תל אביב לא מחכה לי | לרכישה באינדיבוק
תל אביב לא מחכה לי

תל אביב לא מחכה לי

שנת הוצאה: 2013
מס' עמודים: כ-410
איך תרצ/י את הספר שלך?
- 37
- 37

סיפורה של קרן נעמן, שחלמה להיות הארטדיירקטורית הטובה בעולם.

לאחר שבקשתה להתקבל לבצלאל נדחית קרן לא מוותרת ומגישה בקשה לסיינט מרטין-המכללה ללימודי האמנויות בלונדון. היא מתקבלת ומסיימת בהצטיינות יתרה.

קרן מפתחת קריירה בינלאומית  מזהירה כפרסומאית ונקרעת בין געגועיה לתל אביב לבין הקריירה שלה בלונדון.

זהו סיפור על שאפתנות חסרת מעצורים, על הצלחות וכישלונות ומה שביניהם ועל געגועים עזים. לאהבה, לחברים ולתל אביב.

קרן לוקחת  את הקורא למסע מטלטל ברחובות תל אביב ולונדון, אל מאחורי הקלעים של תעשיית  הפרסום האכזרית, אל נבכי עולם השיווק  והאינטריגות  של שוק האמנות הבינלאומי.

זהו הרומן הרביעי פרי עטו של גינגי פרידמן, מהאבות המייסדים של הפרסום המודרני בארץ.

עוד על ספר זה

חוות דעת

אין עדיין חוות דעת.

היה הראשון לכתוב סקירה “תל אביב לא מחכה לי”

בקרוב…

"היי ענת, מה קורה?"

"כרגיל, יום שישי בערב, ארוחה משפחתית אצל ההורים, עם רועי ליטל וחן, מה כבר יכול לקרות?"

"מה אוכלים?"

"היום יש מרק כרוב חמוץ וקבנוס, שוקי עוף ברוטב שום עם פירה וסלט ירקות קצוץ דק".

"ומה למנה אחרונה?"

"כמו תמיד, ליפתן וטורט אגוזים בציפוי שוקולד. ומה איתך?"

"עכשיו הגעתי הביתה מהעבודה."

"ומה התכניות שלך הערב?"

"אין לי תכניות. אני הרוסה ואני רק חולמת על אמבטיה חמה, אני אכין לי איזה סנדוויץ' מהיר ואצלול למיטה עם הספר שלי".

"מה את קוראת?"

"'מיכאל שלי' של עמוס עוז".

"מה? זה מה זה ישן. לא מצאת משהו עכשווי?"

"זה לא כל כך פשוט למצוא כאן בלונדון ספרים בעברית. נתקלתי בספר הזה במקרה, בשוק פורטבלו בדוכן של ספרים משומשים בשפות זרות. על המקום החלטתי לרכוש אותו. אני לא מבינה איך לא קראתי אותו בארץ". מה אתם עושים הערב?"

"אנחנו מוזמנים לדני ואלה. האמת, הייתי מעדיפה לעשות משהו אחר אבל רועי אומר שכבר סירבנו להם בפעם הקודמת והפעם אנחנו חייבים ללכת, אחרת יתחילו להגיד שאנחנו סנובים ושמאז שאני איתו והוא כזה חשוב לא נאה לו להיפגש עם החברים הישנים שלי. את הרי מכירה את הנשמות הטובות".

"מאוד הייתי שמחה להיפגש עכשיו עם כל החבר'ה".

"את אומרת את זה ממרחק של שנים וקילומטרים אבל אם היית כאן היית מדברת אחרת".

"אולי".

"אבל את יכולה להתנחם בעובדה שאת נוכחת בכל המפגשים שלנו".

"איך נוכחת?"

"תמיד, ללא יוצא מן הכלל, מישהו מזכיר אותך. מדברים על ההצלחה שלך ומתגאים בקרבתנו אלייך, כאילו נגענו בתהילה".

"באמת?! אני לא מאמינה".

