תחת כיפת השמים | לרכישה באינדיבוק
תחת כיפת השמים

תחת כיפת השמים

שנת הוצאה: 02/2015
מס' עמודים: 177
איך תרצ/י את הספר שלך?
- 55.80
- 35

תחת כיפת השמים, בחבל ארץ צחיח ומדולדל אי־שם בספרד, ילד מסתתר מפני רודפיו. רק טיפין־טיפין יתגלה לקורא למה ברח ומדוע אינו יכול לצפות לעזרה מאיש, אף לא מאביו ומבני משפחתו. הרחק ממקום יישוב, תחת שמש מצמיתה, אין מי שיעמוד לצדו פרט לרועה עזים זקן הממעט בדיבור אך יודע אנושיות מהי ובקי באמנות ההישרדות בלב השממה.

לאף אחת מן הנפשות הפועלות אין שם, והדבר מצביע על הצביון הארכיטיפי הקמאי כמעט של הסיפור. ועם זאת, אבל מתוך הפירוט הראליסטי הסבלני והמדויק של ההתמודדות עם פגעי הטבע ומשאביו הדלים ועם הרשע האנושי וסוכניו האכזריים עולה סיפור התבגרות הרואי ומפעים לב.

תחת כיפת השמים הוא יצירת הביכורים המפתיעה של חסוס קראסקו, סופר בן הפריפריה הספרדית שקודם לכן לא היה מוכר כלל במרכזים התרבותיים במדריד או בברצלונה. כתיבתו הושוותה לכתיבתם של מיגל דֵליבֶּס הספרדי מצד אחד ושל קורמק מקרת'י האמריקאי מצד שני. הספר עורר התרגשות רבה בספרד, נדפס מחדש יותר מתריסר פעמים ותורגם ללשונות רבות. שבעה עיתונים מרכזיים בספרד, וכן איגוד מוכרי הספרים שם, בחרו בו לספר הטוב לשנת 2013. גם בהולנד היה רב־מכר וזכה לתואר "הספר הטוב של השנה" מטעם רשת הספרים המובילה "פּוֹלָר". בקרוב עתיד ספרו של קראסקו להפוך לסרט קולנוע.

 

עוד על ספר זה

חוות דעת

אין עדיין חוות דעת.

היה הראשון לכתוב סקירה “תחת כיפת השמים”

מתוך הבור שלו באדמה הבּוצית שמע את הדי הקולות

הקוראים לו, וכאילו היה מדובר בצרצרים, ניסה לאתר

את מקומו של כל אחד מן הצועקים בתחומו של כרם

הזיתים. צרחות כמו שיחים עולים באש. מוטל על צדו,

גופו התכווץ בבור בצורת זיגזג ולא נשאר לו כמעט מקום

לזוז. זרועותיו חבקו את ברכיו או שימשו לו כרית, ונותר

רק שקע זעיר לתרמיל המזון. הוא פרשׂ כיסוי של גזם

על שני ענפים עבים ששימשו כעין קורות תקרה. הוא

מתח את צווארו וזקף את ראשו כדי לשמוע ביתר בהירות,

צִמצם את עיניו וכרה אוזן לקלוט את הקול שאילץ אותו

להימלט. הוא לא מצא אותו, גם לא שמע נביחות, וזה

מילא אותו הקלה כי ידע שרק כלב מאומן מאוד יצליח

לגלות את מחבואו. כלב ציד או כלב צולע שאומן למצוא

פטריות כמהין. אולי כלב גישוש אנגלי, אחד מאותם

בעלי רגליים קצרות עֵציות ואוזניים שמוטות שראה פעם

בעיתון שהגיע מעיר הבירה.

למזלו, לא נמצאו במישור יצורים אקזוטיים שכאלה.

כאן היו רק כלבי ציד פשוטים. עור מתוח על עצמות

ארוכות. חיות מיסטיות שרודפות אחר ארנבות בכל

המהירות ולא מתעכבות לרחרח כי באו לעולם במטרה

אחת, לרדוף וללכוד. על מותניהם בערו פסים אדומים,

זכר לשוטי בעליהם. אותם שוטים שהטילו מרות שם

במישור הצחיח על ילדים, נשים וכלבים. הם רצו אפוא,

והוא שהה במאורתו הבּוצית הקטנה, אבוד בין מאות

הריחות המזומנים במעמקים לתולעים ולמתים. ריחות

שלא היה אמור להריח, אבל חיפש את קרבתם. ריחות

שהרחיקו אותו מאמו.

תמיד כשראה כלבי ציד או הִרהר בהם, נזכר באדם אחד

מן העיירה. נכה שהתגלגל ברחובות על מין תלת־אופן עם

ארכּוּבה מלפנים שהיה מסובב, רכון כמו נגן עוגב. בשעות

בין הערביים היה משאיר את הבתים מאחור ורוכב בדרכים

הכבושות של הצפון, היחידות שניתן לו להתקדם בהן על

כיסאו. הכלבים ליוו אותו, קשורים בצווארם בחבלי סיזָל

מתפוררים. מראהו, על כלי רכבו המגושם, עורר רחמים,

והילד תמיד תהה מדוע אינו רותם את הכלבים כדי

שימשכו אותו. בבית הספר סיפרו שכאשר אינו רוצה עוד

אחת מן החיות שלו, הוא תולה אותה על עץ זית. בחייו

הקצרים כבר ראה עשרות כלבים באוויר, תלויים בצווארם

על עצים רחוקים. שקי עור עמוסי עצמות נקועות, כמו

גולמי פרפרים ענקיים.

