תוגותיו של אמריקאי | לרכישה באינדיבוק
תוגותיו של אמריקאי

תוגותיו של אמריקאי

שנת הוצאה: 2011
מס' עמודים: 314
איך תרצ/י את הספר שלך?
- 78

אריק דווידסן ואחותו אינגה, בנים למהגרים נורווגים, חוזרים למחוז ילדותם במינסוטה לעבור על חפציו של אביהם שנפטר. שניהם בשנות החמישים לחייהם; הגשמת החלום האמריקאי בניו־יורק, כבר מזמן מאחוריהם. הוא – פסיכיאטר ופסיכואנליטיקאי מצליח שהתגרש לאחרונה, היא – פילוסופית בעלת שם, שהתאלמנה מסופר ותסריטאי ידוע ואם לנערה מתבגרת.

האובדן הכפול שחווים שניהם, הן של המסגרת הזוגית והן של האב, בוקע סדקים בעולמם. הם מגלים שאביהם היה כנראה עד לרצח, עיתונאית רודפת שערוריות מטרידה את אינגה ובתה ואריק מתאהב באישה צעירה שאינה משיבה לו אהבה. כפסיכואנליטיקאי, אריק נמנע מלפנות לאותו מחוז מעורפל הקרוי ´עתיד´, המאוכלס בעיקר בשאיפות ופחדים. הוא מעדיף להתמקד במה שהוא יודע לעשות הכי טוב: לפנות לעבר, ולתהות באופן אינטליגנטי ומעמיק ובנימה סקנדינבית-מלנכולית משהו, על פניה השונות של האמת, על טירוף ושפיות, על היחסים בין אמנות ומציאות ועל מצוקותיו של האדם המודרני בעולם שהחסד ניטל ממנו. כך, צעד צעד, עד שיניח על משכבם בשלום, שאלות, חלומות, יחסים, תקוות ופחדים.

דומה שאין מתאימה מסירי הוסטוודט, שזכתה לשבחים על כתיבתה הצלולה והמדויקת, לעסוק בנושאים אלו ולהעניק לקורא חוויה עמוקה של הצצה אינטימית, אמיתית וכנה לנפשו של האדם.

עוד על ספר זה

חוות דעת

אין עדיין חוות דעת.

היה הראשון לכתוב סקירה “תוגותיו של אמריקאי”

"'תוגותיו של אמריקאי' נקרא גם כסיפור אישי מסקרן, מלא ברגעים בלתי-רגילים של חמלה אנושית וחסד, של מחברת שנולדה בארצות הברית להורים ממוצא נורווגי".
איימן סיכסך, "הארץ"

ידיה של אינגה רעדו כשגילתה את חבילות המכתבים. הרעד הזה היה מוכר לי עוד מתקופת ילדותנו, ולא היה קשור למחלה כלשהי, אלא למה שאחותי כינתה "החיווט שלה". היא אף פעם לא יכלה לחזות מתי יהיה לה התקף. ראיתי אותה מרצה בפני קהל בידיים יציבות, וראיתי אותה גם בהרצאות שבהן ידיה רעדו כל כך, עד שנאלצה להסתיר אותן מאחורי גבה.

 

אחרי שהניחה בצד את שלוש חבילות המכתבים של מרגרט, ג'ון ולאונור, נשים שאבדו זה מכבר אך היו נחשקות פעם, הוציאה אינגה דף יחיד, הביטה בו בארשת נבוכה והושיטה לי אותו בלי להוציא הגה.

 

המכתב היה מה-27 ביוני, שנת 1937. מתחת לתאריך, באותיות גדולות וילדותיות, נכתב: "לארס היקר, אני יודעת שאתה אף פעם לא תגיד שום דבר על מה שקרה. נשבענו את זה על התנ"ך. זה כבר לא משנה עכשיו כשהיא בשמיים וזה גם לא משנה לאנשים בעולם הזה. אני מאמינה בהבטחה שלך. ליסה".

 

"הוא רצה שנמצא את זה," אמרה אינגה. "אחרת הוא היה משמיד אותו. הראיתי לך את היומנים שנתלשו מהם דפים." היא השתתקה לרגע. "שמעת פעם על ליסה?"

"לא," אמרתי. "אנחנו יכולים לשאול את אימא."

