, אבל הכול בשליטה".
"בפעם האחרונה שראיתי אותך שיכורה כמעט הלכתי מכות".
"על מה אתה מדבר?"
"במסיבה לפני הטיסה שלי".
המעלית נפתחה. "יעל", הוא תפס את ידי, "בבקשה תדברי איתי". אני מרגישה זרמים בכל הגוף. מנסה למשוך את היד, אבל רוצה להישאר כך לנצח.
התקרבתי אליו. "יריב, אני נשואה וטוב לי. בוא נשאיר את זה ככה". משכתי בעדינות את ידי וברחתי משם.
הגעתי פזורת נפש לעבודה ומיד התקשרתי ללירון. "דחוף סיגריה עכשיו".
"בוקר טוב לך. את נראית כאילו חגגת בלילה". היא הגיעה בחיוך רחב לפינת העישון.
"הדבר האחרון שאני זוכרת הוא שיצאנו מהבר החדש שנפתח אתמול". לגמתי מהקפה והדלקתי סיגריה.
"אז… מה קורה עם השכן החדש?"
עצמתי אני עיניי וניסיתי לשחזר את השיחה במעלית. "לירון, אני כבר לא יודעת מה לעשות איתו. הוא משגע אותי… נפגשנו בבוקר במעלית. הוא אמר לי שראה אותי בלילה, אבל אני לא זוכרת כלום. הוא גם הזכיר את מסיבת הפרידה שערכנו לו לפני שטס לחו"ל. ציין שהשתכרתי והוא כמעט הלך מכות בגללי. אני זוכרת טוב מאוד את המסיבה, אבל לא את המכות. זכור לי שהוא לא הרשה לי לנהוג באותו ערב ולקח אותי הביתה ברכב שלי". אני נאנחת בקול.
"דיברת עם מיכה?" שאלה לירון.
"על מה?" עניתי והרגשתי איך אני מתרגזת.
"תשאלי אותו מה קרה אתמול בערב".
"לא חשבתי על זה…" עניתי וכיביתי את הסיגריה. "נתראה בארוחת הצהריים".
בדרך כלל מיכה ואני כמעט לא מדברים בזמן העבודה. אנחנו אוהבים להתעדכן בערב, אחרי שהבנות ישנות. ובכל זאת, החלטתי לסמס לו: "בוקר טוב. אתה מוכן לספר לי על הפדיחות של אתמול בלילה?"
"בוקר טוב לך. איך הראש?"
"לא משהו. לקחתי כדור. מקווה שהיום ייגמר מהר".
"לא עשית שום פדיחות. פשוט שתית קצת יותר מדי".
חשבתי לדובב אותו כדי להבין איך יריב יודע על אתמול, אך בסופו של דבר החלטתי להניח לזה. אני אוהבת את העבודה והיום פשוט טס לי. אין לי הרבה זמן לחשוב מחשבות ולהתעסק בשטויות.
הבוקר ראיתי שנגמרו הקוטג' והחלב, ובדרך הביתה החלטתי לערוך קניות בסופרמרקט השכונתי. אני רק רוצה להגיע הביתה בלי הפרעות מיותרות, לפשוט בגדים, ללבוש פיג'מה ולקוות שהבנות לא יציקו יותר מדי כי הראש שלי עדיין כואב.
"היי בנות!" פתחתי את הדלת. הן שקועות בתוכנית טלוויזיה אהובה. החלטתי לנצל את הזמן למקלחת זריזה, להוריד ממני את היום הזה. כשיצאתי מהמקלחת מיכה כבר הגיע ונישק את הבנות. "היי, הגעת מוקדם. מה קרה?" שאלתי.
"יום חמישי, שכחת? אני יוצא לשחק עם החבר'ה אז באתי לעזור לך עם הבנות". הוא התקרב ונישק אותי. "איך את?"
"יותר טוב. תכין לי קפה, בבקשה".
"אין בעיה". הוא הסתובב אל הבנות. "מי רוצה חביתה?"
"אני! אני!" הן ענו לו במקהלה.
אחרי ארוחה ומקלחת הבנות כבר במיטה. מיכה יצא ואני בסלון, מזפזפת בין ערוצי הטלוויזיה. לקחתי את הטלפון וסימסתי לאיה. "מחר, כרגיל?"
