תופי הסתיו | לרכישה באינדיבוק
תופי הסתיו

תופי הסתיו

שנת הוצאה: 01/2016
מס' עמודים: 672
איך תרצ/י את הספר שלך?
- 79
- 42

 

הפרק החדש בסדרת "נוכרייה".

המסע המופלא של קלייר וג'יימי נמשך, ומעגלי האהבה מתרחבים.

הכול התחיל בסקוטלנד, במעגל אבנים קדמוני שהוא דלת הנפתחת אל זמן אחר. קלייר רנדל חוותה את המסע בזמן. שלוש פעמים. בפעם הראשונה סחפו אותה האבנים למאה השמונה-עשרה, אל זרועותיו של ג'יימי פרייזר, הסקוטי המרהיב. סיפור אהבתם האגדית נקטע כשקלייר ההרה חזרה אל ההווה כדי ללדת את ילדתם המשותפת, בריאנה. עשרים שנה לאחר מכן קלייר בוחרת להשאיר את בתה מאחור ולחזור אל העבר, אל אהובה, והשניים יוצאים למסע

רב־הרפתקאות בחופי העולם החדש.

בריאנה, שנשארה במאה העשרים, ואהוב לבה רוג'ר ההיסטוריון, הולכים ומטפחים את הקשר ביניהם. אלא שאז מתגלה לרוג'ר תגלית טראגית על הצפוי להוריה, ועליו לקבל החלטה הרת גורל. האם לספר לה שחלון ההזדמנויות שלה להכיר את אביה האמיתי הולך ונסגר? הרי אם היא תחליט לקחת את הסיכון ולעבור דרך האבנים, הוא לא יצליח לעצור אותה…

דיאנה גבלדון, בעלת תואר שני בביולוגיה ימית ותואר דוקטור באקולוגיה, לימדה שנים באוניברסיטה לפני שפנתה לכתיבת סיפורת במשרה מלאה. היא חיה בסקוטסדייל, אריזונה, עם בעלה, שלושת ילדיהם ובעלי חיים רבים. עד כה נמכרו בעולם 26 מיליון עותקים! של ספריה. הסדרה נוכרייה עוּבּדה לסדרת טלוויזיה מצליחה.

עוד על ספר זה

חוות דעת

אין עדיין חוות דעת.

היה הראשון לכתוב סקירה “תופי הסתיו”

