תל אביב | לרכישה באינדיבוק
תל אביב

תל אביב

שנת הוצאה: 12/2012
מס' עמודים: 256
איך תרצ/י את הספר שלך?
- 68
- 39

שיחת טלפון מפתיעה גוררת בעל כורחו את פאבל היים, הלוא הוא רפאל היימליך, עיתונאי יהודי מתבולל, אל מסע הרה גורל בזמן ובמרחב: מחייו הנוחים בפולין, הריכוז היהודי הגדול ביותר בעולם במאה העשרים ואחת, אל עיר הולדתו של אביו, תל אביב הנטושה והחרבה ברובה. שותפיו למסע הם האב מוכה הזִקנה, כדורסלן עבר אגדי, והרשי צוברי, חברו השנון, הילד התימני הראשון של השטעטל שגדל להיות פוליטיקאי חרדי ציני, חובב ממון ונשים. כשהם מגיעים סוף-סוף לארץ המובטחת והמקוללת, מוצא בה רפאל אהבה גורלית וסוד סודק מוסכמות ומשחרר כאחד.

תל אביב הוא רומן שגיבוריו מובלים ביד נועזת, המתחקה אחר נפתולי היחסים בין בנים לאבותיהם ואחר חיבוטי הזהות היהודית הגברית בין גוף לרוח. זהו סיפור מסע וסיפור התבגרות מאוחרת גם יחד, המתרחש על בסיס היסטוריה חלופית של העם היהודי, שלפיה לא התרחשה מעולם השואה והציונות כָּשלה, ומבקש לקחת את קוראיו לעיר שנעשתה מחלום, ושמא תשוב ותיעשה חלום. הנס הזה מתאפשר בעזרת כתיבתו העל-היסטורית ושפתו מרובת הרבדים והייחודית של יאיר חסדיאל, המערבלת לשון קודש נצחית ועברית עכשווית.

עוד על ספר זה

חוות דעת

אין עדיין חוות דעת.

היה הראשון לכתוב סקירה “תל אביב”

תמונה ראשונה

 

א.

 

דמייני לך את גוו של האיש היהודי היושב ליד השולחן בחדרו בפולין לבוש בלבניו בלבד. הגֵו כפוף, מאומץ, מתקשת אל כריות אצבעות הרגליים שלו המסומרות לרצפה הקרה. קרסוליו של הגבר נוֹקשים זה בזה, את החדר מחוויר רק מסך המחשב שבו הוא כותב, מסכת פניו מלובנת במחשבותיו. דמייני אותי יושב שם, ימים ושבועות לאחר שחזרתי מארץ ישראל, ומנסה ללדת משפטים בעברית מתוך רעד ברכי.

 

כשאני כותב אני מקפיד ללבוש את אותם הלבנים שכיבסת לי שם וייבשת על הגג מול הים. אז אני חש כאילו אני לובש את אצבעותייך שקיפלו אותם בזריזות, ואת הרוח שפרעה את שערך על הגג ונחבטה בעצמות לחייך והבריקה את עינייך, ואת זרועותייך שמשכו אותם מן המכונה וכשהנפת אותן נמתחו בתי השחי שלך לצמד גֵבֵי סלע, ואת הליכתך הזקופה בדירה הקטנה, בטוחה כמו נזירה שהאל נענה לתפילתה.

 

ואם הייתי צופה מראשית דבר אל אחריתו, עוד חודשים קודם לאותה נסיעה, כשנדדתי בפולין מרופא לרופא, את חותם מה שיארע בין שנינו לאחר זמן בתל אביב, האם הייתי מתאבן שם? או שמא נטרפתי כבר אז באדוות דבר וידעתי בתוך תוכי שהמסעות המשותפים הללו — הזמן הארוך ביותר שבילינו אבי ואני יחדיו מאז עזב לפני עשרים ושש שנים באותה מעילת נפש — אינם נתיבות אכזב, אלא מין חוגת אבן בקֶלַע לפני הירי?

 

הרי כשהיטלטלנו אבי ואני יחדיו בין הרופאים, נרקחו העיר והזמן עבורנו כסחרחרה של חדרי המתנה, תאים־תאים דחוסים של מצבורי טרדה אנושית, מדיפים את יקושי הגוף, מוגהים באור פלואורסנט מבהיק המשקף את איסטיס בלואי הנימים של כפות ידיו השמוטות על משענות הכיסא. לכל אחד מהרופאים בראתי סיפור מעט שונה, בוזז פרטים מתיאורי מקרים שקראתי בפורומים באינטרנט, סולל את נתיבי העלילה בהתאם לנחשי שרירי הפנים של המטפל. בתוכי חששתי שהם יחשפו את ההונאה, את הכחש, את התחבולה, אבל הם באופן קבוע, כולם ללא יוצא מן הכלל, רופאי משפחה, רופאים מומחים, אחיות, טכנאי רנטגן, מזכירות רפואיות, נהגי מוניות, נערי מעלית, שגו באבחנה הראשונית. הם היו בטוחים שאני בן מסור ורגיש לזקן הקיפח הדבוק לכיסא הגלגלים כמו אטריית ענק עבשה. רופאה אחת, בעלת עיני ראי קטנות ודאגניות, אפילו סככה לרגע כף יד חמה על כף ידי על מנת לנחם אותי בשעה שתיניתי עמה ברגש תסמינים מזויפים. "זה בסדר, סינקה, זה בסדר," היא לאטה. מצאתי את מגעה נעים.

 

מודה אני היום לפנייך, רות, שבאותה עת מצאתי רווחה גם בהזדקקותו לכיסא הגלגלים. כך דחיתי אותו מלפני, הובלתי אותו מעלי מבלי שהייתי צריך להביט בו מעבר לעורפו, אף לא לשוחח עמו. הצדקתי את עצמי שחרית, מנחה וערבית. אני לא בדאי, אני מספר סיפורים שתכליתם נשגבת, אני מעלה עלילות לאמת, שהרי רק אני ידעתי שמשטה הוא בכולם, שרודה הוא בנו, שלמצער הזִקנה, שהוא נוהג בה כאילו היא מכלה את מוחו, אינה עבורו אותה פולשת ברברית ידועה לשמצה שמכירים הרופאים, אלא גזֵרה ברורה וּמסודרת שמכוח צייתנותו המכעיסה כלפיה הוא מכין לעצמו בכל בוקר, עם מכונת הגילוח ומסרק השפם, רשימה מפורטת של דברים שינשל מזיכרונו באותו היום.