"אני מתעכבת קצת, אז בסביבות עשר. סבבה?"
"מחכה לך".
העברתי לערוץ הסרטים ונרדמתי מול סרט משעמם במיוחד. מיכה נכנס הביתה והעביר אותי למיטה. בדרך כלל אני מתעוררת ומדברת איתו קצת, אבל הלילה אני פשוט רוצה לישון.
למחרת בבוקר לקחתי את הבנות לבית הספר, התקלחתי בשקט ויצאתי. מיכה עדיין ישן. במעלית הרגשתי פתאום ריקנות. מעניין מה הוא עושה, הרהרתי לעצמי. נסעתי אל בית הקפה שאני כל־כך אוהבת. התיישבתי בשולחן הקבוע שלנו ושלחתי למיכה הודעה: "בייב, אל תשכח לקנות תותים". "אין בעיה, תודה שנתת לי לישון הבוקר", השיב מיד.
הכנסתי את הטלפון לתיק והוצאתי את הסיגריות. איה בדיוק התיישבה. "איזה יום… משש בבוקר אני על הרגליים", רטנה ומשכה לעצמה כיסא.
"מה קרה? שוב כל המשפחה של ארז אצלך?"
"כן!!! נשבר לי כבר. מאז שאימא שלו אושפזה הם אצלי. נמאס לי כבר. ועכשיו הוא עוד מתעצבן שיש לי זמן לצאת לקפה. חוצפן!"
המלצרית הגיעה. איה הזמינה קפה ואת הארוחה הקבועה שלנו. "נו, איך עבר השבוע?" התעניינה.
"סתם, כרגיל, לא משהו מיוחד". החלטתי לא לשתף אותה. "מה אצלך? איך הילדים? יצאו לשבת מהבסיס?" השיחה קלחה בנחת עד שפתאום התכווצתי בכיסא. "פאק", סיננתי.
"מה קרה?" איה הסתכלה סביב.
"סתם מישהו שלא ממש בא לי לראות". ראיתי את יריב צועד יד ביד עם בחורה שצעירה ממנו בעשור לפחות. למזלי, הוא לא ראה אותי. הזדקפתי וניסיתי להירגע, אך איבדתי את התיאבון. "נזמין חשבון?" שאלתי ביובש.
"כן, גם ככה אני באמצע הבישולים", הפטירה.
כל הדרך הביתה התרוצצו במוחי מחשבות. ניסיתי לשכנע את עצמי שקשר איתו הוא הרסני. אולי ככה הוא ייצא לי מהראש ויפסיק לשגע אותי. נראה לי שאני מקנאה. אני כועסת על עצמי וחובטת בהגה. נזכרתי שהבטחתי לאימא לבוא לבקר אותה, וכל השבוע לא מצאתי לזה זמן. הסתובבתי ונסעתי אל בית הוריי. אני נכנסת בהתלהבות, וישר קופצת על הסירים. "אחח… איזה ריח טוב!"
"אתם באים מחר?" אימא חיבקה אותי מאחור בשעה שבדקתי את הסירים. "התגעגעתי לנסיכות שלי". היא מרפה ממני ורוטנת: "לא מבינה את זה, אנחנו גרים חמש דקות ממך ורואים אותך פעם בשבוע".
"אימא, את יודעת איך השבוע טס. אני מבטיחה שנבוא מחר לביקור, אבל בלי אוכל".
"בשביל מי כל הסירים האלה נראה לך? אל תתחילי איתי. אני מחכה כל השבוע ומשש בבוקר אני מבשלת, אז תבואו לאכול. נקודה".
היא לא השאירה לי נתיב מילוט. "טוב, בסדר. מה שלום אבא?"
"בסדר, כרגיל. הוא צריך להגיע עוד מעט מהעבודה". אבא שלי עובד בחברת ביטוח כבר ארבעים שנה ולא מוכן לצאת לפנסיה. אני מעריצה אותו על כושר ההתמדה. אני עצמי כל ארבע-חמש שנים מחליפה עבודה. "מחר גם סער ונופר יגיעו לאכול איתנו אז יהיה כיף". סער הוא אחי הקטן. הוא יוצא עם נופר כבר שלוש שנים ואנחנו רק מחכים לחתונה.