שמעתי את התופים זמן רב לפני שהם נגלו לעינינו. הלמותם הידהדה בתחתית הבטן שלי כאילו גם אני חלולה. הצליל חלף מבעד להמון. מקצב צבאי נוקשה שנועד להישמע מעל לדיבורים ולירי הרובים. ראיתי את האנשים מפנים את מבטם ומשתתקים, מביטים במעלה רחוב איסט בֵּיי, שנמשך משלד בית המכס הבנוי למחצה לעבר גני וַייט פוינט.
היה יום חם אפילו יחסית לצ'רלסטון ביוני. המקומות הטובים ביותר היו על ראש שובר הגלים, שם האוויר נע מעט. כאן, למטה, הרגשתי שאני נצלית חיים. השמלה שלי היתה רטובה כולה, וכתונת הפשתן נצמדה אל העור בין שדַי. ניגבתי את פני בפעם העשירית בעשר דקות והרמתי את פקעת השיער הכבדה שלי בתקווה נואלת למשב רוח שיצנן את צווארי.
רעד חלף בגווי למחשבה הזאת על צווארים. בתנועה עדינה הנחתי את כף ידי על בסיס הצוואר, ואצבעותי שירטטו עיגול סביבו. הדופק פעם בעורק הראש שלי עם התופים, וכששאפתי, האוויר החם חנק את גרוני.
הורדתי את היד במהירות ושאפתי שוב עמוק ככל יכולתי. זאת היתה טעות. הגבר שעמד לפני לא התרחץ לפחות חודש. שולי החולצה סביב צווארו העבה היו כהים מזוהמה, ומבגדיו נדף ריח חמוץ שהתפשט סביבו בעוצמה גם בתוך ההמון המיוזע. ניחוח לחם חם ושומן חזיר מיטגן נישא מכיוון דוכני המזון ורבץ כענן כבד מעל ריחן של אצות נרקבות. רוח מלוחה קלילה, שנשבה מדי פעם מכיוון הנמל, הקלה מעט את הסירחון.
כמה ילדים עמדו לפני, מותחים את צוואריהם במאמץ לראות את מה שגרם להם לצאת בריצה מתחת לענפי הדקל והאלון אל מעלה הרחוב. הוריהם המודאגים מיהרו לקרוא להם לחזור. לילדה הקרובה ביותר אלי היה צוואר שהזכיר את החלק הלבן של גבעול עשב, עדין ובשרני.
גל רחש נלהב חלף בהמון. מצעד העולים לגרדום נראה לפתע בקצה המרוחק של הרחוב. הלמות התופים גברה.
"איפה הוא?" מילמל פרגוס לצדי והזדקף כדי לראות. "ידעתי שהייתי צריך ללכת איתו!"
"הוא יגיע." רציתי להתרומם על קצות הבהונות, אבל הרגשתי שזה יהיה לא מכובד. אז חיפשתי סביבי. תמיד יכולתי לזהות את ג'יימי בהמון. הוא היה משכמו ומעלה מרוב הגברים, והשיער שלו, כשהאור נלכד בו, זהר בהבזקים של זהוב אדמוני. אך עדיין לא היה לו זכר. סביבי נראה רק ים של מטפחות ראש וכובעים משולשי־פינות, שהגנו על אותם אזרחים שלא הספיקו לתפוס מקום בצל.
הדגלים הגיעו ראשונים, מתנופפים מעל ראשי הקהל המשולהב: דגלי בריטניה הגדולה והמושבה המלכותית של קרוליינה הדרומית. ועוד אחד, נושא את סמל המגן של משפחת הלורד, מושל המושבה.
אחריהם הגיעו המתופפים, צועדים בזוגות, בקצב אחיד, מקלותיהם הולמים ומיטשטשים לסירוגין. המצעד היה איטי, אחיד ועגמומי בנוקשותו. מצעד המוות. כך לדעתי נקרא ההילוך הקצבי הזה. בהחלט מתאים לנסיבות. רעם התופים הטביע את שאר הקולות.
אחריהם הגיעה פלוגה של חיילים במעילים אדומים, וביניהם האסירים.
הם היו שלושה. ידיהם נכבלו מלפנים, והם חוברו יחדיו בשרשרת שהושחלה דרך קולרי ברזל על צוואריהם. הראשון היה נמוך קומה וקשיש, לבוש סחבות ושפל רוח, שבר כלי רוטט שמעד וכשל ואילץ את הכומר בחליפה השחורה, שהלך לצד האסירים, לאחוז בכתפו כדי שלא ייפול.
"ההוא שם זה גאבין הייז? הוא נראה חולה," לחשתי באוזנו של פרגוס.
"הוא שיכור." קול שקט עלה מאחורי, ואני סבתי במקומי וראיתי את ג'יימי עומד לידי ומבטו נעוץ במצעד העגמומי.
חוסר האיזון של האיש הקטן הפריע למצעד להתקדם, משום שבכל פעם שרגליו כשלו, הוא אילץ את שני האחרים, המחוברים אליו בשרשרות ברזל, לזגזג בפתאומיות רק כדי להישאר על רגליהם. הם נראו כמו שלושה שיכורים המתגלגלים בדרכם הביתה מבית המרזח המקומי, והרושם שהותירו עמד בסתירה לעגמומיות האירוע עצמו. מעל הלמות התופים נשמעו גלים של צחוק, צעקות והקנטות מכיוון ההמונים, שהצטופפו במרפסות הברזל הרקוע של הבתים ברחוב איסט ביי.
"מעשה ידיך?" שאלתי בשקט כדי שלא למשוך תשומת לב, אבל באותה מידה יכולתי לצרוח ולנופף בזרועותי; איש לא היה מבחין בי. עיני כולם היו נעוצות במחזה שלפנינו.
הרגשתי יותר משראיתי את ג'יימי מושך בכתפיו בעודו מתקדם לעמוד לצדי.
"עשיתי את מה שהוא ביקש ממני," הוא אמר, "וזה היה הדבר הכי טוב שיכולתי לעשות בשבילו."
"ברנדי או ויסקי?" פרגוס שאל, אומד את הילוכו של הייז בעין מיומנת.
