תמימות אבודה | לרכישה באינדיבוק
תמימות אבודה

תמימות אבודה

שנת הוצאה: 02/2016
מס' עמודים: 60
איך תרצ/י את הספר שלך?
- 9.90
- 9.90

״אני רוצה לזעוק. לבכות אל השמים שפעם היו כחולים אבל עכשיו דוהים אל מול עיניי. אני רוצה לבכות עד שהכאב יעלם, עד שזכר הנגיעה שלך יתפוגג מעורי והצריבה של שפתיך תיעלם. אני רוצה לשכוח את הרגע שבו אפשרתי לך לעשות לי את זה."

כשליאן ברק חוזרת הביתה אחרי שמונה שנים היא נפגשת עם כל הפחדים שהדחיקה במשך חייה. הפצעים עדיין פתוחים והקולות בראש מהדהדים. אם כל זה לא מספיק כדי לערער את הקרקע הדקה שהיא מתהלכת עליה פגישה בלתי צפויה עם אהבת חייה מפילה אחד אח את אבני החומה שליאן עמלה כדי להציב סביבה כמגן.

"תמימות אבודה" הוא סיפור על קשיים, ההתמודדויות ועל אהבה והכוח שהיא נותנת למי שמאמין בה.

 

עוד על ספר זה

חוות דעת

  1. (בעלים מאומתים):

    כתיבה מהממת ותיאורים מקסימים.. מומלץ.

  2. :

    וואו וואו וואו ועוד פעם וואו

הוסף חוות דעת

זאת הייתה נסיעה ארוכה הביתה, מירושלים לנתניה צריך להחליף לפחות שלושה אוטובוסים, אבל שרדתי את זה בהצלחה. סוף השבוע הראשון שלי בבית מאז גיל ארבע עשרה ואני מרגישה איך הלב שלי עומד על סף קריסה. מה יהיה אם ארגיש זרה? מה יהיה אם הם לא ישמחו שבאתי? מה עם אביב? הוא עדין מדבר עם ניר? המחשבות האלו אוכלות לי את הראש מאז ההלוויה של סבא, שבה הבטחתי לאמא לחזור הביתה ולתמוך בה כמה שאוכל. סבא אומנם נפטר לפני חודשיים, אבל אני אלופה בדחיית הבטחות. זה היה בדיוק ברגע שאלון ניגש אלי, הטלפון שלי צלצל והציל אותי. אם הייתי יודעת שזה מה שהצלצול יבשר, יכול להיות שבכלל לא הייתי עונה. אהבתי את סבא שלי, כמו כל ילדה קטנה שאוהבת מבוגר שמאכיל אותה. אבל לא דיברתי עם סבא כמעט ארבע שנים. כשרק עברתי לפנימייה, בגיל ארבע עשרה, סבא היה נוהג להתקשר. הוא היה מתלונן שהזנחתי אותו, ואיך שעכשיו, כשאני כבר לא שם כדי להעלות את המחזמר היומי שלי, הוא מרגיש בחסרונה של סבתא אפילו יותר. צר לי על סבא, הוא אולי מעולם לא הפגין אהבה, אבל ידעתי שהוא פשוט לא יודע איך. אני לא יודעת למה הוא הפסיק להתקשר. אולי הספיק  לו מהשתיקות שלי, אולי הבין שאני צריכה את השקט שלי ואולי פשוט נמאס לו ממני. ההלוויה הייתה קשה. בגלל זה, כנראה, הצעתי לבוא לישון בבית הוריי. אני מחליטה החלטות מטופשות כשאני כאובה.

והנה אני כאן, עומדת מול הדלת החומה והיוקרתית של משפחת ברק ונוקשת בזהירות.

"פתוח!" אני שומעת את קול אמי והלב שלי רוטט ביחד עם הדמעות, שממלאות את עיניי. אני אוחזת בידית ולוקחת אוויר.