 

כי כשאבי ואני היינו ממתינים לרופאים הוא היה שותק או ממלמל בזעף ואני הייתי נגרף בחישובים, נתונים סטטיסטיים לטור הבא שלי בעיתון, ממוצעים של זמני המתנה מצטברים, זוויות צליפת אגלי הגשם בחלונות, המרווחים שבין הדהודי הקרקושים של גלגלי החשמליות, ופתע היה דורש ביידיש, "אני רוצה הביתה." ופעם, כשאחד הרופאים שאל אותו לשמו, ענה בעברית, "מה, אתה חושב שאני לא יודע מי אני? אני הרי הנכד של ב"ש היימליך, קלישאות, חותמות קאוצ'וק, שלטי נחושתה, שבלונות, מונוגרמות, חותמות לסבון, וכל מעשה חריטה וגליפה בכסף, בזהב ובכל מתכת, דרך יפו־תל אביב 49, פינת כיכר המושבות, נוסד בארץ ישראל, תרפ"א." לא אחת כשנשאל לכתובת מגוריו השיב ללא היסוס, "רחוב ענתבי 3, תל אביב," ואז, לא אכחד ממך, נתקעקע בשרי בקרבי מזיכרון אותה חותמת יתומה של ילדותי. לפעמים גירד את גומת שפמו הזהוב באצבע פשוטה וקצף והאשים: "הגויים הדרעקערס לא רואים שהמלאכי חבלה לוקחים לי את כל הזיכרונות שלי!" גם אותי הפליל בשיתוף פעולה איתם, עם המלאכים או עם הרופאים, לא תמיד הבנתי. התלונן בפניהם על חטאַי הדתיים, מונה אותם אחד לאחד או מסתפק בקטרוג כללי, "בן סורר ומורה, רק גונב מאבא שלו בשר ויין. הבן שלי רוצה לגנוב לי את כל העולם הבא." ההתעלסות הפומבית המחודשת שלו עם הפילגש העזובה, הבלה והעלובה של מחצית חייו הראשונה, היהדות, הביכה אותי יותר מכול.

 

והרשי, חבר ילדותי, היחיד שהמשיך והתריס כלפי: "רפי, מאך מיר א טויבע, הרי זה הסיפור הכי עתיק שאתה מספר לעצמך."

 

ב.

 

אכן, למעלה מעשרים שנה לאחר אירועי הבר־מצווה האומללים שלי, חשתי גם כאן אחר זמן ששוב שב נחמיה היימליך לפרשת חיי כגוף שאבדה ממנו הרוח, ומעניש אותי על בחירותי. כי זאת דעי, רות, לפני שבאה אותה שיחת טלפון שפצתה עבור אבי ועבורי את מסענו המשותף, כבר חשבתי שכך ניפטר כשיגיע זמנו, בהבלגה, מתוך איזה מין שותפות גורל נכאה של אנשים שכבר הובסו בקרב ההבנה מי הם ומה הם, כל אחד בשביל עצמו, והאחד בשביל האחר, שירושת יחסינו תהא כדומייה שבה חולפות זו על פני זו שתי ספינות מתים הנסחפות לאִטן בים ערפילי.

 

והיום שבו באה אותה שיחת טלפון הרי היה משוח כבר משחריתו במועקה סמיכה, בשל אותו מעשה ייאוש שתיכננתי לבצע בצהריו על מנת להשיב לב קתרינה אלי, וכשהתעוררתי נדמו לי הצריחים הירקרקים־אפרפרים של כנסיית יוסף הקדוש הנשקפים מחלון חדר השינה כמו מקורים של גוזלים רעבים הצורחים לשווא אל המרומים, וכמעט יכלתי לדמיין את קתרינה עדיין ישנה שם על בטנה, כפי שהיתה מוטלת שם בכל בוקר עד לפני חודשים מספר, בטרם פרידתנו, פשוטת איברים על המיטה הזוגית, רגליה השקופות השריריות מחותלות בשמיכה, עלעלים זהובים של שערה מושלכים על פניה, שרשרת הצלב המחודד המוכספת כרוכה ומהודקת סביב הצוואר, ודד אחד מפוטם, גבשושיתו החומה שקועה ככפתור הדבקה של זרוע תמנון, גולש חלקית החוצה מתחת לגוף.

 

התור למרפאת פוריות הגבר של דוקטור ז'לינסקי היה קבוע לי לשעה שתיים בצהריים. באותו המקום ובאותה השעה יועמד אוני הגברי למשפט הרפואה המודרנית. שם יפקדו את הזרעים, וימנו את רמת חומציותם, וימודו את נפחם, ויחשבו את תנועתם, וישומו את ערכם. שמא מאוחר מדי. לפני שנתיים, עת פרשה מקריירת משחק הכדורסל הפעילה שלה, דרשה קתרינה להעמיד לנו צאצא, וכיוון שכעבור חודשים מספר לא עלו יפה תוכניותיה להתעבר ממני, דחקה בי במשך כשנה להתייצב לדיון ההוכחות הזה ולהפליל את פוריותי. ובכל פעם קבעתי תור, שמועדו מרוחק ככל האפשר, וביטלתי אותו בתואנה אחרת. פעם בעילה של מיחושים גופניים, ופעם בעילה של שכחה מחמת הטרדה, והרשי הצליף בי בחושיו המושחזים שאני מחיש במורך לבי את קץ היחסים עם קתרינה. תדיר התרה בי שעל שום פחדנותי בחרתי לחיות עם מה שלא יהיה אף פעם שלי, ולחלום על שלי, במקום דרך גברים בעולם, שחיים עם מה ששלהם וחולמים על מה שלא יהיה אף פעם שלהם, ומִתחילה דרש, "איזו זוגיות יעילה יכולה היתה להיות לכם. גישמאקט. אתה שחקן של מספרים והיא שחקנית כדורסל, היא רק צריכה לספק לך קליעות, ואתה רק צריך לזייף לה קצת סטטיסטיקות, ושניכם מרוצים, א גאנץ יור פריילאך." אבל אני הרי אינני מעגל עובדות, דין נקודה כדין מאה, כך אני יודע שגובהה מטר שמונים ואחד סנטימטר, ומשקלה שבעים וחמישה קילוגרם. היא שיחקה בארבע מאות ארבעים ואחד משחקים במדי ויסלה קראקוב. זכתה בחמש אליפויות, שישה גביעים, ופעמיים בתואר מלכת הסלים. ממוצע הנקודות שלה בליגה הפולנית הוא 16.4. ברוב העונות שלה קלעה 34.2 אחוז מעבר לקו השלוש, כבר שנתיים שהיא פרשנית בערוץ הספורט, בשנה האחרונה שלנו שכבנו 4.9 פעמים בחודש, אבל היא אף פעם לא גמרה מחדירה. הרשי טען תמיד שאולי פורקן החדירה מנוגד לתפיסת העולם של מי שנבחרה במהלך הקריירה שלה ארבע פעמים לחמישיית ההגנה של הליגה הפולנית בכדורסל, וגם ציקצק בשפתיו ומחה על כך שהיא מתעקשת לחתום יחסים אוראליים ביריקת מיליוני ילדים יהודים מתים אל תוך ממחטות נייר. בחצי השנה האחרונה, מאז עזבה אותי, אנחנו מנהלים בממוצע 2.7 שיחות בשבוע שמשכן הממוצע כשבע דקות. אנחנו מדברים על ספורט ועל עבודה ומרכלים על מכרים משותפים. הרשי מקונן על פליטת חורבן אהבתנו. הוא טוען שיש לנו קשר גברי מצוין.

