תיק נעדר | לרכישה באינדיבוק
תיק נעדר

תיק נעדר

שנת הוצאה: 2011
מס' עמודים: 281
איך תרצ/י את הספר שלך?
- 63
- 37

"את יודעת למה אין ספרי בלשים בעברית?" שאל אברהם אברהם.
האמא ענתה, "אני לא כל כך מכירה ספרים".
"אז אני אגיד לך. כי אין כאן פשעים כאלה. אין אצלנו רוצחים סדרתיים, אין חטיפות, כמעט ואין אנסים שמתנפלים על נשים ברחובות. פשוט אין אצלנו מסתורין. מה שאני מנסה להגיד לך, זה שלדעתי הסיכוי שלבן שלך קרה משהו נמוך מאוד. הוא יחזור הביתה בעוד שעה או בעוד שלוש שעות, מקסימום מחר בבוקר, אני אומר לך באחריות".
הוא בחן אותה כדי לראות איזה רושם עשה עליה הנאום שלו. היא נראתה לו אבודה.
היא אמרה, "זה לא רגיל בשבילו להיעלם ככה".
אברהם אברהם טעה הפעם. עופר בן השש-עשרה, שיצא בוקר אחד מביתו בחולון לבית הספר, נעלם בלי להשאיר עקבות. אכול אשמה ונחוש בדעתו למצוא את הנער הנעדר, שוקע פקד אברהם אברהם בחקירה המתסכלת המשתלטת בהדרגה על כל הווייתו. אבל ככל שהוא לומד להכיר את הנער ואת חייו, הוא הולך ומתרחק ממנו, ונדמה שרק לאדם אחד, שכנו המבוגר של עופר והמורה הפרטי שלו, יש מה לספר לו.
תיק נעדר הוא רומן בלשי נדיר בספרות העברית. דרור משעני משרטט מפה נפשית של החיים בפרברי העיר הגדולה ובתוכם בלש יוצא מן הכלל ורגיל לגמרי בעיצומה של חקירה פשוטה לכאורה שיוצאת מכלל שליטה. העלילה נעשית מותחת מדף לדף וסופה הלא צפוי מאלץ את הקורא לשנות את כל מה שחשב לפני כן על חפות, אשמה והמקומות שהאמת מסתתרת מאיתנו.
דרור משעני הוא עורך ספרות מקור ב'כתר', מתרגם וחוקר ספרות המתמחה בהיסטוריה של הסיפור הבלשי. תיק נעדר הוא ספר הפרוזה הראשון שלו, והראשון בסדרת החקירות של אברהם אברהם.

משבחי הביקורת בארץ ובעולם לתיק נעדר, הראשון בסדרת החקירות של אברהם אברהם, שזכויות התרגום שלו נמכרו לחמש עשרה מדינות:

 

"מרשים! כתיבתו של דרור משעני מקורית באופן עמוק והדמות הראשית שלו, פקד אברהם, היא דמות יוצאת דופן"

(הנינג מנקל, מחבר "רוצחים ללא פנים")

 

"עלילת מתח בלשית מספקת להפליא, עם סיום שובר לב. ספר כובש ומותח שאי אפשר להניח מן היד".

ס.ג'יי ווטסון, מחבר רב המכר העולמי 'לפני השינה'.

 

"רומן ביכורים יוצא מן הכלל".

Publishers Weekly

 

"רומן משכנע המציג חקירה מורכבת ומכוון ישר אל ליבו של הקורא".

Kirkus Reviews

 

"משעני כתב סיפור בלשים מובהק. אבל הוא גם כתב את אחד הסיפורים העמוקים ביותר בשפה העברית על מקומה של הכתיבה בחיי בני אדם."

נסים קלדרון, הארץ ספרים.

 

"הכל פה במידה הנכונה ובמקום הנכון, ומותח, מה זה מותח. "

תלמה אדמון, זמן תל-אביב

 

 

עוד על ספר זה

חוות דעת

אין עדיין חוות דעת.