"הבחור סקוטי, פרגוס קטן שלי." קולו של ג'יימי היה שלֵו כמו פניו, אבל הבחנתי בו בגוון קלוש של מתיחות. "הוא רצה ויסקי."
"בחירה נבונה. עם טיפת מזל הוא אפילו לא ישים לב שתולים אותו," מילמל פרגוס. האיש הקטן החליק מידיו של הכומר ונפל על הדרך החולית בפניו מטה. נפילתו הפילה את האסיר השני על ברכיו. השלישי, צעיר גבוה, נשאר עומד על רגליו, אבל התנודד מצד לצד בצורה מאיימת וניסה נואשות להישאר יציב. הקהל בכניסה לנמל שאג בעליצות.
פני מפקד המשמר זהרו בארגמן עמוק בין הפאה הלבנה שעל ראשו לפס השריון המתכתי שכיסה את צווארו. הוא היה סמוק מזעם וצרוב שמש בה במידה. הוא נבח פקודה בזמן שהתופים המשיכו להרעים ברצף נוגה, ואחד החיילים מיהר להסיר את השרשרת שחיברה את האסירים. שני חיילים משכו את הייז שיעמוד על רגליו ללא גינונים מיותרים. כל אחד מהם אחז בזרוע אחרת שלו, והמצעד המשיך להתקדם בצורה מסודרת יותר.
קולות הצחוק דעכו ודממו כשהצועדים הגיעו אל הגרדום — עגלה רתומה לפרד, שהוצבה תחת ענפיו של עץ אלון ענקי. עלתה בי בחילה קלה מחום השמש ושלל הריחות. התופים השתתקו בבת אחת, ואוזני צילצלו בדממה שהשתררה.
"את לא חייבת להסתכל, סאסנך," לחש לי ג'יימי. "תחזרי לעגלה שלנו." עיניו נותרו מקובעות בהייז, שהתנודד ומילמל, אחוז בידי החיילים ובוהה סביבו במבט אטום.
זה היה הדבר האחרון שרציתי לראות, אבל לא יכולתי להשאיר את ג'יימי לבדו מול המחזה הקשה. הוא בא בשביל גאבין הייז, ואני באתי בשבילו. נגעתי בכף ידו.
"אני נשארת."
ג'יימי הזדקף והקשיח את כתפיו. הוא צעד קדימה כדי לוודא שאפשר להבחין בו בהמון. אם הייז פיכח דיו לראות משהו בכלל, הדבר האחרון שיראה עלי אדמות יהיה פנים של חבר.
הוא הבחין בג'יימי. ראיתי את עיניו של הייז משוטטות לכאן ולכאן כשהחיילים הרימו והציבו אותו על העגלה. הוא פיתל את צווארו וחיפש נואשות.
" גַבָּהאין! א צ'אראיד!" ג'יימי קרא לפתע. עיניו של הייז התקבעו עליו, והוא חדל להיאבק.
האיש הקטן עמד מתנודד קלות כשכתב האישום הוקרא: גניבת חפצים בשווי שישה פאונד ועשרה שילינג. הוא היה מכוסה אבק אדמדם, ופניני זיעה נתלו ברעד מקצות הזיפים האפורים בסנטרו. הכומר רכן קרוב אליו ולחש בדחיפות באוזנו.
המתופפים שבו לתופף ברעם יציב מתמשך. התליין השחיל את הראש המקריח דרך הלולאה והידק אותה בקפידה, כך שהקשר הוצב בדיוק מתחת לאוזן. מפקד המשמר עמד הכן עם חרב מונפת.
לפתע הזדקף הנידון למוות, עיניו ננעצו בג'יימי, ופיו נפתח כאילו לומר משהו.
החרב נצצה באור שמש הבוקר, והתופים השתתקו בהקשת סיום.
הבטתי בג'יימי. פניו היו חיוורות ועיניו פעורות לרווחה. מזווית העין ראיתי את החבל הרועד ואת ערימת הבגדים המשתלשלת ממנו מקפצת באוויר בתנועה לא־רצונית. ריח עז של שתן וצואה נישא באוויר הדחוס.
מצדי השני עקב פרגוס אחר המתרחש באדישות.
"נראה לי שהוא בכל זאת שם לב," מילמל בצער.
הגופה היטלטלה קלות כמו גוש חומר, מתנודדת על החבל כמו משקולת בנאים. אנחה של תדהמה והקלה עלתה מקרב הקהל. שחפים צווחו מהשמים הבוערים, וקולות הנמל עלו קלושים ומטושטשים באוויר הדחוס, אבל המזח נעטף שתיקה. מהמקום שבו עמדתי שמעתי טיף… טיף… טף חלוש. טיפות נשרו מחרטום נעלו של המת.
לא הכרתי את גאבין הייז ולא חשתי צער אישי על מותו, אבל שמחתי על כך שמת מהר. הגנבתי אליו מבט, ועברה בי תחושה מוזרה, כאילו אני פולשת לפרטיותו. זאת היתה הדרך הפומבית ביותר לבצע צעד פרטי ביותר, וחשתי נבוכה מעט אפוא בשל המבט שלי.
התליין היה מיומן מאוד. לא התחולל שום מאבק לא מכובד, עיניים לא בלטו מחוריהן, לשון לא השתרבבה. ראשו הקטן העגול של גאבין נטה בחדות הצדה. הצוואר נטה בזווית מגוחכת עד אימה, אבל היה ברור שהמפרקת נשברה באבחה אחת.
המהלך היה חד ונקי ביותר מכמה היבטים. מפקד המשמר וידא שהייז אכן מת, ואז סימן בחרבו להביא את הנידון הבא אל עץ התלייה. מבטו חלף על פני קבוצת החיילים באדום, ואז התרחבו עיניו בזעם פתאומי.
באותו הרגע עלתה שאגה מתוך הקהל, וגל התלהבות התפשט. ראשים פנו לכל עבר, ואנשים דחפו זה את זה בניסיון לראות מה בדיוק קורה במקום שלא היה מה לראות בו.
"הוא נעלם!"
"הנה הוא שם!"
"תִפסו אותו!"
