תמונות של בשר | לרכישה באינדיבוק
תמונות של בשר

תמונות של בשר

שנת הוצאה: 2014
מס' עמודים: 135
איך תרצ/י את הספר שלך?
- 65
בספרו החדש מביא בפנינו דרור בורשטיין  "תמונות של בשר": ציורים שמציגים טבע דומם המתאר חיות מתות, כלואות או סובלות בדרכים אחרות מיד האדם; ציורים שבהם היחס אל בעלי חיים, ולכן גם ההתבוננות בציור, הם שערורייה. בלשון בהירה הפונה אל העין והלב מתבונן בורשטיין ברגישות בתמונות, פסלים וצילומים של חיות ממגוון תרבויות ושפות – ציד אריות, סחר תרנגולות בהולנד, קופים כלואים בלונדון, דגים, חתולים, כלבים, נמרים, אפילו עיני חגב מוגדלות, מאירופה וסין וישראל וממסופוטמיה הקדומה.  בין פרקי הספר משובצים שירי חיות מאת משוררים כדוגמת דליה רביקוביץ', סירקה טורקה, ודוד פוגל.
הספר תמונות של בשר מעלה אמירות נוקבות על אחריות אנושית, סולידריות ומשמעותם של המוות, הסבל והאמנות.
הספר מציע העשרה תרבותית, אמנותית וספרותית לשיח הצמחונות והטבעונות המתפתח בישראל, כמו גם מבט חדש ואקטיביסטי על אמנות שיעניין את אוהבי האמנות וביקורת-האמנות.

 

עוד על ספר זה

חוות דעת

אין עדיין חוות דעת.

היה הראשון לכתוב סקירה “תמונות של בשר”

בקרוב…

מתוך הפרק השישי: החמור והנמר

 

 

 

גוסטב דורה

 

גוסטב דורה, איור למהדורה מאוירת של דון קיחוטה, תחריט, 1863.

 

 

 

מרבית התמונות בספר זה מציגות בשר שנעשה לו עוול: בשר שהיה חי אך נלכד והומת. בפרק זה ובבא אחריו, כמו בשני הפרקים האחרונים, אתמקד בתפיסה ציורית שונה של יחסים בין אדם וחיה. הפעם ענייננו בחמור. זהו חמורו של סנצ'ו פנסה, עוזרו של דון קיחוטה, גיבורי הרומן מאת מיגל דה סרוונטס מראשית המאה ה-17.[1] התמונה שלפנינו הוכנה בידי האמן הצרפתי גוסטב דורה למהדורה המאוירת של הספר, שראתה אור בשנת 1863.

 

האיור מתייחס לאפיזודה בחלק השני של הרומן. סנצ'ו מתמנה למושל של אי, ולאחר מספר ימים הוא מתעייף ממלאכת השיפוט הכרוכה בכך, נוטש את משׂרתו וחוזר אל חמורו. וכך מספר סרוונטס:

 

משהגיע [סנצ'ו אל החמור] חיבקוֹ, נישקוֹ על מצחו, ואמר לו, לא בלי דמעות בעיניו: "בוא אלי, חברי ורֵעי, שותפי לסבל ולצרות. כמה מאושרים היו השעות, הימים והשנים שבהם הייתי מסתובב אתך ולא היו לי שום מחשבות ודאגות חוץ מלהטליא את הרִתמה שלך ולהזין את הגוף הקטן שלך. אבל אחרי שעזבתי אותך וטיפסתי על מגדל השאפתנות והיוהרה, נכנסו לי לנשמה אלף בעיות, אלף טִרְחוֹת וארבעת-אלפים אסונות".[2]

 

 

 

התחריט שלפנינו מציג את הרגע הפשוט הזה. סנצ'ו מחבק את ראשו של החמור: מעט קרוב יותר אלינו אנו מבחינים בפינה של אבוס עשוי קרשי עץ, והוא מלא באספסת. אנו מביטים בתמונה מקרוב מאוד, כאילו היינו נשענים על האבוס ויכולים להריח את ריח המספוא. הקִרבה הזו שבין האדם והבהמה היא נושא התמונה. דורה מקרב את הצופה אל רגע הקִרבה הזה.

 

התמונות שמציגות בשר כמזון, מבוססות לא על קרבה אלא על ריחוק, למעשה ריחוק אינסופי, בין האדם לבין הבהמה. זה בלט במיוחד בציורו של גויא: הכבש המבותר נמצא בתוך חושך שאין לו סוף, מתבונן מתחומו של המוות, למרות שהוא מונח על דלפקו של הקצב, בהישג יד. ההפרדה הזו, שאצל גויא היא מהדהדת וקודרת, יכולה להימצא בכל מרכול ועל כל שולחן סעודה. תעשיית המזון נוקטת שיטות שונות ומשונות כדי להפריד בין היצור החי ובין המוצר הנאכל. למשל, על ידי הבישול וההגשה, אריזות מסחריות ועיבודי מזון; השניצל הוא דוגמה טובה לכך: זהו נתח בשר המחופש ללחמנייה, עטוף פירורי לחם.

 

דורה מהפך את המוסכמה הזו על ראשה בשני אופנים. באופן הגלוי, ביטול המרחק מתגלה בחיבוק. האדם מחבק את החיה. באופן הפחות גלוי, דורה יוצר מערך של זיקות בין האדם לבין החמור, ובעצם הוא מטמיע את את החיבוק בפרטי הפרטים של התמונה.