היה הראשון לכתוב סקירה “תיק נעדר”

ברגע שראה את ניידות המשטרה החונות ליד הבניין ידע למה הן שם. זו היתה תחושת בטן, צריבה חדה של הכרה בעומק הגוף. והוא ידע גם שהוא מוכן, אף שלא ידע עדיין לְמה.

זה היה מוזר, כאילו חתרו החיים בחשאי בשנים האחרונות אל הרגע הזה בלי שידע על כך דבר. היתה בו התפוצצות פנימית, מעין לידה לא צפויה: ברגע שראה את ניידות המשטרה יצא ממנו אדם אחר, שהיה בתוכו שנים רבות וחיכה. עם עילי זה היה להפך. תשעה חודשים התכוננו, אבל כשנולד הוא נפל עליהם כמו פצצה, משום מקום. ההורים שהיו אמורים לצאת מתוכם לא יצאו. להפך, שניהם נעשו שוב ילדים בעצמם, חסרי אונים כל כך.

הוא ראה את הניידות מהצומת, כשחיכה ברמזור. שתיים חנו ליד פתח הבניין, ובשתיהן היתה הדלת הסמוכה למושב שליד הנהג פתוחה. שוטרת במדים נשענה על אחת הניידות ודיברה בטלפון סלולרי. בצד האחר של הרחוב חנתה פולקסוואגן פסאט לבנה עם לוחית רישוי משטרתית.

הוא העמיד את הקטנוע ליד הכניסה לבניין ונכנס לחדר המדרגות. הדלת היתה פתוחה ומלמעלה נשמעו קולות. הוא חלף על פני דלת הדירה שלהם והמשיך לקומה השלישית. גם הדלת של משפחת שרעבי היתה פתוחה, ושוטרת עמדה מחוץ לדירה. כל הדלתות פתוחות כשקורה אסון, הוא חשב. אולי זה מה שהרגיש, משהו נפתח. השוטרת הבחינה בו ושאלה מי הוא. הוא אמר לה, "שמי זאב, השכן מקומה שתיים," ושאל אם קרה משהו. היא אמרה שלא קרה שום דבר והתייצבה בפתח הדירה כדי לסמן לו שהכניסה אסורה, אף שלא חשב להיכנס.

מיכל ישבה על הספה בסלון. עילי ישן על ידיה. היא עדיין לבשה פיג'מה, וראתה בטלוויזיה "ד"ר פיל". התריסים היו מוגפים, הדירה היתה חשוכה. הוא שאל אם היא יודעת מה קרה אצל השכנים אבל היא כלל לא שמה לב שיש ניידות ליד הבניין ושמשהו קורה. הוא חזר הביתה מוקדם והיא הופתעה, מכיוון שבימי חמישי היה חוזר בשתיים, ושאלה בלחש אם הוא רוצה לאכול. אחר כך הניחה בזהירות את עילי במיטה בחדרו, פתחה חרך בתריסים שבמרפסת והסתכלה החוצה. היא ניגשה לדלת והציצה בחדר המדרגות. שני שוטרים ירדו בדילוגים והיא מיהרה לסגור את הדלת ושאלה, "אולי פרצו להם?"

זאב אמר שלא שולחים כל כך הרבה שוטרים לטיפול בפריצה.
מיכל אמרה, "מפחיד, מה כבר יכול לקרות שם?"
הוא חיבק אותה. "בטח שום דבר נורא."

אחר הצהריים ישב זאב במרפסת הסגורה, שהוסבה לחדר עבודה לא נוח, ובדק מבחנים. זה אִפשר לו להמשיך לעקוב אחרי מה שקורה בחוץ. שוטרים באו והלכו. אחד מהם, נמוך וקירח, נראה כמו השוטר הבכיר שנותן את ההוראות לשאר השוטרים. הוא היה עצבני, לא הפסיק לדבר בטלפון הסלולרי, ומדי פעם הרים את קולו. זאב שמע אותו אומר בכעס, "תחזירו אותו, אני לא יכול להתפנות אליו עכשיו ואני לא אשם שהאידיוטים לא קיבלו את ההודעה."