הייתי שקועה עמוק בכורסא הירוקה האהובה שכבר מכירה את האחוריים שלי היכרות קרובה ואף יצרה לכבודם מעין גומחה המחכה להם בסבלנות, מקבלת אותם ברצון ועוטפת אותם באהבה וכפות רגלי הדאובות נושמות לרווחה על השולחן הסלוני הנמוך שקניתי בשוק העתיקות בצ'לסי.

דבר ראשון שאני עושה כשאני מגיעה הביתה, אני חולצת את נעלי ויורדת מגובה עשרה סנטימטרים, אל קרקע הפרקט והשטיח הבוכרי הגדול.

את הכורסא שלי רכשתי בליברטי'ס. נכנסתי כדי לחפש וילונות לדירה החדשה ובמקרה לגמרי ראיתי אותה ניצבת בגאון במרכז החדר, בעיצוב האנגלי הקלאסי שלה, מרופדת בקטיפה בגוון עמוק של ירוק בקבוק ונראית כמו כס מלכות הממתין למלכה שלו, מייד אמרתי לה בלבי אני שלך ואת שלי.

כששאלתי למחירה, המוכר היסס מעט ולחש "אחד עשר אלף פאונד".

הגבתי בדיוק כמו שהוא חשש שאגיב. ראשי הסתחרר ועמדתי לאבד את הכרתי.

הוא הזדרז לתמוך בי והושיב אותי, עליה.

"אני רואה שאת רוצה אותה מאוד, אז אני מציע שתשבי עליה, תעשי איתה היכרות בזמן שאבדוק מה אני יכול לעשות בשבילך בעניין המחיר, למרות שאנחנו לא נוהגים לתת הנחות, כידוע לך".

הוא חייך בהתנצלות.

בזמן שהמתנתי לשובו של המוכרן משליחותו הדחופה הספקתי להרגיש את שמרגישה המלכה ביושבה על כסאה, מרוממת מעם ומולכת על ממלכת החופש.

לאחר כרבע שעה חזר הנתין הנאמן מהתייעצותו עם הממונה עליו והודיע לי במאור פנים ובהכנעה "דיברתי ארוכות עם הסופרווייזר שלי ושכנעתי אותו שאין סיכוי שהכורסא הנפלאה הזאת תמצא שידוך הולם יותר ממך, אני שמח לבשר לך שאנחנו נסכים להיפרד ממנה לטובתך תמורת תשעת אלפים וחמש מאות פאונד, בלבד". "קניתי" אמרתי מיד, למרות שידעתי שאצטרך לקחת משכנתא, כדי לעמוד בתשלום. מעולם לא הצטערתי על ההחלטה האימפולסיבית.

ההחלטות הספונטניות שלי, הן תמיד ההחלטות הטובות ביותר.

הסוד הוא לא לשאול אף אחד ולא להתחבט יתר על המידה ופשוט ללכת להיכן שהלב מורה לך.

חפנתי את ספל הקפה החמים בשתי ידי והשקפתי, מבעד לחלון הגדול, על הנוף המרהיב של לונדון בלילה.

ים האורות המנצנצים בכל גווני הצהוב והלבן וכמה הבלחות של אדום וכחול יצר מראה של יצירת אמנות קינטית, מהפנטת. בלילה בהיר רואים מהחלון שלי את האורות של גלגל הענק שבווסטמינסטר, את מגדל הביג בן הזקור, ואת הכיפה המוארת באור נגוהות של קתדרלת סיינט פול המספקת לסביבתה השגחת שמים, כשמעליהם הירח מתנה אהבים עם הכוכבים.

המראה הרליגיוזי רב ההוד הצית בראשי הרהורי כפירה "הו, לונדון היפה, כמה חבל שאת לא תל אביב".

ברקע התנגן לו השיר "רחוב האגס אחד", בפי אהוד בנאי, שאחרי יוסי, הוא הבנאי האהוב עלי.

