תבונת האוהבים | לרכישה באינדיבוק
תבונת האוהבים

תבונת האוהבים

שנת הוצאה: 2010
מס' עמודים: 240
איך תרצ/י את הספר שלך?
- 66
- 37

מנואל ולאורה הם בני זוג מהמעמד הבינוני החיים בסנטיאגו בירת צ'ילה. הוא עובד כיועץ השקעות בבנק גדול, היא עובדת בהוצאת ספרים, יש להם בת אחת, משרתת אחת, דירה נאה בשכונה נאה וחייהם מתנהלים לכאורה על מי מנוחות. אך לאורה, שנולדה למשפחה עשירה שירדה מנכסיה, משתוקקת לחדור אל חוג הלקוחות העשירים של בעלה. מנואל, לעומת זאת, חש ריקנות והיה רוצה שיהיה לו חבר טוב אחד, שאיתו יוכל לשוחח ולבלות.

כשהם פוגשים באירוע חברתי את דייגו לירה השרמנטי והמסתורי, עורך-דין בעבר ובעל עיתון אינטרנטי מבטיח בהווה, מנואל ולאורה נשבים בקסמיו מיד. בתוך חודשים מספר כל עולמם מתהפך, ושניהם, יחד ולחוד, נוטשים את הערכים, האמונות והכללים החברתיים שהיו אבני היסוד של חייהם עד אז.

העלילה המרתקת, שבמרכזה מערבולת לא שגרתית של תשוקה ורגשות, מתרחשת בצ'ילה שעל סִף המאה ה-21: נשיא סוציאליסטי ראשון זה שלושים שנה עולה לשלטון, הרודן הרצחני אוגוסטו פינושה שב לצ'ילה לאחר שנים של גלות ומאסר בנכר ובועת חברות ההיי-טק מתנפצת באכזריות. המציאות הסבוכה והרעועה הזו נשזרת בכאוס של חיי גיבורי הספר ומשפיעה עליהם בצורה הרסנית.

ברומן השני שלו עוסק פאבלו סימונטי בעולם השמרני והשבוי במוסכמות של החברה הצ'ילאנית בת ימינו, ומציג בפנינו דמויות מרגשות, מתלבטות, ובעלות חולשות אנושיות. סימונטי מפגין במיומנות את כתיבתו המרהיבה, הקולחת והרגישה.

עוד על ספר זה

חוות דעת

אין עדיין חוות דעת.

היה הראשון לכתוב סקירה “תבונת האוהבים”

"גיבוריו של הספר ליוו אותי בימים שקראתי אותו וגם לאחריהם: דימיתי אותם הולכים ברחובות, משוטטים בביתי או במקומות שהכרתי. פאבלו סימונטי מצליח לעצב דמויות מורכבות ולעורר בלב הקורא רגשות עמוקים כל כך כלפיהן, עד שנדמה לו שהכירן מימים ימימה. מנואל, פקיד בנק בכיר, חי בדירה מרווחת בסנטיאגו ביחד עם אשתו, לאורה, ועם בתם מרטינה. יום אחד נכנס למשרדו דייגו לירה ומבקש הלוואה. כמו כל הנוכלים, גם לירה הוא גבר מקסים: הוא בנוי לתלפיות והוא איש העולם הגדול שביטחונו וטון דיבורו מפילים ברשתו את מנואל ואת לאורה, שהולכים ומסתבכים במערכת יחסים מורכבת וטראגית, שבמהלכה הם מגלים כמה דקה היא שכבת המוסכמות והמוסר שלהם. הטרגדיה שיוצר סימונטי מרחפת מעל ראשיהם של גיבוריו. מתח פסיכולוגי מבשר רע מלווה את ההתרחשויות, והקוראים שאינם יודעים מה בדיוק עומד לקרות, יכולים רק לקוות שהנורא מכל ייחסך מהגיבורים. הספר אינו רק יצירה ספרותית מבריקה, אלא מגלה אמיתות פסיכולוגיות על החיים הזוגיים, על חברות שמרניות ועל מחירה של האמת הפנימית. אחד הספרים הטובים שקראתי לאחרונה."