 

אינגה ענתה לי בנורווגית, כאילו עצם העלאת הנושא של אימא שלנו מחייב אותנו לדבר בשפת האם שלה. "Nei. Jei vil ikke forstyrre benne med dette" (לא. אני לא אטריד אותה בזה). "תמיד הרגשתי," המשיכה, "שהיו דברים שאבא שמר בסוד מפני אימא ומאיתנו, בייחוד דברים שקשורים לילדות שלו. הוא היה אז בן חמש-עשרה.

 

נדמה לי שהם כבר איבדו אז את מאה ושישים הדונמים של החווה, ואם אני לא טועה, זה קרה שנה אחרי שסבא גילה שאחיו דייוויד מת." אחותי הרכינה את עיניה אל פיסת הנייר החום הבהיר. "'זה כבר לא משנה עכשיו כשהיא בשמיים וזה גם לא משנה לאנשים בעולם הזה.' מישהי מתה." היא בלעה בקול את רוקה. "אבא המסכן. להישבע על התנ"ך."

אחרי שאינגה, סוניה ואני שלחנו אחד־עשר ארגזי מסמכים לניו־יורק, מרביתם לביתי שבברוקלין, ולאחר שכל אחד מאיתנו שב אל חייו, ישבתי לי בחדר העבודה שלי ביום ראשון אחד אחר הצהריים. על שולחן הכתיבה שלפני היו מונחים זיכרונותיו של אבי, המכתבים ויומן קטן, כרוך בכריכת עור.

 

נזכרתי אז במשהו שכתב פעם אוגוסט קוֹמְט על השכל. הוא קרא לו: "תחבולה שבאמצעותה המתים משפיעים על החיים". כשהחזקתי בידי בפעם הראשונה את מוחו של דָם, השתאיתי על משקלו, ולאחר מכן התפלאתי שהדחקתי לפני כן את הידיעה – הידיעה שפעם זה היה אדם חי, גבר חסון כבן שבעים, שנפטר ממחלת לב. כשהאיש היה בחיים, חשבתי, הכול היה כאן בפנים – תמונות ומילים, זיכרונות מן המתים ומן החיים.

 

אולי שלושים שניות לאחר מכן הסתכלתי בעד החלון וראיתי בפעם הראשונה את מירנדה ואֵגְלֵנְטַיין. הן חצו את הכביש עם סוכנת הנדל"ן, ומייד ידעתי שאלו דיירות לעתיד בקומת הקרקע של ביתי. שתי הנשים שהתגוררו בדירת

הגן עברו לדירה גדולה יותר בניו־ג'רזי, והייתי צריך למלא את החלל הריק.

 

דומה שהבית הלך וגדל לאחר גירושַי. ג'ני תפסה הרבה מקום, וגם אלמר, כלב הקוקר ספנייל שלה, רופוס, התוכי שלה, וקרלייל, החתול שלה, כבשו שטחים נכבדים. זמן מה היו דגים. אחרי שג'ני עזבה אותי, השתמשתי בשלוש הקומות לאחסון הספרים שלי, אלפי כרכים שלא הייתי מסוגל להיפרד מהם.

 

אשתי לשעבר הצמידה בטינה את התואר ליבּרריוּם לביתנו. רכשתי את בית הלבנים החומות כ"מציאה מיוחדת לבעלי ידיים טובות" לפני נישואי, כשמחירי השוק היו נמוכים, ומאז אני עובד עליו. את האהבה לנגרות ירשתי מאבי, שלימד אותי לבנות ולתקן כמעט כל דבר. במשך לא מעט שנים התגוררתי בפינה נסתרת של הבית בעת שעבדתי לסירוגין על שאר החלקים.

 

תביעות הפרקטיקה הפרטית שלי צימצמו כמעט עד למינימום את השעות הפנויות שלי, וזה אחד הגורמים שהביאו לכך שאצטרף ללגיון הענק של האנושות המערבית, הידוע בכינוי "הגרושים".

האישה הצעירה והילדה הקטנה נעצרו על המדרכה עם לייני בסקוביץ' ממשרד התיווך 'הוֹמר'. לא יכולתי לראות את פניה של האישה, אבל שמתי לב ליציבתה היפה. שערותיה היו קצרות, גזוזות קרוב לראשה. צווארה הגבעולי מצא חן בעיני אפילו מהמרחק הזה, ואף שלבשה מעיל ארוך, מראה הבד שכיסה את שדיה הצית לפתע בדמיוני תמונה של גופה העירום, ונחשול התעוררות מינית הלך וגאה בתוכי.