האסיר השלישי, הצעיר הגבוה, ניצל את רגע מותו של גאבין כדי להימלט על חייו וחמק מחיילי המשמר שהיו אמורים להשגיח עליו, אבל קסם ההוצאה להורג גבר עליהם.
משהו היבהב בתנועה מאחורי דוכני הרוכלים, הבזק של שיער בהיר מלוכלך. כמה חיילים הבחינו בו ומיהרו לכיוונו, אבל חיילים רבים אחרים רצו לכיוונים שונים, ובתוך כל ההתנגשויות והמהומה לא השיגו דבר.
מפקד המשמר, פניו סמוקות, צעק משהו, אבל קולו בקושי נשמע מעל שאגת ההמון. האסיר הנותר נראה המום. חיילים מיהרו לאחוז בו, להוביל אותו בחזרה לכיוון בית חיל המשמר ולהתארגן בזריזות, נענים לקולו הצולף של מפקדם.
ג'יימי כרך זרוע סביב מותני וגרר אותי הצדה כדי שלא ירמוס אותי גל האנשים המסתער. ההמון נרתע מפני החיילים המתקדמים, שבינתיים חזרו והסתדרו ומיהרו להקיף את כל האזור, נשמעים לפקודות נוקשות וזועמות של המפקד.
"כדאי שנמצא את איאן," אמר ג'יימי והדף קבוצה של פרחי כהונה. הוא הציץ לעבר פרגוס והחווה בראשו אל הגרדום והמשקולת העגמומית התלויה ממנו. "קח את הגופה, בסדר? ניפגש אחר כך ב'עץ הערבה'."
"אתה חושב שיתפסו אותו?" שאלתי כשהוא פילס לנו דרך בהמון הגואה, לאורך הרחוב המרוצף אבנים, לעבר מחסני הסוחרים.
"אני חושש שכן. לאן הוא כבר יכול ללכת?" הוא דיבר בפיזור דעת, וקו דק הצטייר בין גבותיו. היה ברור שדעתו נתונה למת, ושלא נשארה לו תשומת לב לַחַיים.
"להייז היתה משפחה?" שאלתי. הוא נד בראשו.
"זה מה ששאלתי אותו כשהבאתי לו את הוויסקי. הוא אמר שלדעתו יש לו אח אחד שנשאר בחיים, אבל אין לו מושג איפה. אחיו גורש לווירג'יניה זמן קצר אחרי תחילת ההתקוממות — כך לפחות הוא חשב — אבל הוא לא שמע ממנו דבר מאז."
זה לא היה מפתיע. פועלי כפייה, אריסים, שנשלחו למושבות מעבר לים, לא זכו ליותר מדי אפשרויות לשמור על קשר עם בני משפחתם בסקוטלנד, אלא אם כן מעבידיהם היו נדיבים דיים לשלוח מכתבים בשמם. וגם אילו היה לאחיו מעביד טוב לב, קשה להניח שמכתב כלשהו היה מוצא את גאבין הייז, שבילה עשר שנים בכלא ארדסמוּיִר לפני שנשלח לכאן כשהגיע תורו.
"דאנקן!" קרא ג'יימי בקול, ואיש גבוה ורזה הסתובב לעברנו והרים את ידו לאות ששמע. הוא פילס את דרכו בהמון, נע כמו חולץ פקקים, זרועו האחת מסתובבת לפניו כדי להדוף את העוברים והשבים.
"מק דאב," הוא אמר ונד בראשו לברכה. "גברת קלייר." תווי פניו הארוכים והצרים היו חרושים קמטי עצב. גם הוא היה פעם אסיר בארדסמויר, עם הייז וג'יימי. הוא לא נשלח עם האחרים רק מפני שאיבד את זרועו עקב הרעלת דם. מכיוון שלא היה ראוי להימכר כאריס, הוא קיבל חנינה ושוחרר לרעוב, עד שג'יימי מצא אותו.
"ישמור האל על גאבין המסכן," אמר דאנקן ונד בראשו בצער.
ג'יימי מילמל בתגובה משהו בגאלית והצטלב. אחר כך הזדקף וניסה להשיל מעליו את מועקת היום במאמץ ניכר.
"טוב, נו. אני חייב לרדת אל הרציפים כדי לארגן את הנסיעה של איאן. אחר כך נחשוב על הקבורה של גאבין. אבל קודם כול אני צריך לדאוג לבחוּר."
נדחקנו לעבר הרציפים דרך ההמון הסואן, בין קבוצות מתגודדות של רכלנים נלהבים, וניסינו לחמוק מעגלות משא וממריצות עמוסות שהתרוצצו לכל עבר, מובלות באדישות מכוונת בידי סוחרים.
שורה של חיילים במעילים אדומים צעדה מקצה הרציף בצעד מהיר ופילסה את דרכה בהמון כמו טיפת חומץ במיונז. השמש הלוהטת נצצה על שורה של פגיונות רובים, ופסיעות רגליהם הקצביות של החיילים הידהדו מעל רעשי ההמון כמו תוף עמום. אפילו העגלות והמריצות עצרו במקומן בחדוּת כדי לפַנות להם מקום מעבר.
"תשגיחי על הכיס שלך, סאסנך," מילמל ג'יימי באוזני והדף אותי אל המרווח הצר שנוצר בין עבד חבוש טורבן, שאחז בידיו שני ילדים קטנים, לנואם שנשא דברים מעל ארגז עץ. הוא צעק משהו על חטא ומחילה, אבל רק מילה אחת מכל שלוש נשמעה מעל הרעש העצום.
"תפרתי את הפתח שלו, אל תדאג," אמרתי, אבל שלחתי יד בכל זאת ונגעתי בגוש שהיטלטל על פני הירך שלי. "מה עם שלך?"
הוא חייך והסיט את כובעו קדימה. עיניו הכחולות התכווצו מול השמש הבוהקת.
"הכול תלוי בדיוק במקום שבו אמור להיות הספוראן1 שלי, אילו היה לי כזה. כל עוד לא נטפלת אלי אף זונה עם אצבעות זריזות, אני רגוע."
1 כיס פרווה הנחגר סביב חצאית סקוטית.