 

לכן, עכשיו אני עדיין נאחז בצנצנת הפלסטיק הממתינה לי במרפאה לפוריות כמו טובע נואש בעריסת קש, רעיון עוועים נושף בי כבר כמה שבועות, שאם אוכיח לה את רצינות כוונות זרעי, תשיב אלי רוח תשוקתה, רעיון המצחק ומתעלל בי.

 

"אוט אזוי, אז זה הסיפור שאתה מספר עכשיו לעצמך, שאם תבוא אליה עם תעודת כשרות של הבד"ץ גאליציה לזרע שלך היא תחזור אליך?" הרשי מגחך.

 

"אתה אמרת שהיא זרקה אותי בגלל שהייתי פסיבי."

 

"וחשבת מה יקרה אם ימצאו בבדיקה שהזרע שלך גם פסיבי?" הוא עולז. "טוב, לזה דווקא יש לי פתרון."

 

"מה?"

 

"לרמות בבחינה."

 

"מה זה לרמות בבחינה?" אני מזדעק, "מה? אנחנו בתלמוד תורה 'תורת אמת' באקוועלט? זו בדיקה רפואית של מכון מוסמך."

 

"אהה," הוא פורט כדרכו על זעמי. "כל העולם כולו אקוועלט אחד גדול, והעיקר לא לפחד כלל. מה היה בתלמוד התורה? אני העתקתי ממך. עכשיו תעתיק ממני."

 

"מה אתה זומם?" אני נחרד. כשהוא נשטף עורמה, פאותיו החסידיות מזדקרות מולי כשני עדים.

 

"פה אני התלמיד המצטיין. שבעה ילדים. פה," הוא חובט על בליטת מכנסיו, "זה מחנה האימון של נבחרת אלופי אירופה בשחיית חצוצרות, מיליוני מארק שפיצים תימנים קטנים עם זונגאלאך במקום שפמים. אנחנו באים ביחד. אתה לוקח את המבחנה שלך, הולך לכיוון חדר הפורנוגרפיה הרפואית. בדרך אתה מגניב לי את המבחנה לכיס של המעיל, אתה נכנס פנימה, נאנח איזה כמה דקות כאילו אתה בדרך לגמור על איזה צילום של שיקסע עם שני קרפאטלאך כמו שאתה אוהב, אוי, אוי, אוי, אוי, ויי, אוי ויי, גם אני הולך לשירותים, מפנטז על האחות, עושה במבחנה, שנינו יוצאים, אני מגניב לך את המבחנה חזרה, געניקט."

 

"כן, ואף אחד לא ישים לב?" כרגיל אני מפרה את הרעיון, במקום לעקר אותו מלכתחילה.

 

"אתה חושב שהמיקרוסקופ שלהם יודע או רוצה בכלל להבדיל בין זרע יהודי אחד למשנהו? מבחינתם בונדיסטים, פולקיסטים, אגודניקים, מתפלוננים, הכול אותו דבר, אם רק היו יכולים, אם הקדוש ברוך הוא לא היה מצילנו מידם בכל דור ודור, כמו שעשה בדור הקודם להיטלר יימח שמו וזכרו, הם היו מנגבים את כולנו בממחטה וזורקים לפח של אירופה בתנועת יד מנומסת," הוא ממשיל את תנופת הזרוע.

 

"הבנתי, ובוא נגיד שהיא חוזרת אלי בגלל זה, כמה זמן אחר כך אתה חושב שאני אצליח לבסס את הזוגיות שלנו על השקר הזה?"

 

"רפי, התחביב המשותף החשוב ביותר לקשר זוגי הוא רמאויות קטנות."

 

רק לו אני מרשה לקרוא לי רפי. אפילו אבי כבר קורא לי שנים בשמי החדש, הנכון.

 

משכך נאנחתי והשבתי להרשי: "נראה, אודיע לך כשאסע לשם."

 

"שוין, תודיע, אבל רק אם אתה הולך עם זה עד הסוף, אני לא מגיע להחזיק לך את היד השנייה בזמן שאתה עושה את זה."

 

"אני עושה את זה עם שתי ידיים."

 

"סוטה."

 

ג.

 

