תהומות | לרכישה באינדיבוק
תהומות

תהומות

שנת הוצאה: 2013
מס' עמודים: 224
איך תרצ/י את הספר שלך?
- 70

שחקן גדול הוא האושר, מחליף דמויות ותלבושות, צבעים וריחות, וכמעט בלתי ניתן להגדרה.

בני האדם מנסים לחיות, הם מחפשים אחר האושר החמקמק, זה שהיה כאן רק לפני רגע וברח לו, זה שנעלם והשאיר אותם חשופים ללא מיגון, זה שבעטיו הם נמצאים עכשיו בנקודת ה"אל-אושר".

ההרס של כל מה שהאדם האמין בו, יגרום לו לעתים לחיפוש נואש אחר מה  שנגוז, אך גם מי שיחפש אחר האושר הפנימי,  הבלתי תלוי, סופו לגלות את התרמית הגדולה של השחקן הראשי בחייו.

במרבית המקרים ייאלץ האדם להתמודד עם התהום שנפערה מולו.

 

"תהומות" הוא רומן על שני זוגות באמצע החיים, המתעמתים עם קשרים סבוכים בינם לבין עצמם, ובינם לבין בני זוגם. רינה ומושיקו, דקלה וליאור, ארבעת גיבורי הספר, מחפשים נואשות אחר האושר האבוד. אצל כל אחד מהם, האושר נתפס בצורה שונה.

מושיקו, שהתייתם בילדותו, חי בצל המוות כל הזמן, ומרגיש שעליו למצות כל רגע, גם במחיר של כאב שהוא גורם לסביבתו. הדבר היקר לו ביותר – בנו דניאל בן החמש, מתבונן בו במבט מאשים, ובתבונה ותמימות של ילד קטן, גורם לו לייסורי המצפון הגדולים ביותר שידע מימיו.

רינה רעייתו, אשה טוטאלית וחולמנית, אוהבת את בעלה קצת יותר מידי, וחיה בצל חרדת נטישה, הגורמת לה לחפש אחר האושר האבוד במקומות הזויים.

ליאור, גבר צעיר שעובד בסוכנות היהודית, שחלומו הגדול הוא להקים משפחה עם אשתו היפיפייה דקלה, מתעורר בוקר אחד אל המציאות הטופחת על פניו, כאשר הרופא מודיע לו שהוא עקר.  ליאור משכנע את דקלה ללדת ילד מתורם זר, ומשוכנע שבכך ימצאו שניהם את האושר הנכסף, אולם מרגע שנולדה יהלי, ילדה עם הפרעה תקשורתית קשה, עסוק ליאור כמעט באובססיה, בחיפוש נואש אחר אביה של הילדה. כל גבר שעובר ברחוב נראה לו חשוד, והטירוף שאוחז בו מביא עליו אסון.

דקלה, הנושאת עמה סוד אפל מילדותה, פסיכולוגית יפיפייה, שכל חייה מסכת אחת גדולה של שקרים. היא "משחקת אותה" כאילו הכל מושלם, אך צלקות וכאבי העבר אינם מרפים ממנה.

הארבעה מכירים אלו את אלו, ובדרך מקרית נפגשים בפריז עיר האורות, לשם נסעו ליאור ודקלה לשליחות של שנתיים, ומושיקו ורינה לחודשיים מטעם עבודתו של מושיקו בדיור המוגן.

הארבעה יוצרים קשרים סבוכים וכואבים.

שיאו של הספר הוא במסע שעורכים הארבעה אל הר האלים, האולימפוס, שם, במהלך טראק קשה הגורם להם להישאר תקועים על ההר,  מתנפץ לרסיסים  החלום על מציאת האושר.

עוד על ספר זה

חוות דעת

אין עדיין חוות דעת.