הוא קלט שהגברים כבר קרובים אליו ונדרך. שמע

את שמו מתהדהד בין העצים כמו טיפות על משטח מים.

שפוף במחבואו, חשב שאולי זה יהיה כל גמולו: לשמוע

כיצד קוראים לו שוב ושוב בין הזיתים עם עלות השחר.

הוא הכיר את קולו של בעל המסבאה ואת זה של אחד

מנהגי הפּרָדות שעשו את הקיץ בעיירה. ואף שלא זיהה

את הדוור ואת שוזר החבלים, שיער שגם הם שם. הוא

חווה עליצות לא צפויה, לחה וחמימה, בקרקעית הבור

שלו. מין סערת נפש ילדותית חרישית שסימרה את

עורו. הוא שאל את עצמו אם גם את אחיו היו מחפשים

כך, אם גם הוא היה מסוגל להוציא גברים רבים כל כך

לחפשו. לשמע מקהלת הקולות הרגיש שאחווה כלשהי

קמה ומתנערת מאבק ולרגע נסוגה איבתו לאנשהו בתוך

בטנו. הוא קיבץ סביבו את גברי העיירה, את כל הזרועות

השחומות החזקות שנעצו את המחרשות באדמה ומילאו

את המתבנים בתבואה. הוא חולל מאורע. הוא חשב

שאולי הצורך לקבץ את החבורה הזו אילץ אויבים ותיקים

להתייצב שכם אל שכם. תהה אם משהו מן הרגע הזה

יישאר כעבור שנים או שבועות. אם יהיה נושא לשיחה

ביציאה מהמיסה או במסבאה. אז הִרהר באביו וראה אותו

בדמיונו מספק הסברים לאלה ולאחרים. ראה אותו, כמו

פעמים רבות כל כך, מסתיר את מצוקתו. מנסה לשכנע

את כולם שהילד בטח רדף אחרי איזו חוגלה ומעד לתוך

בור נסתר. שהאסון שוב ניחת על משפחתו ושאלוהים

עקר בשר מבשרו. הוא נענע את ראשו בין ברכיו כאילו

כך ינער מעליו את המחשבות האלה. דמות אביו, מתרפס

ואדיב, שבה אל מוחו בלוויית השוטר.* תמונה ששילחה

בגופו חלחלה עזה יותר מכל תמונה אחרת. הוא חידד

את שמיעתו כמיטב יכולתו, בלי לקלוט רמז לקולו של

השוטר, ואפילו ההיעדר הזה עורר בו פחד. הוא דימה

לו אותו צועד עם סיגריה בפיו מאחורי שורת האנשים

שהתפרשׂו במטע הזיתים ברגע זה. בועט בתלוליות עפר

או רוכן באדישות לאסוף איזה זית שחמק מן המסיק

האחרון. שרשרת שעונו מבצבצת מתחת למקטורנו. כובע

הלבד החום, העניבה, הצווארון המהודק, השפם המעוצב

היטב במי סוכר.

קול של גבר במרחק מטרים ספורים מן הבור קטע

את הרהוריו. זה היה המורה. הוא דיבר עם מישהו שצעד

קצת הלאה משם. הנער השגיח שלבו מחיש את פעימותיו

וחש את מהלומות הדם בתוכו. הכאבים, לאחר שעות של

רביצה מכווצת, דחקו בו לצאת. הוא שקל את האפשרות

לגמור עם זה מיד ולהיחלץ כך מאי־הנוחות. הוא לא

הרג איש, לא גנב, אף לא נשא את שם האלוהים לשווא.

הוא כבר עמד להניע את הענפים שכיסו על הבור כדי

למשוך את תשומת לבם של הקרובים אליו ביותר. אחד

ישתיק את השני ואחר כך יפנה את ראשו כדי לכוון את

אוזנו לעבר הרעש. מבטיהם יצטלבו. הם יקרבו חרש אל

תלולית הענפים בלי לדעת אם מה שימצאו יהיה ארנב או

הילד האבוד. אז יסיטו את הענפים ויראו אותו בקרקעית,

מעוקם על בטנו. הוא יעמיד פני מעולף, וזה, יחד עם

שרידי הבוץ, לחות בגדיו ושׂערו המלוכלך, ייצור את

תמונת ניצחונו. כך יבטיח לעצמו לפחות רגע של תהילה.

לחם להיום ורעב למחר. אחר כך, לקול צעקותיהם של

הגברים, יחושו לשם השאר. יגיע אביו, מתנשף, לרגע אחד

נדהם ונלהב. הם יתגודדו סביבו במערבולת שלא תשאיר

לו כמעט אוויר לנשימה. גפרור ברגע של תחילת הבעירה,

מתאמץ, עדיין ללא רמזים ללהבה החלקה שתשרוף

לבסוף את העץ. הם יוציאו אותו מן הקבר בצעקות

שמחה. חיבוקים גבריים ירימו סביבו ענני אבק קטנים עד

לכתפיים. אחר כך, החזרה אל העיירה על אלונקה בין

שירי איכרים ונאדות עור של יין חם, ידו המחוספסת של

האב על חזהו הקטן השחום. פתיחה עולצת של דרמה

שעתידה להביא את כולם למסבאה ומאוחר יותר, כל

אחד מהם לביתו. לבסוף, קירות האבן העבים הנושאים

את התקרה והמקררים את הבתים יהיו העדים היחידים.