וכשכבר באה אותה שיחת טלפון מפתיעה הייתי באמצע הדרכת סיור בוקר של אדריכלות יהודית בסמטאות קאז'ימייז', אותה פרנסת פנאי שמצאתי לעצמי כנופך לעבודה בעיתון, ביצור אשר הדף במעט את קטרוגי אמי על הפסדן של שנות לימודי המרובות לתואר ראשון ושני בפקולטה לארכיטקטורה של הפוליטכניקה קראקובסקה. ועמדנו מלכת בקרנו הדרומית של רחוב שירוקה, ברחבה מרוצפת אבן, אני ועדה של מטיילים שאיגדה בעיקר גמלאים פולנים סמוקי פנים וגם צעירה בהירה אחת, לא נאה במיוחד, שכותרות שדיה התחדדו לעברי מתחת לאריג השחור שלבשה כמו שיני הצריחים של הבאזיליקה על שם מריה הקדושה, וכדי לנחם עצמי מפני הבאות הירהרתי באפשרות לפנטז עליה במעבדת הפוריות כשאדוש בזכרותי. הערפל שאפף את הרחוב נחתם בניחוחות מופקרים של מאפה טרי בהשגחת בד"ץ גאליציה מחנות סמוכה, ואני יריתי באוויר חִצי עלילה בין הילולת החיים של המקום הזה לבין שואתה של הארץ שבה נולד אבי, וסיפרתי למטיילים שלולא כל אותם מאורעות שהנם מרבד חייך שם, לולא ההתנקשות בחייו של אדולף היטלר בסוף שנת 1935 בידי אוטו כהן מ"ברית חיילי החזית היהודים", ולולא החלטת בית הלורדים והפרלמנט הבריטי ב־1936 כי לפיכך היהודים אינם מצויים עוד במצב של פליטות, ולכן ניתן לאמץ את הצעת ממשלת בריטניה להקים בפלשתינה מועצה מחוקקת בהתאם להמלצות הספר הלבן של לורד פספילד, היינו ייצוג יחסי במועצה המחוקקת לכל קבוצה אתנית בהתאם לגודלה והגבלות על העלייה היהודית ועל רכישת קרקעות על ידי יהודים, ולולא פרעות תרצ"ו־תש"ח, מהומות הדמים הבלתי מוכרעות בין היהודים והערבים שנמשכו בפלשתינה כשתים־עשרה שנים עד שהמעצמות הגדולות, ארצות הברית ובריטניה, החליטו להתערב וכרתו ב־1948 ברית עם הממלכה ההאשמית של ירדן כי תירש גם את עבר הירדן המערבי ותשלוט גם בפלשתינה, ולולא שיבת רוב העולים היהודים מארצות אירופה לארצות מוצאם מחמת המהומות ושיברון הפרנסה, וכליית האגדה של ריבונות יהודית, ולולא סטאלין האיום שהניח לאירופה והתקדם בכיבושיו אל אסיה, ולולא שגשוגה הכלכלי המדהים של פולין בשנות הארבעים והחמישים, ובהתחשב בהגירה של חלק מיהודיה עוד קודם לכן לארצות הברית של אמריקה — אולי היה המקום הזה היום רק אנדרטה או מוזיאון המתעד את תפארת העבר של הקהילה היהודית הגדולה בעולם, זו ששבע מאות שנה של קיום יציב כבר הקנו אפילו לשמה הלועזי את המשמעות העברית "פה־לן־יה".

 

והוריתי להם: "אני רוצה שכולכם תסתובבו ותסתכלו על הבניין הזה, עם הלבנים האדומות. זהו ה'אלט־שול', בית הכנסת היהודי העתיק ביותר בפולין." וכך התאפשר לי להגניב מבט גם על קשתות הישבן של הצעירה לפני שפתחתי והרציתי להם על גלגוליו האדריכליים של בית הכנסת, מהקמתו במאה הארבע־עשרה בסגנון גותי מובהק הכולל אולם תפילה מלבני דו־אגפי מכוסה קמרון בעל שש צלעות שתי וערב, ועד לשיפוץ בעל האופי הניאו־רנסנסי מהמאה העשרים, ותיבלתי הסברַי בכמה אגדות הקשורות לבית הכנסת הישן, אשר אחת מהן גורסת כי מעשה הבריאה של שניים מהפמוטים העתיקים המצויים בבית הכנסת יסודו בהיתוך שתי חרבותיו המקושטות בראשי נשר של המלך קאז'ימייז' הגדול.

 

אחר כך נשאתי אותם על כנפי המעשיות אל הזירה המרכזית של הרחוב ושיעבדתי אותם במספרים. הצבתי אותם מול השער מעוטר האריות של בית הכנסת של הרמ"א, זה שהפך בשנים האחרונות, עם התפרצות האוכלוסין האורתודוקסית בקראקוב, לקומפלקס שטיבלאך מסואב של עשרות מניינים בפס רחב מהיר. ולאחר שבידחתי את דעתם בהלצה הקבועה על כך שעוד מעט ייתלה על השער לוח המראות ונחיתות של תפילות, ביארתי להם את מהומת החיים היהודיים הנעשנת שם. את המסילות ההיסטוריות והדתיות והחברתיות שעליהן דוהרים הטנדרים המרופטים נחרני האגזוז של הסעות ילדי החיידרים בין המוני האגודניקים הנפוצים מפתח בית הכנסת אל הכיכר, בידם האחת שקיות טלית ותפילין ובשנייה הם מצמידים למֶלֶל פיהם טלפונים סלולריים משוכללים שצווחותיהם בוקעות שערי שמים. מניתי תאריכי מאורעות ופרעות ותפניות העלילות, את שיעור הפריון במגזר היהודי האגודניקי בפולין, שהגיע בשנת אלפיים ועשר ל־4.9 ילדים למשפחה, יותר מפי שלושה מהממוצע הארצי, את גיל הנישואים הנמוך, הבעיות החברתיות, התרפים שמוצפנים תחת ההיאחזות באל, וגם את התרומה ההיסטורית האדירה של כור העשייה המפייח הזה לתל"ג של פולין — כלֵי החשיבה והניתוח והלימוד שנופחו בתוך כבשן המחשבה היהודית־פולנית הזאת במשך מאות שנים, עד שהוציאה מתוכה מפריצת תקופת ההשכלה הכללית ועד עתה עשרים ושבעה חתני פרס נובל יהודים־פולנים, בכימיה ובפיזיקה וברפואה ובמתמטיקה ובספרות. ובתוך דקות כבר מילאתי עבורם את הכיכר במתרסים על גבי מתרסים של נתונים. כדי להרחיק כרגיל את עדותי מעצמי ומעמי, כדי לערל את קיומי שם. הרי זה שנים שאין אני מהלך במשעולים הללו ללא חישוק של קבוצת תיירים, ללא גדוד מרגמות של מספרים. לא רציתי להפקיר עצמי למשיסת ההרהורים — האם גם אני נראיתי פעם כך, האם לכל אחד מהעוללים האלה בטנדרים יש אבא שצועד עם שקית טלית ביד — אבל לא פעם אחת מעדתי שם אל תוך תהום זיכרון הטלית של אבא שלי. אני בן חמש או שש והחזן קורא "כהנים" והם משיבים לו במקהלה, ואני עוצם עיני ונצמד לרגליים הארוכות, והוא פושט את קפלי טלית החברבורות הארוכה שלו, המקיפה את כל העולם, מעל כתפיו הנישאות, ומענן בה על שנינו, והזמן נשמט אל ראשיתו והיקום מתאהל כולו, כל שאונו מצטמצם לצלילי הברכה הנישאים מקצה אחד של בית הכנסת לקצהו האחר ולוחכים כגלים את יריעות הצמר, וכל ריחותיו מתמצים להבל גופו של אבא שלי ולאדוות נשימותיו ולדופק לבו, ולניחוחות הבלועים בסיבי האריג, ריחות טשולנט מקידושים, וזיעה גברית, ודמעות ימים נוראים. כך הייתי מתברך, שתוק פה ועיניים, כמו תינוק ברחמם החמים והמוגן של אלוהים ואב, וכשיעזוב יותיר אותי חשוף מול מועל ידי הכהנים, זר ועירום בין כל פרודות האבות והילדים. ואולי בשל כך, כשעזבתי את הישיבה הגדולה של חכמי לובלין בגיל עשרים והגעתי לקראקוב לצורך לימודי האקדמיים, מצאתי שם כיפות לרוב, כיפות הטורקיז והזהב של קפלת זיגמונד שעל גבעת הוואבל המלכותית, כיפת הקופולה האפורה על ראש מסדר הלבנים האדומות של כנסיית פטר ופול הקדושים, הכיפה הירקרקה של כנסיית אדלברט שברינק, הכיפה המדושאת, מעוטרת המשעולים הלבנים, של סוללת האנדרטה לזכר גיבור המרד תדיאוש קושצ'ושקו המתנשאת מתוך החומות הכתומות של המצודה האוסטרית, יפעת הקשת בענן כשהיא מחפה בשלל צבעים על תלמי המים המפרפרים של תכלת הוויסלה, ואת הכיפה שלי הסרתי, את כיפת הבד היהודית התלושה, המיותמת ממבנה וממסד, הנעדרת כמעט ממשות פיזית, תחילה מתוך תואנה פנימית שגרסה שלא יהיה זה נכון לבלוט במראה היהודי כבר ביום הראשון ללימודים באוניברסיטה הגויית המפורסמת, אבל מרגע שהודח באמתלה זו זקיף כובד הראש, גברו הלחצים והעומסים של הכרך המודרני התוסס, מרובה הצלמים הנוכרים הזוהרים, על קרום הקרקפת היהודי הפרוץ והחשוף, ומוחי נסדק ונפשק, והחלתי מחלל את הקודש, ומקדש את החול, דש בעקבי בסמטאותיה היפות של העיר עבֵרות קטנות, ועברות בינוניות, ועברות גדולות, ודש בלסתותי במסעדותיה את הפיירקאצ'בניק, אותו מאפה שחום משוח בחמאה מזוקקת וממולא בבשר קצוץ, ואת המרקים מדושני תפוחי האדמה, והביצים הקשות, ונקניקי הזגריסקה והשמנת הכפרית, ומחשבתי ניגפה בפני פיתוי הספק, וזהות עֲבָרי נעשתה מין מצולת רפאים. וכשהכרתי את קתרינה לפני שמונה שנים, השתמשתי בערלותה כעור חדש על פנַי, מין מסכת זהות חדשה של נורמליות אירופית, ואפילו שם חדש מצאתי לי, קיצרתי את שם המשפחה שלי להגה פחות יהודי, וחרזתי את שמי הפרטי עם מצודת עירי החדשה.

