תולדות האמנות | לרכישה באינדיבוק
תולדות האמנות

תולדות האמנות

שנת הוצאה: 05/2015
מס' עמודים: 284
איך תרצ/י את הספר שלך?
- 66.6
- 37

איך לספר ברומן את תולדות האמנות – לא האמנות "המכובדת" אלא דווקא הנידחת, הנשכחת, הפרועה, סיפורה של אגודת משוגעים לדבר שמחפשת מחסה ליצריה ופחדיה בקצה העולם?

חבורת אמנים, חלקם עולים חדשים וחלקם ילידי הארץ, התיישבה באמצע המאה הקודמת בכפר ערבי נטוש על מורדות הכרמל, דבר שנראה טבעי בעת ההיא. לימים הם הקימו גלריות ומוזיאון, יצרו אמנות ואומנות, וטיפחו את הכפר על בתיו.

יותר מחצי מאה לאחר מכן נאלצו ידידיה ושלומי לנטוש את ביתם שבכפר האמנים בעקבות שריפה ענקית על הכרמל, והפכו לפליטים זמניים. כוחות הטבע המשתוללים הציבו להם מראה מחדדת, אולי עקומה, לסיפורו של הכפר ולסיפור הארץ כולה.

'תולדות האמנות' הוא רומן שכתוב בקולות רבים: בקולו של שלומי, האמן שהתגלגל אל כפר האמנים בעל כורחו, בקולה של הציירת דינה-דאדא, שמספרת את סיפורם של מייסדי הכפר, בקולם של מאהביה ומעריציה הלא מעטים, בקולם של חזירי הבר ורוחות היער, ובקולם של ציורים ופסלים המתעוררים לתחייה ומדברים כאילו היו בני אדם.

הקולות מצטרפים לרשומון של סודות ותשוקות המזגזג בין ימינו לימים התמימים ההם, בין אמנות לגוף החי, בין האישי לפוליטי, ובין אהבות בלתי אפשריות לאהבה שגרתית לכאורה, כמעט מובנת מאליה.

עוד על ספר זה

חוות דעת

אין עדיין חוות דעת.

היה הראשון לכתוב סקירה “תולדות האמנות”

אני האש ששרפה את האורנים שבקצה הגן, את הפיטנגו הזקן ואת האשכולית המרה, החוּשחשית, שמעולם לא טעמתם. אני האש שעלתה בהר וירדה במטע הזיתים ומשם אל הכביש, אל דרך הכורכר, אל הטראסה העליונה, אל הבוגנוויליה הכתומה, אל האורנים, האורנים שהשלימו את המלאכה בגיצים ובאצטרובלי אש שהטיחו בשקדים ובאלת המסטיק ובפלפלון הזקן.

אני הרוח שליבתה את האש ששרפה את האורנים, עלתה בהר וירדה במטע הזיתים וכילתה את הגן הישן שגרפתם וזיבלתם והשקיתם ואהבתם. אני הרוח, השַרְקִיָיה המזרחית, שהחרידה את הכבאים בסחרורי להבות ובנשיפות ובחרחורים ובאבק צורב שזריתי בעיניים, בעיניים. אני הרוח, הרוח הרעה, שהבריחה לא רק את הכבאים ואת השוטרים, אלא גם את הדְריאַדוֹת ואת רוחות היער ואת הפֵיות, מגזעי העצים ומהעלווֹת ומהבצלים שנמו את שנת הקיץ, הקיץ שהתארך השנה לתוך הסתיו.

אני הרוח, הרוח הטובה של הציירת הזקנה המתה, הערירית, שנשפה חרישית ולא יכלה לשרקייה שליבתה את האש ושרפה את הבוסתן, את הפיטנגו הזקן ואת האשכולית המרה. אני הרוח שראתה את חזירי הבר רצים בטירוף דעת, עולים מהגן אל השביל ומהשביל אל המדרגות שהעפילו אל הכיכר, הכיכר שהייתה שרויה בעלטה גמורה מפני שעמודי החשמל בכניסה אל הכפר נשרפו ונפלו על הברושים ועל התאנה. אני התאנה המרקיבה, שרֶשֶף חשמל נאחז בה אבל היא לא נאכלה אלא בערה ובערה.

אנחנו חזירי הבר שנסו מההר שהיה בוער כל הלילה, לוט בערפל עשן מחניק, שנכווינו ונצרבנו, שצרחנו וצווחנו, ששעטנו ממטע הזיתים אל הכביש, מה שלא היינו מעזים לעשות בדרך כלל, ומשם רצנו אל שביל הכורכר, אל הבתים בפאתי הכפר, אל הכיכר שהייתה אפופת עשן, היכן שקולות אנשים היו צועקים, איפה צינור הכיבוי כשצריך אותו לעזאזל, וקולות אחרים ענו להם ברוע, קיבּינימט המדינה והראש ממשלה שככה עוזבים אותנו לבעור כל הלילה, שנמלטנו אל פחי האשפה הגדולים של המסעדה, שהייתה פעם מסגד, שם היה צונן יחסית, נעים, וריח של ירקות רקובים משיב נפש קיבל את פנינו.