הקדמה קבוצתית לחגורה השחוקה של האב. אבזם נחושת

פולח את האוויר המעופש במטבח, מהיר אבל לא מתיז

ניצוצות. המחזה של השתטחותו המזויפת אפיים אל

קרקעית הבור נפנה כעת נגדו.

הוא הכיר את הקול של קינוח אפו של המורה מעל

למאורה שלו ממש. קול רעם בשרני שהרעיד את הממחטה

היבשה ובבית הספר אילץ את הילדים להחניק את צחוקם.

צל גופו הרזה חלף מעל תקרתו. הוא עצם את עיניו והידק

את שיניו בשעה שהאיש השתין על ערמת הענפים שלו.

הוא המתין זמן רב לאחר ששמע את הד הקול האחרון

מתרחק מן השטח. הוא רצה להיות בטוח שלא ייתקל

באיש כשירים את הענפים, לכן היה נחוש בדעתו לחכות

ככל שיצטרך. השעות שעברו עליו מתחת לאדמה, השתן

של המורה שהרטיב את שׂערו, הרעב שהציק לו בפעם

הראשונה, לא היה די בכל אלה להכניע אותו כי הפרח

השחור של המשפחה עדיין נשך בבטנו. הוא נרדם.

כשהתעורר, השמש עמדה ברום השמים. האור האנכי

הקשה חדר את תקרת הענפים שלו והאיר קלושות את

ברכיו באלומות אור דקיקות שהאבק ריחף בהן. הוא חש

את קהות שריריו ברגע שפקח את עיניו וחשב שגופו הוא

ששם קץ לשינה. העריך שהוא נמצא שם כבר שבע או

שמונה שעות והחליט שעליו לצאת מהר ככל האפשר.

לאט מאוד הרים את ראשו ונגע בכיסוי הענפים בשׂערו.

צווארו היה כמו ציר חלוד. הוא התרומם לאט כחולה

בדלקת מפרקים והסיט ענפים אחדים כדי להביט סביב

ולוודא שאין איש. עכשיו יוכל לצאת ולהמשיך צפונה,

שם, ידע, יש מעיין שנהגי הפּרָדות משקים בו את

פִּרדותיהם. אולי יוכל להסתתר שם בין קני הסוף ולנצל

רגע של היסח דעת כדי להתגנב לעגלתו של סוחר כלשהו,

בין מחבתות ותחתונים, ולהגיח במרחק קילומטרים רבים

מן העיירה. ועם זאת ידע שכדי להגיע אל המעיין יצטרך

ללכת בשדה פתוח לאור היום בלי כל מסתור חוץ מגל

אבנים מבודד פה ושם. במישור כל רועה או צייד יכיר

בדמותו החלושה את הילד האבוד. כיוון שכך לא נותרה

לו ברֵרה אלא להמשיך להסתתר עד רדת הערב, שאז גפיו

הדקות כחוטי תיל יוכלו להיראות כשיח יבש או כצללית

כהה על רקע השמש הכתומה השוקעת. הוא החזיר את

הענפים למקומם והתקפל.

במהלך ההסתתרות הכיר חיפושיות, עכבישים

ובעיקר תולעים. הוא מישש את החלל שבו טמן את

תרמילו. פתח את הצרור, הוציא ממנו חתיכת נקניק ונגס

בה לאט. הוא שתה את המים החמים מתוך נאד העור,

שהוסתר ימים אחדים לקראת הבריחה וכעת היה נפוח

כמו חתול מת. כעבור כמה רגעים הרגיש ששלפוחית

השתן שלו מלאה, וככל שעבר הזמן, כן היא תפחה

עד כאב. התנוחה המכווצת לחצה עליו וברגע מסוים

ברחו לו כמה טיפות שתן והדבר הקשיח את גופו עוד

יותר. כשהדקירות נהיו קשות מנשוא, ניסה להסיר את

מכנסיו. הוא נאבק עם הרוכסן ועם החגורה, אבל החלל

היה צר מאוד ובקושי הצליח לנוע בו. הוא שקל גיחה

קצרה החוצה, אבל פחד שיירָאה מרחוק או שישאיר

עִקבה כלשהי, קטנה ככל שתהיה, לחבורה שבוודאי עוד

מחפשת אחריו. כעבור זמן־מה הצליח לדחוק מטה את

המכנסיים עד מתחת לישבן. הוא משך את איברו מבין

רגליו וניסה להרחיקו מגופו ככל האפשר, אבל המחבוא

היה צר כל כך עד שמיד חש בעורלתו נוגעת בקרסוליו

וברגע זה לא הצליח להתאפק עוד והִרפּה, כמו גלגל

במורד. לאחר שעות רבות כל כך של רביצה על קרקעית

הבור, האדמה הרמוסה נהפכה למעין קערה ומיד נקוותה

בה שלולית שתן. אד גופריתי הפך את המחבוא לקדֵרה

רעילה. הוא פיתל את ראשו לעבר תקרת הענפים, גישש

בפיו אחר הנקבים וניסה לשאוף את האוויר שבחוץ. הוא

חש צורך לצאת, לקרוע את הכיסוי ולהגיח אל מטע

הזיתים כאילו היה גופו פקק שעם שהשתחרר פתאום

ממעמקי בִּיצה. הוא עצם את עיניו ולפת את השורשים

שחדרו אל החלל וגוועו בו. לאחר דקות רבות של מתח

מתוך ערפול חושים, הוא חש בנוקשות שריריו ונתקף

תשישות פתאומית שריפתה את גופו וגברה עליו עד

שלבש שוב את צורת הבור. החום הלח המם אותו והעפר

התחוח שהשעין עליו את גבו העיק עליו במעומעם. נסך

בו לאות שהפילה עליו תרדמה.

