תפוס ת'יהודי | לרכישה באינדיבוק
תפוס  ת'יהודי

תפוס ת'יהודי

שנת הוצאה: 2014
מס' עמודים: 399
איך תרצ/י את הספר שלך?
- 59
- 39
- 39

הכירו את סוכן העל טוביה טננבום: ישראלי לשעבר, בן לרב חרדי, נהג טנק צה"לי, עיתונאי אירופאי בכיר ומחזאי אמריקאי אוונגרדי. במסע בן למעלה מששה חודשים הוא תר אחר גרעין נשמתה של ישראל, תוך הקרבת זהותו, סיכון חייו והתחזות לגרמני מבטן ומלידה העונה לשם "טובי הגרמני".
רשימת האישים והטיפוסים שהותקלו, תושאלו וריגשו כוללת את (רשימה חלקית ביותר): ג'יבריל רג'וב, עמוס עוז, פואד בן אליעזר, זאב אלקין, אחמד טיבי, בנימין מההתנחלות ביצהר, איילת שקד, חנאן עשראווי, מיכאל בן ארי, רני רהב, שמעון פרס, משה פייגלין, גדעון לוי, חיילי צה"ל, נערות ליווי תל-אביביות, רבנים מיסטיים, ילדים סודניים, אינטלקטואליים פלשתינים, אתאיסטים תנ"כיים, דרוזים מחייכים, חסידים רוקדים, הנשמות הטהורות של אונר"א וצדיקי הצלב האדום, חתולות רחוב השותות חלב עיזים כשר למהדרין… ועוד רבים וטובים, וטובים פחות, וכנים וכנים פחות, שסייעו מדעת או שלא מדעת לשפוך אור על המציאות המשונה המבעבעת בין הירדן לים.

עוד על ספר זה

חוות דעת

אין עדיין חוות דעת.

היה הראשון לכתוב סקירה “תפוס ת'יהודי”

ניו יורק טיימס: "מרתק להפליא… נפיץ רגשית… מפתה… מסעיר… הומור אפקטיבי מאוד".

די צייט: "הצחוק של טננום נוגע בנפשנו במקומות אליהם שכלנו אינו יכול להגיע".

לה רפובליקה: "טננבום הוא כוח טבע אינטלקטואלי, פרובוקטיבי, סאטירי ומתמודד כשווה מול וודי אלן וסשה ברון כהן".

הארץ: "קראו את מה שיש לטננבום לספר לנו ללא משוא פנים. אין לנו פריבילגיה שלא לדעת".

כתבת אולפן שישי: העיתונאי במסווה שחשף את השנאה לישראל.

הארץ: קריאה אחרונה לשמאל לצאת מהקיבעון המחשבתי.

וואלה: ראיון עם טוביה טטנבום.

 

להתראות וברוכים הבאים
חמוש בקריצה ובחיוך של עלמה תורכית יפה, אני יוצא למסע בארץ הקודש