מעולם לא הצלחתי להסביר לעצמי איך הגעגועים שלו לירושלים של ילדותו הם הגעגועים שלי לתל אביב שלי והתנחמתי בכלל האמנותי הידוע שככל שאתה יותר אישי כך אתה יותר אוניברסלי.

עיני נדדו על פני הדירות המוארות בבניין שממול ועקבתי אחר פיסות החיים הקטנות של השכנים, שהיו עבורי תמונות נעות ממוסגרות בחלונותיהן.

בחלון אחד נראה זוג אנשים בגיל העמידה אוכלים, יחד ולחוד, ארוחת ערב משמימה.

שניהם שקועים בצלחותיהם ואין להם מילה להחליף בינהם.

בחלון אחר, גבר בטרנינג, שרוע על הספה, רגליו מונחות על השולחן שמולו, מעשן סיגריה, מלטף את איזור חלציו ובוהה בטלוויזיה בעוד אשתו עומדת לידו בבגדים תחתונים דהויים ומגהצת.

בחלון שמעל, בחורה צעירה עובדת על חיטוב משמניה בשכיבות סמיכה ותרגילי בטן.

היא עובדת בזה במשרה מלאה כי בכל פעם שאני מציצה עליה היא בעבודה.

ובחלון חדר שינה בקצה הבניין זוג צעיר שקוע בתנוחות אהבה.

החלון שלהם פתוח לרווחה, מזמין את כל השכנים לצפות במעשי אהבתם ולשמוע את נאקות הנאתם כשהם מתריסים בפניהם: תראו איך אנחנו נהנים בזמן שאתם שקועים בשיעמומון חייכם.

במאמץ עילאי, אספתי מהכורסא את תאגיד האיברים המותשים העונה לשם קרן נעמן, פשטתי בלאות את החליפה הלבנה, בדרכי לעבר האמבטיה הגדולה שלי שחיכתה לי, מלאה במים חמים שמעליהם רכבה שכבת קצף ריחני.

אהוד בנאי ליווה אותי ונכנס איתי לאמבטיה דרך הרמקולים שבתקרה.

נשכבתי באמבטיה לכל אורכה, השענתי את הראש על מסעד הראש, נתתי לקצף ללטף את צווארי, עצמתי את עיני וצללתי אל מצולות בדידותי.

לאחר כרבע שעה, המים שהצטננו העירו אותי משרעפי. יצאתי והלכתי ישירות למיטה הגדולה שלי, אותה אני חולקת,

זה זמן רב מדי, עם עצמי. אין מקום בודד יותר ממיטה זוגית קרה וריקה.

לפני שש עשרה שנים, בגיל עשרים ושתיים הגעתי ללונדון ללמוד ארט דיירקשן.

היה זה, אחרי שפנייתי להתקבל לבצלאל נדחתה.

לא אשכח את הרגע בו פתחתי בידיים רועדות ובלב הולם את המעטפה השגרתית הנושאת עליה את הלוגו הסתמי של בצלאל, בצד שמאל למעלה, ללא כל גינוני כבוד.

הייתי בטוחה שבפנים ממתינה לי הודעה חיובית המבשרת את קבלתי ללימודים. צהלתי אלי בשורה. כשקרעתי בפראות את המעטפה וקראתי את המכתב הקצר והלקוני, סירבתי להאמין לכתוב:"ג.נ, צר לנו להודיעך שלא נמצאת מתאימה ללמוד במוסדנו מאחר ואינך עומדת באמות המידה המקצועיות, הנדרשות. אנו מאחלים לך הצלחה בהמשך דרכך". נקפו דקות רבות עד שעיכלתי את גזר הדין. חלום חיי נדון לכליה.

פנייה למכללות אחרות בארץ לא באה בחשבון, מבחינתי.

בו במקום גמלה בלבי ההחלטה: או קיי, אני עוד אראה לכם מה זה.

למה, מי אתם שתגידו לי שאני לא מספיק טובה עבורכם?

החלטתי לפנות לקולג' הכי נחשב בלונדון ולהתקבל אליו, ויהי מה.

