תיק ריכטר | לרכישה באינדיבוק
תיק ריכטר

תיק ריכטר

שנת הוצאה: 2014
מס' עמודים: 246
איך תרצ/י את הספר שלך?
- 58

גיבורה של הנובלה הראשונה, תיק ריכטר, פורש לגמלאות ממשרד החקירות שבראשו עמד ונפרד מהתיקים שעסק בהם. עכשיו הוא פנוי להשליט סדר בתיק הפרטי שלו – פרשת חייו.

מחשבה אחת מתמשכת, נפתלת ואף טורדנית, חולפת במוחו של ריכטר: איך לספר לנירית, כלתו לשעבר, הנפש הקרובה היחידה כמעט שנותרה לו, על ימיו בבריגדה ובמוסד לעלייה ב', על אשתו מאשה שלא התאוששה מאימי המלחמה, ובעיקר על שרה בתם, שכעת הוא מוכרח למצוא דרך לחשוף את סודה ולהסדיר את ענייניה בטרם יבגוד בו הזיכרון.

הנובלה השנייה, הקוקייה, מתרחשת מרחק שנות דור לפני כן. פוקס, סטודנט צעיר להיסטוריה, מתיידד עם פרופסור דחוי בן הדור הישן אחרי שגילה באקראי חיבור פרי עטו בהערת שוליים. הוא הופך לבן בית אצל הפרופסור, מתחתן עם בתו, ופותח בקריירה אקדמית צנועה.

אלא שככל שהקריירה הזו נבנית הולכים חיי המשפחה שלו ונסדקים, ובנו החידתי מעמיד אותו במבחנים קשים הרבה יותר מאלה שזימנו לו חיי האקדמיה. נובלה זו ראתה אור לראשונה ב-1982, ונכתבה מחדש לקראת הופעתה בספר זה.

עוד על ספר זה

חוות דעת

אין עדיין חוות דעת.

היה הראשון לכתוב סקירה “תיק ריכטר”

בקרוב…

זה יהיה בבוקרו של היום שבו ריכטר, נחום ריכטר, יתכוון לנסוע בצהריים לשרה, ואחר־כך לטלפן לנירית, כלתו לשעבר, ולבקש ממנה לבוא, וכשיחשוב מה יאמר לה כשתבוא, או נכון יותר איך יאמר לה, לפני שייפנה לחזור מהליכת הבוקר שלו מרמת אביב עד הירקון ובחזרה, נוהג שהתחיל בו רק כשבועיים קודם לכן בהמלצת רופא המשפחה, הוא יֵשב לנוח על ספסל בצלו של איקליפטוס, ולא מפני שיתעייף אלא משום שלא תהיה לו סיבה למהר לחזור,

כי הרי בכוונתו לנסוע לשרה רק בצהריים, ורק אחר־כך לטלפן לנירית, כלתו לשעבר, שטרם ידע מה יספר לה, לכן יֵשב על ספסל העץ ויתבונן בזרימת המים השקטה, ינסה לסלק מתודעתו את כוונתו לנסוע לשרה, כוונה שתוסיף לעורר בו ספקות ולבטים, תזמזם במוחו כמו דבורים נרגנות, שכן קול אחד יאמר לו שלא ייסע היום, וגם לא בימים הבאים, ובעצם לחדול מהביקורים חסרי התכלית האלה, שכל השנים הסבו לו רק עוגמת נפש, ולפעמים מרירות ממש, ושאפילו לא יודיע שלא יגיע יותר, אלא פשוט לא יבוא, ואת זה היה צריך לומר לאח גנאדי כשזה טלפן לפנות ערב לשאול למה לא הגיע לבקר את שרה, שאלה שהייתה צריכה להכעיס אותו, משום שאינה מעניינו של האח גנאדי,

וקול יאמר שעליו לנסוע, כפי שתמיד נסע, לבקר את שרה, ולכן יהיה עסוק בשאלה מה יספר ואיך יספר לנירית, כלתו לשעבר, אם יבקש ממנה לבוא, ועוד בהתראה קצרה, כדי לראות את שרה, ולספר לה מיהי שרה ולמה הביא את שרה, וכיוון שלא יֵדע היכן להתחיל, אולי יספר על הבזק הזיכרון שיעורר בו הזרם הנינוח של הנחל, כאילו גם למים אין סיבה למהר כדי לאבד בים, ואולי נכון יותר לומר, יהיה מדובר על גץ של היזכרות, כך יאמר לנירית, מראה שחשב שנשתכח, שכאילו יפעפע מתוך איזה סדק דקיק בזיכרונו, או אולי יחמוק בעדו, וזה יהיה מראה הדרך הארוכה והפתלתלה ממחנה יוּדֶנבּוּרג שליד קלאגֶנפוּרט לטרֶוויזוֹ, דרך שעברה על גשרים נטויים על פני תהומות, ליד יערות צפופים של עצי מחט, יערות של ממש, ובתוך ערפל ששקע מההרים הגבוהים ועטף את עמק האוֹריאנה כמו בצמר כבשים מדובלל,

