תעלומת העיניים השחורות-כחולות | לרכישה באינדיבוק
תעלומת העיניים השחורות-כחולות

תעלומת העיניים השחורות-כחולות

שנת הוצאה: 12/2014
מס' עמודים: 264
איך תרצ/י את הספר שלך?
- 59
- 37

כשצבי מגיע לישראל, לכיתה חדשה, ומגלה שהושיבו אותו ליד אורית, הוא לא מבין למה זה קורה לו. מה לו, תלמיד מצטיין ובן למשפחה אמידה מארצות הברית, ולתלמידה הכי מעצבנת בכיתה, הילדה הקולנית משכונת רמת עמידר? אבל הפכים נמשכים לפעמים זה לזה, ועד מהרה צבי מגלה שאורית דומה לו הרבה יותר ממה שחשב. כשפצע נורא מהעבר שב ונפתח, ומאיים לפרק את משפחתה של אורית, צבי ממהר לעזור לחברתו. אליהם מצטרף ידידו הטוב מוטי, ויחד יוצאים השלושה לחשוף את האמת שכולם מנסים להסתיר. הם לא יודעים שבתום ההרפתקה, החיים של שלושתם לא ישובו להיות כפי שהיו.

עוד על ספר זה

חוות דעת

אין עדיין חוות דעת.

היה הראשון לכתוב סקירה “תעלומת העיניים השחורות-כחולות”