אחר כך צעק אל תוך מכשיר הטלפון, "זה לא יכול לחכות. אני מנסה להשיג אותה מהבוקר ולא יכול לחכות יותר. תוציאו אותה מהישיבה." כעבור זמן מה נכנס השוטר לחצר הקדמית של הבניין, כמעט מעד כשנתקל באבן, חיפש משהו בין השיחים, ומשך מהם את ידיו בלי שימצא דבר. בתנועותיו היה משהו מסורבל. השוטר הרים את ראשו, כנראה כדי לפגוש מבט של שוטר שחיכה לו במרפסת בקומה השלישית.

זאב לא ידע מה חיפש השוטר, וגם לא אם הספיק לקלוט את עיניו המתבוננות בו מבעד לפתח הצר בתריס בקומה השנייה לפני שנסוג במהירות אל חדר העבודה. אחר כך ירדה חנה שרעבי לכמה דקות למדרכה שליד הבניין, מוקפת שלושה שוטרים. היא הסבירה להם משהו בתנועות ידיים, נראתה כאילו היא מכַוונת אותם. אילו פתח זאב את התריסים לרווחה היה יכול לשמוע אותם. שכנים השקיפו למטה מן החלונות, גם בבניינים הסמוכים. את בעלה של חנה שרעבי ואת הילדים לא ראה.

הוא ניסה להתרכז במבחנים. פרק תרגילי הזמנים היה קל לבדיקה, אך בחיבורים הקצרים נדרשה תשומת לב. הנושא היה "What will the world look like in 25 years". הוא נועד לתרגול הטיות בעתיד, וגם התקשר לדיון שביקש זאב לעורר בכיתה אחרי הקריאה בכמה עמודים מתוך Brave New World מאת אלדוס האקסלי.

אחרי כל מבחן חיפש באתרי החדשות ובגוגל ניוז ידיעה שקשורה לעיר חולון או לשם שרעבי. עילי ישן יותר משעתיים, הרבה יותר ממה שהוא ישן בצהריים בדרך כלל, ומיכל הספיקה להתרחץ ולהתלבש. כשהיתה במקלחת היה רגע שבו שניהם כמו לא היו בבית, וזה היה רגע קצר של שקט פנימי עמוק. היא באה למרפסת ונישקה את זאב על לחיו. היא שאלה, "איך הולך?" והוא אמר שיסיים בזמן. הוא הכין לעצמו תה בחלב.

קצת לפני ארבע עילי התעורר, וכרגיל בכה. זאב מיהר לסיים את בדיקת החיבור האחרון והחליף את אשתו. היא הלכה למרפסת והתיישבה ליד שולחן הכתיבה שהוא ישב לידו קודם לכן, כדי להכין את השיעורים שלה ליום המחרת. הוא ישב עם עילי על השטיח בסלון ושיחק אתו בקוביות. הוא בנה מגדל נמוך מקוביות עץ צבעוניות ועילי החריב אותו והביט באביו בסיפוק ובגאווה.

אחר כך ניסה זאב לעניין אותו בשני ספרי קרטון צבעוניים, אחד מהם עם ראי, והצליח במשך כמה דקות. הוא היה מתוח, אבל המתח היה טוב, קרוב לדריכות. הוא נאבק ברצון להושיב את עילי על כיסא הטרמפולינה שלו מול הטלוויזיה ולבדוק מה קורה למטה. והפעוט כנראה הרגיש. הוא ייבב וניסה לזחול לאמו, שישבה במרפסת. זאב אמר למיכל, "אני חושב שאני יוצא אתו לסיבוב, את צריכה משהו מהמכולת?"