 

הבדידות המינית שחשתי זה זמן מה, שהובילה אותי מדי פעם אל ההנאה המציצנית שבצפייה בסרטים פורנוגרפיים בטלוויזיה בכבלים, התעצמה אחרי הלווייתו של אבי. היא גאתה בקרבי כסופה מייללת, והתפרצות הליבידו הזו שלאחר המוות עוררה בי תחושה ששבתי אל חיי כנער מתבגר, מזיל ריר ושקוע באוננות.

 

המלך הגבוה, הכחוש והנטול שיער כמעט של העושים ביד בחטיבת הביניים בּלוּמינְגפילְד. כדי לקטוע את הפנטזיה שלי פניתי להסתכל בילדה. ילדונת רזה, לבושה מעיל סגול נפוח, שטיפסה על מעקה המדרגות והתקדמה עליו, מושיטה רגל רזה אחת קדימה ושומרת על שיווי משקלה. מתחת למעיל לבשה משהו שנראה כחצאית בלט, מין תערובת של תחרה ובד-רשת, ומתחתיה גרבונים שחורים ועבים, רחבים באזור הברכיים.

 

אבל מה שהיה בולט במיוחד בילדה היה השיער שלה, ערימה של תלתלים חומים בהירים, שהקיפו את ראשה הקטן כהילה ענקית. עורה של האם היה כהה מעורה של הילדה. אם השתיים הן אם ובת, החלטתי, ייתכן שאביה של הילדה לבן. נשימתי נעתקה כשראיתי אותה מנתרת מכיוון הקיר, אבל היא נחתה ללא קושי על הארץ, מכופפת קלות את ברכיה. כמו טינקרבל, חשבתי.

כשאני נזכר בפרקים המוקדמים של חיינו, הדבר המדהים ביותר הוא כמה שהבית היה קטן, כתב אבי. מטבח, חדר מגורים וחדר שינה בקומה הראשונה, וגודלם לא עלה על ארבעים וארבעה מטרים רבועים. שני חללים פתוחים בקומה השנייה, ששימשו כחדרי שינה, תפסו בערך שטח זהה. לא היו מותרות.

 

הצנרת שלנו היתה מורכבת מבית־שימוש וממשאבה ידנית, ושני אלה היו במרחק כעשרים מטרים מהבית. קומקום סיפק לנו מים, וכן מְכַל מים גדול שניצב סמוך למטבח. בניגוד לחוות שהיו מצוידות טוב יותר, לא היה לנו אגן מים תת־קרקעי לאגירת מי גשמים, אבל היתה לנו גיגית מתכת גדולה, שאגרנו בה מי גשמים במהלך הקיץ. בחורף הפשרנו את השלג. מנורות נפט סיפקו לנו אור.

 

אף שבשנות השלושים התחילו לחבר את האזורים הכפריים לרשת החשמל, לא 'התחברנו' עד שנת 1949. לא היה כבשן. כירת בישול שהוסקה בעצים חיממה את המטבח, וחדר המגורים חומם באמצעות תנור. פרט לזגוגיות כפולות בחלונות לא היה בידוד. רק בתקופות הקרות ביותר בשנה הושארה אש דולקת באח גם בלילה.

 

לעיתים קרובות היו המים בקומקום קפואים בבוקר. אבא התעורר ראשון. הוא הדליק אש באח, כך שכבר היה קצת פחות קר כשהזדחלנו מן המיטות. ובכל זאת עדיין רעדנו והצטופפנו סביב התנורים בזמן שהתלבשנו. באחד החורפים בתחילת שנות השלושים אזלו לנו עצי ההסקה. לא הכנו מספיק. אם חייבים להבעיר עצים ירוקים, עצי מילה ואדר יהיו הכי טובים.

קראתי וחיכיתי להתייחסות לליסה, אבל היא לא הופיעה. אבי כתב בפרוטרוט על גיבוב "ערימה הגונה של בולי עץ", על החרישה עם בֶּל ומוֹד, הסוסות של המשפחה, על ניכוש העשבים השוטים הנוראים, כדוגמת הדרדר הזוחל והאגְרוֹפּירון, מן השדות, על מלאכות החווה: השידוד, הזריעה, שתילת התירס והקציר, הכנת המספוא, הדיש וההלם הקולקטיבי שהביא עימו, הכנת התחמיץ ולכידת סנאי-הכיס.