והיו גם נהרות, נהרות ששצפו בחורף, לא כמו המעיין־נהר שלגדתו יֵשב בבוקר כדי לנוח מעט לפני שיתחיל לחזור ויֵצא לשבת בחצר האחורית להמתין לשעת הצהריים, והבזק הזיכרון המפתיע הזה של הנתיב הפתלתל שעליו נסעו שלוש המשאיות של פלוגת התובלה 178 מאוסטריה לאיטליה, כשהמשאית שבה נהג ראשונה בטור, נשא איתו גם את פרדי אהרונסון, שנהג במשאית השנייה, מי שלפני הרבה שנים, כך אולי יספר לנירית, אמר לו אחרי 8 במאי, יום אחרי שראו קבוצה של איכרים עומדת על גבעה וקוראת בקול שהמלחמה הסתיימה, וזה היה כשעצרו לחניית ביניים ליד כפר איטלקי אחד, ליד פוֹרֶלי: "תראה, נחום, את הגפנים המטפסות על כלונסאות, ואיך האדמה שכחה מהר שהתחוללה כאן מלחמה וכבר מתחילה לקום לתחייה," ותהה בקול האם הוא, ריכטר, סבור שגם בני־אדם יכולים, כמו האדמה, להתעורר במהירות גדולה כזאת לתחייה ולשכוח כל מה שקרה עליה, והמראה הזה, שהתמלא בפרגים האדומים שכיסו את השדות יפליא אותו,

משום שלא יעלה בדעתו שלא רק עצם הנסיעה, אלא גם המראה המוחשי של הדרך השתמר בזיכרונו כמו תמונה באלבום במשך כל השנים הארוכות שעברו מאז, ולפתע פתאום יקיץ מתרדמתו דווקא בבוקרו של היום שבו יהיה בכוונתו לנסוע לבקר את שרה, ואולי דווקא משום שיתכוון לנסוע לשרה, באיחור של יום, ואז ייזכר שאי־פעם ציטט מישהו באוזניו דברים שכתב חכם אחד: זיכרונות נשכחים אינם זיכרונות אבודים; ואולם, אז, כך יאמר, לא ירד לפשר ההבחנה העמומה בין "נשכחים" ל"אבודים", ובעצם גם לא ניסה לרדת לפשרם, כי סבר שכדי לגלות שמה שנשכח לא אבד, ה"נשכח" צריך קודם לקום לתחייה, כי רק אז ייוודע שלא אבד, וגם בבוקר, כשיֵשב על הספסל בחורשה לא יֵרד לפשר הדברים האלה,

ורק יהרהר לעצמו כי ייתכן שיקיצת המראה הרחוק והנשכח הזה ניעורה משיחת הטלפון של האח גנאדי, שבערב הקודם התקשר כדי לומר ששרה חיכתה לו, ואולי השתמש במילים ציפתה לו, משום שאחרי חילופי הדברים הקצרים והמביכים האלה, אולי משום שחש נזוף, הפציע במוחו הרעיון לא רק לבקר את שרה, אלא גם להביא לכאן את שרה, דבר שלא היה עולה, מן הסתם, בדעתו אלמלא דבריו של האח גנאדי, אף שייתכן שאז, כלומר, לפנות ערב, אחרי שהאח גנאדי טלפן, התכוון רק לנסוע לבקר את שרה, ורק בבוקר, בעת שיֵלך בהליכה מדודה בצד הכביש,

לפני שיגיע לגשר ויֵרד לחורשה, יחליט לא רק לנסוע לבקר את שרה, אלא גם להביא את שרה לכאן, ולכן, כשיֵשב לנוח על הספסל, יתהה למה נשתכח ממנו הפעם יום הולדתה של שרה, וגם שייתכן שמראה הדרך, שאותה עשה לפחות שלוש פעמים, כלומר, המראה שיבזיק בזיכרונו כשיֵשב על הספסל מול הנהר, יצמח מהשיחה הקצרה והמביכה משהו עם האח גנאדי, משום שהמסע ההוא, לפני כארבעים שנה, על הדרך הפתלתלה מאוסטריה לצפון איטליה, הוא שהוביל בסופו של דבר לישיבתו על הספסל בחורשה מול הירקון ולהרהורים בינו לבינו אם לנסוע להביא את שרה, ושזה יהיה סוף המסע ההוא