הצצתי לעבר חזית מכנסיו התפוחה קלות, ואז אל פניו. הוא היה גבר גבוה רחב כתפיים בעל פנים חלקות, נושאות הבעה של איש־הרים גאה, שמשך את מבטי כל הנשים שחלפו על פניו, למרות ששערו הבוהק היה מכוסה בכובע משולש כחול כהה. המכנסיים, שאותם קיבל בהשאלה, היו הדוקים מדי אך לא פגמו ברושם הכללי שהוא עורר — רושם שהתעצם מכך שהוא עצמו לא היה מודע לו כלל.
"אתה מושך את עיניהן של זונות נטפלות," אמרתי. "בוא, תיצמד אלי. אני אגן עליך."
"איאן!" הוא קרא בקול למראה האחיין שלו מעל ראשי האנשים. כעבור רגע צצה לצדי דמותו הצנומה של הנער הגבוה הדקיק. הוא הסיט קווצת שיער חום מעיניו וחייך חיוך רחב.
"כבר התחלתי לחשוב שלא תמצא אותי, דוד ג'יימי!" הוא פלט בקול רם. "בחיי, יש כאן יותר אנשים מאשר בשוק באדינבורו!" הוא ניגב את פניו הארוכות בשרוול מעילו, מותיר פס נזלת על הלחי השדופה.
ג'יימי ליכסן מבט אל אחיינו.
"אתה נראה קצת שמח מדי בשביל אחד שכרגע ראה אדם מובל אל מותו, איאן."
"הו, לא. לא ראיתי את התלייה, דוד ג'יימי," הוא אמר. דאנקן זקף גבה, ואיאן הסמיק מעט. "אני… ז'תומרת, לא פחדתי להסתכל, רק שהיה משהו… משהו אחר שרציתי לעשות."
ג'יימי חייך וטפח על שכמו של הנער.
"אל תדאג, איאן. גם אני הייתי מעדיף שלא לראות את זה, אבל גאבין היה חבר שלי."
"אני יודע, דוד ג'יימי, ואני מצטער ומשתתף בצערך." הבעת צער והזדהות הופיעה בעיניים החומות הגדולות שלו — הפרט היחיד בפניו שראוי לתואר יפה. הוא הציץ לעברי. "זה היה נורא, דודה?"
"כן," אמרתי, "אבל זה נגמר." שלפתי ממחטה לחה מהמחשוף שלי ונאלצתי להתרומם על קצות הבהונות כדי לנגב את הפס המרוח על לחיו.
דאנקן אינֶס נד בראשו בצער. "כן. מסכן גאבין. אבל זה היה מהיר יותר ממוות ברעב, וכנראה לא נשאר לו כלום פרט לגורל כזה."
"בואו נזוז," קטע אותו ג'יימי, שביקש להפסיק לבזבז זמן על קינות מיותרות. "האונייה 'מרי היפה' אמורה לעגון בקצה הרחוק של המזח." איאן הציץ בג'יימי ונשם עמוק כאילו הוא עומד לומר משהו, אבל ג'יימי כבר נפנה ממנו וצעד לעבר הנמל, מפלס את דרכו בהמון. איאן הביט בי, משך בכתפיו והושיט לי את זרועו.
הלכנו אחרי ג'יימי אל מאחורי שורת המחסנים שלאורך הרציפים, חומקים בדרכנו ממלחים, פועלים, סבלים, עבדים, נוסעים, אנשי מכס וסוחרים מכל הסוגים. צ'רלסטון היתה נמל מסחר מרכזי, והעסקים שיגשגו. כמאה ספינות עגנו פה והפליגו לאירופה מדי חודש בעונה.
"מרי היפה" היתה שייכת לחבר של ג'ארֶד פרייזר, אחיינו של ג'יימי, שנסע לצרפת ועשה שם הון בעסקי יין. עם מעט מזל יהיה אפשר לשכנע את רב־החובל של "מרי היפה" לקחת את איאן בחזרה לאדינבורו, למען ג'ארד. איאן היה אמור לעבוד כנער סיפון במהלך ההפלגה, וכך לשלם על כרטיס הנסיעה.
הרעיון לא הלהיב במיוחד את איאן, אבל ג'יימי היה נחוש בדעתו לשגר את אחיינו הסורר בחזרה לסקוטלנד בהזדמנות הראשונה. הידיעה ש"מרי היפה" עוגנת בצ'רלסטון היתה אחת הסיבות לכך שהגענו לכאן מג'ורג'יה, המקום שבו נחתנו באמריקה, במקרה לגמרי, חודשיים קודם לכן.