על עמוד חשמל ליד הבניין ראה זאב את השלט הראשון. הפנים של עופר, קצת מטושטשים, במרכז דף מדפסת סטנדרטי, A4, שהודבק על עמוד הבטון בסלוטייפ שקוף. פנים כהים, רזים מאודעיניים שחורות שקועות, אף קטן, שפתיים קטנות, מעליהן חתימת שפם שחורה שכבר היה צריך לגלח. הוא היה רציני בתמונה. לא חייך. הביט היישר למצלמה. זאב זכר את הפנים האלה קרובים ורציניים. הוא חשב שעופר נראה בתמונה מקסיקני ושאין בה דבר מהעדינות שלו. זה היה דיוקן של חשוד יותר משהיה דיוקן של נער שנעלם.

מעל התמונה, בפונט גדול ומודגש, הופיעה המילה חיפושים ומתחתיה כמה שורות מודפסות:

עופר שרעבי נעלם ביום רביעי, 4.5, בשעות הבוקר.
גילו: 16. מבנה גופו: רזה מאוד. שערו: שחור קצר. גובהו: ממוצע.אם מישהו ראה, אנא ליצור קשר עם המשפחה או עם משטרת ישראל.

בתחתית הדף היו מספרי טלפון.


זאב שאל את עצמו מי הכין את המודעות, כי חשב שהן לא הוכנו במשטרה. הן הודבקו לכל אורך רחוב ההסתדרות, על עמודי חשמל ותמרורים, והוא התלבט אם לתלוש אחת בלי שאיש יראה ולקחת הביתה. אולי יהיה לו צורך בה. האם אמא של עופר הכינה את המודעות בעצמה? מול בית האבות קירב אדם מבוגר את משקפיו לאחת המודעות עד שאפו כמעט נגע בה. הוא לבש חולצה משובצת ישנה והחזיק תיק יד מעור חום בהיר. עילי היה חסר מנוחה וניסה להשתחרר מרצועות החגורה של העגלה. הם פנו ימינה, לרחוב שנקר, הלכו עד הקיוסק שבפינת רחוב חומה ומגדל, וזאב קנה לעילי שקית במבה קטנה, פתח אותה והניח על רגליו. בצד האחר של הכביש ראה את סימה השכנה מהקומה הראשונה קורעת רצועת סלוטייפ בשיניה ומדביקה שלט עם תמונתו של עופר בתחנת אוטובוסים. הוא חזר לעבר ביתו. תחנת המשטרה לא היתה רחוקה משם.

השוטרים דפקו בדלת לפנות ערב, מוקדם יותר משציפה. זאת היתה ההפתעה הראשונה. זאב ומיכל בדיוק התחילו להכין את עילי לאמבטיה. הוא פתח את הדלת לשני שוטרים, הגבר הנמוך והמסורבל שראה מהחלון אחר הצהריים ואישה צעירה שלא ראה קודם לכן.

השוטר אמר, "סליחה על ההפרעה, אבל בטח ידוע לכם שהבן של השכנים שלכם נעדר מאז אתמול. אנחנו מראיינים את השכנים במסגרת החיפושים והיינו רוצים לשאול אתכם כמה שאלות, אם זה זמן טוב."

מיכל יצאה מחדר האמבטיה עם עילי על הידיים, כבר בלי חיתול, והשוטר נראה לו נבוך. הוא לא הדליק את האור שכבה בחדר המדרגות, עמד בחושך. השוטר אמר, "אולי אתם רוצים שנחזור אחר כך, נעבור בינתיים אצל יתר השכנים," אבל זאב הזמין אותם להיכנס ואמר, "זה בסדר, עכשיו זה זמן טוב, הילד ישמח שדוחים לו את האמבטיה."

עילי התבונן בשוטרים שנכנסו לביתו במבט מרוכז ורציני, כמו תמיד כשמגיעים אורחים. על התג הכסוף שעל כיס החולצה של השוטרת היה רשום שמה, ליאת מנצור. זאב הרגיש את ההתפוצצות הפנימית מן הצהריים, כשחזר הביתה וראה את הניידות. האדם האחר נדרך בתוכו. אולי בעצם זאת ההתחלה, חשב. היה צריך לזכור כל פרט.