"היי אמא," אני מחייכת בביישנות, האצבעות שלי מתחככות זו בזו, בזמן שעיניי מחפשות כל מקום אחר להביט בו מלבד באישה שעומדת מולי. "ליאן, כמה את יפה!" אמא מיד עוזבת את הבישולים ומתקרבת  אלי בידיים פתוחות לפני שהיא מוחצת את עצמה אלי. אני מחבקת אותה בחזרה, הלב שלי מוריד לחץ, אבל לא לגמרי.

"איזו יפה את," היא מרימה את ראשה אלי ובוחנת את פניי. אמא שלי אישה יפיפייה, ולמזלי ירשתי את תווי פניה ואת גזרתה, אבל הגובה הגיע מאבא שלי. אני מתנשאת לגובה מטר שבעים ואחת והיא לא עוברת את המטר שישים. "תודה אמא," אני מחייכת, מנסה לא להסמיק יותר מדי. הלב שלי שוב מעלה הילוך.

"בואי מתוקה, את רוצה לאכול? את בטח רעבה אחרי נסיעה כל כך ארוכה, איך היה?" היא מובילה אותי למטבח ומושיבה אותי על הכיסא, בעודה מגישה לי צלחת עם כל טוב.

"זה לא אוכל לשישי?" אני שואלת, האצבעות שלי עדיין מתחככות זו בזו ומסרבות להרפות.  "שטויות, הבת שלי מגיעה לישון בבית פעם בשמונה שנים, שאני לא אתן לה את הטוב ביותר?" היא מלטפת את הכתפיים שלי ומביטה בי בעיניים המחייכות שלה.

"איך האוכל? טעים?" אני לוקחת את הביס הראשון ומיד מהנהנת בראשי ומחייכת. "כן? יופי, תאכלי." החיוך שלה לא נמחק, ואני מרגישה לא נעים, כי אני הרבה יותר לחוצה משמחה. "את רוצה לשתות משהו?" "לא, תודה." "למה לא?" היא פותחת את המקרר ומוציאה את המשקה המוגז האהוב עלי. "הנה, קחי." היא ממלאה את אחת מהכוסות שעל השיש ומגישה לי. "תודה." אני מחייכת ולוגמת.

"איך הייתה הנסיעה?" היא סוף-סוף מתיישבת מולי. "בסדר," אני מחייכת. "הכל היה בסדר." אני משחקת עם האוכל ומרגישה את העיניים של אמא נעוצות בי, אבל אני לא יכולה לאכול עכשיו, הבטן שלי עושה סלטות באוויר מבחילה ולחץ ועצבים. אני אפילו לא יודעת למה אני עצבנית.

"את בטח עייפה, את רוצה לנוח? ניקיתי את החדר שלך והחלפתי למצעים שאת אוהבת."  "כן, תודה." אני כמעט פורצת בדמעות אבל אז משתלטת על עצמי ומכריחה את גופי להירגע. למה אני כל כך הורמונאלית? בדרך כלל, הכול בסדר איתי, למה הבית הזה מעלה כל כך את מפלס הרגישות שלי? אמא ואני עולות במדרגות ועם כל צעד אני מרגישה את ארוחת הבוקר עולה. למה חזרתי לכאן?

"בבקשה מותק, אני לא אשגע אותך יותר מדי היום, כבר מאוחר ואת מותשת. הטלוויזיה עובדת כרגיל, אם את צריכה משהו תקראי לי." היא ניגשת לחבק אותי שוב, אבל הפעם לוקח לי זמן להבין את מה קורה ולחבק אותה בחזרה. "לילה טוב אמא, תודה רבה." אנחנו מתנתקות והיא סוגרת את הדלת. לא תיארתי לעצמי שהחדר לא השתנה, אפילו לא קצת, מאז שעזבתי. כשביקרתי פה לפני חודשיים לא נכנסתי הביתה, אפילו לא התקרבתי לרחוב, הגעתי להלוויה ועזבתי. ובהלוויה היה קל יותר מאשר בין ארבעת הקירות הלבנים והשקטים האלה. בהלוויה איבדתי את סבא, כאן איבדתי את עצמי.