 

ואז, שנים אחר כך, באמצע אותו סיור בוקר, זימזם ורטט הטלפון הסלולרי שלי בתוך כיס המכנסיים, וחזר ושנה עד שביקשתי סליחה מחברי הקבוצה, כי חשבתי שאולי הרשי מבקש לקדם את קנוניית הזרע שלו, ועדיין לא ידעתי מה אענה לו, ושלפתי את הטלפון וגיליתי מספר בלתי מוכר על הצג, וקיבלתי את השיחה ופתחתי ב"הלו". וקול מבוגר של אישה שאל ברעד: "זה מר רפאל היימליך?"

 

ורציתי לסכור ולהשיב, "זה מר פאבל היים," אבל נשתתקתי לרגע אחד או שניים. "פעם קראו לי ככה," נכנעתי לבסוף, וקו הטלפון הוצף מיד במין יידיש מבעבעת. "אני מצטערת. אני לא ידעתי למי להתקשר, אחותך הרי בארץ ישראל…" קולה היה מבוהל, מרוצץ.

 

"מי מדברת בבקשה?"

 

"זו המבשלת של אבא שלך."

 

"מי?" השתוממתי.

 

"המבשלת של אבא שלך. וגם שכנה."

 

ממתי יש לאבא שלי מבשלת? ממתי הוא מקיים יחסי שכנות? מידת תגרנות עלתה בי. "גם שכנה וגם מבשלת. מה את מבשלת לו?" הקשיתי.

 

"אני מבשלת לו כשר, ויש בעיה."

 

ממתי אבא שלי אוכל כשר? בטני התהפכה.

 

"מה? הוא לא גמר מהצלחת?" היתלתי ברגשותי.

 

"הוא לא קם."

 

"לא קם?"

 

"ישב ליד השולחן ולא קם."

 

"אולי האוכל הכשר שלך עד כדי כך טעים."

 

"לא, הוא באמת לא קם, כאילו הרגליים שלו חטפו שיתוק. געוואלדיק. לקחנו אותו לבית חולים היהודי."

 

"ומה הוא אומר?"

 

"הוא אומר שהוא רואה מלאכים בשלושה צבעים."

 

וכבר שבעה חודשים שלא ביקרתי בדירה הקטנה ברחוב ברוסקה בלודז', ובוודאי שבועות חלפו משיחתנו הטלפונית האחרונה, ולמרות שלא הבנתי את כל מה שאמרה, או לא רציתי להבין, נחבטתי בעוצם שריונן של המילים "שיתוק" ו"בית חולים", וידעתי שאני חייב לצאת את קראקוב ולנסוע לשם, ועשיתי קפנדרייה בסיור שאיש לא הרגיש בה, ונפרדתי מהתיירים, והתקשרתי ליאנוש.