אני בן זוגו של האמן שגררו אותו אל שביל הכורכר, אותו ואת שלושת הכלבים שלנו, אף שלא הסכמתי להתפנות מהבית, וצעקתי ובעטתי בשוטרים, שנטלו ממני בכוח את חגורות הכלבים ואת המפתחות של הג'יפ, והושיבו אותי לפני ההגה, ואת הכלבים העלו בפתח האחורי, לא לפני שהשכיבו את המושבים האחוריים וזרקו עליהם שמיכת פּיקֶה ישנה שמצאו בבגאז', וציוו עלי לנסוע אחת שתיים, יאללה, יאללה, אחת שתיים זוז, והפכו אותי ואת הכלבים שלנו לפליטים בעל כורחנו.

אני התאנה שראתה את החזירים, אמא חזירה גדולה – בראש, וארבעה חזרזירים – בטור עורפי אחריה, שהקטן שבהם, במאסף, היה הולך ומתרחק מהחבורה מפני שבפרוותו נתפס זיק של אש, גחלת שהפכה עד מהרה ללפיד בוער, שהיה נוער וצורח עד שנעצר במקומו באפיסת כוחות וראה – בפעם האחרונה בחייו – את אמו ואת אחיו רצים הלאה הלאה, מטפסים במדרגות, עד שנעלמו מעיניו בעשן שעלה מהכיכר הגדולה, איפה שבימים רגילים אשה ערבייה מוכרת לתיירים את מרכולתה, תבשילים וכבושים וממולאים ומאפים שהיא מביאה מהכפר האחר במעלה ההר, היכן שהתיישבו הפליטים הראשונים.

אני האמן שלא היה באותה השעה בביתנו בכפר, מפני שבן זוגי היה בטוח שזו שריפה מקומית שלא תתפשט במעלה ההר ותגיע אלינו, ועל כן צעק לי בפלאפון שזו טיפשות גמורה לעזוב את הסטודיו שלי בתל-אביב ולבוא הביתה – אל תפריע לאמנות שלך, צייר שלי – אלא אם כן יחול שינוי דרמטי, אז יסמס לי ואעלה על הרכבת לעתלית ומשם בטרמפ לכפר, לעזור לו עם הבית ועם הגן ועם הכלבים שלנו. אני האמן שהיה מצייר חזירי בר שחורים וצהובים, סדרה שלמה, חזירים גדולים, כִּתמיים, פראיים, צצים ונעלמים בקווי אורך של נזילות ומשיחות מכחול שהיו כעין יער קמאי, יער שמייצג את כל היערות שבעולם. אני האמן.

אני האש שהיתלה באמן ובבן זוגו של האמן וברוחה של הציירת הזקנה ובתאנה הקשישה ובפיטנגו ובאשכולית המרה. אני האש ששרפה את החזרזיר במאסף, שהבריחה את הדריאדוֹת ואת הפֵיות ואת רוחות היער אל הכביש, שם נתקלו בכבאים ובשוטרים שהיו בטוחים שאלה בוזזים שהגיעו מהכפר במעלה ההר, ולכן צווחו להם ברמקולים לעצור או שהם יורים, יורים. אני האש שבאה ושרפה לכם את הבתים, את הגנים שלכם ואת עצי הזית העתיקים, גם את אלה ששרדו מאות בשנים, עוד מימי הצלבנים, שהפכה אתכם לפליטים לאיזה ימים. אני האש.

אני רוח הרפאים של הציירת הזקנה, שהייתה כחיץ של אוויר צונן בין הבית והאורנים, האורנים שבערו ואיימו לקרוס על סוכת הגפנים לפני דלת העץ ולהצית אותה ואת הבית. אני הציירת הזקנה שלא הניחה להם לכלות את ביתי הישן אשר אהבתי, ביתי שעל שתי הטֶראסות, העליונה והאמצעית, ולא את הבריכה, ולא את הבוסתן, ולא את אלת המסטיק והשקדים מול חלוני, מנשבת הייתי בהם בחצי הלילה עד שהגיעו חיילים וכבאים עם זרנוקי מים והצילו את הבית.

אני הבית שידע ימים טובים יותר וטובים פחות, שהתגלגל במסמכים ובצווי ירושה ובחוזי מכירה עד שהגיע אל האמן ובן זוגו (ושלושת כלביהם), שאף הם ערירים כמו הציירת הזקנה שהורישה את ביתה לגנן שלה שאהבה, הפליט, שנטע לה את הפיטנגו ואת האשכולית המרה שהייתה מוציאה ריחות הדר מתוקים באביב. אני הסתיו שבושש להגיע השנה, ובגללו נשבו רוחות מזרחיות וליבו את המדורה בעומק ההר, היכן שכפריים היו מעלים אש במזבלה, כדרך שהם עושים כל ימות השנה, כך בכל אופן הודיעו בחדשות הערב בכל ערוצי הטלוויזיה. אני הבית.

יוסי וקסמן, יליד 1959, הוא צייר, סופר ומעצב. 'תולדות האמנות' הוא ספרו השמיני. קדמו לו 'ליבשן' שזכה בפרס אקו״ם לרומן בעילום שם ובמענק של קרן הקולנוע הישראלי, 'השחקנית', 'ויהי סיפור', 'אלכסנדריה יקירתי', 'אל נא תאמר לי שלום', ושני ספרי ילדים. הוא מתגורר בעין הוד.

 

X