התיישבתי וניסחתי מכתב פנייה לבית הספר לאמנויות על שם סיינט מרטין.

הורי שעלו בצעירותם מאנגליה העניקו לי שתי מתנות לחיים:האחת: דרכון אנגלי והשנייה: השפה האנגלית שהייתה שגורה בביתנו.

הדחייה של בצלאל הייתה סטירת לחי צורבת לאגו שלי ובדיעבד התבררה כמעשה החסד הגדול ביותר שהגורל עשה איתי. או שמא כצו ההגליה שלי מארצי. תלוי בנקודת ההשקפה.

אימא ניסתה לשכנע אותי לפנות לויצ"ו חיפה "הוא לא פחות טוב מבצלאל" היא טענה באוזני, נואשות.

אבל אני התעקשתי: אם לא בצלאל אז רק סיינט מרטין.

היו לנו ויכוחים מרים, קולניים, דומעים ואפופי עשן, בנושא.

אימא, שבשום אופן לא רצתה להיפרד ממני ואני חוששת שגם שאלת המחיר הטרידה אותה לא מעט, הטיחה בי"למה את חייבת ללמוד בלונדון? מה רע בויצ"ו?" "כי אני רוצה להיות הארטית הטובה בעולם ואין סיכוי שאני אגיע לזה מויצ"ו" הטחתי בה חזרה."מאיפה הנאפוליוניזם הזה?" היא שאלה אותי בייאוש.

"לא מכם, זה בטוח" הכיתי בה בפרץ של רוע לב, שמעולם לא התחרטתי עליו.

"שום דבר אף פעם לא הספיק לך. בתיכון היית צריכה להיות הכי טובה בבית הספר. לא בכיתה, חס וחלילה,

אלא בבית הספר כולו. היית צריכה להיות לוחמת השייטת הראשונה בעולם ועכשיו הארטית הכי טובה בעולם.

לא פחות ולא יותר".

"כי אני מעדיפה להיות ראש לאריות ולא להסתפק בראש לשועלים" צרחתי את המובן מאליו, מבחינתי.

לאחר יומיים של ויכוחים ומריבות, כשכל אחת מאיתנו מתבצרת בעמדתה וממאנת להיכנע, הכנסתי את אבא לשדה המערכה, כנשק יום הדין. אבא דווקא תמך בי וחולל סערה משפחתית גדולה.

אימא צעקה על אבא בקולה הסדוק, תוך שהיא מדליקה סיגריה בסיגריה "למה אתה תמיד בצד של קרן?

דעתי לא חשובה? מה, יכול להיות שהיא תמיד צודקת ואני תמיד טועה? ומאיפה, לעזאזל תביא את הכסף?

אתה יודע כמה עולה שם שנת לימודים?"

אימא, שעדיין הייתה אישה נאה מאוד וסימני יפי נעוריה השתמרו ושומרו בקנאות ובהשקעה רבה, פניה התעוותו מחרון ועלבון, עיניה הירוקות הצלולות התכסו דוק של זעם והחריצים שלצדי פיה התעמקו והתעקלו.

לא אהבתי אותה כשהסירה את כל ההגנות והרשתה לעצמה להידרדר למצבים האלה. עליה למדתי שאדם שכעסו השתלט עליו איבד את כבודו.

אבא השיב בלהט "אני מצדד בה כי היא יודעת מה היא רוצה. ואם היא החליטה להיות הארטית הטובה בעולם אני האחרון שיעמוד בדרכה. ובקשר לכסף כבר נמצא פתרון, מקסימום נמשכן את הדירה". "על גופתי המתה, אתה תמשכן את הדירה שלנו" אימא נחרה בבוז.

"לא יקום ולא יהיה" וכך זה נמשך, עמוק אל תוך הלילה כשבסוף כל הצעקות והויכוחים היינו שניים נגד אחת והחלטנו, למורת רוחה המופגנת של אימא, שאנסה להתקבל לסיינט מרטין.