 

קודם הנחתי לו להגיר מוגלה מתוך כיבי האיבה העצמית המיושנת. הפעם הוא עלז על סופו של פרנץ זילנהייל, כוכב תוכנית הריאליטי היהודי הנשי המוחצן שהצליח לגרום שייכתבו באתרי האינטרנט תגובות כמו "חבל שגמרו את היטלר כבר בהתחלה". הנחתי שבזמן שהוא מדבר איתי הוא בוודאי שועט כהרגלו במסדרון וכולם מסתגרים בחדרים. יאנוש קנעפל, העורך שלי, הוא בן שישים, אבל עדיין מנהל את רוב שיחות הטלפון שלו תוך התרוצצות בפרוזדורי המשרד, כשהסיגר שבין אצבעותיו זורה אפר אירופי משובח על השטיחים המזוהמים. הנשמה שלו היא נשמה של מלכת יופי לשעבר, אהבת הפעלתנות הטבועה בה אינה משגיחה כלל בכרסתנות גופו, ודוחקת את הבשר העבה למאוצים נִסיים, מטלטלי סיפוני שומן, שתוצאתם נחשרת ברסיסי זיעה על מצחו האדמדם, רצוע השיער השחור הדליל, של העיתונאי הוותיק המתבולל, שונא הדיאטות והיהדות, שתפיסת הבריאות העצמית שלו מסתכמת באמרה, "אם אמות, יהיה פחות יהודי בעולם".

 

"עכשיו כל הבכיינים היהודים יגידו שזאת הדחה של אנטישמיות," הוא רוטן עכשיו באוזני, "ואני אומר לך שהוא בכלל לא עף מפני שהוא יהודי, אלא מפני שהוא התנהג שם בבית כמו יהודי." "תשמע," אני משיב לו, "אני לא יודע אם הרגנו את ישו, אבל די ברור לי היום שלא סימסנו לו." וכשצחוקו החלוד מתפורר, אני מנצל את ההזדמנות ומודיע לו שלא אגיע היום, ומבטיח לו עד מחר את טור הסיכום הסטטיסטי השבועי. בלילה בוודאי אבזוק אבקת סוכר של מילים שנונות על ההישג העונתי המסתמן של יאן יאגלה מפרוקום־סופוט שהיה לשחקן הראשון בליגה הפולנית מעל לגובה שני מטרים ועשרה סנטימטרים שהגיע לארבעים וחמישה אחוזים עונתיים בקליעות מעבר לקשת השלוש.

 

לאחר שהסתיימה השיחה מצאתי עצמי בגפי, מכותר בין שורות כותלי הלבנים האדומות של סמטאות קאז'ימייז', ונשימתי נעשתה גבישים־גבישים וכרזות היידיש שלחו אמרות מתקלפות לעברי כמו זרועות חיוורות של מומיות, והתקשרתי גם לקתרינה וסיפרתי לה על אבי, ושמא בשל חיבתה היתרה אליו, היתה נימתה דאוגה ורכה מכרגיל, אבל לבסוף לא עצרה מלפקוד: "נו, מה אתה מחכה? אתה חייב לנסוע אליו." והתקשרתי גם להרשי, והוא התלוצץ: "נו, לבוא להזריע? שתדע לך שכבר כמה ימים שכל בוקר אני עושה לנבחרת שלי אימונים מיוחדים." וסיפרתי לו והרצין וביקש שאם אצטרך שם דבר בבית החולים היהודי אודיע לו, שהרי קורי השפעתו הפוליטית מתוחים לכל אורכה ורוחבה של פולין היהודית, ומיהרתי לתחנת הרכבת, אבל הרכבת התאחרה, ומעט שמחתי על כך, וישבתי על ספסל מחוץ לתחנה, בלדת רוק אפוקליפטית על אהבה במלחמת העולם השנייה התחרחרה מרדיו של איזו מכונית, וממטרות המדשאה זימזמו כלהבי מטוסי קרב ישנים, ורוח עילעלה בדפיו של איזה ספר שנשכח פתוח על ספסל סמוך, ונצרכתי לנקבַי וספרתי תשעה פתיתים של נייר טואלט שנפרשו על ידי במדויק על מושב האסלה בשירותים הציבוריים, והגיתי עד כמה אנו נואשים לקנות לעצמנו מקום בעולם, עד שמצע גזירים מנייר הטואלט הציבורי נתפס בהרף תודעה כנחלתנו הפרטית, וקניתי לי שקית כעכים שכולם אוכלו על ידי באותה שיטתיות מדוקדקת, וברכבת פקדתי עשרות עמודי חשמל שרָצו ורדפו זה אחר זה בקול שקשוק, וניסיתי להתעטף בצחוקן החמים של נערות שישבו מאחורי, אך הוא נשר ממני.

 

הרי הכרתי את סדר יומו הקבוע של אבי, את פולחני בדידותו זה עשרות שנים, את שוויון אורחותינו, את תהומות משלי התורשה המשפחתית, ולא יכולתי שלא לדמיין את יקיצתו אותו בוקר לקול שאון צינורות הבניין הישנים המגרגרים ומייללים תחת מכבש הזִרמה כחתולי חצר מיוחמים, ואיך כשהתעורר ודאי מצא את אגרופו הימני קמוץ ואת לסתותיו קפוצות בכבדות עד כדי שחיקת שיניים, והשתהה וניסה להיזכר אם חלם בטרם הקיץ איזה חלום שגרם לו להתכווץ כך. אבל למרות שבדרך כלל יקיצה חטופה מקילה על תחיית החלום, הפעם לא עלתה בידו ופיו היה מר והוא ניכש בציפורן אצבעו הימנית מעט ריר מן השן הקדמית, הצמידה לנחיריו וריחרח את באישותו, ושלח יד מגששת, והרכיב את משקפיו על אפו. וכשדישדש במסדרון לעבר דלת הכניסה בראש שמוט ובלוע מכייח, ראה מהחלון כיצד מפציע בוקר מאובך, נעדר שמש, כאילו הותיר הלילה אחריו בלכתו רק הפרשה חיוורת, במקום שיזריח יום חדש, והידס ופתח את הדלת בתחתוניו, משתחווה ל"גאזטה פולסקה" שעל מרבד רצפת חדר המדרגות, משחיח את כל שני המטרים וחמשת הסנטימטרים המתבלים שלו, עד שמתוך מערות תחתוני הבוקסר שלו נוטפים שקי אשכיו כסלים רכים, ואסף את הגיליון אליו ביד חולמנית שתיחחה קודם לכן בקרומי עיניו, ומשהגיף את הדלת בחזרה, חילץ מהעיתון את חלק הספורט, מן המטלות הגבריות היומיות הקשות ביותר, שילוב מתסכל של מוח ואצבעות מנומנמים ומזימה זדונית של בית הדפוס המצפין אותו בסבך הדפים, והתכנס בשירותים כדי לקרוא אותו בניחותא. ואחר שהתפנה והתעדכן בתוצאות המשחקים, פנה לאמבטיה, מירק את נקבוביות עור פניו והדיח צחנת לועו ואחר כך התגלח וקצץ את שפמו, והוביל שלוש אצבעות יד שמאל על כרי השפם כדי לחוש אם נותרו בהם שכחה ועוללות, ורפרוף כריות האצבעות על התפר שבין הזיפים המעקצצים לבין הפסגה התפוחה של שפתו העליונה העביר בו פרפור זעיר של עונג, וכששב לחדר השינה לבש חולצת כפתורים חומה ומכנסי צמר חומים משובצים, ענב עניבת פסים חומה וענד לה סיכה מוכספת ועליה לוגו הקונצרן המשפחתי "סנדיק" שבו עבד כל חייו, לבש מעל לחולצה ולעניבה אפודת כפתורים דבשית דקה, גרב גרביים חומים מחורצים ונעל את נעליו השחורות. אחר הלך למטבח, פתח את מקלט הרדיו, שלף סכין חדה ממגירת הסכו"ם, התיישב ליד השולחן, בורר פירות מטנא קש שניצב עליו, תפוז, תפוח, אפרסק ובננה, והחל ודאי בנתיחת הבוקר הקבועה שלו. קודם קטם במדויק את עטרת התפוז, אחר שירטט בסכינו על קליפתו שני חתכים היקפיים ארוכים החוצים אותה לארבעה חלקים. אז מדד את החלקים וביצע בדיוק באמצעם עוד שני שסעים מעגליים המפצלים את הקליפה לשמונה רצועות. את התפוח קילף בנשל ארוך ומסתלסל, את האפרסק פילח לקוביות, ואחר קילף את הבננה וביקע אותה משפתי נקב ראשה לשלוש אצבעות בשרניות.

