תראה אותי | לרכישה באינדיבוק
תראה אותי

תראה אותי

שנת הוצאה: 08/2016
מס' עמודים: 351
איך תרצ/י את הספר שלך?
- 35

בואו נדבר רגע על יופי, על מראה חיצוני. על החופים הקסומים של מיאמי ביץ', שם נדמה לעתים שהחיים הם מסיבה מתמשכת וכל מה שחשוב הוא להיות יפה, לחייך למצלמה, להשיג את התמונה המושלמת. ועכשיו בואו נדבר על חיוך רחב שמסתיר כל כך הרבה כאב, על צלקות שלא ניתן להסתיר במייק אפ, בפוטושופ ואפילו לא עם כוסית של וויסקי משובח.
בואו נדבר על דמויות צבעוניות, ציניות, סרקסטיות, ויחד נקלף את הקליפות, נוריד מסכות, נסיר מחיצות. ננסה לראות את האני האמתי שבפנים.

אמיליה מונרו, דוגמנית מצליחה, מנסה למצוא את מקומה בעולם שבו הזיוף והשקר עולים בחשיבותם על האמת. היא מרגישה שהיא חייבת להיות יותר מפרצוף יפה שמרוח על שערי המגזינים. אילו רק הגברים היו מבינים ומתייחסים אליה אחרת.
ושון מקלארן לא שונה מהם. החוצפן המחוספס כאילו נשלח לעולם כדי להוציא אותה מדעתה. והוא נהנה מכל רגע. אבל מה אם קיים הסיכוי הקלוש, הבלתי אפשרי כמעט, שיראה אותה באמת?

זואי פיבר בעלת הלשון העוקצנית, סוכנת דוגמנים נודעת, מכירה היטב את תעשיית האופנה ואת הנפשות הפועלות בה. היא חובבת סטוצים עם גברים סקסיים, משתמשת וזורקת, אבל בתוך תוכה מודה שההתנהגות הזו נובעת רק מהפחד להתאכזב מקשר אמתי.
אנדרו אוונס, הפלייבוי העשיר והנחשק, רוצה אותה לעצמו. אבל זה מורכב. האם יוכל להתגבר על המכשולים שמפרידים ביניהם, הגדול שבהם הוא הפחד ממנה?

״תראה אותי״ הוא ספר הביכורים של אליס זאבי.

עוד על ספר זה

חוות דעת

  1. :

    ספר שכיף לקרוא,

    זורם, שנון, סקסי, מצחיק

    נהנתי מכל רגע של קריאה

    מומלץ בחום!!!

הוסף חוות דעת

בקרוב…

פרק 1

אמיליה

 

אני עומדת מול החלון ומביטה לעבר האוקיינוס. הנוף המרהיב ועוצר הנשימה גורם לי כרגיל להפליג על כנפי המחשבות.

אני ממקדת את מבטי בהשתקפות של עצמי. לעברי מביטה אישה צעירה יפה ומטופחת, אבל רק אני יכולה להביט לתוכה ולדעת שמשהו בה כבוי. האישה שהייתי לא חזרה מאותה המסיבה.

עברתי לגור במיאמי ביץ' לפני כשנה. השמש, תחושת החופש והעובדה שאני מתגוררת על החוף מקנים לי שקט נפשי, שלווה ותחושה של קן פרטי שהוא רק שלי.

בית הוא כמו אישה, הוא טומן בחובו, בין מסדרונותיו ומאחורי דלתותיו הנעולות, סודות רבים. אנחנו יכולים להתהלך ברחוב בראש מורם ובגב מתוח, לשחק את התפקיד, לפזר חיוכים לפי הזמנה. רק כשאנחנו מגיעים הביתה, רק שם, בשקט ובחדרי חדרים, אנחנו יכולים להרשות לעצמנו להוריד את המסכות, להרפות, לשחרר.

"מותק, אני כאן."

קולה של זואי מבריח באחת את ההרהורים. אני מתנתקת מהחלון וניגשת לשבת על הכורסה המפנקת, הטלפון הנייד עדיין אחוז בחוזקה בידי.

זואי נכנסת לסלון. בידה האחת היא אוחזת גיליון של המגזין "ווג", ובידה השנייה זר ענק של ורדים שמסתיר את פניה.

זואי מהממת ביופייה. היא גבוהה ובעלת גזרה מושלמת, לבושה תמיד בחליפות מחוייטות, שיערה הבלונדיני הארוך אסוף לאחור בתסרוקת אלגנטית.