והוא ישתהה עוד זמן־מה על הספסל, יברך במנוד ראש את האדם הגבוה והכחוש שבשבועיים האחרונים ראה צועד בשעת הבוקר הזאת לאורך הגדה כשהוא אוחז בידו אלה קצרה להתגונן מפני כלבים ששולחו על־ידי בעליהם לשוטט חופשי בחורשה, יתבונן בנעלי ההתעמלות הלבנות שקנה בחנות הנעליים במרכז המסחרי הישן לקראת הליכות הבוקר, הליכות שהפכו בשבועיים האחרונים לשגרה, ואז יקום מהספסל הרטוב מטל הלילה ויתחיל לחזור בצעידה המדודה שסיגל לעצמו בעצת הרופא הצעיר, שאצלו ביקר לפני כשבועיים, ושממנו יצא רגוע, מצויד בהמלצה לעשות לו מנהג קבוע ללכת כל בוקר כמה קילומטרים, ויחשוב שאם יתחיל לספר לנירית, כלתו לשעבר, איך ישב על ספסל העץ בחורשה ונזכר במראה הדרך האלפינית, היא תחשוב שבדה מלבו את הבזק הזיכרון הזה כדי להתחיל בו את הסיפור שבכוונתו לספר לה,

אף שיוכל להתחיל בהרבה מראות אחרים, ולאמיתו של דבר, אין כלל צורך להתחיל בהם, כאילו בהם תימצא הסיבה למה עלה בדעתו להביא את שרה, ודי יהיה להתחיל בערב האחרון, למעשה, לפנות ערב, כשהאח גנאדי טלפן להזכיר לו שכנראה שכח שהיום היה יום הולדתה של שרה, וכשיפתח את שער החצר יקפוץ החתול השחור ממקומו על אדן חלון המטבח, החתול שזה זמן עשה לו מנהג לרבוץ שם ולתלות מבטים של ערגה במטבח, ולמרות שאירנה, עוזרת הבית, או, כמו שנהוג עכשיו לומר, סוכנת הבית, נוהגת לגרש אותו במטאטא בבואה בבוקר, הוא שב בעקשנות להתנחל על אדן החלון, ויאמר לעצמו שאם היה מביא את שרה ביום שבו אירנה נמצאת בדירה, אירנה הייתה פותחת להם את הדלת ופולטת צרחה של בהלה,

בהלה קמאית, למראה שרה, כאילו ראתה רוח מאוב מופיעה מולה, כי אירנה, כך יאמר, אשה פולנייה כבת חמישים, שהשאירה את שלושת ילדיה אצל אִמה בוורוֹצלב אחרי שבעלה מת בתאונת עבודה, הגיעה לארץ כדי לטפל בקשישה אחת, עולה מפולין, וכשזו מתה, סמוך למותה של אשתו, מאשה, הגיעה אליו, ותמיד כשפתחה את דלת הבית בשמונה בבוקר בדיוק, לפני שיצא בדרכו למשרד, בירכה אותו בדֶ'זין דוֹבּרֶה בעקשנות לא מובנת, למרות שאמר לה ביום הראשון בלשון שאינה משתמעת לשתי פנים עד כמה אינו מחבב את השפה הפולנית, בעצם, כמה הוא מתעב אותה, ואת כל מה שהיא מזכירה לו, וכשעזב את פולין בגיל שמונה־עשרה, השאיר מאחוריו את הוריו, שלוש אחיות ואח צעיר, יעקב שמו, שרצה להיות משורר, ופרסם כמה שירים ביידיש באיזה כתב־עת, ושקיבל ממנו מכתב אחרון, שנשלח ב־29 באוגוסט 1939,

אבל אף פעם לא קרא שיר שלו, למרות שפעם סר לארכיון העיתונות של האוניברסיטה, ישב במרתף הגדול ודפדף בכמה עיתוני יידיש מסוף שנות השלושים, ובמכתב הזה כתב אחיו הצעיר ששלומו טוב, אבל בפולין שוררת אווירה של ערב מלחמה וכל התושבים, גם היהודים, התגייסו לחפור חפירות הגנה, באירנה, כך יאמר, טבועות דעות קדומות, שהן כנראה תורשה, או מורשה מדורי דורות, ולכן היא מתעקשת לגרש את החתול השחור, העקשן כמוה, וחוזר לסורו, ולכן, כך יאמר, ירווח לו כשייזכר שהיום אינו אחד משני הימים הקבועים של אירנה, ולכן, כשיבוא עם שרה ויפתח את דלת הבית, אוחז במרפקה של שרה כדי להוביל אותה פנימה, אירנה לא תהיה בבית ולא תפלוט שום צעקה או תירתע לאחור, וכשילכו על השביל הוא יאמר לשרה, שתלך מתנועעת מצד לצד לצדו, שיום יפה היום, ולכן נשב בחוץ, שרה,

