תנו לשד לישון | לרכישה באינדיבוק
תנו לשד לישון

תנו לשד לישון

שנת הוצאה: 2013
מס' עמודים: 516
איך תרצ/י את הספר שלך?
- 84.8
- 37
"הרועה הטוב", רוצח סדרתי אכזרי שלא נתפס מעולם, שב לפעול לאחר הפסקה של עשר שנים. המטרה שלו הפעם היא לפגוע במשפחות הקורבנות שאותם רצח בעבר. ויש לו מטרה נוספת: דייב גרני, הבלש המהולל ביותר בתולדות משטרת ניו יורק, שמנסה להתרגל לחיים שלווים עם אשתו בבית חווה מבודד לאחר שפרש לגמלאות.
האם גרני יהיה הקורבן הבא של הרוצח הסדרתי המבריק? ואולי זאת בעצם הדרך היחידה לתפוס את מי שחמק עד כה מטובי החוקרים?
תנו לשד לישון, הספר השלישי בסדרת החקירות של דייב גרני, מצליח להיות מרתק ומותח לא פחות מהספרים הקודמים בסדרה – חשוֹב על מספר ועצמי עיניים חזק. כמו שני קודמיו, "תנו לשד לישון" משלב בין דמות בלש בלתי נשכחת, עלילת חקירה רווית תעלומות וקצב מסחרר.

עוד על ספר זה

חוות דעת

אין עדיין חוות דעת.

היה הראשון לכתוב סקירה “תנו לשד לישון”