כשחלפנו על פני בית מרזח, הגיחה מתוכו מלצרית מרושלת, נושאת בידיה קערה עם שאריות מזון. למראה ג'יימי היא עצרה, השעינה את הקערה על מותנה, הטתה את ראשה ושיגרה לעברו חיוך פתייני. הוא חלף על פניה מבלי להעיף בה מבט, נחוש להגיע ליעדו. היא זקפה את ראשה בגאוותנות מעושה, השליכה את שיירי המזון לעבר חזיר שישן על האדמה סמוך למדרגות, ונכנסה פנימה בתנועה עצבנית.
הוא עצר לרגע והצל בידו על עיניו, מבטו סוקר את שורת התרנים שלאורך המזח. הוא ניגש לעברי, בעוד ידו מנסה לרפות את חזית מכנסיו ההדוקים בתנועה לא מודעת. אחזתי בידו.
"האוצר המשפחתי עדיין שוכן לבטח?" לחשתי לעברו.
"לא מאוד נוח, אבל בטוח לגמרי," הוא הרגיע אותי. הוא משך בשרוכים שקשרו את חזית המכנסיים, ופניו התעוותו בחיוך מעושה. "אני חושב שהיה עדיף להחביא אותו במעמקי הישבן שלי."
"אתה יכול לעשות מה שאתה רוצה, אני לא," אמרתי וחייכתי. "אם זאת היתה האפשרות היחידה, הייתי מסתכנת בכך שהן ייגנבו."
האוצר המשפחתי המדובר היה באמת אוצר. כשההוריקן הדף אותנו אל חופי ג'ורג'יה, רטובים עד לשד עצמותינו ורק סחבות לגופינו, מותשים עד מוות, כל שנותר לנו היה קומץ אבנים גדולות יקרות ערך.
בלבי קיוויתי שרב־החובל של "מרי היפה" מוקיר את ג'ארד פרייזר מספיק כדי להסכים לשכור את איאן כנער סיפון. אחרת תהיה לנו בעיה עם הנסיעה שלו.
הכיסים שלי ושל ג'יימי הכילו לכאורה רכוש רב. אך למעשה, האבנים האלה לא הביאו לנו יותר תועלת מחלוקי נחל פשוטים. נכון שקל ונוח לניֵיד רכוש בצורת אבנים יקרות. הבעיה מתחילה כשמנסים להמיר אותן לכסף מזומן.
רוב המסחר במושבות הדרומיות התנהל באמצעי הידוע כסחר חליפין. שאר הסחורות עברו מיד ליד תמורת שטרות התחייבות, שניתנו בשמם של סוחרים או בנקאים עשירים. לא היו הרבה בנקאים עשירים בג'ורג'יה בלשון המעטה, ועוד יותר קשה היה למצוא בנקאים שיסכימו להחליף את כספם הזמין באבנים. מגדֵל האורז העשיר, שבביתו התגוררנו בסוואנה, אמר לנו שהוא בקושי מצליח לשים יד על שני פאונד במזומן. למעשה, בכל רחבי המושבה לא היו אפילו עשרה פאונד, בזהב או בכסף.
גם לא היה שום סיכוי למכור אחת מהאבנים שלנו ברחבי ביצות המלחה ויערות האורנים, שעל פניהם ודרכם חלפנו בדרכנו צפונה. צ'רלסטון היא העיר הראשונה שהגענו אליה, שהיתה גדולה דיה לארח סוחרים ובנקאים שיכלו לעזור להפשיר חלק מנכסינו הקפואים, לא שמשהו יכול להישאר קפוא בקיץ הלוהט הממושך של צ'רלסטון, הירהרתי.
נחלי זיעה ניגרו במורד צווארי, וכתונת הפשתן שלי היתה רטובה ומקומטת ודבוקה לעורי. אפילו קרוב מאוד לנמל לא נשבה רוח בשעה זו של היום, וריחות של זפת חמה, דגים מתים ופועלים מזיעים הלמו בנו.
למרות מחאותיהם הנמרצות, התעקש ג'יימי להעניק אבן יקרה אחת לאדון וגברת אוליבר, האנשים הטובים שהכניסו אותנו בצל קורתם, כאשר נסחפנו מהים ממש אל סף דלתם, כאות תודה על נדיבותם. בתמורה הם סיפקו לנו קרון, שני סוסים, בגדים נקיים לנסיעה, מזון למסע צפונה ומעט כסף.
כעת נותרו בידינו שישה שילינג ושלושה פני — סך כל נכסינו הנזילים.
"הנה, בוא לכאן, דוֹד ג'יימי," אמר איאן ונופף בידו בתנועה נמרצת. "יש לי משהו להראות לך."
"מה זה?" שאל ג'יימי ופילס לו דרך בין עבדים מיוזעים, שהעמיסו לבֵנים מאובקות על אחת מאוניות הסוחר שעגנו בנמל. "ואיך השגת את מה שזה לא יהיה? מאיפה יש לך כסף?"