פרק 1

את היום ההוא לא אשכח לעולם. גם לא בעוד אלף שנה. טיילתי עם אבא בשדרות סנטה מוניקה. זה היה יום שמש נאה, השמים היו תכולים ונקיים מעננים, ואנחנו פסענו זה לצד זה, חלפנו על פני עצי הדקל התמירים וצמרותיהם הירוקות שנעו ברכּות ברוח הנעימה שנשבה.
הכול היה בסדר עד שנתקלנו בקבצן זקן. פניו היו מכוסות זיפים אפרפרים־לבנים שנראו כמו כתמי לכלוך. הוא לבש מעיל גשם מרופט, חבש מגבעת בלויה ורבץ על קרטון קרוע. לידו היתה ערֵמת סחבות, ובקבוקי זכוכית ריקים התגוללו מסביבו. הוא נראה מנותק מהעולם.
״בושה למדינה שיש בה כאלה חסרי בית,״ מילמל אבא ונעצר ליד המסכן. הוא הכניס את ידו לכיס מכנסיו, שלף את ארנק העור החום המהודר שלו, פישפש בקדחתנות בתא המטבעות, הוציא ניקל כסוף ועוד אחד, ולבסוף התכופף והניח את המטבעות בעדינות בקופסת הפח של האביון.
אבל אז קרה משהו מפחיד. הזקן העלוב נעץ באבא מבט מבועת. הוא הזדקף מעט, נשען על מרפקו, ואז התרומם על רגליו ונעמד מול אבא. הוא סקר אותו מלמטה למעלה (לא רק שהאיש היה צנום, אלא גם נמוך קומה ובקושי הגיע לאבא עד החזה). הוא הצביע על אבא באצבע רזה וגרומה, ופתאום רעד ופירכס כולו והתחיל לצרוח בקול צווחני כשהוא יורה רוק לכל כיוון. הוא צרח בשפה שלא הכרתי. זאת לא היתה גרמנית, אפילו שהיו כמה צלילים שדמו לה. אבא החוויר וענה באנגלית מנומסת שהוא כנראה מתבלבל. הזקן רקע ברגליו, צעק בפה חסר שיניים ונופף לעבר אבא באגרוף קמוץ ומצומק.
נבהלתי מאוד. הסתתרתי מאחורי אבא. אבא הוא איש גבוה וחזק. יש לו פנים מרובעות, ידיים גדולות וצוואר עבה וחסון. הוא היה יכול לגמור את הזקן במכה אחת. האיש הצנום אחז בציפורניו בדש המעיל של אבא ולא הפסיק לצרוח. אבא ניסה לשמור על קור רוח. הוא חזר ואמר לאיש באנגלית שהוא לא מכיר אותו ושהוא כנראה מתבלבל ומחליף אותו באדם אחר.
הזקן המפחיד ניענע את אבא בכל כוחו, כלומר אבא הגדול נשאר במקומו והאיש היטלטל עליו כמו ציפור שציפורניה נאחזו ברשת והיא מפרפרת ומנסה להיחלץ. הוא צעק באנגלית משובשת, ״אני אותך לא לשכוח!״
פחדתי מאוד והתחלתי לבכות. הבכי הזה הוציא את אבא משלוותו, והוא השתחרר מציפורני האיש בתנועה חדה. המגבעת של הזקן נפלה וחשפה קרחת גדולה. האיש נראה כמו גוזל קירח ומרוט נוצות, ואפו החד והמעוקל נראה כמו מקור של תוכי.
אבא דרך על המגבעת בכעס, מעך אותה ובעט בה כאילו היתה כדור. עכשיו גם הוא הפחיד אותי. מעולם לא ראיתי אותו מתנהג בתוקפנות ובאלימות שכאלה. הוא כל כך עדין איתי ועם אמא.
אבא הרים את זרועו הגדולה והמאוגרפת בתנועה מאיימת, והזקן הכחוש עם שתי השיניים שנותרו בפיו נרתע לאחור. אז אבא הוריד את ידו, פתח את כף ידו הקמוצה ולפת בחוזקה את ידִי הקטנה. ״בוא!״ הוא אמר בקול חד היישר לתוך אוזני וגרר אותי אחריו בצעדים גדולים (אבא) ומהירים (אני) לעבר מכונית הפונטיאק האדומה והגדולה שלנו שחנתה בפינת הרחוב.
האיש שראה אותנו נסוגים, אזר אומץ ודידה אחרינו בצליעה כשהוא צועק באנגלית, ״הצילו! עצרו אותם!״
״אל תסתכל אחורה!״ ציווה אבא. אבל אני הסבתי את ראשי וראיתי את המשוגע הזקן עוצר במקומו. הוא הניח את ידו על חזהו. אפילו מהמרחק הזה היה אפשר לראות שהוא מתנשף ומתנשם בקושי רב. הוא הבין שאין לו סיכוי להשיג אותנו. הוא נופף באגרופו פעם ועוד פעם בתנועה שהלכה ונחלשה, כמו מטוטלת שתנועתה מתקצרת עד שנעצרת, ואז הסתובב לאחור, ניגש למגבעת המעוכה, הרים אותה מהמדרכה המאובקת, הכניס את ידו פנימה, יישר אותה, ניקה את האבק במכות זועמות, חבש אותה וחזר בצעד כושל לרבוץ על הקרטון שלו.
כשישבנו על מושבי העור הרכים בבטחת המכונית, שאלתי את אבא מי האיש הזה ומה הוא רצה ממנו. אבא ענה ביבושת שזה סתם זקן שדעתו השתבשה עליו מהחום ושהוא כנראה התבלבל והחליף אותו עם מישהו אחר.
״הרבה פעמים אנשים שמזדקנים נהיים מבולבלים,״ הסביר לי אבא.
״באיזו שפה הוא דיבר?״ שאלתי.
״פולנית ויידיש,״ ענה אבא.
״אז הוא פולני?״ שאלתי, ואבא אמר שלא.
״אז הוא יידישיי?״ ניסיתי להבין, ואבא אמר שהוא יהודי.
״איך אתה יודע?״ שאלתי, ואבא אמר שרק יהודים מדברים יידיש.