בחצר האחורית, שבה שתל אמנון ותמר וכובע הנזיר, ולפני שיבקש להפתיע את שרה בהצביעו על הנדנדה, שאותה הציב בפינת החצר האחורית לפני שלושים שנה, שרה תראה את הנדנדה, תשתחרר מאחיזתו הרפה, ותלך, כשגופה הכבד מתנדנד מצד אל צד, היישר אל הנדנדה

וכשיחזור מהליכת הבוקר, יתקלח, יֵשב לאכול במטבח לארוחת בוקר קלה – לחם קלוי, ביצה רכה ומלפפון – ירפרף על עיתון הבוקר שהוציא מתיבת הדואר, ואחר־כך יֵצא לשבת ליד השולחן על המרפסת המרוצפת שיש בחצר האחורית, יפתח את הרומאן של בלזאק במקום שבו הפסיק אתמול אחר הצהריים את קריאתו, ומדי פעם תוסח דעתו ומבטו יימשך אל הנדנדה שעומדת בפינת החצר כמו אנדרטה ישנה כבר שלושים שנה, מוטרד מהמחשבה מה יאמר לנירית, כלתו לשעבר, כשיטלפן אליה ויבקש ממנה לבוא, כלומר, מהמחשבה איך יסביר לה את בקשתו המפתיעה, שהרי אם יטלפן לנירית, כלתו לשעבר,

ויבקש ממנה לבוא, היא תשאל מייד מה קרה, ואז יצטרך לא רק לומר ששרה נמצאת אצלו, כלומר, נמצאת לביקור קצר, אלא גם לומר מי זאת שרה, כי הרי אף פעם לא סיפר לה על אודות שרה, ולכן נירית, שאינה יודעת דבר על שרה, כלומר, אינה יודעת שקיימת שרה, לא תוכל לשער בנפשה מיהי שרה, שאותה ביקש ממנה לבוא לפגוש, ויהיה עליו לספר לה לא רק מיהי שרה, אלא גם מהי שרה, ואולם, הרי יש דברים שראוי ושאפשר לספרם רק פנים אל פנים, בוודאי הדברים שברצונו לספר לנירית על שרה, ולכן, כשיֵשב בבוקר על המרפסת בחצר האחורית, המוקפת גדר,

יחשוב שאולי מוטב שימתין עד אחר הצהריים, אחרי שיביא את שרה, אם אכן יביא את שרה, ורק אז לטלפן לנירית ולבקש ממנה לבוא, בהתראה קצרה מאוד, בקשה שוודאי תפתיע אותה, ואת זה יעשה רק אחרי שיביא את שרה לכאן ויֵשב על המשטח המרוצף בחצר האחורית, ירים מפעם לפעם את ראשו כדי להביט בשרה, ואולי נכון יותר, כדי להשגיח על שרה, שתשב על הנדנדה בפינת החצר האחורית, ליד הגדר, הפינה המוצלת בצל הצאלון, כשרגליה העבות פשׂוקות,

וצִלה מוטל על הדשא, צל שתמיד נדמָה לו לחיפושית שחורה גדולה, ושרה, שהיא עכשיו אשה בת שלושים וחמש, תרים את רגליה הכבדות המפושקות כדי שנעליה לא ייגררו על הדשא, ותוריד אותן כמו עוגן כבד, אז יאמר לעצמו שהגיע הזמן לטלפן לנירית ולבקש ממנה לבוא, ואחר־כך יֵשב על המרפסת האחורית להמתין לבואה, בטוח שתבוא, כי עליו לספר על שרה

 

 

יעקב שביט הוא היסטוריון וסופר. מספריו הקודמים בפרוזה: 'קמיע ועוד סיפורים' (1978), 'לא היו הלילה חזירים' (1978), 'סיפור מסע: להביא את ג'וני וייסמילר לאפריקה' (1992), 'שנות אור' (2009). שירה: 'הטיול הגדול' (1993). ספרי ילדים: 'אונייה במזוודה' (1974), 'מסע בתולעת ספרים' (1975), 'יותם וההיפופוטם' (1977), 'מדין' (1980), 'נגה דמעות' (2006), ועוד.

 

X