 

אחר כך, בבית החולים, תספר לי המבשלת המכשירה, הגברת בוימל, שכשנכנסה בצהרי אותו היום לביתו תוך שימוש במפתח שהשאיר לה, ובהיותה בטוחה שאין הוא מצוי שם בהעדר כל מענה לנקישותיה, מצאה אותו שפוף על אותו כיסא בעיניים מועמות, והפירות אכולים ופשטם מוטל לפניו בקליפות מחומצנות כתמים חומים. כף יד אחת שלו עדיין היתה מהודקת סביב קת הסכין ואילו אצבע אחת של ידו השנייה בחשה בשקערורית המשופמת שמעל פיו, לא מתוך עונג אלא באופן כפוי, מאוים. האוויר בדירה היה דחוס, והוא זימזם לעומתה, בקול פלצות ובהגייה חסידית שבה התחנך בינקותו, את השיר הישן שמילותיו לקוחות מתוך ההקדמה לתפילת שמונה־עשרה של שחרית: "רם, רם, רם ונישא, גדול, גדול, גדול ונורא, משפיל גאים עדי ארץ, משפיל גאים עדי ארץ, מגביה שפלים עדי מרום."

 

ואז, בבית החולים, לאחר שראיתיה לראשונה ושחה לי במילותיה את כל מה שקרה שם, יכלתי להמחיז בראשי גם את המבשלת המופתעת, פאתה הנוכרית ממורטת על ראשה הדואב מרוב דאגה עמומה. לדמיין איך כששמעה את אבי שר נותרה על עומדה, אומדת את המצב, מגושמת בהשתאותה, שקיות האוכל שנשאה עמה תלויות על אמתה כגולמי זחלים, ואז שאלה: "הכול בסדר, מר היימליך?" ואבא שלי רק המשיך בהמהומו המבועת, והיא, שהבחינה כי הוא לופת בנוקשות את סכין ארוחת פירות השחר הקבועה שלו, הקשתה שוב: "ממתי אתה יושב פה ככה?" ושוב לא נענתה. בניסיון אחרון להשיב את סדרי עולם כבראשית היא התעלמה מתגובתו המוזרה, הפנתה אליו את גבה, והתעסקה שחוחה במשך כמה דקות בארגון המזון שהביאה לו במקרר, קארטופעל סלט, קציץ בשר, שלישקלאך ולפתן ירוקת של חבושים.

 

כשהפנתה לרגע אחד ראשה אליו, גילתה שמבטו נעוץ בישבנה הנפרש מולו, נבהלה, ונחפזה לדחוף את שארית המזון למקרר, ולהתיישב אל השולחן תוך שהיא מותחת את אמרות מלבושיה הצנועים והארוכים כדי לכסות על גופה המתעבה.

 

"מר היימליך, אתה רוצה לאכול משהו?" מתחה גם את מילותיה כדי לכסות על מבוכתה, גורפת באצבעותיה אבק שולחן.

 

הוא הביט בה בעיניים מרצדות, ואז לָאט וזיגג את המילים הבאות בנימה ידענית: "את שומעת? ראיתי מלאכים בשלושה צבעים. שחור, אדום ולבן."

 

שבועות אחר כך תהגג אחותי צילה, באחת משיחות הרדיו הרבות שלה, בתוכנית "פתחון פה — מקשיבים למאזינים" של יענקל גייסינוביץ', בין השעות שלוש לארבע אחר הצהריים ברדיו היידישאי של פולין, את הדברים הבאים בפרכוס מילים אופייני:

 

"מה זאת אומרת? גברת בוימל סיפרה לי איך ממש ראתה מלאכים מתיישבים לו על הזרועות ולא נותנים לו לקום, ואבא שלי, שהמון־המון שנים התרחק מאוד, באמת התרחק מאוד, ראה גם את המלאכים האלה ופתאום הוא הבין שכשאלוקים אומר למישהו לשבת, הוא לא יכול יותר לקום. פשוט לא יכול יותר לקום."

 

אני, לעומת זאת, הבנתי מסיפורה של המבשלת שנשמתה של הגברת בוימל פרחה ממנה באותו רגע כמלאך, ושבה אליה רק כשהבינה שהקשיש נטוע בכיסאו באופן שיש בו יותר חשש לשלומו מאשר לשלומה, והזעיקה את בעלה שהזמין את האמבולנס היהודי המייבב.