ראשה מציץ לרגע מאחורי הזר, היא מבחינה בי ומתקדמת לעברי. "הטמטום של התקשורת מכה שנית. תקשיבי," היא מתחילה להקריא מהמגזין תוך כדי הליכה, "ביתה של הדוגמנית הבין-לאומית אמיליה מונרו עוצר נשימה, ועם זאת מצליח להשרות תחושה ביתית חמימה. שתי הקומות מעוצבות כלופט, והדבר מאפשר למרחב להתמזג לחלל אחד גדול ומרהיב. המדרגות המרחפות כמעט שאינן מורגשות. הסלון העצום משמש כמרכז הבית, וכל קירותיו הם בעצם חלונות ענק המשקיפים על האוקיינוס. הספה הפינתית הענקית שבסלון," היא ממשיכה בקול דרמטי, "מקשרת באמצעות צבעה התכול בין הפנים לבין החוץ, ומולה ניצב שולחן מזכוכית קריסטלית בעיצוב נקי…"

זואי עוצרת לרגע כדי להציץ בי, ולמען האמת גם כדי לנשום. "בלה, בלה, בלה…" היא ממשיכה כעבור שנייה, "העיצוב כולו מבוסס על גוונים של תכלת, טורקיז ואפור, המשתלבים בהרמוניה מושלמת בבית החוף." היא נאנחת בקול ומנידה בראשה. "את מבינה, אמילי? הם מראיינים אותך במשך שעה, שואלים מיליון שאלות אישיות, שאלות מקצועיות, ובסוף מסתבר שמדובר בכתבה שמטרתה לחשוף את החידושים בעולם העיצוב והריהוט. אבסורד. הם יכלו פשוט לראיין את הבית שלך," היא מגחכת.

זואי היא החברה הכי טובה שלי, והיא גם המנהלת האישית שלי. היא בת שלושים ושתיים, והיא זו שחטפה אותי הישר מהתיכון והפכה אותי לדוגמנית. היא לימדה אותי את כל מה שהייתי צריכה לדעת על התעשייה. היא הכירה לי את כל מעצבי השיער, הסטייליסטים, המאפרים, הצלמים, עורכי המגזינים וכמובן – מעצבי האופנה. אפשר לומר שהיא לוקחת את תפקיד המנהלת האישית באופן די רציני. היא יודעת להיות אתי קשוחה וקפדנית, יודעת מתי לא לוותר לי, למרות שהיא נוהגת להשתטות לפעמים. אבל זה חלק מהחן שלה. היא הופכת עולמות בשבילי, ומנסה להסביר לי פעם אחר פעם שהאתגר אמנם חשוב, אבל אין כמו הצלחה…

זואי מניחה סוף סוף את הזר, את המגזין ואת תיק לואי ויטון שלה על הדלפק במטבח, ומתקדמת לעברי.

"כדור הארץ לאמילי! הלו! את אתי בכלל? למה קמת כל כך מוקדם? למה את כאן?" היא יורה את השאלות בקצב אוטומטי ולא מאפשרת לי להשיב. "הייתי בטוחה שאצטרך לשלוף אותך מהמיטה, כמו בכל בוקר."

"כן, ערה." אני נאנחת ומנופפת לעברה בטלפון הנייד שלי. "קיבלתי שיחת תזכורת מאימא שלי. אחי מסיים את הלימודים בעוד כמה חודשים, והיא רוצה לוודא שאני מגיעה. היא ביקשה שלא תשכחי לשריין לי שם ימים פנויים. איזה לחץ, אפשר לחשוב שזה קורה מחר. וכמובן, היא ניצלה את ההזדמנות להזכיר לי שוב שהמקצוע שלי שטחי וזמני ושכדאי לי להתחיל ללמוד משהו רציני."

נולדתי בשווייץ. הנופים המשגעים והציוריים היו חלק בלתי נפרד מילדותי. אמי, הגברת דיאנה מונרו, היא בעלת עסק להפקת אירועי יוקרה. אם רוצים להפוך אירוע סטנדרטי לאירוע אקסקלוסיבי, מיוחד ובעיקר יקר, היא בהחלט הכתובת. אבי אדוארד הוא עורך דין פלילי ואחי הקטן מייקי… הוא בעצם כבר לא כל כך קטן. הוא בן שמונה-עשרה, ועסוק בעיקר בלימודים ובקבלת כמות בלתי נתפסת של הצעות מסוכנויות דוגמנות. בינתיים הוא מתנגד בתוקף, ומזל שכך, אחרת אימא שלנו הייתה מקבלת התקף לב.

"הבנתי," זואי אומרת ומניחה את ידיה על המותניים. היא מביטה בי בהבנה. "טוב. אני הולכת להכין לנו קפה עכשיו. חבל שאי-אפשר לערבב פרוזק עם קפאין, זה היה יכול לעזור לך הבוקר, אמילי."

אני משחררת אנחה ארוכה ונשענת לאחור על הספה. "אגב," אני קוראת לעברה, עוצרת אותה במקומה, "לכבוד מה הפרחים?"