"הרווחתי במשחק קובייה," נשמע קולו של איאן, שגופו לא נראה מאחורי ארגז תירס גדול.
"משחק קובייה?! איאן, בשם אלוהים, אתה לא יכול להמר כשאין לך גרוש על הנשמה." ג'יימי אחז בזרועי, ושוב פילס דרך בהמון כדי להגיע אל אחיינו.
"אתה עושה את זה כל הזמן, דוד ג'יימי," הדגיש הנער ועצר כדי לחכות לנו. "עשית את זה בכל פונדק ובית מרזח בדרך."
"אלוהים אדירים, איאן. אני שיחקתי קלפים, לא קוביות! ואני יודע מה אני עושה!"
"גם אני," אמר איאן והזדקף בגאוותנות. "זכיתי, לא?"
ג'יימי גילגל את עיניו לשמים בתפילה לעוד קצת סבלנות.
"בחיי, איאן. אני שמח שאתה חוזר הביתה לפני שמישהו שובר לך את הראש כאן. תבטיח לי שלא תהמר נגד הימאים, כן? אין לך לאן לברוח מהם באונייה!"
איאן כבר לא הקשיב לו. הוא הגיע אל עמוד רקוב למחצה, שחבל עבה היה כרוך סביבו. הוא עצר, פנה אלינו וסימן בידו אל משהו שהיה מונח לרגליו.
"תראו. יש לי כלב," הוא אמר בגאווה.
מיהרתי להתחבא מאחורי גבו של ג'יימי ואחזתי בכוח בזרועו.
"איאן," אמרתי, "זה לא כלב. זה זאב. זה חתיכת זאב גדול מאוד, ולדעתי, כדאי שתתרחק ממנו לפני שהוא יתקע לך ביס רציני בתחת!"
הזאב הטה אוזן אדישה לעברי, החליט להתעלם ממני והטה אותה בחזרה. הוא נותר לשבת במקומו, מתנשף במהירות באוויר החם, ועיניו הצהובות הגדולות נעוצות באיאן בעוצמה, שמי שלא ראה זאב מעולם היה יכול לפרש כמסירוּת. אבל אני ראיתי זאבים.
"שמע," אמרתי. "היצורים האלה מסוכנים. הם ינשכו אותך בלי להסס."
ג'יימי התעלם מדברי והתכופף לבחון את היצור מקרוב.
"זה לא ממש זאב, נכון?" הוא אמר בסקרנות. הוא הושיט אגרוף רפוי לעבר הכלב־לכאורה, מציע לו לרחרח את מפרקי האצבעות. עצמתי עיניים מחשש שתתרחש כאן קטיעה מהירה, אבל כשלא שמעתי צרחות, פקחתי אותן וראיתי את ג'יימי כורע על האדמה ומביט היישר אל תוך נחירי החיה.
"יצור יפה בהחלט, איאן," הוא אמר וגירד תחת סנטרו בידידות. העיניים הצהובות התכווצו מעט — בהנאה מהמגע או, חשבתי, בהכנה לנגיסה גדולה שתוריד לג'יימי את האף. "הוא גדול יותר מזאב רגיל. הראש והחזה שלו רחבים יותר, והרגליים ארוכות יותר."
"אימא שלו היתה ווֹלף־האוּנד אירי," אמר איאן והשתופף לצד ג'יימי כדי לתת לו הסבר מתלהב וללטף את הגב החום־אפור העצום. "היא יצאה מיוחמת אל היער וכשחזרה והמליטה…"
"כן, כן. אני מבין." ג'יימי התחיל למלמל באוזני המפלצת מילות חיבה בגאלית, הרים את רגלה והחל למשש את כף הרגל השעירה. ליצור היו ציפורניים באורך כחמישה סנטימטרים. הוא עצם את עיניו כאשר רוח קלילה פרעה את הפרווה הסמיכה שעל צווארו.
הצצתי לעבר דאנקן, והוא הקשית את גבותיו לעברי, משך קלות בכתפיו ונאנח. דאנקן לא ממש אהב כלבים.
"ג'יימי —" אמרתי.
" בָּלָאך בּוֹידהֶאָך," אמר ג'יימי לזאב. "איזה יפה אתה, כלב."
"מה הוא יאכל?" שאלתי בקול מעט רם מהדרוש.
ג'יימי הפסיק ללטף את היצור.
"אהה," אמר. הוא הביט במפלצת צהובת־העין בחרטה קלה. "טוב, נו." הוא קם על רגליו ונד בראשו לשלילה. "אני חושש שהדודה שלך צודקת, איאן. איך אנחנו אמורים להאכיל אותו?"
"אה. אין בעיה בכלל, דוד ג'יימי," הרגיע אותו איאן. "הוא צד לבדו."
"כאן?" מבטי חלף על פני המחסנים והקירות המטויחים של שורת החנויות מאחוריהם. "מה הוא צד פה, ילדים קטנים?"