 

עילית קארפ, "הארץ"

לכל דבר יש פעם ראשונה, גם להתנסות בתחושות שאנו חוששים מהן או שאנו מייחלים להן. היא נזכרת בזיכרון ילדות עמום של מופעי בלט שהוריה נהגו לקחת אותה לצפות בהם בהיכל התרבות העירוני. הפעם מדובר באופרה. הבנק שבו עובד בעלה הזמין אותם לנשף השנתי, שמטרתו להנעים את זמנם של הלקוחות ושל מורשי החתימה. היא חשה צורך עז להיראות טוב ולעמוד בדרישות החברתיות של הנשף. היא לא הותירה דבר ליד הגורל: עשתה טיפול פנים, מניקור, הלכה למעצב שיער בעל שם, שאלה בגדי מעצבים מהארון של אחותה, ורכשה גם זוג נעליים שמחירו בשמים. תיק קטן מצופה חרוזים דמויי אבני חן הוא הפריט ההמוני היחיד שזכה לכבוד להתלוות אליה. ואף־על־פי־כן, היא לא הצליחה להלהיב את מנואל ולהכניס אותו באמת לאווירה החגיגית. העצות שלה: "תסתפר", "היית צריך לקנות בגד חדש", או "אתה לא יכול ללכת למסיבה בנעליים האלה", נפלו על אוזניים ערלות. הוא לא נראה נלהב מההזמנה לאירוע, בפעם הראשונה כחבר ההנהלה הראשית של הבנק.

בערב הנשף שב מנואל הביתה מוקדם מן הרגיל. הם גרים בקומה השתים־עשרה בגורד שחקים עם נוף אל הרכס ואל רחוב אַלְקַנטָרָה.

זהו עוד בניין באוסף הבניינים שצמחו בשכונה זו בעשר השנים האחרונות, ומחקו את ההדר של הרחובות המטופחים. בכל יום בעוברו באולם הכניסה ולאחר שהוא מברך לשלום את השוער, או כשהוא נכנס למעלית, או אפילו כשהוא ניצב מול דלת 1203 עם המפתח, הוא נושם אוויר של ארעיות שלא חש מעולם בבית ילדותו. הדירות קלות לאכלוס וקלות לעזיבה, ונדיר שיחלוף יום בלי שיראה משאית פורקת או מעמיסה תכולה של דירה, בבואה או בעזיבתה של משפחה. התחושה הלא נעימה של חיים במקום חסר שורשים, מקום שאין הבדל בינו לבין כל מקום אחר, זוכה לפיצוי־מה בזכות מרטינה המקבלת את פניו בצהלות שמחה.

"הגעת מוקדם!"

"באתי כדי לקחת את אמא להוֹפעה." הוא מניח את התיק ומרים אותה על ידיו, ונכנע מיד למתיקות של בתו, ילדה רגועה וחמודה, הבוגרת משבע שנותיה.

"היא באמבטיה. היא לא נותנת לי להיכנס," לוחשת הילדה ומשפילה מבט.

"היא לא נותנת לך להיכנס?" שואל מנואל ומעמיד פנים מודאגות.

"היא אומרת שאני לא נותנת לה מנוחה."

"אם כך," הוא מעמיד אותה על שתי רגליה, "בואי נלך יחד וניתן לה נשיקה."

בדרך לחדר השינה מנסה מנואל למתן את רגשותיו. הוא לא שש לוותר על העליצות שבה נדבק מבתו כדי להתמודד עם מצב החירום שללא ספק שורר בפנים.

"הגעת סוף־סוף!" פונה אליו לַאוּרָה בצעקות. "תעזור לי עם הצמיד הזה."

מנואל מתבונן בה. התלהבותה ניכרת בצעדיה הנמרצים ועומדת בניגוד לחפצים נטולי החיים הפזורים מסביב. כיסוי המיטה, בד הריפוד הכחול־לבן של הספה והווילונות, הכול נראה כמו תפאורה עלובה לסרט. פניה וגזרתה עדיין לא נכנעו לפגעי הגיל, כאילו היופי של נעוריה מסרב לנטוש אותה לתמיד. אולי הסימן היחיד לזמן החולף הוא המבט החרד והעצב שניכרים על פניה דרך קבע. "את יפהפייה," הוא אומר, בהשפעת הילת ההתלהבות שאופפת אותה. הוא מעריץ את לובן עורה, פניה העדינות, שׂערה השחור, המבריק והמלא, אותו שיער שהוא אוהב להעביר בו את אצבעותיו כדי להריח את ניחוחו.

"באמת?" לאורה מרשה לעצמה לשחרר חיוך. הברק בעיניו של מנואל לא נעלם מעיניה.

"תני לי לראות אותך." הוא מחזיק את הצמיד ביד אחת, וביד השנייה מסחרר את אשתו סביב עצמה. "אנחנו הולכים לארוחת ערב אחרי האופרה. את רוצה לצאת איתי הערב?"

"מנואל, אל תתחיל להיות רומנטי." היא מתחמקת ומסתירה את ההתרגשות שההזמנה עוררה בה, בלי לדעת מדוע.