"אה, זה," היא אומרת בנונשלנטיות וממשיכה לכיוון המטבח, "זה לא ממני, פגשתי את השליח מחוץ לדלת. את יכולה להרגיע את אימא שלך, אם תחליטי לפרוש תמיד תוכלי לפתוח משתלה, עם כל הפרחים שאת מקבלת מהמעריצים שלך."

כעבור כמה דקות זואי חוזרת לסלון, מתיישבת מולי ומגישה לי את הקפה. "אז מה היא אמרה הפעם?"

אני לוגמת מהקפה המהביל, עוצמת עיניים ונושמת נשימה עמוקה. "כרגיל. שהיא יודעת שזו תקופה שחשובה לי מאוד, שאני מצליחה ומפורסמת, אבל אני חייבת להבין שהיא דואגת לי. מה אעשה עם עצמי בעוד עשור? עדיין אהיה דוגמנית? אני כהרגלי התאפקתי לא לענות. רק הודיתי לה על הדאגה ואמרתי שבהחלט אחשוב על זה."

"ובאמת חשבת על זה?"

"ברור שלא," אני משיבה, "מה יש כאן לחשוב? אף אחד לא יכול באמת לדעת מה צופן לו העתיד. בורכתי, זואי. אני עובדת המון בכל העולם, אנחנו מסננות חוזים. ואת מכירה אותי, אני נשמה חופשית וטוב לי ככה. תמיד אוכל ללמוד בעתיד."

 

אף פעם לא הבנתי אנשים שעושים סיפור מהמראה החיצוני. אבל אימא שלי התעקשה תמיד שנערה יפה כמוני צריכה לטפח את עצמה. במשך כל ילדותי היא התעסקה במראה החיצוני שלי, ואותי זה בכלל לא עניין. הייתי הכי מאושרת ושלמה עם עצמי בנעלי ד"ר מרטינס, במכנסי ג'ינס משופשפים עם קרעים ובחולצת טי.

המסר שהועבר אליי היה שמצופה ממני להיות יפה כדי למלא ייעוד חברתי, ובכך נמדד ערכי. אני, ככל הנראה, לא עומדת בצפייה הזו, כי למרות היותי דוגמנית מצליחה מאוד, אני עדיין שונאת את העובדה שנשים נמדדות רק על פי המראה שלהן.

לא ברור לי למה נשים יפות נמדדות בממד אחד בלבד. למה נשים יפות צריכות להיאבק כדי להוכיח את חוכמתן, את היותן מצליחניות ואסרטיביות?

אימא שלי הצליחה בסופו של דבר. היום הקריירה המוצלחת שלי מבוססת על היופי שלי. אני אישה מוקפדת ומטופחת, גם אם אני מתעקשת לדבוק בקז'ואל. אז למה היא לא מרוצה מהתוצאה? מדוע לפעמים נדמה לי שהיא רואה בה כישלון של עצמה ושלי?

 

זואי לוגמת מהקפה ומחייכת אליי. "אני מניחה שיש דברים שלא משתנים. הרי אימא שלך כמעט קיבלה שבץ כשחטפתי אותך בסוף הלימודים מהתיכון היוקרתי שלך ישירות לפריז."

"אני זוכרת," אני מחייכת אליה במרירות. "אבל זה באמת מוזר. חשבתי שזה מה שהיא רוצה, זואי. חשבתי שהיא תהיה גאה בבת שלה, סוף סוף אני מפורסמת, אבל לא, זה לא מספיק לה. אני יודעת שהיא דואגת לי, אני בטוחה שהיא אוהבת אותי, אבל לפעמים זה פשוט מתיש. את יודעת מה? אולי אני כן צריכה לחשוב על זה. אולי אני לא כל כך בטוחה בעצמי כמו שאני מצהירה כל הזמן. לפעמים נדמה לי שאני כבר לא יודעת מה נכון, את מבינה? לפעמים אני מרגישה שאין לי זמן לעצור ולשאול אם אני שלמה עם הבחירות שלי, אם אני מאושרת. אולי באמת יהיה נחמד יותר לחיות חיים נורמליים של בחורה בת עשרים וארבע?"

"אוקיי…" זואי מתרוממת, מיישרת את החצאית ומפנה לעברי את אצבעה. "ברור לי שאין לי מה להגיד לך שינחם אותך. יש לך ימים כאלה. אבל את חייבת להתאפס ומהר. לא התאמנת כבר שבוע בגלל הקמפיין במילנו, ולמען האמת, נמאס לי לשמוע אותך מתלוננת שאת מפסידה אימונים בשביל ללכת לשתות שמפניה באיזו מסיבת השקה. אז תאספי את עצמך ולכי לך לקאנטרי-קלאב, ואם יש מצב שתחזרי משם עם איזה חתיך, אני בעד. זיון טוב תמיד משפר את מצב הרוח, לפחות לי."

"אני בטוחה," אני מצחקקת ועולה להחליף בגדים. אין מה לעשות, העבודה מחייבת.

בקרוב…

X