העיר אותו רחש עלים מבחוץ בשעה שהאור שחדר דרך

הכיסוי איבד כמעט את כל עוצמתו. לפי הקול, שיער

שמדובר במכרסם קטן המרחרח את הקרקע. הוא הרגיש

צורך לחלץ את עצמותיו, למתוח את חזהו, לנער מעליו

את הבוץ, לאוורר את מכנסיו, לצאת. נותר לו רק לוודא

שהרעש שהעיר אותו אינו מעיד על איוּם. הוא זקף את גבו

והרים מעט בקודקודו את כיסוי הענפים עד שפתח סדק

שדרכו יכול לראות משהו. עכבר שדות תחב את חוטמו בין

עלי הזית היבשים, במרחק סנטימטרים אחדים מן המחסה.

הוא פירק את הגגון שלו ענף אחר ענף, בגִרסה מהופכת

של בניית קן. הוציא את ראשו וסובב אותו סביב־סביב כמו

פריסקופ עד שסקר את כרם הזיתים כולו ולא מצא סימני

חיים פרט לָעכברון שנמלט דרך ערֵמות הגזם הנטושות.

כשיצא מן הבור, היה לאור מרקם מאובק ואדמדם. השמש

לא נראתה עוד מעל לאופק, אבל הילה צהבהבה האירה

את המישור ממערב והאריכה את הצללים על אדמות

הבוּר. הוא התמתח לכל כיוון אפשרי. הוא התפתל, הוא

התכופף, הוא התרומם ובעט, ולרגע אחד שכח את הבריחה

ולא שם לב לפיסות הבוץ הגאומטריות שנשרו מסוליותיו.

הלחות לא התפוגגה ממכנסיו. הוא פישק את רגליו ומשך

בבד באצבעותיו כדי להרחיקו מהעור. אילו ברח בחורף,

חשב, עכשיו היה קפוא.

את המקום הזה בחר חודשים קודם לכן בשל היותו

השטח נטוע העצים הקרוב ביותר לעיירה. אז עוד לא

ידע באיזו שעת לילה יוכל לצאת מן הבית, אף לא כמה

זמן יעמוד לרשותו עד שיגיע למחבוא. אילו ברח לכל

כיוון אחר, המחפשים היו רואים אותו ממרחק של מאות

מטרים. שם, לפחות, עמדה לרשותו הגנת הזיתים. בתוך

החלקה בחר את הגבול הצפוני כי משם יכול היה להשקיף

היטב על המישור שיצטרך להתמודד אתו.

הוא פשט את בגדיו ותלה אותם להתאוורר על כמה

ענפים נמוכים. הוא שם לב שעורו נפוח ומסריח. יונים

התעופפו בין הצמרות בחיפוש אחר מחסה ללילה. הוא

שִפשף את גופו בעפר יבש כאילו היה פיל ולרגע הרגשתו

השתפרה. הוא הוציא את התרמיל מהבור והלך לאורך

שורת הזיתים שעל גבול המישור עד שמצא אחד שנראה

לו מתאים. הוא התיישב עֵירוֹם על הארץ והשעין את גבו

על הגזע המסוקס. האבנים הקטנות ננעצו בעכוזו וקליפת

העץ דקרה את גבו. כשהיה ישוב חיפש בתרמיל והוציא

חתיכת גבינה קשה וקרום לחם. הוא לעס את הגבינה

בעודו מביט בלילה המשתלט על כדור הארץ. מעליו המו

היונים בצמרות הזיתים. הוא גִלגל את קרום הלחם בידיו

השמנוניות וכשסיים עמד להשליך אותו אבל בלם את

זרועו ברגע האחרון. הוא הִרהר בקולות הגברים שקראו

לו בבוקר. נפנה אל כרם הזיתים ודימה לו את הדמויות

הכהות המחפשות אותו וכמו צועקות את שמו בדממה. אז

שב ופנה אל המישור וטמן את שארית הקרום בתרמיל.

עדיין היה רעב ופִשפּש שוב בין חפציו, בידיעה שלאחר

שטרף את הגבינה, נותר לו רק חצי נקניק יבש. הוא

הוציא אותו וקירב אותו אל אפו. עצם את עיניו ושאף את

ניחוחות הפלפל והקינמון. ליקק את רצועת הבשר ועמד

לנגוס בה, אבל שוב חש את צללי רודפיו, ולא היתה לו

ברֵרה אלא לשמור את הנקניק לרגע דוחק יותר, שבלי

ספק בוא יבוא.