בשדה התעופה בהמבורג אני נפרד מגרמניה ומתרבותה.
אני ניצב ליד דלפק תורכיש־איירליינס, שם הופעתי בזה הרגע חמוש במזוודותי. והנה, הפתעה: המזוודות במשקל יתר של יותר מעשרה קילוגרם. אני אומר לגברת היפה שליד הדלפק, עלמה שמעולם לא ראיתי ושאת שמה איני יודע, ששחקן תורכי מפורסם כלשהו בשם מהמט הוא מחברי הטובים ביותר.
"אתה באמת מכיר אותו?"
איזו שאלה בכלל?! אני הבמאי שלו!
היא מעניקה לי קריצה תורכית חמה וחיוך, ומאפשרת לי לעלות למטוס בלי תוספת תשלום או חיוב אחר.
"תבטיח שלא תספר לאף אחד שנתתי לך לעלות עם כל־כך הרבה קילוגרמים מיותרים…!"
אם תנסו להגניב עשרה קילוגרם מעבר למשקל המותר באייר־ברלין, בחסות האמירה שהגברת מרקל היא ידידתכם מנוער, תזכו ללא יותר מפרצוף חמוץ.
כן, טכנית אני עדיין בגרמניה, אבל אני כבר בדרך החוצה.
תורכיש־איירליינס, דרך אגב, היא חברת תעופה מצוינת. הם לא ממריאים או נוחתים בזמן — ובימינו, מי עושה כן? — אך המטוסים של החברה מצוחצחים והאוכל תורכי אמיתי, וזה תענוג מושלם. אין פלא שכולם מחייכים כל הדרך עד לנמל־התעופה של איסטנבול.
נמל־התעופה של איסטנבול. אני אוהב את המקום הזה!
תראו מה זה: עשר נשים עם ניקאב מתמודדות עם החום שתחת האריג בליקוק גלידה תורכית הנראית תאווה לעיניים. זה נראה חושני מאוד, תאמינו לי. הגברים — ברואי־האל טרופי הדעת — מתקהלים בינתיים באזור קטן המכונה 'מרפסת' כדי למצוץ בתנועות של עונג את הסיגריות שלהם. הלא־מעשנים, עם או בלי ניקאב, לוגמים קפה במחיר של 5 דולר לכוס, כשגלים אינסופיים של נשים, עם חיג'אב בכל צבעי הקשת, קונות בהמיה מוצרים שמעולם לא ידעו שיש להן צורך בהם.
אני עולה על המטוס לתל־אביב, אך באולם ההמתנה יושבים רק כעשרה אנשים. אני חושב שקראתי על המצב הזה בעיתונים בישראל: האזרחים הישראליים מחרימים את תורכיש־איירליינס משום שמנהיגה של תורכיה, ארדואן, מבקר את ישראל בלא הרף בשנים האחרונות. בחיים לא הייתי מאמין שישראלים יחרימו משהו תורכי, אבל עכשיו אני רואה זאת בעיניי ממש. התקשורת הישראלית, מסתבר, מדייקת כחוט השערה.
לפני אני רואה שלושה גברים טרודים בשיחה מלבבת, ואני מתיישב לידם. אם הבחורים האלה מכירים אחד את השני, מדוע שגם אני לא אכיר אותם?
מה הדבר הראשון שעלי לעשות בישראל? אני שואל אותם.
מישל, אדריכל קתולי הנשוי ליהודייה ישראלית, שמח מאוד לחלוק את מחשבותיו עמי: "אתה רוצה לדעת מה הדבר הראשון שאתה צריך לעשות ברגע שתנחת בישראל? קנה כרטיס יציאה!"
תודה רבה, אבל אני חייב להיות שם. מה אני צפוי לראות שם?
"חום!"
לידו יושב זאקי, איש הכת הבהאית, והוא מספר לי שמשפחתו חיה בישראל עוד לפני שישראל הוקמה. מאה וחמישים שנים, ליתר דיוק. הבהאים, הוא מלמד אותי, אינם רשאים לחיות בישראל, זה מנוגד לדת שלהם, אבל המשפחה שלו חיה בישראל. סב־סבו היה טבח בהאי! כבוד גדול.
ולידו יושב חמוּדי, ערבי־ישראלי ומוסלמי. 'חמוּדי', הוא מסביר, אינו 'חמוד שלי'. "זה קיצור לשם 'מוחמד'." זה מזכיר לי שכדאי שאמצא כינוי חיבה גם לעצמי. איך נשמע לכם 'טוֹבּי'?
