תכירו, אדם דפו | לרכישה באינדיבוק
תכירו, אדם דפו

תכירו, אדם דפו

שנת הוצאה: 2014
מס' עמודים: 351
איך תרצ/י את הספר שלך?
- 56
- 32
- 32

מדוע סגן מנהל מחלקת קרדיולוגיה לשעבר בבית החולים רמב"ם, ד"ר יואב וולגנברג, בוחר לשים קץ לחייו בדרך מוזרה מאוד?

"המצב כל כך גרוע אצלך, אחי?" שואל אותו בחמלה, נרקומן בכינוי 'משיח' באחד מהפאבים שבעיר התחתית בחיפה.

האם העולם שלו באמת קרס ברגע אחד?

אכן היו לו חיים פוריים ומגוונים: רופא צעיר שמונה לתפקיד בכיר בבית החולים באופן בלתי צפוי; ארוסתו, זתיאל, קיבוצניקית יפהפייה שהכיר בתור שותפה לתחביבו — טיפוס הרים; והון עתק שהיה אמור לרשת בקרוב.

חבריו עוד מתקופת בית הספר: עורך דין בכינויו 'שניצל', עמיתו לעבודה בכינויו 'חילזון' וכלכלן בכינויו 'נודניק', שנשבעים בנאמנות אחד כלפי השני מדי שנה כשנפגשים במסעדה מפוארת בחיפה. האם הם באמת עד כדי כך ישרים וכנים אחד כלפי השני?

מה ד"ר יואב וולגנברג גרם לחבריו, שבשלושה נולדה שנאה כל כך עמוקה שהם דחקו קנוניה על מנת להיפטר ממנו, אחת ולתמיד?

כיצד כל אחד מהשלושה משיג את מטרתו?

למעשה, במשך השנים הארוכות הם סוללים את הדרך להצלחתם אף על פי שהדרך הזאת שוכנת על הצער של מישהו, וכמובן יש לזה מחיר כבד.

"העולם שלנו בנוי על כסף, על הרבה כסף ועל המון כסף…" כך אומר איש העסקים האמריקני המצליח, אדם דֵפוֹ, לפסיכולוגית שלו, אלינור ספיבק. דֵפוֹ מוכּר לאלינור אך היא אינה מצליחה להיזכר מהיכן. לרוע מזלו של רוני, בעלה, היא גם אינה מצליחה לעמוד בפני קסמיו של איש העסקים.

תכירו, אדם דֵפוֹ מציג עלילה סבוכה ומרתקת המתפרשת על פני ארבעה עשורים ושלוש יבשות. זה לצד זה, מככבים בה אנשי העולם התחתון, יאפים ישראלים, נרקומנים אומללים ונזירים טיבטיים, המעורבים כולם בסיפורי אהבים, ביחסי חברות ובגידה, ובעיקר — בלא מעט כסף. אולם אולי יותר מכול, זהו סיפור על אמונה. אמונה בבלתי אפשרי, אמונה ביכולת להתגבר על חוקי הטבע. האמונה ביכולת להתגבר על טבע האדם.

עוד על ספר זה

חוות דעת

אין עדיין חוות דעת.

היה הראשון לכתוב סקירה “תכירו, אדם דפו”