אני פותחת את העיניים במהירות ומנסה להבין איפה אני, התמונה מיד מתבהרת לי ואני לוקחת אוויר. אני בבית הוריי. בחדר הישן שלי.

"היא ישנה, אל תעיר אותה!" אני שומעת את קולה של אמי מהקומה התחתונה. "הילדה שלי חזרה הביתה, אני לא מאמין." הצעדים של אבא מתקרבים ואני יכולה להרגיש את השרירים שלי קופאים כשהוא פותח את הדלת. "היי אבא," אני לוחשת. "מתוקה." הוא מתיישב במהירות על המזרן ומושך את ראשי אל החזה שלו. הרעיון שאבא יושב על המיטה שלי גורמת לי בחילה ואני ממהרת להינתק ולקום.

"מה קורה?" אני שואלת וגם הוא קם. "מה קורה אתי? מה קורה אתך? למה לא אמרת לי אתמול שאת מגיעה? הייתי בא מוקדם יותר הביתה." "אני מצטערת," אני מאלצת את עצמי לחייך. מה עכשיו?

"אביב יודע שאת פה?" "לא." "זה לא בסדר, את יודעת שהוא תמיד דואג לך, אני אתקשר אליו והוא יבוא. תרדי למטה בינתיים, תשטפי פנים ותאכלי משהו." אבא אומר ואני מבצעת. אני לא יודעת מה אביב יחשוב כשיראה אותי, האם יתאכזב שאחותו בת העשרים ושתיים עדיין לבד? או שיבין את הנסיבות?

"איך ישנת?" אמא מעירה אותי ממחשבותיי. "בסדר, בסדר גמור. תודה." אמא מחייכת ואני מחייכת בחזרה. הדלת נפתחת רבע שעה אחרי שאני מסיימת לאכול את ארוחת הבוקר, בדיוק כשאני מדברת עם אמא על הלימודים. אביב עומד שם, עם השיער הארוך שלו והעיניים הכחולות והיפות שלו. הוא מביט בי, סוקר את גופי ואז את עיניי. לא מחייך, אפילו לא מתרגש. הוא לוקח נשימה ורק אז פותח את הפה.

"ליאן," "היי אביב," "מה את עושה פה?" "בהלוויה של סבא הבטחתי לאמא לבוא." "אה." שקט מביך משתלט על הבית לכמה רגעים קצרים, עד שאמא מחליטה להשתלט על העניינים. "אתה רוצה לאכול משהו?" "לא אמא, תודה. באתי בשביל ליאן." הוא מביט בי. נסעת ארבעים דקות רק כדי לראות אותי? "אבל אני צריך ללכת," "כבר ללכת? בוא שב, תאכל משהו." אמא לא מרוצה מהמפגש הנורמלי הראשון שלי ושל אחי מאז הפנימייה, אני מרגישה את זה בקולה.

אביב אומנם נהג לבוא לבקר אותי בחודשיים הראשונים בפנימייה, אבל כשהבגרויות התחילו ללחוץ עליו, הזמן הפך לכלי חשוב להצלחה ואני לא התכוונתי להיות זו שמונעת ממנו להצליח. אז ביקשתי ממנו להפסיק לבוא, והוא הפסיק. העיניים של אביב לא זזות ממני ואני יודעת שהוא מחכה לתגובה שלי, אני רוצה שיישאר אבל לא בטוחה שאני יכולה לבקש את זה, לא אחרי שלפני שש שנים ביקשתי ממנו לעזוב. אני קמה וניגשת לחבק אותו, הראש שלי נשען על החזה שלו ואני מריחה את ריח הגוף הנעים שלו.

אני לא לוחשת לו להישאר, למרות שאני מאוד רוצה, אבל אני יודעת שהוא נשאר כשהידיים שלו מוחצות את גופי אל גופו. הוא התגעגע אליי. גם אם לא אמר דבר, גם אם לא התקשר, גם אם לא חזר אחרי שהבגרויות נגמרו.

תמימות אבודה הוא ספר הביכורים של גלי קלש.

X