היה הראשון לכתוב סקירה “תהומות”

רינה

 

קופסאות בגדלים שונים היו מפוזרות שם. חלקן נראו כמו תיבות, חלקן כקופסאות קרטון קשיח, ולכולן היה מנעול  שהתריס מולי, שהוא גם יישאר נעול, אין מה לעשות. התבוננתי בהן מהופנטת. פתאום ראיתי שעוד מישהו היה שם, דמות לא ברורה של איש, שעמד גם הוא מול הקופסאות. האיש בחן אותן אחת אחת, כאילו היו אוצר יקר ביותר, ולבסוף בחר באחת הקופסאות, נדמה לי שבתיבה הגדולה מכולן, זו החומה, שפס זהב מעטר אותה לרוחבה ומנעול נוצץ וגדול תלוי בפתחה. האיש הניח את התיבה הפוכה, ולרגע חשבתי שהוא מנסה לפתוח אותה, אך לא. הוא טיפס ונעמד על התיבה, מביט תחתיו.  גם אני הבטתי מן הצד, ויכולתי לראות בבירור את התהום הפעורה מתחת. הסתכלתי מסביבי במבט חטוף, ניסיתי להבין איפה אנחנו, האם זה קצה מגדל גבוה או ראשו של הר מסולע. אבל באותו רגע נשמעה צרחה מקפיאת דם, וראיתי את האיש מרחף מעל התהום הפעורה, ידיו מנופפות באוויר. הוא צרח חזק כל כך, שקולו הכאיב לאוזניי. ניסיתי לאטום אותן, אולם ללא הצלחה. הכאב הלך וגבר והתפשט אל שאר חלקי הגוף. חשתי כאב חד בצלעות ימין. עיניים נפקחו בבעתה.

 

"מה את צורחת, תגידי לי מה?", המבט שלו מנומנם, המרפק שלו עדיין תקוע בצלעות שלי.

 

"אני… לא אני צרחתי… האיש, מושיקו, הוא קפץ…"

 

"את חולת נפש,  תגידי לי רינה, מה נסגר אתך? עכשיו ארבע בבוקר! תעשי כבר משהו עם החלומות המטורפים האלה שלך!".

 

 

 אני מתיישבת לאט במיטה. אין לי כוח לקום. גם אין שום צורך, רק ארבע בבוקר עכשיו, אבל להירדם שוב אני כבר לא אצליח. פעם היה לי מרץ שלא נגמר, יכולתי להיות על הרגליים עשרים שעות ביממה, ללא הפוגה. ואז התחילו החלומות להגיע מדי לילה. חלומות שאני אף פעם לא בטוחה שהם לא בעצם מציאות. ניסיתי להיזכר מתי היה הבוקר האחרון הזה שבו יכולתי בקלות לזנק מהמיטה, שבו עוד האמנתי שהאושר רק מחכה בפינה שאבוא לאסוף אותו ככה, בשתי ידיים, מונח לו שם גלוי, אולי בתוך קופסה, קורץ לי כאילו אומר שהוא רק שלי. היו רגעים כאלה, והם מתכנסים בתוכי עכשיו. המבט בעיניים של מושיקו כשהילדים נולדו. רוך בלתי מוכר, חיוך בזווית הפה. הגאווה על פניהם של אמא ואבא, כשהגיע המכתב שמאשר שהתקבלתי ללימודי משפטים. רגעים כאלה מעטים בחיים, אבל הם כל כך ענקיים, שהם משאירים אותך מאושר גם זמן רב אחרי שהם נמוגים. דקלה אומרת שאני צריכה למצוא רגעים טובים משל עצמי, כאלה שלא תלויים ברגשות של מישהו אחר, אבל אני חולקת עליה, לפחות בעניין זה. האדם הוא לא יצור בודד. הוא לא אמור להתרגש מעצמו או לבכות על הכתף של עצמו, וזה ממש בסדר למצוא את רגעי האושר החבויים האלה,  שקשורים לאנשים נוספים. בעיקר עכשיו, כשאני  יושבת  לי על המיטה, לא מצליחה לקום, הראש ריק וכואב מעייפות, ומושיקו אפילו לא מסתכל עליי לראות אם אני בסדר, מניף יד בביטול, מסתובב לצד השני ונרדם. דרך החלון, ירח גדול ועגול שולח קרניים של אור אפלולי, מבלבל ומכאיב בעיניים. 

צביה גולן, סופרת, תושבת נהריה, ילידת 1957, אם לארבעה וסבתא צעירה מאד לשלושה עשר נכדים.

"תהומות" הוא ספרה הרביעי.

קדמו לו: "כביסה מלוכלכת", 2008, "קולות מן החדר", 2010, "חטאים קטנים", 2011. 

X