השוטרים הפתיעו אותו שוב. זאב לא ציפה שהוא ומיכל יתושאלו בנפרד ולא הבין למה החליט השוטר הבכיר להתיישב עם אשתו במטבח ואילו הוא יושב בסלון עם השוטרת ליאת מנצור. על שולחן האוכל במטבח עוד היתה מונחת צלוחית הפלסטיק הכחולה עם שאריות מחית הירקות של עילי, וסביבה היו מפוזרים רצועות של לחם לח ופירורים.

הוא שאל את השוטרת, "את רוצה משהו לשתות?" והיא אמרה שלא והניחה על ברכיה לוח פלסטיק כהה ועליו גיליון נייר שחולק לשלוש עמודות בעט שחור. בראש כל עמודה היו כתובות כמה שורות. הוא ישב על הספה והיא התיישבה על קצה הכורסה, מולו.

השוטרת אמרה, "אנחנו נמצאים בשלב איסוף מידע על הנעדר. יעזור לנו אם תגידו לנו מתי ראיתם אותו בפעם האחרונה, אולי ראיתם אותו במקרה אתמול או אפילו היום, ומה ההתרשמות שלכם ממנו."

הם עבדו כנראה לפי הנהלים, ולפי הנהלים צריך לתשאל את השכנים, להציג להם כמה שאלות זהות, גם אם לא יפיקו תועלת מהן. השוטרת לא הביטה סביבה, לא על התמונה האחת שהיתה תלויה על הקיר מול הספה, מעל המזנון הרעוע, רפרודוקציה של "חדר השינה בארל" של ואן גוך, לא על הספה החומה הישנה והמכוערת, שסדין לבן עם פסים שחורים נועד להסתיר את כתמיה ולהגן עליה מפני כתמים נוספים, לא על הצעצועים הפזורים על הרצפה, שבגללם נראה הסלון כמו מחסן. כמה מעט השראה. היא לא הסתכלה, ואף על פי כן ראה זאב מבעד לעיניה כמה הדירה ארעית וכמה עכור אור המנורות שמאיר אותה בערב.

זאב אמר, "לא ראיתי את עופר אתמול וגם לא היום, וההתרשמות שלי ממנו היא שהוא ילד נעים ומופנם."

היא כתבה בעט שחור. מה כבר יש לה לכתוב?

היא אמרה, "אני רושמת בזמן שאתה מדבר, או-קיי? מתי ראיתם אותו בפעם האחרונה, אתה זוכר אולי?"

"לא את התאריך המדויק. בטח השבוע, בחדר המדרגות. אני מלמד בבית ספר תיכון ולכן אנחנו יוצאים מהבית באותן שעות ונפגשים לפעמים."

"והוא נראה לכם במצבו הרגיל או שהיה משהו חריג באיך שהוא התנהג? הבחנתם במשהו?"

זאב היה מתוסכל משום שלא שמע את השיחה בין מיכל לחוקר הבכיר, אלא רק את הבכי של עילי, שישב על ברכי אמו עטוף במגבת היבשה ונעשה עצבני מרגע לרגע. הילד היה עייף, וגם לא היה יכול לסבול את העובדה ששני אנשים משוחחים זה עם זה ולא אתו. "אולי בכל זאת תשתי משהו?" שאל זאב, בתקווה שיוכל לגשת למטבח. הוא עדיין התלבט באיזה שלב של הריאיון להפתיע אותה. ואולי כדאי לשמור את ההפתעה לחוקר הבכיר, חשב.

"לא, תודה, אנחנו בסדר. או-קיי, יש משהו שאתה יודע על הנעדר או על המשפחה שלו שאתה רוצה לשתף אותנו בו? אתם שומעים משם לפעמים ריבים, ויכוחים, צעקות?"
עכשיו היה זאב יכול לשער למה בחר השוטר הבכיר לשוחח עם אשתו. הוא כנראה הניח שהיא רוב הזמן בבית, ולכן תדע יותר על המתרחש בבניין.