שעה ארוכה החליק בלשונו על חניכיו בניסיון להפיג

את העקצוץ שהותירה בהם הגבינה. נגס בפיסת לחם, שתה

מים מנאד העור ואחר כך צנח ארצה והשעין את ראשו על

שורש בולט של עץ הזית. השמים עטו גוון כחול אפל.

הכוכבים מעל נראו נעוצים במעטפת כדורית שקופה.

לפניו התנער המישור מן הייסורים שהסֵבּה לו השמש

כל היום והדיף ריח אדמה חרוכה ועשב יבש. ינשוף לבן

חלף מעל ראשו ונעלם בין צמרות הזיתים. הוא חשב על

כך שהוא רחוק מן העיירה יותר מכפי שהיה מעודו. מה

שנפרשׂ מול כפות רגליו היה לו פשוט ארץ לא נודעת.

מתוך הבור שלו באדמה הבּוצית שמע את הדי הקולות

הקוראים לו, וכאילו היה מדובר בצרצרים, ניסה לאתר

את מקומו של כל אחד מן הצועקים בתחומו של כרם

הזיתים. צרחות כמו שיחים עולים באש. מוטל על צדו,

גופו התכווץ בבור בצורת זיגזג ולא נשאר לו כמעט מקום

לזוז. זרועותיו חבקו את ברכיו או שימשו לו כרית, ונותר

רק שקע זעיר לתרמיל המזון. הוא פרשׂ כיסוי של גזם

על שני ענפים עבים ששימשו כעין קורות תקרה. הוא

מתח את צווארו וזקף את ראשו כדי לשמוע ביתר בהירות,

צִמצם את עיניו וכרה אוזן לקלוט את הקול שאילץ אותו

להימלט. הוא לא מצא אותו, גם לא שמע נביחות, וזה

מילא אותו הקלה כי ידע שרק כלב מאומן מאוד יצליח

לגלות את מחבואו. כלב ציד או כלב צולע שאומן למצוא

פטריות כמהין. אולי כלב גישוש אנגלי, אחד מאותם

בעלי רגליים קצרות עֵציות ואוזניים שמוטות שראה פעם

בעיתון שהגיע מעיר הבירה.

למזלו, לא נמצאו במישור יצורים אקזוטיים שכאלה.

כאן היו רק כלבי ציד פשוטים. עור מתוח על עצמות

ארוכות. חיות מיסטיות שרודפות אחר ארנבות בכל

המהירות ולא מתעכבות לרחרח כי באו לעולם במטרה

אחת, לרדוף וללכוד. על מותניהם בערו פסים אדומים,

זכר לשוטי בעליהם. אותם שוטים שהטילו מרות שם

במישור הצחיח על ילדים, נשים וכלבים. הם רצו אפוא,

והוא שהה במאורתו הבּוצית הקטנה, אבוד בין מאות

הריחות המזומנים במעמקים לתולעים ולמתים. ריחות

שלא היה אמור להריח, אבל חיפש את קרבתם. ריחות

שהרחיקו אותו מאמו.

תמיד כשראה כלבי ציד או הִרהר בהם, נזכר באדם אחד

מן העיירה. נכה שהתגלגל ברחובות על מין תלת־אופן עם

ארכּוּבה מלפנים שהיה מסובב, רכון כמו נגן עוגב. בשעות

בין הערביים היה משאיר את הבתים מאחור ורוכב בדרכים

הכבושות של הצפון, היחידות שניתן לו להתקדם בהן על

כיסאו. הכלבים ליוו אותו, קשורים בצווארם בחבלי סיזָל

מתפוררים. מראהו, על כלי רכבו המגושם, עורר רחמים,

והילד תמיד תהה מדוע אינו רותם את הכלבים כדי

שימשכו אותו. בבית הספר סיפרו שכאשר אינו רוצה עוד

אחת מן החיות שלו, הוא תולה אותה על עץ זית. בחייו

הקצרים כבר ראה עשרות כלבים באוויר, תלויים בצווארם

על עצים רחוקים. שקי עור עמוסי עצמות נקועות, כמו

גולמי פרפרים ענקיים.

הוא קלט שהגברים כבר קרובים אליו ונדרך. שמע

את שמו מתהדהד בין העצים כמו טיפות על משטח מים.

שפוף במחבואו, חשב שאולי זה יהיה כל גמולו: לשמוע

כיצד קוראים לו שוב ושוב בין הזיתים עם עלות השחר.