"יופי", התלהבתי. "בטח הם ייקחו את הבנות לסיבוב פארקים". אני ממש זקוקה לשבת של מנוחה אחרי השבוע שעבר עליי. "ביי, אימא, נתראה מחר". נישקתי אותה ונכנסתי לרכב. חיבוק של אימא הוא כנראה התרופה הטובה ביותר לכל דבר, אמרתי לעצמי בקול רם.
הגעתי הביתה. הבנות ומיכה תכף יגיעו ואני מזדרזת להחליף בגדים, לרוץ למטבח ולבשל ארוחת ערב. הדגים כבר על הגז, הבשר בתנור, ונשאר לי לטגן חצילים ולהכין סלטים. הדלת נפתחה. "היי, איזה ריח טוב!" הם אמרו במקהלה. "אני יכולה לעזור לך?" נועם שאלה.
"כן, בואי תחתכי את הכרוב, אבל תיזהרי", עניתי לה. נועם אוהבת את המטבח. בכל הזדמנות היא באה לעזור לי.
"אולי קודם נשב לאכול?" שאל מיכה.
"תאכלו אתם", עניתי. "נשנשתי קצת אצל אימא שלי". הם התיישבו לאכול ואני ממשיכה לבשל. "מחר אוכלים אצל סבתא רותי", אמרתי.
"יש! יש!" הבנות מתלהבות, ומיכה הסתכל בי בפנים נפולות. "למה? את יודעת שזה הורס לנו את כל השבת". מיכה פחות אוהב ללכת להורים שלי בשבת. "תמיד את נתקעת שם וכל השבת הולכת לנו. אין ים, אין בריכה, אין כלום".
"הבטחתי לה, וחוץ מזה גם סער ונופר יהיו. הם ייקחו את הבנות ואנחנו נחזור לבד הביתה". שלחתי לו חיוך ממזרי.
"טוב, סבבה", הוא קם וחיבק אותי בזמן שאני מטגנת. השבת עברה לה בשקט.
השעון של מיכה צלצל. הוא השתיק אותו, נישק אותי ויצא מהמיטה. שמעתי אותו מעיר את הבנות ונרדמתי חזרה. מאוחר יותר התעוררתי מצלצול השעון שלי. במעלית ציפיתי לראות אותו. ביני לבין עצמי אני מתגעגעת לריח שלו ולחשמל שהוא מעביר בי. המעלית הגיעה ואני מתאכזבת לראות אותה ריקה.
"בוקר…" לירון זמזמה לי בטלפון.
"בוקר טוב", עניתי. קולה העיד שהיה לה דייט לוהט. "סיגריה?"
"כן", ענתה וניתקה מיד. זה כנראה היה לוהט במיוחד, חייכתי לעצמי. לירון כבר בפינת העישון. "את לא מבינה איזה בחור הכרתי…"
הדלקתי סיגריה. מכיוון שהתחתנתי בגיל צעיר, מרתק בעיניי לחווֹת איתה את חיי הרווקות שלה, דילמות סביב מגורים עם שותפים, מגורים לבד, סטוצים, מסיבות. ועדיין, בסופו של דבר, ברור שלא הייתי מתחלפת איתה.
"איזה חתיך, את לא מבינה! עורך דין פלילי, גבוה, מצחיק, והכי חשוב – לא קמצן".
"נו… שכבתם?" שאלתי בשקט.
"לא!!!" היא צרחה. "אמרתי לך שהפעם אני מחכה, ולא חשוב מי זה יהיה".
חייכתי לעצמי. אין סיכוי שהיא תחכה שישה דייטים כמו שהיא מתכננת. "איפה הייתם?"
"במסעדה ואחר כך הלכנו לפאב. היה אש… אבל עזבי אותי, מה עם השכן?"
נאנחתי. "מה עם השכן?" חזרתי על השאלה.
"נו…" היא הכניסה לי מרפק בין הצלעות.
"אחח", התקפלתי. "כלום, כלום. לא ראיתי אותו מיום חמישי. אהה, סליחה, ביום שישי ראיתי אותו לשנייה עם בחורה שיכולה להיות הבת שלו".