בקרוב…

סתיו 1999. קרני השמש הקלושות של הבוקר הצונן ליטפו את הוואדי השומם בנפת יהודה, ורק קול קריאתו של המואזין שבקע ממסגד סמוך הפר את הדממה.
מונית צהובה גדולה בת עשרה מושבים נסעה בכביש חד סטרי, פנתה שמאלה ונעצרה. הנהג, עבדאללה, איש שמן וגבוה, יצא מהמונית. רוח חזקה פרעה את שֹערו. הוא פתח את דלת המונית, הוציא כיסא גלגלים חשמלי והניחו בסמוך. אחר כך נכנס פנימה ונשא על ידיו את יואב.
יואב הרכיב מכשיר שמיעה באוזנו השמאלית. פניו היו רזות וזיפים שחורים כיסו את סנטרו ואת לחייו. ראשו היה עטוף בכאפייה ערבית משובצת בצבעי אדום ולבן. הוא לבש מעיל ניילון שחור ומכנסי סקי. עבדאללה הושיב אותו בזהירות רבה על כיסא הגלגלים. בידו הימנית, זו שמתפקדת, ניסה יואב להרים את מכנסיו שירדו מעט כלפי מטה וחשפו את השוליים הכחולים של חיתולו. "אתה צריך לנוע לכיוון הזה," הצביע עבדאללה בידו לעבר מעלה הדרך, "המחסום נמצא בערך מאה מטר אחרי הסיבוב."
"אוקיי," אמר יואב, הכניס את ידו לכיס בחזית המעיל, הוציא משם ארנק והושיט אותו לעבדאללה.
"קח. הוא שלך. יש בו אלף שמונה מאות שקל," אמר יואב בקול רם מדי.
עבדאללה הסתכל על הארנק ובקול מהוסס פנה ליואב, "אדוני, אבל שילמת לי כבר מספיק…"
"אני לא אזדקק לו יותר," ענה לו יואב.
עבדאללה לקח את הארנק, פתח אותו, הביט בשטרות בני מאה השקלים ותחב את הארנק לכיסו האחורי במכנסי הג'ינס המשופשפים שלבש. "שוּקְרָן. אני צריך לחזור," אמר ליואב והושיט את ידו.
הם לחצו ידיים. עבדאללה נכנס למונית ולחץ על דוושת הגז. המונית הסתובבה והסתלקה מהמקום. בעזרת ידו הימנית לחץ יואב על כפתורי השלט של כיסא הגלגלים החשמלי והתחיל לנוע בדרך עפר שוממת. הכאפייה שעטפה את ראשו התבדרה ברוח החזקה והצליפה בפניו.
בדרך, על אחת הגבעות, ראה יואב להקת יעלים שעצרו ממרוצתם ונעצו בו את עיניהם הגדולות. הוא נעצר לכמה רגעים והרהר ברַדְזִ'י שוודאי נתקף בהלה כשלא מצא אותו במיטתו הבוקר. הוא לבטח כבר פנה למשטרה, חשב. הוא נזכר גם בחבריו שהיו אמורים לחגוג עמו את יום הולדתו השלושים ושלושה בעוד כחודש וחיוך עגום עלה על פניו.
טפיפות היעלים שהחלו לדהור על הרכס העירו אותו מהרהוריו, והוא המשיך בדרכו.
הוא נע במהירות גבוהה למדי על כיסא הגלגלים לכיוון עמדת צה"ל הרחוקה. בעמדה נמצאו כמה חיילים חמושים ברובי אֶם־16. הם הבחינו מיד במישהו הנע לעברם. רס"ל תומר הביט ביואב. לידו עמדו רב"ט צחי המגולח למשעי ורב"ט אלכס בפנים חמורות סבר. בבּוּדְקֶה ישב רב"ט דרור, שחור תלתלים וממושקף. תומר הרים את המשקפת לעבר יואב ועקב בדריכות. צחי לקח את המֶגָפוֹן וקירבו לפיו.
"מה לעזאזל זה יכול להיות?!" סינן תומר לעצמו וצעק לדרור, "תודיע לחמ"ל על מצב שש!"
דרור הרים את מכשיר הקשר, קירב אותו לפיו וכפות ידיו החלו לרעוד. הוא מחה אגלי זיעה ממצחו.
צחי שלא הסיר את עיניו מיואב החל לקרוא לו במֶגָפוֹן, "עצור במקום! אל תתקרב!" יואב המשיך לנוע לעברם. צחי ואלכס דרכו את נשקיהם וכיוונו לעברו של יואב. צחי המשיך לצעוק ליואב בערבית, "וַּואקֶף, וַּולַא אַנַא בָּטוּחָכְּ!" (עצור, או שאירה בך!)
"אלכס, תירה יריות אזהרה!" פקד תומר.
אלכס ירה תחילה באוויר ואז לעברו של יואב. צרור כדורים פגע בדרך העפר. יואב המשיך להתקרב למרחק של כחמישים מטר מהעמדה. תומר הוריד את המשקפת. "משהו כאן נראה לי לא הגיוני," מלמל לעצמו ופקד על חייליו: "כוננות אל"ף!" שלושתם חבשו את קסדותיהם במהירות רבה, ירדו אל מתחת לבֶּטוֹנָדוֹת שגוננו על הבּוּדְקֶה וכיוונו את נשקם אל יואב המתקרב. גם דרור הצטרף אליהם.
תומר כיוון את רובה האֶם־16 ופקד בקול רם: "רק אני יורה!" הוא הביט דרך הכוונת האופטית והחל לירות לעבר יואב אש בודדת. בזה אחר זה פגעו הכדורים בקרקע בסמוך ליואב, אך הוא המשיך להתקרב.
"אם לא תחסל אותו, הוא יפוצץ את כולנו!" אמר צחי לתומר בקול רועד.
"צחי צודק, אתה לא יודע כמה קילוגרמים של חומר נפץ צמודים אליו!" הוסיף אלכס בחרדה.
דרור תפס את ראשו בידיו, השתופף במהירות מאחורי הבֶּטוֹנָדָה והתחיל לצרוח, "הוא ממולכד! תירו בו!"
תומר כיוון את הרובה היישר לכיסא הגלגלים וירה בגלגליו. אחד הכדורים פגע בגלגל הימני. כיסאו של יואב החל להסתחרר בשמיניות. כדור אחר פגע בגלגל השמאלי ובמנוע. הכיסא נעצר והמנוע החל לפלוט עשן. תומר הוריד את הרובה והביט במשקפת על יואב האפוף עשן. הוא הבחין שממקום מושבו של יואב טפטף דם על הקרקע.
"תודיע שיש לנו 'מלוכלך' פצוע!" זעק תומר לעבר דרור. דרור לא הגיב. הוא מלמל מילים לא ברורות. "דרור? אתה איתי?!" צעק תומר. דרור נענע בראשו מצד לצד, תפס את בטנו והקיא.
***