הוא הכיר את קולו של בעל המסבאה ואת זה של אחד

מנהגי הפּרָדות שעשו את הקיץ בעיירה. ואף שלא זיהה

את הדוור ואת שוזר החבלים, שיער שגם הם שם. הוא

חווה עליצות לא צפויה, לחה וחמימה, בקרקעית הבור

שלו. מין סערת נפש ילדותית חרישית שסימרה את

עורו. הוא שאל את עצמו אם גם את אחיו היו מחפשים

כך, אם גם הוא היה מסוגל להוציא גברים רבים כל כך

לחפשו. לשמע מקהלת הקולות הרגיש שאחווה כלשהי

קמה ומתנערת מאבק ולרגע נסוגה איבתו לאנשהו בתוך

בטנו. הוא קיבץ סביבו את גברי העיירה, את כל הזרועות

השחומות החזקות שנעצו את המחרשות באדמה ומילאו

את המתבנים בתבואה. הוא חולל מאורע. הוא חשב

שאולי הצורך לקבץ את החבורה הזו אילץ אויבים ותיקים

להתייצב שכם אל שכם. תהה אם משהו מן הרגע הזה

יישאר כעבור שנים או שבועות. אם יהיה נושא לשיחה

ביציאה מהמיסה או במסבאה. אז הִרהר באביו וראה אותו

בדמיונו מספק הסברים לאלה ולאחרים. ראה אותו, כמו

פעמים רבות כל כך, מסתיר את מצוקתו. מנסה לשכנע

את כולם שהילד בטח רדף אחרי איזו חוגלה ומעד לתוך

בור נסתר. שהאסון שוב ניחת על משפחתו ושאלוהים

עקר בשר מבשרו. הוא נענע את ראשו בין ברכיו כאילו

כך ינער מעליו את המחשבות האלה. דמות אביו, מתרפס

ואדיב, שבה אל מוחו בלוויית השוטר.* תמונה ששילחה

בגופו חלחלה עזה יותר מכל תמונה אחרת. הוא חידד

את שמיעתו כמיטב יכולתו, בלי לקלוט רמז לקולו של

השוטר, ואפילו ההיעדר הזה עורר בו פחד. הוא דימה

לו אותו צועד עם סיגריה בפיו מאחורי שורת האנשים

שהתפרשׂו במטע הזיתים ברגע זה. בועט בתלוליות עפר

או רוכן באדישות לאסוף איזה זית שחמק מן המסיק

האחרון. שרשרת שעונו מבצבצת מתחת למקטורנו. כובע

הלבד החום, העניבה, הצווארון המהודק, השפם המעוצב

היטב במי סוכר.

קול של גבר במרחק מטרים ספורים מן הבור קטע

את הרהוריו. זה היה המורה. הוא דיבר עם מישהו שצעד

קצת הלאה משם. הנער השגיח שלבו מחיש את פעימותיו

וחש את מהלומות הדם בתוכו. הכאבים, לאחר שעות של

רביצה מכווצת, דחקו בו לצאת. הוא שקל את האפשרות

לגמור עם זה מיד ולהיחלץ כך מאי־הנוחות. הוא לא

הרג איש, לא גנב, אף לא נשא את שם האלוהים לשווא.

הוא כבר עמד להניע את הענפים שכיסו על הבור כדי

למשוך את תשומת לבם של הקרובים אליו ביותר. אחד

ישתיק את השני ואחר כך יפנה את ראשו כדי לכוון את

אוזנו לעבר הרעש. מבטיהם יצטלבו. הם יקרבו חרש אל

תלולית הענפים בלי לדעת אם מה שימצאו יהיה ארנב או

הילד האבוד. אז יסיטו את הענפים ויראו אותו בקרקעית,

מעוקם על בטנו. הוא יעמיד פני מעולף, וזה, יחד עם

שרידי הבוץ, לחות בגדיו ושׂערו המלוכלך, ייצור את

תמונת ניצחונו. כך יבטיח לעצמו לפחות רגע של תהילה.

לחם להיום ורעב למחר. אחר כך, לקול צעקותיהם של

הגברים, יחושו לשם השאר. יגיע אביו, מתנשף, לרגע אחד

נדהם ונלהב. הם יתגודדו סביבו במערבולת שלא תשאיר

לו כמעט אוויר לנשימה. גפרור ברגע של תחילת הבעירה,

מתאמץ, עדיין ללא רמזים ללהבה החלקה שתשרוף

לבסוף את העץ. הם יוציאו אותו מן הקבר בצעקות

שמחה. חיבוקים גבריים ירימו סביבו ענני אבק קטנים עד

לכתפיים. אחר כך, החזרה אל העיירה על אלונקה בין

שירי איכרים ונאדות עור של יין חם, ידו המחוספסת של

האב על חזהו הקטן השחום. פתיחה עולצת של דרמה

שעתידה להביא את כולם למסבאה ומאוחר יותר, כל

אחד מהם לביתו. לבסוף, קירות האבן העבים הנושאים

את התקרה והמקררים את הבתים יהיו העדים היחידים.

הקדמה קבוצתית לחגורה השחוקה של האב. אבזם נחושת

פולח את האוויר המעופש במטבח, מהיר אבל לא מתיז

ניצוצות. המחזה של השתטחותו המזויפת אפיים אל

קרקעית הבור נפנה כעת נגדו.

הוא הכיר את הקול של קינוח אפו של המורה מעל

למאורה שלו ממש. קול רעם בשרני שהרעיד את הממחטה

היבשה ובבית הספר אילץ את הילדים להחניק את צחוקם.

צל גופו הרזה חלף מעל תקרתו. הוא עצם את עיניו והידק

את שיניו בשעה שהאיש השתין על ערמת הענפים שלו.

הוא המתין זמן רב לאחר ששמע את הד הקול האחרון

מתרחק מן השטח. הוא רצה להיות בטוח שלא ייתקל

באיש כשירים את הענפים, לכן היה נחוש בדעתו לחכות

ככל שיצטרך. השעות שעברו עליו מתחת לאדמה, השתן

של המורה שהרטיב את שׂערו, הרעב שהציק לו בפעם

הראשונה, לא היה די בכל אלה להכניע אותו כי הפרח

השחור של המשפחה עדיין נשך בבטנו. הוא נרדם.