 

בילדותו הרג אבי סנאי-כיס תמורת תשלום, ומנקודת התצפית שלו כמבוגר הבין את ההומור שבעיסוק הזה. הוא התחיל את אחת הפסקאות במשפט: אם אינכם מתעניינים בסנאי־כיס ובמלאכת לכידתם, עברו אל הפסקה הבאה.

 

כל הזיכרונות הכתובים מלאים פערים. מובן שישנם סיפורים שאי אפשר לספר אותם בלי שיסבו כאב לאדם המספר אותם או לאנשים אחרים, מובן שכל אוטוביוגרפיה גדושה בסוגיות של פרספקטיבה, היכרות עצמית, הדחקה ואחיזת עיניים מוחלטת. לא התפלאתי לגלות שאותה ליסה מסתורית אינה מופיעה בזיכרונות.

 

ידעתי שישנם דברים רבים שאני לא אכניס לסיפור שלי. לארס דווידסן היה אדם שניחן בכנות מחמירה וברגשות עמוקים, אבל אינגה צדקה בדבריה על הפרקים המוקדמים בחייו. דברים רבים היו חבויים. בין "לא הכנו מספיק" לבין "עצי מילה ואדר יהיו הכי טובים" היה סיפור שלא סופר.

 

נדרשו ממני שנים כדי שאבין שאף שסבי וסבתי תמיד היו עניים, המשבר הכלכלי חיסל אותם לחלוטין. הבית הקטן והעלוב שאבי תיאר עדיין עומד על תילו, ושמונים הדונמים שנותרו משטחה של החווה מושכרים כעת לחוואי אחר, המחזיק במאות רבות של דונמים נוספים. אבי מעולם לא הסכים להניח למקום.

 

לאחר שמחלתו החמירה הסכים ברצון למכור את הבית שהתגורר בו עם אמי ואיתנו, בית מקסים שנבנה בחלקו מעצים שכרת במו ידיו, אבל את בית החווה של ילדותו הוא העניק לי, לבנו, הרופא הבוגד, הפסיכיאטר והפסיכואנליטיקאי, המתגורר בעיר ניו יורק.

בתקופה שהכרתי את סבי הוא שתק כמעט כל הזמן. הוא ישב בכורסה מרופדת בסלון הקטן, שאח מוסקת בעצים בערה בו. ליד הכורסה היה שולחן רעוע, ועליו מאפרה. בילדותי נמשכתי אל החפץ הזה מפני שהוא נראה לי מביש. הוא היה בצורת בית־שימוש שחור זעיר עם מושב זהוב, בית-השימוש היחידי עם המים הזורמים שהיה לסבי ולסבתי מימיהם.

 

בבית עמד ריח חזק של טחב, ובחורף עמד בו ריח שריפה של עצים. כמעט אף פעם לא עלינו לקומה העליונה, אבל דומני שלא אמרו לנו לא לעלות לשם. המדרגות הצרות הובילו אל שלושה חדרים זעירים, ואחד מהם היה חדרו של סבי. אני לא זוכר מתי זה היה, אבל לא ייתכן שהייתי יותר מבן שמונה. עליתי בגנבה במדרגות ונכנסתי לחדר של סבא שלי.

 

אור חיוור הבליח מן החלון הקטן, ואני התבוננתי בזהרורי האבק שחוֹללו באוויר. התבוננתי במיטה הצרה, בערימות הגבוהות של העיתונים המצהיבים, בטפטים הקרועים, בכמה ספרים מאובקים על שידה רעועה, בנרתיקי הטבק, בבגדים שנערמו בפינה, וחשתי יראת כבוד אילמת.

 

דומני שהיה לי מושג עמום על חיי הבדידות של האיש ועל משהו שאבד – אבל לא ידעתי מהו. בזיכרון הזה אני שומע את אמי מאחורי, שומע אותה אומרת לי שאני לא צריך להיות בחדר הזה. דומה שהיא ידעה הכול, אימא שלי, דומה שחשה במה שאנשים אחרים לא חשו. קולה לא היה חמור כלל, אבל ייתכן שהאיסור הפך את החוויה הזו לראויה לזיכרון. שאלתי את עצמי אם יש איפה שהוא בחדר הזה משהו שאסור לי לראות.

סירי הוסטוודט, ילידת 1955, היא סופרת ומסאית אמריקאית ממוצא נורווגי. היא מתגוררת עם בעלה, הסופר פול אוסטר, בניו יורק.

גם ספרה הקודם, אשר אהבתי, יצא לאור בעברית בהוצאת מודן.

X