"מותחן חד כתער (…) המתח מורגש בכל עמוד".
פבלישרז וויקלי

פרק 1
אביב
דלתות הזכוכית הגדולות היו פתוחות.
מהמקום שבו עמד דֵייב גֶרני, ליד שולחן ארוחת הבוקר, אפשר היה לראות ששיירי השלג האחרונים של החורף נסוגו מהאחו הפתוח, וכמו קרחונים סרבניים שרדו עכשיו רק בשקעים האפלוליים יותר ביערות שמסביב.
בליל ניחוחות של אדמה שזה עתה נחשפה וחציר לא קצור מהקיץ הקודם נישא באוויר לתוך המטבח הכפרי הגדול. לריחות האלה היתה פעם יכולת לרגש אותו, אבל עכשיו הם בקושי נגעו בו.
"כדאי לך לצאת החוצה," אמרה מדלן, שעמדה ליד הכיור ושטפה את קערת דגני הבוקר שלה. "צא החוצה לשמש. די מדהים בחוץ."
"כן, אני רואה," הוא אמר ולא זז.
"לך תשתה את הקפה באיזה כיסא נוח," היא אמרה והניחה את הקערה במתקן ייבוש הכלים שעל השיש. "לא תזיק לך קצת שמש."
"הממ." הוא נד בראשו בתנועה חסרת פשר ולגם לגימה נוספת מהספל שבידו. "זה אותו קפה כמו תמיד?"
"מה לא בסדר איתו?"
"לא אמרתי שמשהו לא בסדר איתו."
"כן, זה אותו קפה."
הוא נאנח. "אני חושב שהצטננתי. ביומיים האחרונים לדברים אין כל כך טעם."
היא הניחה את ידיה על שפת השיש שליד הכיור והסתכלה בו. "אתה צריך לצאת יותר החוצה. אתה צריך לעשות משהו."
"כן."
"אני רצינית. אתה לא יכול רק לשבת בבית ולבהות בקירות כל היום. תהיה חולה מזה. אתה כבר חולה מזה. לא פלא שלשום דבר אין טעם. החזרת צלצול לקוני קלארק?"
"אני אצלצל אליה."
"מתי?"
"כשיתחשק לי."
לא נראה לו סביר שיתחשק לו לעשות את זה בעתיד הקרוב. כך הוא היה בימים אלה – כך הוא היה בששת החודשים האחרונים. מאז פציעתו בסוף פרשת הרצח המוזרה של ג'יליאן פרי, נראה היה שהוא מסתגר ומתרחק מכל מה שקשור לחיים נורמליים – מטלות יומיומיות, תכנון תוכניות, אנשים, שיחות טלפון ומחויבויות מכל סוג. הוא הגיע למצב שהדבר ששימח אותו יותר מכול היה לראות חודש ריק בלוח השנה – בלי פגישות, בלי הבטחות. הוא החליט שהסתגרות היא חירות.
אבל במקביל הוא היה מסוגל להיות אובייקטיבי דיו כדי לדעת שקורה לו משהו לא טוב, שבחֵירות שלו אין שלווה. התחושה ששלטה בו היתה עוינות ולא רוגע.
במידה מסוימת הוא הבין את טירוף המערכות המוזר שפרם את מארג חייו ובודד אותו. לפחות הוא היה מסוגל למנות את הדברים שגרמו לו, לדעתו. במקום קרוב לראש הרשימה הוא הציב את הטנטון שהציק לו מרגע שהתעורר מהתרדמת. סביר להניח שהטנטון הזה התחיל שבועיים קודם לכן, כששלוש יריות נורו לעברו בחדר קטן מטווח אפס כמעט.
הצליל הבלתי פוסק באוזניו (שלדברי מומחה אף-אוזן-גרון לא היה בכלל צליל, אלא אנומליה עצבית שהמוח מפרש בטעות כצליל) היה קשה לתיאור. הטון היה גבוה, העוצמה נמוכה והגוון המוזיקלי הזכיר שריקה חרישית. התופעה היתה שכיחה למדי בקרב נגני רוק ושועלי קרבות, אבל מבחינה אנטומית היא היתה מסתורית ולמעט מקרים בודדים שבהם נעלמה מעצמה, בדרך כלל לא ניתנה לריפוי. "למען האמת, אדוני הבלש," סיכם הרופא, "בהתחשב במה שעברת, בהתחשב בטראומה ובתרדמת, אם בסוף יצאת מזה רק עם צלצול קל באוזניים, יש לך מזל גדול."
עם המסקנה הזאת דייב לא יכול היה להתווכח, אבל היא לא עזרה לו להתרגל ליללה החלושה שעטפה אותו כשהכול מסביב היה שקט. הבעיה העיקרית היתה בלילה. מה שנשמע באור יום כמו שריקה לא מזיקה של קומקום בחדר מרוחק, הפך בחשיכה לנוכחות מאיימת, לאווירה קרה, מתכתית, שסגרה עליו.
ובנוסף היו לו חלומות – חלומות קלאוסטרופוביים שהזכירו לו את מה שעבר עליו בבית החולים, זיכרונות מהגבס המגביל שלא אפשר לו להזיז את הזרוע, קשיי הנשימה שלו – חלומות שהותירו בו תחושת בהלה למשך דקות ארוכות אחרי שהתעורר.
עדיין היתה לו נקודה של חוסר תחושה בזרוע הימנית, קרוב למקום שבו הקליע הראשון ריסק את העצם בשורש כף היד. הוא בדק את הנקודה הזאת בתדירות גדולה, לפעמים מדי שעה, בתקווה שחוסר התחושה יתחיל להתפוגג – או בימים עגומים יותר, בחשש שמא הוא מתפשט. מדי פעם תקף אותו כאב דוקרני לא צפוי בצד הגוף, במקום שבו חלף דרכו הקליע השני. והיה גם עקצוץ שהופיע ונעלם לסירוגין – כמו גירוי עמיד לגירודים – במרכז קו השיער, היכן שהקליע השלישי סדק לו את הגולגולת.