זאב אמר, "ממש לא. שומעים לפעמים רעש, יש להם שלושה ילדים והם גרים מעלינו. אבל נדמה לי שבזמן האחרון דווקא אנחנו מקימים את רוב הרעש בבניין." הוא חייך ושאל את עצמו אם הבינה לְמה התכוון. ראשה היה נטוי אל לוח הפלסטיק המונח על ברכיה ומבטה היה קבוע בגיליון הנייר, כמו תלמידה קצרת רואי בזמן בחינה. "עברנו לכאן בסך הכול לפני קצת יותר משנה, לפני שעילי נולד. קודם לכן גרנו בתל אביב, ואני עדיין עובד בתל אביב. אני מלמד בתיכון עירוני א', ליד הסינמטק, אם את יודעת איפה זה."

"ומה היתה ההתרשמות הכללית שלכם מהנעדר, הוא היה ילד טוב או שהיו לכם היתקלויות אתו בעבר?"

זה היה נורא. היא לא הקשיבה אפילו לתשובות שהשיב על השאלות השגרתיות ששאלה.

"ממש לא. כמו שאמרתי לך, ההתרשמות שלי ממנו היא שהוא ילד נעים ומופנם." הוא היסס רגע, שוב העיף מבט במטבח, ואמר, "ההיכרות שלי אתו הרבה יותר קרובה מיחסי שכנות."

היא לא הרימה את ראשה. המשיכה לכתוב.

"לְמה הכוונה?"

"הכוונה היא שלימדתי אותו שיעורים פרטיים באנגלית במשך ארבעה חודשים."

"ואיך הוא היה?"

"מה זאת אומרת איך הוא היה? את מתכוונת איך הוא היה כתלמיד?"

"כתלמיד, כבן אדם. מה היתה ההתרשמות שלכם ממנו?"

החזרה שלה על המילה התרשמות עוררה בו גיחוך.


"
ההתרשמות שלי היתה שהוא ילד שרוצה ללמוד ברצינות, אבל שאנגלית זה לא המקצוע החזק שלו. הוא נער עדין ונעים, מופנם, כמו שאמרתי לך. את יכולה לתאר לעצמך שאני פוגש הרבה בני נוער, ועופר היה יוצא דופן. אני חושב שנוצר בינינו קשר קרוב."

"והוא לא סיפר לך על כוונות של בריחה, אולי התאבדות, בעיות בבית הספר?"

"ממש לא. דיברנו בעיקר על האנגלית שלו, ובאנגלית הוא לא דיבר על התאבדות או בריחה."

"אז אתה אומר שהוא היה בלי בעיות?"

"זה ממש לא מה שאמרתי. אמרתי שלא דיברנו על כך. ואפשר לשאול למה את אומרת היה? זה מפחיד."

היא אמרה, "לא, סליחה, זאת צורת ביטוי," ואז קמה ממקומה והוסיפה, "חכה שניה, אני צריכה לשאול משהו." היא הלכה למטבח. זה היה רגע משונה: הוא לא ידע אם הוא יכול לקום ממקומו בביתו שלו. היא חזרה אחרי רגע עם אשתו ועם השוטר הנמוך, אבל שלושתם הלכו לעבר הדלת. זאב קם ממקומו והצטרף אליהם. זאת היתה ההפתעה השלישית.

 

 

דרור משעני, יליד חולון, 1975, הוא סופר, עורך, חוקר ספרות ומתרגם. מלמד בחוג לספרות באוניברסיטת תל אביב, ערך את מוסף "ספרים" של עיתון ה"ארץ" (2008-2005) וכיום משמש עורך ספרות המקור וספרות מתח ובלשים ב"כתר".
הרומן הראשון שלו, "תיק נעדר", ספר ראשון בסדרת החקירות של אברהם אברהם, ראה אור באוגוסט 2011 בהוצאת כתר. הספר זכה לשבחי הביקורת, היה לרב מכר ונמכרו זכויות התרגום שלו ליותר מ-14 שפות, בהן אנגלית, צרפתית, גרמנית, איטלקית, שוודית, דנית וספרדית.

 

ספרו השני, אפשרות של אלימות, זכה גם הוא לשבחים רבים.

X