"אני יכולה לבוא גם?" שואלת מרטינה.

"היום יש לי פגישה עם אמא שלך. בסוף השבוע שנינו נצא לבד," הוא מבטיח בזמן שהוא עונד את הצמיד על ידה של אשתו ונועל את הסגר.

"לאן תיקח אותי?"

"אני רוצה לגמור להתלבש," מכריזה לאורה ונפרדת מהם.

"לאן שתרצי."

"המממ… אני צריכה לחשוב על זה," אומרת הילדה ומתנדנדת על רגליה תוך כדי דיבור.

קולה של לאורה מהדהד מחדר האמבטיה.

"מנואל, תתלבש כבר, אחרת נגיע באיחור."

קולה המחוספס עומד בניגוד משווע לגופה קטן הממדים. זו היתה התכונה הראשונה שמשכה את תשומת־לבו כשהכיר אותה.

"אני הולך בבגדים האלה."

"מה?" היא נרעשת ומציצה מבעד לדלת בעודה מסדרת את שׂערה. "ככה? השתגעת? החליפה שלך מקומטת. תלבש את הכחולה וחולצה נקייה. אסור שיראו אותך לבוש כמו במשרד."

"אני היחיד שנסע לאסוף את אשתו ואת עוד מתלוננת. האחרים הולכים ישר לאולם. איש לא ישים לב ללבוש שלי."

"או שתלבש משהו אחר או שאנחנו לא הולכים לשום מקום."

"את מגזימה."

"זה חשוב לי. גיהצתי את החליפה הכחולה במו ידי. זה חשוב לי מאוד."

היא שבה לעיסוקיה הקדחתניים בחדר האמבטיה, משוכנעת שמנואל ימלא אחר הוראותיה.

דקות אחדות מאוחר יותר הם נפגשים מול המראה. הוא מסדר את העניבה, ולאורה מסיימת את מלאכת האיפור. משום־מה היא התייחסה למחמאות שלו כאילו היו ביקורת. מזמן לא נתנה את דעתה לצדדים המושכים של בעלה. היא מעמידה פנים שהיא מפדרת את לחייה כדי להביט בו בלי שיבחין. אין מדובר בגבר יפה תואר. לא גובהו ולא מרקם עורו ולא גון פניו, כל אלה אינם עושים אותו לסמל של יופי, אולם מן הרגע הראשון שראתה אותו חשבה שיש משהו מושך בפניו, בלחייו המלאות ובפרופיל העדין שלו, בעיניו המלוכסנות במקצת ובאף הסולד. הוא גם אינו גבוה, אך כתפיו הרחבות משוות לו מראה מרשים. היא מסיימת את אבחנותיה כהרף עין ומיד שבה להתרכז באירוע.

הצעתו של מנואל שייסעו ברכבת התחתית נדחית על הסף. אם הוא אינו רוצה לנהוג, בבקשה, הם יגיעו במונית. הנסיעה באמצע פקקי התנועה של שעות הערב אינה מהנה במיוחד. בכל רמזור, בכל פקק, מעט מהלהט שלה הולך ונעלם. כשהמונית בולמת לבסוף בפתח האולם, עליה לגייס כוחות כדי להיחלץ ממנה באצילות, כאילו היא יורדת מאחד המושבים הנוחים של מכוניות היוקרה שמתקוטטות ביניהן על מקום חנייה פנוי. מנואל מתקרב אליה ונוגע קלות בגבה, מסמן לה להתקדם לעבר הפתח. בכניסה שוררת המולה נעימה בשעה שהמצטופפים מתפעלים מקרני השמש האחרונות. מבטה של לאורה מתמקד באישה הניצבת בסמוך ובידה כובע בד. נראה שהיא מצפה למלווה שלה לאירוע. היא מקרינה התנשאות אירופית שלאורה לא מסוגלת לשאת. היא מסיטה את מבטה מהמראֶה המטריד ומתמקדת בגבר שנראה לחוץ. הוא משתדל לא לצעוק כשהוא משוחח בטלפון הנייד. בדברו הוא פונה אנה ואנה, גם אל הפסל של ראש העיר לשעבר, עד שהוא נראה כמו קריקטורה של איש ביטחון. לא חסרים ברחבה קבצנים, בעיקר נשים וילדים, המתגודדים בערבוביה מוזרה עם צלמי הפפראצי המרושלים למראה שמשתהים בחוסר עניין בקרבת הכניסה. לאורה חשה פגועה: איש מהם אינו מנסה לצלם אותה. נראה שהגעתה במונית לא היתה מרשימה דיה, היא חושבת, אך לא חדלה מלשאול את עצמה אם אין בה בכל־זאת דבר־מה שעשוי לעורר את סקרנותו של אחד מהם לפחות.