"ברור שלא, דודה קלייר. הוא יודע לתפוס דגים!"
כשראה מולו שלושה פרצופים ספקניים ביותר, ירד איאן על ברכיו, אחז בפיו של היצור בשתי ידיו ופער את לועו לרווחה.
"באמת! דגים. אני נשבע, דוד ג'יימי! הנה, בוא תריח את הגרון שלו!"
ג'יימי התבונן בפקפוק בשתי שורות השיניים הנוצצות באופן מרשים, וחיכך את סנטרו בידו.
"אני חושב ש… אה… טוב, אני סומך על המילה שלך, איאן. ובכל זאת, למען השם, שמור על האצבעות שלך, ילד." איאן הרפה מפיו של הכלב, ולסתותיו העצומות נסגרו בנקישה, מתיזות רוק על אבני המזח.
"אני בסדר גמור, דוד ג'יימי," אמר איאן בקול עליז וקינח את ידו במכנסיו. "הוא לא ינשוך אותי. אני בטוח. קוראים לו רוֹלוֹ."
ג'יימי חיכך את אגרופו בשפתו העליונה.
"הממם. טוב. בלי קשר לשמו ולמה שהוא אוהב לאכול, אני חושש שרב־החובל של 'מרי היפה' לא יִשמח על נוכחותו במגורי הצוות."
איאן לא אמר דבר, אבל הבעת פניו העולצת לא השתנתה. למעשה, הוא נראה שמח עוד יותר. ג'יימי הציץ בו, הבחין בפנים הקורנות, וגופו התקשה.
"אוי לא, לא, לא," אמר בבעתה. "אוי ואבוי!"
"כן, כן," אמר איאן, וחיוך רחב ומאושר התפשט על פניו הדקיקות. "היא הפליגה לפני שלושה ימים, דוד ג'יימי. איחרנו קצת."
ג'יימי אמר משהו בגאלית שלא הבנתי, אבל דאנקן נראה מזועזע לשמע הדברים.
"לעזאזל!" אמר ג'יימי שוב באנגלית. "לכל הרוחות והשדים!" הוא הסיר את הכובע מעל ראשו ושיפשף את פניו בידו בכוח. נראה שחם לו מאוד, והוא פרוע ולחלוטין לא מרוצה. הוא פתח את פיו אבל שינה את דעתו, החליט לא לדבר, סגר את הפה והבריש בגסות את שׂער ראשו באצבעותיו, שהתירו את הסרט שקשר את שערו.
איאן נראה נבוך.
"אני מצטער, דוד ג'יימי," הוא אמר. "אשתדל לא לעשות לך בעיות. אני נשבע. בחיי. אני גם יכול לעבוד. אני מתכוון להרוויח מספיק כדי לשלם על מה שאני אוכל."
פניו של ג'יימי התרככו כשהביט באחיינו. הוא שיחרר אנחה עמוקה וטפח על כתפו של הצעיר.
"שלא תחשוב שאני לא רוצה אותך בסביבה, איאן. אתה יודע שהייתי שמח מאוד להשאיר אותך איתי, אבל מה לעזאזל תגיד אימא שלך?"
האור חזר לפניו של איאן.
"אני לא יודע, דוד ג'יימי," ענה, "אבל היא תגיד את זה בסקוטלנד, נכון? ואנחנו כאן, לא?" הוא כרך את זרועותיו סביב צווארו של רולו וחיבק אותו. הזאב נראה מעט מופתע מהמחווה, אבל כעבור רגע פתח את פיו, שלח החוצה לשון ורודה וליקק בעדינות את אוזנו של הנער. הוא ודאי בודק מה טעמו, חשבתי בציניות.
"חוץ מזה," הוסיף איאן, "היא יודעת טוב מאוד שאני בסדר ובמקום בטוח. אתם הרי כתבתם לה כשהיינו בג'ורג'יה ועידכנתם אותה שאני איתכם, לא?"
ג'יימי הצליח להעלות על פניו חיוך קלוש.
"קשה לי לומר בוודאות שפיסת המידע הזאת דווקא תרגיע אותה במיוחד, איאן. היא הרי מכירה אותי מזמן, כן?"
הוא נאנח, חבש שוב את כובעו, טפח עליו ופנה לעברי.
"אני חייב לשתות איזו כוסית, סאסנך," הוא אמר. "בואי נמצא לנו בית מרזח."

דיאנה גבלדון היא בעלת תואר ראשון בזואולוגיה, תואר שני בביולוגיה ימית, ודוקטורט באקולוגיה. בתם שתים-עשרה שנות הוראה באוניברסיטה החליטה להתמסר לכתיבה. היא גרה בסקוטסדייל, אריזונה, עם משפחתה.

X