כשהתעורר, השמש עמדה ברום השמים. האור האנכי

הקשה חדר את תקרת הענפים שלו והאיר קלושות את

ברכיו באלומות אור דקיקות שהאבק ריחף בהן. הוא חש

את קהות שריריו ברגע שפקח את עיניו וחשב שגופו הוא

ששם קץ לשינה. העריך שהוא נמצא שם כבר שבע או

שמונה שעות והחליט שעליו לצאת מהר ככל האפשר.

לאט מאוד הרים את ראשו ונגע בכיסוי הענפים בשׂערו.

צווארו היה כמו ציר חלוד. הוא התרומם לאט כחולה

בדלקת מפרקים והסיט ענפים אחדים כדי להביט סביב

ולוודא שאין איש. עכשיו יוכל לצאת ולהמשיך צפונה,

שם, ידע, יש מעיין שנהגי הפּרָדות משקים בו את

פִּרדותיהם. אולי יוכל להסתתר שם בין קני הסוף ולנצל

רגע של היסח דעת כדי להתגנב לעגלתו של סוחר כלשהו,

בין מחבתות ותחתונים, ולהגיח במרחק קילומטרים רבים

מן העיירה. ועם זאת ידע שכדי להגיע אל המעיין יצטרך

ללכת בשדה פתוח לאור היום בלי כל מסתור חוץ מגל

אבנים מבודד פה ושם. במישור כל רועה או צייד יכיר

בדמותו החלושה את הילד האבוד. כיוון שכך לא נותרה

לו ברֵרה אלא להמשיך להסתתר עד רדת הערב, שאז גפיו

הדקות כחוטי תיל יוכלו להיראות כשיח יבש או כצללית

כהה על רקע השמש הכתומה השוקעת. הוא החזיר את

הענפים למקומם והתקפל.

במהלך ההסתתרות הכיר חיפושיות, עכבישים

ובעיקר תולעים. הוא מישש את החלל שבו טמן את

תרמילו. פתח את הצרור, הוציא ממנו חתיכת נקניק ונגס

בה לאט. הוא שתה את המים החמים מתוך נאד העור,

שהוסתר ימים אחדים לקראת הבריחה וכעת היה נפוח

כמו חתול מת. כעבור כמה רגעים הרגיש ששלפוחית

השתן שלו מלאה, וככל שעבר הזמן, כן היא תפחה

עד כאב. התנוחה המכווצת לחצה עליו וברגע מסוים

ברחו לו כמה טיפות שתן והדבר הקשיח את גופו עוד

יותר. כשהדקירות נהיו קשות מנשוא, ניסה להסיר את

מכנסיו. הוא נאבק עם הרוכסן ועם החגורה, אבל החלל

היה צר מאוד ובקושי הצליח לנוע בו. הוא שקל גיחה

קצרה החוצה, אבל פחד שיירָאה מרחוק או שישאיר

עִקבה כלשהי, קטנה ככל שתהיה, לחבורה שבוודאי עוד

מחפשת אחריו. כעבור זמן־מה הצליח לדחוק מטה את

המכנסיים עד מתחת לישבן. הוא משך את איברו מבין

רגליו וניסה להרחיקו מגופו ככל האפשר, אבל המחבוא

היה צר כל כך עד שמיד חש בעורלתו נוגעת בקרסוליו

וברגע זה לא הצליח להתאפק עוד והִרפּה, כמו גלגל

במורד. לאחר שעות רבות כל כך של רביצה על קרקעית

הבור, האדמה הרמוסה נהפכה למעין קערה ומיד נקוותה

בה שלולית שתן. אד גופריתי הפך את המחבוא לקדֵרה

רעילה. הוא פיתל את ראשו לעבר תקרת הענפים, גישש

בפיו אחר הנקבים וניסה לשאוף את האוויר שבחוץ. הוא

חש צורך לצאת, לקרוע את הכיסוי ולהגיח אל מטע

הזיתים כאילו היה גופו פקק שעם שהשתחרר פתאום

ממעמקי בִּיצה. הוא עצם את עיניו ולפת את השורשים

שחדרו אל החלל וגוועו בו. לאחר דקות רבות של מתח

מתוך ערפול חושים, הוא חש בנוקשות שריריו ונתקף

תשישות פתאומית שריפתה את גופו וגברה עליו עד

שלבש שוב את צורת הבור. החום הלח המם אותו והעפר

התחוח שהשעין עליו את גבו העיק עליו במעומעם. נסך

בו לאות שהפילה עליו תרדמה.

העיר אותו רחש עלים מבחוץ בשעה שהאור שחדר דרך

הכיסוי איבד כמעט את כל עוצמתו. לפי הקול, שיער

שמדובר במכרסם קטן המרחרח את הקרקע. הוא הרגיש

צורך לחלץ את עצמותיו, למתוח את חזהו, לנער מעליו

את הבוץ, לאוורר את מכנסיו, לצאת. נותר לו רק לוודא

שהרעש שהעיר אותו אינו מעיד על איוּם. הוא זקף את גבו

והרים מעט בקודקודו את כיסוי הענפים עד שפתח סדק

שדרכו יכול לראות משהו. עכבר שדות תחב את חוטמו בין

עלי הזית היבשים, במרחק סנטימטרים אחדים מן המחסה.