אבל תופעת הלוואי של הפציעה שהציקה לו אולי יותר מכול היתה הצורך התמידי להיות עכשיו חמוש. בעבר הוא נשא נשק במסגרת תפקידו במשטרה כי כך דרשו הנהלים. בניגוד לרוב השוטרים הוא לא חיבב כלי נשק. וכשהוא נפרד מהמחלקה, אחרי עשרים וחמש שנות שירות, הוא השאיר מאחור יחד עם תג הבלש המוזהב גם את הצורך לשאת נשק.
עד שהוא נורה.
ומאז, בכל בוקר בשעה שהתלבש, הפריט האחרון שחגר על עצמו היה נרתיק הקרסול ובתוכו אקדח ברטה 32. הוא שנא את הצורך הרגשי שלו באקדח. הוא שנא את השינוי שהתחולל בו והוליד בו את הצורך שהפריט הארור הזה יהיה איתו תמיד. הוא קיווה שהצורך הזה יפחת בהדרגה, אבל בינתיים זה לא קרה.
ובנוסף לכל הדברים האלה, נראה לו שבשבועות האחרונים מדלן מתבוננת בו בדאגה חדשה – לא המבטים החטופים רוויי הפחד והבהלה שהוא ראה בבית החולים, או הבעות התקווה והחרדה שהתחלפו לסירוגין בתחילת תהליך השיקום שלו, אלא משהו שקט ועמוק יותר: פחד כרוני סמוי למחצה, כאילו היא עדה למשהו נורא.
הוא המשיך לעמוד ליד שולחן ארוחת הבוקר וגמר את הקפה בשתי לגימות גדולות. אחר כך הוא לקח את הספל לכיור והניח למים החמים למלא אותו. הוא שמע את מדלן מנקה את ארגז הצרכים של החתול בחדר הכביסה שבהמשך המסדרון. החתול הצטרף לאחרונה למשפחתם ביוזמתה של מדלן. גרני תהה מדוע. האם כדי לעודד אותו? לערב אותו בחייו של יצור אחר שאינו הוא? אם כן, זה לא הצליח. הוא לא התעניין בחתול בדיוק כפי שלא התעניין בשום דבר אחר.
"אני הולך להתקלח," הוא הכריז.
הוא שמע את מדלן מחדר הכביסה, אומרת משהו שנשמע כמו "טוב". הוא לא היה בטוח שזה מה שאמרה אבל לא נראה לו שיש טעם לשאול. הוא נכנס למקלחת ופתח את ברז המים החמים.
המקלחת הארוכה והמהבילה – רסס ממריץ שניתז על גבו דקה אחרי דקה, מבסיס הצוואר ומטה ועד לבסיס עמוד השדרה, מרפה שרירים, מרחיב נימים, מטהר הכרה וסינוסים – עוררה בו תחושת רווחה נפלאה וזמנית גם יחד.
עד שהוא התלבש וחזר אל דלתות הזכוכית הגדולות, תחושת אי-נוחות מורטת עצבים כבר שבה והשתלטה עליו. מדלן היתה עכשיו בחוץ, בחצר המרוצפת. מעבר לחצר נפרש חלק קטן מהאחו, שאחרי שנתיים של כיסוח תכוף התחיל לדמות למדשאה. מדלן, במעיל עבודה מאריג גס, מכנסי טרנינג כתומים ומגפי גומי ירוקים, התקדמה לאורך שולי המשטח המרוצף, נעצה בהתלהבות את חפירה במרווחים של חמישה-עשר סנטימטרים, יצרה תיחום ברור ותלשה שורשים מסיגי גבול של עשבים שוטים. היא נתנה בו מבט שתחילה נראתה בו הזמנה להצטרף לפרויקט ואחר כך אכזבה מחוסר רצונו הבולט לעשות זאת.
הוא התרגז, הסיט את מבטו בכוונה והניח לו לנדוד על פני המדרון אל הטרקטור הירוק שחנה ליד האסם.
היא עקבה אחר מבטו. "רציתי לשאול, תוכל אולי ליישר עם הטרקטור את החריצים?"
"החריצים?"
"איפה שאנחנו מחנים את המכוניות."
"בטח…" הוא אמר בהיסוס. "למה לא."
"זה לא חייב להיות בדיוק כרגע."
"המממ." כל שרידי שלוות המקלחת נמוגו עכשיו כשמחשבותיו נהדפו לבעיה מוזרה בטרקטור שהוא גילה לפני חודש ובדרך כלל הצליח לסלק ממחשבותיו – למעט ברגעים הפרנואידיים, שבהם הוציאה אותו מדעתו.
מדלן נראתה כאילו היא בוחנת אותו. היא חייכה, הניחה את האת ופסעה לכיוון הדלת הצדדית, מן הסתם כדי שתוכל לחלוץ את המגפיים בחדר הכביסה לפני שתיכנס למטבח.
הוא נשם נשימה עמוקה, נעץ מבט בטרקטור ותהה בפעם העשרים מה קרה לבלם שנתקע באופן מסתורי. וכאילו בתזמון זדוני, בא ענן כהה והסתיר את השמש. נדמה היה שהאביב הגיע ומיד חלף לו.

ג'ון וֶרדוֹן, לשעבר איש פרסום, הוא אחד מסופרי המתח האמריקאים המצליחים בעולם.

הספרים שכתב בסדרת החקירות של דייב גרני תורגמו לשפות רבות והיו לרבי-מכר בעולם וגם בישראל.

X