 

נתבונן בפיו של החמור. הפה פתוח מעט, וכמעט אפשר לקרוא בו צל של חיוך מאושר על המפגש עם סנצ'ו. קצת שמאלה מן הפה הזה דורה צייר קפל, ואולי כיס, בחולצתו של סנצ'ו. הכיס הזה נוגע כמעט בפיו של החמור, והוא מצויר כזהה כמעט לפיו של החמור. במילים אחרות, מגופו של סנצ'ו, מבגדו, עולה פה של בהמה. והפה הזה סמוך, כמעט נושק, לפיה של הבהמה. לא רק שסנצ'ו, מבחינה סמלית, נושק לחמור, כיס חולצתו הופך אותו לחמורי. אין זו נשיקה של אדם למשהו זר, אלא נשיקה של אדם-חמור לחמור אנושי.

 

החמור מטה לסנצ'ו אוזן. הוא זוקף את אוזנו הימנית, והאוזן קולטת את כל ראשו ואת קול בכיו של סנצ'ו. אפשר כמעט לראות את האוזן הזו כאוזנו של סנצ'ו, ומכל מקום, אוזנו של סנצ'ו קרובה מאוד לאוזנו של החמור. על מצחו של האדם יש צורות בהירות הדומות למדי לצורת אוזני החמור. ופיו של סנצ'ו, הפעור בבכי, יכול להיראות כעין הימנית, הלא נראית בציור, של החמור.

 

יד שמאל של סנצ'ו מונחת על קודקודו של החמור. ההבדל בינה ובין יד ימינו, הקרובה אלינו, מדבר בעד עצמו: בעוד שיד ימין מצוירת בתבנית אנטומית מוכרת הרי שמיד שמאל של סנצ'ו נראות בעיקר שתי אצבעות, שבגלל כיפופן נדמות כקצרות. יד זו מצוירת כמעט כטלף. שיערו של סנצ'ו גזוז כמעט כפרוות הראש של החמור, וחגורתו של סנצ'ו, שמתחילה כחגורה רגילה, ממשיכה לכיוון ימין ונבלעת באזור אפלולי שמאחורי האבוס, ולמעשה כמו מחברת את החמור ואת בעל החגורה.

 

מכלול הפרטים הללו יוצרים מפגש בין אדם וחמור, שבו לא רק נפגשים יצורים נבדלים אחרי פרידה. עצם ההבדל בין היצורים מוטל בספק. המפגש ביניהם הופך אותם לספק שניים, ספק אחד. כאילו מעוצמת החיבוק הם מחלחלים זה אל זה. האספסת, למרות שהיא יבשה, נדמית כעולה ופורחת מן האבוס לכיוונם של האדם והחמור, כמו מכוח המפגש הנדיר.

 

מובן שרגש כזה של קרבה שוויונית שעל סף האחדות מוציא כל אפשרות של ניצול או של צריכה של החיה בידי האדם. אם כי יש לציין שברומן של סרוונטס, בניגוד לאיור של דורה, רגע השוויון והבכי הזה חולף. סנצ'ו עולה ורוכב על החמור מיד לאחר המפגש, וההיררכיה ביניהם חוזרת. החיבוק הזה גם לא מפריע לסנצ'ו, בהמשך הספר, לאכול חיות אחרות. מבחינה זו דורה, שמתאר רגע קפוא אחד, יכול להיות אידילי יותר מסרוונטס. קריאת הרומן לאור האיור תדגיש עד כמה רגעים כאלו הם נדירים וחולפים. רגע ההתגלות של סנצ'ו כמו לקוח מהפסוק שכבר נזכר מספר קהלת (ג, כא): "מִי יוֹדֵעַ רוּחַ בְּנֵי הָאָדָם הָעֹלָה הִיא לְמָעְלָה וְרוּחַ הַבְּהֵמָה הַיֹּרֶדֶת הִיא לְמַטָּה לָאָרֶץ". אבל ברגע שלאחר מכן, ה'למעלה' וה'למטה', הרוכב והנרכב, מתייצבים בהתאם למקובל.

 

בכיו של סנצ'ו בציור הוא בכי תמרורים. בעוד שסרוונטס מתאר את הבכי בלשון המעטה – "לא בלי דמעות בעיניו" – סנצ'ו של דורה ממרר בבכי. מהיכן בא הבכי הגדול הזה, שלא היה קיים ככל הנראה בתודעתו של סרוונטס? אני יכול רק לשער שדורה אִפשר אותו, חולל אותו, ככל הנראה מתוך חוויותיו בעולם המודרני ומתוך מה שידע וחש ביחס לבעלי החיים בעולם העירוני והמתועש של המאה ה-19.

 

 

 



[1] מיגל דה סרוואנטס סאוידרה, דון קיחוטה דה לה מאנצ'ה, תרגמו מספרדית ביאטריס סקרויסקי-לנדאו ולואיס לנדאו, הספרייה החדשה 1994.

[2] שם, עמ' 304-305.

דרור בורשטיין הוא סופר, ומרצה לספרות. עורך כתב העת לשירה "הליקון".  בין ספריו: אבנר ברנר (2003), הרוצחים (2006), קרוב (2009), נתניה (2010), אחות שמש (2012) וספר העיון שאלות בספרות (2013).

 

X