כשחזרנו הביתה אבא קרא לאמא, ושניהם נכנסו לחדר השינה שלהם ונעלו את הדלת מבפנים. פעמיים. זה לא היה רגיל, ולכן נצמדתי לדלת וניסיתי להקשיב. דלת העץ היתה אטומה, ולמרות כל מאמצי לא הצלחתי לשמוע את המילים, אבל הבנתי שהם מאוד נרגשים ונסערים.
כשהם יצאו מהחדר, העיניים של אמא היו אדומות. הפנים של אבא היו חמורות סבר והעיניים שלו נחושות. הם חלפו על פני בשתיקה חתומה, וכששאלתי מה קרה, אמא אמרה שזה משהו למבוגרים בלבד ושלחה אותי לחדר. כשקראתי לעברה שרק לפני חודשיים בבר־מצווה שלי כולם אמרו שאני כבר בוגר, היא השיבה שזה לא אותו הדבר ואמרה לי ללכת להכין שיעורים.
שבוע לאחר מכן פרצה שרֵפה במפעל הגרביים שלנו. השוטר החוקר שהגיע הביתה אמר שלפי כל הסימנים זאת כנראה הצתה ושאל את אבא אם יש לו אויבים באמריקה או אם קרה איזה מאורע יוצא דופן בזמן האחרון. אבא השיב בשלילה לשתי השאלות. אחרי שהשוטר הלך, שאלתי את אבא למה הוא לא סיפר על המשוגע הזקן שהתנפל עליו לפני שבוע, ואבא אמר שזה לא שייך ונכנס להסתודד עם אמא בחדר שלהם. גם הפעם לא עזר לי שהצמדתי את האוזן לדלת שננעלה פעמיים. וגם הפעם אמא אמרה שזה למבוגרים בלבד ושלחה אותי לחדר להכין שיעורים. בימים שבאו לאחר מכן התברר שגם אם הייתי לומד בשלוש כיתות בו־זמנית, לא היו לבית הספר מספיק שיעורים לתת לי בשביל כל הפעמים שנשלחתי לגלות בחדרי.
זמן קצר אחר כך הגיעה ההפתעה הנוראית. ההורים שלי הודיעו לי שאנחנו עוזבים את אמריקה ועולים לארץ ישראל. אמרתי שאני לא מסכים. טוב לי פה. כל החברים שלי כאן. ניסיתי לשכנע אותם בהיגיון, בתחינות, בבכי, בצעקות וגם באיומים שאברח מהבית. כלום לא עזר. הם היו נחושים בדעתם. הם כבר יצרו קשר עם מכר רחוק של אבא שהבטיח לסדר להם דירה במקום מצוין בתל אביב.
יומיים לפני שעזבנו אבא הניח שני ארגזים גדולים בחדר שלי. סירבתי לארוז את חפצי. אבא אמר שאין בעיה והוא ייקח את הארגזים כמות שהם — ריקים או מלאים. זה היה הרגע שבו הבנתי שהמשחק נגמר.
וכך חודש אחרי השרֵפה עזבנו את לוס אנג׳לס ועלינו לארץ ישראל. אפילו לא הספקתי להיפרד כראוי מהחברים שלי. בכיתי בטיסה מלוס אנג׳לס לניו יורק. בכיתי בטיסה מניו יורק ללונדון. בכיתי בטיסה מלונדון לישראל. כשהגענו לבית החדש בתל אביב אמא בכתה ובכתה. אם היו נשארות לי דמעות גם אני הייתי בוכה.

אלכס פז–גולדמן הוא סופר ילדים ונוער ישראלי, ואיש הייטק. פז-גולדמן נולד בקיבוץ המעפיל והוא בוגר הטכניון במדעי המחשב ותואר שני בתוכנית למחקר תרבות הילד והנוער באוניברסיטת תל אביב. ספרו המרגל האבוד והשמלה הירוקה זכה לשבחי הביקורת ונבחר למצעד הספרים של משרד החינוך. הוא גר בתל אביב ואב ל-3 בנות ובן.

מתוך ויקיפדיה
X