מאחורי הדלת המוגפת של חדר השינה שלהם שמעתי את אבא מתרעם על אימא:

"רותי, אני לא מבין אותך, מה, את באמת חושבת שיש לה סיכוי להתקבל לסיינט מרטין, הקולג' הכי יוקרתי באנגליה? ועוד אחרי שבצלאל דחה אותה? אז במקום להילחם מלחמה מיותרת לגמרי, בואי נזרום איתה וניתן לאחרים לעשות לנו את העבודה".

"כן, זה גם מה שאמרת כשהיא הלכה לשייטת ולהפתעתך, היא התקבלה. ומה יהיה אם גם הפעם היא תתקבל?"

"כשנגיע לגשר נעבור אותו".

"חוכמה גדולה. כמו תמיד, אתה פוחד ודוחה את ההחלטות עד שכבר מאוחר מדי".

אחרי ההאשמה הבוטה הזאת השתרר שקט מעבר לקיר וראיתי אותם בדמיוני מסתובבים, מפנים גב זה לזה ונרדמים אל תוך רוגזם.

שבועיים לאחר שנשלח המכתב לסיינט מרטין, הגיע המענה המיוחל: בעוד חודשיים, בתאריך ובשעה הנקובים, וועדת הקבלה תשמח לקבל אותי לראיון אישי ולבחון את תיק העבודות שלי.

רציתי להתקשר מיד אל אימא ולבשר לה את הבשורה אבל במחשבה שנייה החלטתי להתאפק.

השארתי את המכתב על השולחן במטבח, כדי שתראה אותו ברגע שתיכנס הביתה.

אבא ואימא הגיעו יחד הביתה ועיניהם נפלו על המכתב בעת שארבתי לתגובותיהם ליד הכיור, מעמידה פנים שאני עסוקה בהדחת כלים. תגובותיהם המנוגדות, לעולם ייחרתו בזיכרוני.

למראה המכתב, פניה של אימא נתכרכמו ועל פניו של אבא עלה חיוך קטן שלא הצליח לעצור מבעוד מועד.

"מה אתה מחייך?" נזפה בו אימא "אתה יודע מה זה אומר?" "כן. זה אומר שיש לנו בת מוצלחת" השיב אבא בגאווה. "לא." אימא הטיחה בו "זה אומר שתצטרך להיפרד מהבת המוצלחת שלך ומי יודע מתי תזכה לראות אותה.

"זה מה שזה אומר". אימא זיכתה אותו במבט מוכיח והתפוגגה לחדרה. כשנשמעה טריקת הדלת, אבא בא לחבק אותי, העניק לי נשיקה גדולה ולחש על אוזני "אני גאה בך".

הוא ניגש למקרר שלף מתוכו שני בקבוקי בירה גינס, מהאספקה השוטפת שהוא מקבל מאחד מסוחרי המשקאות ברחוב העלייה, הקשנו את הבקבוקים ושתינו ישירות מהבקבוק כשאבא קרא "לחיי הארטית הטובה בעולם".

 

הגעתי ללונדון שבוע לפני הריאיון ושכרתי חדר במלון חסר כוכבים בפדינגטון, ליד תחנת הרכבת.

גינגי פרידמן נמנה עם האבות המייסדים של הפרסום המודרני בארץ. הישראלי הראשון שלמד פרסום באקדמיה (Watford College).

בגיל 28 הקים את משרד הפרסום ADMARK בשנת 1976. המשרד היה אחראי לפריצות דרך חשובות בענף ונחשב למשרד ייחודי ומשפיע.

בשנת 2001 הקים את חברת ההשמה ADMAN  המתמחה בענפי הפרסום, השיווק והתקשורת. כמו כן, הוא מרצה מבוקש במכללות ובגופים וארגונים שונים.

משמש כיועץ לחברות ולפרטיים. הגיש את תכנית הראיונות "שיחות מהביצה"  ובעל טורים בדה מרקר, YNET, אותות, ICE ומזבלה.

גינגי כתב 5 רומנים  ו-2 ספרי הגיגים פילוסופיים על השפה העברית.

X