 

וכשנכנסתי לאחר ארבע שעות אל בית החולים היהודי בלודז', חלפתי על פני ישישה גרומה ששרקה מילים לעומתי בפה מרושש משיניים, תוך שהיא נוקשת אצבעותיה ברקתה: "פארשטייסט? דער אייבערשטער, דער אייבערשטער איז פארקאלעכט," וחריפות ריחות חומרי החיטוי העומדת שם כמצבת שיש צוננת דיכדכה את רוחי עוד יותר, וחשבתי לעצמי, למה לעזאזל צריך בית חולים יהודי, האם יש ליהודי גוף אחר? בשר אחר? עור אחר? רוח אחרת? ואם תדקרו אותו במחט כדקור חולה גוי, האם לא יזוב דם? ואולי יש ליהודים מחלות אחרות? שמא הבדיל להם אלוקיהם מחלות נבחרות? סרטן סגולה? ואחר כך הם עוד משתוממים על כך שאיזה אנטישמי מקומי התיז על כל הכותל החיצוני של בית החולים את כתובת הגרפיטי האדומה: "יהודים הם מחלה". ואז כמעט שמחתי כשמצאתי אותו באותו חדר, עקוד באינפוזיה לאיזו מיטה קצרה על מידותיו, כמו גוליבר בארץ גמדים לובשי חלוקים לבנים, ומצב רוחו שפיר, ושפמו המפואר מזדהר מתוך עליבות חלוק החולה שלו, וראשו חבוש במין כובע קסקט אפרפר של תינוקות של בית רבן, ומעל ראשו ציור מרוח קיטש של קריעת ים סוף, וכשראה אותי הזדקף מעט והתרונן: "הו, הנה המלאך רפאל," ולא תיקנתי אותו, ואחר כך שתק וחיוכו נחנט כמו דבלה, ושאלתי אותו: "אבא, מה שלומך?" והשיב בפיזור נפש: "הודו להשם כי טוב." ואיוויתי לחקור כיצד נרמס גילוי הראש שלו וכיצד הופקרה קלות החולין שלו, אבל הקשיתי רק: "מה קרה לרגליים שלך?" והשיב לי בנפנוף ידיים מבטל החופן קורטוב זעם: "הרגליים שלי בסדר גמור." והרופא שהסתודד עמי במסדרון אחר כמה דקות הודה: "שמע, עשינו לו כבר כמה בדיקות, עוד מעט נעשה לו גם צילום, בינתיים לא נראה לנו שיש בעיה עם הרגליים שלו, זה כנראה משהו בראש, אבל נשאיר אותו בלילה להשגחה."

 

ולפני שהלכה גוללה בפני המבשלת הגברת בוימל בקפטריה הכשרה גם את כל תוקף יחסיהם האחרונים. איך לפני חודשיים פנה אליה וגילה בפניה את התעוררות חשקו בדת, ואיך, כדי להנציח את שלטונה המתחדש של הכשרות היהודית בבית שהיה עד לא מזמן מפוגל לגמרי, מיהרו שניהם ואספו אל סל את כל הסכו"ם הטרף של אבי מכל מגירות המטבח, וירדו אל הגינה הקדמית, ובמשך מחצית השעה רכנו ונעצו את כל הסכינים והמזלגות באדמה על מנת שיסכו ברגביה כדרישת ההלכה עשרים וארבע שעות וייטהרו, ולעת לילה נקהלו אנשים שעברו ברחוב אל פתח החצר והביטו משתוממים כיצד מצטמחים באדמתה באור הירח הכסוף ערוגות־ערוגות של גבעולי מתכת מנצנצים.

 

ד.

 

קח לך את אביך יחידך והעלהו לעולה על אחד ההרים אשר אראך — ציווה עלי מלך מלכי הזיכרונות. במכון ההדמיה של בית החולים היהודי קרבה מאכלת הקרינה אל גופו הענק הצלוב על שולחן מזבח צילום הרנטגן. ראיתי אז את בשרו כחוש, עורו כמוש, נפול, שקוף, משורג זרדי דם, פיקות ברכיו בולטות ממנו כראשי מסמרים נחלדים. לראשונה מאז ביקורנו המשותף הראשון במקווה הטהרה של העיירה לפני שלושים שנה, ראיתי אותו כמעט עירום, רק אזור צינה לחלציו.

 

המקווה בעיירה היה צפוף והביל בערב יום הכיפורים. אווירו מין קיטור של מזג זיעה גברית ותימורי שליקת הבשר בברכת מי הרותחין, אוויר כמעט מוצק, ניצב כנד תמיד. במבואה כרעו על ברכיהם כמה עבדקנים עטופי מגבת חלציים בלבד, וספגו באנחות ובנשיפות על גבם הסמוק את הצלפות הזרדים שהעניק להם הבלן הננס על מנת למרק את חטאיהם בייסורים ערב יום הדין האיום והנורא.

 

בתוך טרקלין הטבילה, שרצפתו רטובה וחלקלקה כל כך עד שכף הרגל שוחה בצמיגות המגע של ערדלי הגומי, נדחקו והיטלטלו אל מול פני, המתנוססים לפי גובהו של פעוט נמוך קומה בן שבע, עשרות איברי מין זכריים המתנודדים בין המלתחות והמקלחות ובורות הטבילה. כהמון פרצופים נדמו לי אז, מזוקנים כפני בעליהם, מוקפים עטרת תלתלים כהה או בהירה או אדמונית או כסופה ודלילה, והם ערניים כזקיפים או מסוגרים ומציצים כראשי מרמיטות, נוטים ימינה או שמאלה או מגובנים קדימה, סמוקים או חיוורים, תפוחים או דקים, גוצים או תמירים, מבוישים או עזי פנים, חלקים או מרוגים, שמוטים ונוגים או עליזים ומנתרים, צלקות מילתם ונקבי ראשם הבולבוסי מביעים עצב ושמחה ופחד וגאווה ותום וזדון, כתווי פה ועיניים.

 

ובתוך כל נשף השמוקים הכשרים המחוללים בהיכל הטהרה היהודי, דבר אחד ידעתי אל נכון, שאיסור חמור הוא להסתכל באותו מקום, באיברו של אבי, והסבתי פני בכל פעם שקדמת גופו האדיר, הגולייתי כל כך, נחשפה לעיני.

 

ועכשיו נגלתה לרגע אחד ערוותו כשהוסר מן השולחן וראיתי את אשכיו כשני כדורים מתולעים, והסטתי מבטי, ושמעתי אותו מפציר, איני יודע במי: "אני רוצה הביתה," וצליל קולו כתמיד היה מין חריקה עדינה של גבריות דקה, כמו זמזומה הרך של פעולה מדויקת של חרט אמן.

יאיר חסדיאל הוא סופר, תסריטאי, סאטיריקן ומשפטן ישראלי. תל אביב הוא הרומן הראשון שלו. קובץ הסיפורים שלו, הרב של הקרקס, זכה בפרס שר התרבות והמדע לספר ביכורים בשנת 2007.

X