קול ברמה נשמע ששער העליה עומד להיסגר. אני פוסע אל השער, אך שלושת האנשים כאן אינם משים ממקומם. בשער, כמה מוזר, יש מיליון אנשים שעומדים בתור. איך התגנבו לכאן כל היהודים האלה? ומה בכלל הם עושים באיסטנבול? האם הם לא מחרימים את העיר? אולי התקשורת הישראלית בכל זאת אינה מדייקת כחוט השערה.
אני עולה על המטוס ונראה לי שהמטוס עומד להתפקע מרוב בני העם הנבחר שבתוכו. אף פעם לא תיארתי לעצמי שיש בעולם כל־כך הרבה יהודים. במטוס נותרו רק כמה מקומות פנויים, וכשדלתות המטוס עומדות להיסגר מדשדשים את דרכם פנימה שלושת המוסקטרים מאולם ההמתנה. יש מושב פנוי אחד לידי, אחד מאחורי ואחד לפני. נחשו היכן עומדים השלושה לשבת? הם מביטים בי בעיניים פעורות, כאילו הייתי סוכן סי־אי־איי שידע מראש בדיוק היכן כל אחד מהם ישב במטוס. חמוּדי מדבר אלי, איש חשוב שכמוני: "ישראל לא מתייחסת למוסלמים וליהודים באופן שווה בנמל־התעופה. את המוסלמים עוצרים וחוקרים כשהם נוחתים בישראל." אני מניח שהוא מכין את עצמו לתחקור אחרי הנחיתה.
המטוס נוחת קצת אחרי שלוש בבוקר, ואיש ביטחון ישראלי עוצר לתשאול רק אדם אחד. לא, לא את חמוּדי השחום אלא דווקא גברת זהובת שיער.
חמוּדי ואני מחליפים מבטים, ואני יכול לראות שהוא מאוכזב. הוא הכין את עצמו לכל שאלה שלא תבוא מאנשי הביטחון, אבל כל מה שמעניין אותם זה בלונדיניות צעירות.
אני יוצא מנמל־התעופה ובחוץ קריר. החום לו ציפיתי הלך בדרכה של הגברת הבלונדינית: הוא התפוגג.
קצת מוזר לנחות בארץ הולדתך. אני שומע עברית, לא גרמנית ולא אנגלית, ואני יכול לשמוע את צלילי ילדותי. בין רגע אני הופך לעולל, ורואה את חיי חולפים כמו בסרטון יו־טיוב קצר. תינוק, ילד, נער; האיש שהייתי והשנים שחלפו שבות ונפרשות לפני.
אט-אט אני מתעורר אל המציאות ומחפש מונית שתיקח אותי לביתי לששת החודשים הבאים. היעד שלי: בית טמפלרי במושבה הגרמנית בירושלים.
שמעתי על הבית הזה כבר בניו־יורק. זהו בית ישן, שנבנה בידי הטמפלרים הגרמנים, שלפני שנים רבות הגיעו לארץ הקודש בתקווה לחלות את פניו של ישו הנוצרי באופן אישי. אני אוהב סיפורים כאלה, ושכרתי את הבית.
מגרמניה למושבה הגרמנית. אני יודע, זה נשמע קצת מוזר.
כשאני מגיע לביתי החדש, אני שומט את מזוודתי, נח מעט ויוצא לטייל בארץ אותה עזבתי לפני שנים כה רבות. בדרכי, על קיר ברחוב סמוך, אני רואה את הכתובת: "סלח לי: האם אלוהים מרוצה מלבושך?"
מאיפה לי לדעת?
ואז אני רואה את הכרזה הזו: "עם ישראל רחמן! תתפללו על אבא שלי! שיזרוק את האייפון והאינטרנט ולא יפרק לנו את המשפחה." אני שולף את האייפון שלי ומצלם את הכרזה.
זו אינה המבורג וגם לא איסטנבול; זוהי עיר קדושה.
כן, זוהי ירושלים. כך בפי היהודים. אל־קודס בפי הערבים בערבית. ג'רוזלם הוא השם השגור בפי רוב האחרים.
כשעזבתי את ישראל לפני יותר משלושים שנים, התחנה הראשונה שלי הייתה רובע החלונות האדומים באמסטרדם. עתה שבתי, ואני הולך אל העיר העתיקה.

טוביה טננבום הוא עיתונאי, מחזאי וסופר ישראלי אמריקאי.

 

X