"ו… לא דיברתם?"
"לא", עניתי לה בכעס.
"את ירוקה", היא צחקה. "יש סיכוי שאת מקנאה?" שמעתי את הגיחוך בשאלה שלה.
"לא. כן. לא יודעת", עניתי וכיביתי את הסיגריה. "די, אני לא רוצה לדבר עליו יותר. ניפגש בארוחת הצהריים".
חזרתי לעבוד. בשעה 12:00 ארז נשען על השולחן שלי. "מוכנה לדייט?" קרץ. ארז שוב עם הפלירטוטים שלו, אבל אני מתה עליו.
"לאן הפעם?" שאלתי וקמתי מהכיסא. "לך תקרא ללירון. אני ניגשת לשירותים. ניפגש למטה", דחפתי אותו קלות. אחרי ארוחת הצהריים המשכתי לעבוד במרץ רב וסיימתי את היום בהספק מרשים.
"היי, בנות", נכנסתי הביתה בחיוך והן קופצות עליי ומחבקות. "אימא, בא לנו פנקייקס לארוחת ערב".
"אין בעיה", עניתי ונישקתי את ראשיהן. "מה עם שיעורים?" שאלתי.
נוי מתחילה להתבכיין. "יש לי, אבל לא בא לי להכין", ונועם בתגובה: "אני סיימתי הכול בכיתה". נוי מתעצבנת עוד יותר.
"בואי נכין פנקייקס ביחד", חיבקתי את נוי ושקענו בהכנת הבלילה ובטיגון.
"הפנקייקס מוכנים", צעקתי אחרי עשר דקות.
"למה את חייבת לצעוק?" מיכה נכנס עצבני במיוחד. אני שונאת שהוא מביא את כל העצבים הביתה.
"כי נועם בחדר, לא שומעת אותי, ואם לא טוב לך, אתה מוזמן לחזור למשרד שלך…" עניתי לו באותו הטון.
"אני חייב מקלחת, איזה יום מסריח…"
"נועם…" התקרבתי לחדר של הבנות. "את באה לאכול?"
מיכה יצא מחדר השינה רגע אחרי שהבנות ואני סיימנו לאכול. הוא נישק אותן בדרך למקלחת, התקרב אליי ונישק גם אותי. "סליחה שנכנסתי ככה. היה לי יום מסריח". ולי היה שבוע מסריח, חשבתי לעצמי. ועדיין, מעולם לא התפרצתי עליו.
התרחקתי ממנו וישבתי לקפל את הר הכביסה שהצטבר. "קפה?" שאל בניסיון לפייס אותי.
"לא עכשיו", עניתי, קצת יותר רגועה.
"פגשתי את יריב", אמר וניסה לזהות משהו במבטי.
"יופי", עניתי והמשכתי לקפל את החולצה.
"הוא משפץ עכשיו את הבית, ובשבוע הבא רוצה לערוך חנוכת בית. הוא הזמין אותנו".
"נראה לך שאני באמת אלך?" עניתי ברוגז.
"למה לא?" שאל בשקט מעצבן במיוחד.
"כי ממש לא בא לי לראות את קרן או מישהו מהחברים שלו", אני יורקת אש. "וחוץ מזה, אם כל־כך בא לך, לך לבד". עכשיו אני באמת עצבנית.
יצאתי למרפסת והדלקתי סיגריה. מיכה יצא אחריי. "למה את כל־כך עצבנית?" שאל. "ומתי תפסיקי כבר לעשן?!"
הבטתי בו וצרחתי: "לך מותר להיות עצבני מתי שבא לך? אז גם לי. ותפסיק להטריד אותי עם הסיגריות".
"נו, בובה, אני מצטער. מבטיח שזאת הפעם האחרונה שאני מביא את העצבים הביתה… קפה?"
"כן", עניתי בשקט.

ריקי גבאי חטב, בת 38, נשואה ואמא, יועצת זוגיות,הבעלים של המרכז המוביל לזוגיות סיקרט שי, כותבים בלוגים על זוגויות ומיניו. תשוקה הורסת הוא ספרה הראשון.

X