הוא פירק את הגגון שלו ענף אחר ענף, בגִרסה מהופכת

של בניית קן. הוציא את ראשו וסובב אותו סביב־סביב כמו

פריסקופ עד שסקר את כרם הזיתים כולו ולא מצא סימני

חיים פרט לָעכברון שנמלט דרך ערֵמות הגזם הנטושות.

כשיצא מן הבור, היה לאור מרקם מאובק ואדמדם. השמש

לא נראתה עוד מעל לאופק, אבל הילה צהבהבה האירה

את המישור ממערב והאריכה את הצללים על אדמות

הבוּר. הוא התמתח לכל כיוון אפשרי. הוא התפתל, הוא

התכופף, הוא התרומם ובעט, ולרגע אחד שכח את הבריחה

ולא שם לב לפיסות הבוץ הגאומטריות שנשרו מסוליותיו.

הלחות לא התפוגגה ממכנסיו. הוא פישק את רגליו ומשך

בבד באצבעותיו כדי להרחיקו מהעור. אילו ברח בחורף,

חשב, עכשיו היה קפוא.

את המקום הזה בחר חודשים קודם לכן בשל היותו

השטח נטוע העצים הקרוב ביותר לעיירה. אז עוד לא

ידע באיזו שעת לילה יוכל לצאת מן הבית, אף לא כמה

זמן יעמוד לרשותו עד שיגיע למחבוא. אילו ברח לכל

כיוון אחר, המחפשים היו רואים אותו ממרחק של מאות

מטרים. שם, לפחות, עמדה לרשותו הגנת הזיתים. בתוך

החלקה בחר את הגבול הצפוני כי משם יכול היה להשקיף

היטב על המישור שיצטרך להתמודד אתו.

הוא פשט את בגדיו ותלה אותם להתאוורר על כמה

ענפים נמוכים. הוא שם לב שעורו נפוח ומסריח. יונים

התעופפו בין הצמרות בחיפוש אחר מחסה ללילה. הוא

שִפשף את גופו בעפר יבש כאילו היה פיל ולרגע הרגשתו

השתפרה. הוא הוציא את התרמיל מהבור והלך לאורך

שורת הזיתים שעל גבול המישור עד שמצא אחד שנראה

לו מתאים. הוא התיישב עֵירוֹם על הארץ והשעין את גבו

על הגזע המסוקס. האבנים הקטנות ננעצו בעכוזו וקליפת

העץ דקרה את גבו. כשהיה ישוב חיפש בתרמיל והוציא

חתיכת גבינה קשה וקרום לחם. הוא לעס את הגבינה

בעודו מביט בלילה המשתלט על כדור הארץ. מעליו המו

היונים בצמרות הזיתים. הוא גִלגל את קרום הלחם בידיו

השמנוניות וכשסיים עמד להשליך אותו אבל בלם את

זרועו ברגע האחרון. הוא הִרהר בקולות הגברים שקראו

לו בבוקר. נפנה אל כרם הזיתים ודימה לו את הדמויות

הכהות המחפשות אותו וכמו צועקות את שמו בדממה. אז

שב ופנה אל המישור וטמן את שארית הקרום בתרמיל.

עדיין היה רעב ופִשפּש שוב בין חפציו, בידיעה שלאחר

שטרף את הגבינה, נותר לו רק חצי נקניק יבש. הוא

הוציא אותו וקירב אותו אל אפו. עצם את עיניו ושאף את

ניחוחות הפלפל והקינמון. ליקק את רצועת הבשר ועמד

לנגוס בה, אבל שוב חש את צללי רודפיו, ולא היתה לו

ברֵרה אלא לשמור את הנקניק לרגע דוחק יותר, שבלי

ספק בוא יבוא.

שעה ארוכה החליק בלשונו על חניכיו בניסיון להפיג

את העקצוץ שהותירה בהם הגבינה. נגס בפיסת לחם, שתה

מים מנאד העור ואחר כך צנח ארצה והשעין את ראשו על

שורש בולט של עץ הזית. השמים עטו גוון כחול אפל.

הכוכבים מעל נראו נעוצים במעטפת כדורית שקופה.

לפניו התנער המישור מן הייסורים שהסֵבּה לו השמש

כל היום והדיף ריח אדמה חרוכה ועשב יבש. ינשוף לבן

חלף מעל ראשו ונעלם בין צמרות הזיתים. הוא חשב על

כך שהוא רחוק מן העיירה יותר מכפי שהיה מעודו. מה

שנפרשׂ מול כפות רגליו היה לו פשוט ארץ לא נודעת.

חסוס קראסקו, סופר בן הפריפריה הספרדית. כתיבתו הושוותה לכתיבתם של מיגל דֵליבֶּס הספרדי מצד אחד ושל קורמק מקרת'י האמריקאי מצד שני. הספר עורר התרגשות רבה בספרד, נדפס מחדש יותר מתריסר פעמים ותורגם ללשונות רבות. שבעה עיתונים מרכזיים בספרד, וכן איגוד מוכרי הספרים שם, בחרו בו לספר הטוב לשנת 2013. גם בהולנד היה רב־מכר וזכה לתואר "הספר הטוב של השנה" מטעם רשת הספרים המובילה "פּוֹלָר". בקרוב עתיד ספרו של קראסקו להפוך לסרט קולנוע.

 

X