מחדר הטיפול הנמרץ של מחלקת הטראומה בבית החולים רמב"ם בחיפה בקע צפצוף דק. במרכז החדר שכב יואב, נתון בשינה עמוקה ומחובר למכשירים רפואיים. לידו ישב רדז'י בן העשרים ותשע, וליטף את כף ידו במסירות. סביב מיטתו של יואב התגודדו ד"ר מילר, השוטר שמואל מאירי שנשא בידו תיק מסמכים והעובדת הסוציאלית ברוריה קפלן.
"הוא משותק כתוצאה מחדירת כדור לראשו, לפני כשלוש שנים," אמרה ברוריה.
"ואיפה הקרובים שלו?" שאל שמואל.
"ככל הידוע לנו הוא רווק. אין לו אחים או אחיות. אמו נפטרה לפני שנתיים ואביו נהרג במלחמת יום הכיפורים, כאשר הוא היה בן שש." ברוריה הסתכלה ברדז'י והוסיפה, "הוא גר עם הבחור הזה, רדז'י, שמטפל בו."
"דווקא בלילה הזה אני נכנסתי לחדרו של אדון יואב כי היתה לי דאגה. אבל ראיתי שהוא ישן. רק בבוקר גיליתי שמתחת לשמיכה שלו שוכבים רק בגדים מהארון," מלמל רדז'י והשפיל את מבטו.
"אהה," מלמלה ברוריה ביובש ורשמה דבר מה בפנקסה.
"אז מה מצבו?" פנה השוטר אל ד"ר מילר.
"שתי פגיעות כדורים ברקמות הרכות של רגל ימין ואחת — בשמאל, וכתוצאה ממנה נגרם ריסוק חלקי של השוק," ענה ד"ר מילר.
"אתם מתכוונים לפתוח בהליכים משפטיים נגדו?" פנתה ברוריה לשמואל.
הוא משך בכתפיו. "זה כבר לא תלוי בי, אני פה רק בשביל הרָפּוֹרְט," אמר והביט בשתיקה ביואב.

יאיר רובל הוא שמו הספרותי של ד"ר יבגני לוין, תושב חיפה. בעל תואר ראשון ושני בפקולטה לביולוגיה ושלישי בפקולטה לרפואה, ב-2006 סיים השתלמות פוסט דוקטורט בטכניון חיפה בתחום מדעי הרפואה. כיום הוא עוסק ברפואה משלימה.

 

תכירו, אדם דפו הוא ספרו הראשון.

 

רובל: "מגיל קטן רציתי להיות תסריטאי ובמאי. ילדים אהבו להקשיב לסיפורים שהמצאתי תוך כדי שיחה. לפני כשמונה שנים התחלתי לכתוב תסריטים ומחזות, והספר הזה הוא למעשה שיכתוב אחד התסריטים שלי. בחרתי בשם עט על מנת להפריד בין העיסוק הפרטי והמקצועי".

 

יאיר רובל בפייסבוק.

X