בשעה שהיא מגיעה אל המבואה, אולם המרוצף אריחים בשחור־ לבן, מתחילים הנוכחים לברכה לשלום. חוסר שביעות הרצון שלה מתפוגג בהדרגה. האוליגרכיה הצ'ילאנית נאספת כאן, פנים מוכרות, דמויות המזינות את תחושת האשליה של שייכות ועוצמה. מנואל פוסע אל עבר המטרה בלי להתייחס לאנשים שהוא מברך לשלום ומבחין בינתיים בדברים חסרי טעם: העמודים המצועצעים, מנורות הבדולח הצעקניות, נשים מאופרות בצורה מוגזמת, השיניים הצהובות של גבר שמברך אותו באותו רגע. בלי משים, כאילו זרם בלתי נשלט הוביל אותו לשם, הוא נתקל במנכ"ל ובנשיא הבנק, שמקבלים את פני האורחים מלווים בנשותיהם ובמנהל היכל התרבות. לאורה מחייכת בנועם ומנסה להסוות את התרגשותה. היא שייכת לעולם הזה מאז שנולדה, ועל אף היעדרותה ממנו לתקופה כה ארוכה, היא לא איבדה את הנימוס והטאקט שלה. הם מברכים את אֶסְטֶבָּן אָרֶסְטִי, הבוס של מנואל, מנהל המחלקה המסחרית בבנק. הוא הגיע בלי אשתו. בחיוך עליז, כאילו הדבר מסב לו עונג, הוא מסביר ששפעת פתאומית ריתקה אותה למיטה. בלי להתנצל הוא מפנה להם את גבו כדי לדבר עם מוזמנים אחרים.

במשך עשרים דקות אין להם רגע לנשום. לאורה מופתעת לטובה מן היחס החם ומתשומת־הלב שמרעיפים הלקוחות על מנואל. אחד מהם, בעל חזות מרשימה, מתקרב ואומר להם בהתלהבות, "אני כל־ כך שמח לראות אותך כאן. לפחות יש מישהו נורמלי בין כל הזקנים המקומטים."

"תכיר את לאורה, אשתי."

האיש לוחץ את ידה. "אתה נשוי?" הוא מתפלא ובוחן אותה במבטו. "שלום, מה שלומך? אני דייגו. בעלך לא מסתובב עם טבעת נישואים במשרד. את צריכה להכריח אותו."

"לא אני ולא הוא," היא עונה, ושמחה לקצת תשומת־לב סוף־ סוף מאחד הנוכחים, גם אם מדובר בשיחת נימוסין חסרת משמעות. "זה מנהג מיושן. לא נראה לך?"

"אני מסכים איתך, להתחתן זה כבר הקרבה מספיק גדולה."

"הקרבה? עד עכשיו זה היה הדבר הכי נעים בעולם בשבילי."

"אני לא יכול לדמיין את עצמי נשוי, יש לי יותר מדי שיגעונות."

"הגברים שמפחדים מנישואים תמיד תולים את האשמה בשיגעונות שלהם."

"אני כנראה היוצא מן הכלל."

"אני לא מאמינה, לכולם יש את אותו התירוץ."

מנואל שמח לגלות שנרקמת אחווה בין לאורה לידידו החדש. הוא פגש את דייגו לִירָה בשלוש הזדמנויות בשבוע האחרון. בלי משים הם עברו מהשלב הרשמי של מילוי טפסים לתחילתה של ידידות. המפתח היה חוש ההומור. הם צחקו במפגש הראשון על אירוע חסר חשיבות, ובפעם השנייה כבר חשו בנוח לשחרר את הרסן, תכונה שהוא כמעט אינו מוצא בקרב חבריו לעבודה. בדרך־כלל הם אנשים משעממים עם חוש הומור לא מפותח, כמו המנכ"ל, שבמפגשים הלא־רשמיים של הקומה העליונה קורא בדיחות שנשלחות אליו בדואר אלקטרוני. המוּגבלוּת שלו בתחום ההומור מגיעה לשיאה כשהוא מתגאה בהשתייכותו ל"מועדון הבדיחות". גרוע מכך הוא ההומור הגס שבא לידי ביטוי ספונטני במפגשים גבריים. תמיד יש מישהו שמוכן לשמש כמעין חלוץ של צורה מוזרה זו של אחווה. מחשבות אלה משתלטות עליו לרגעים אחדים ומפנות את מקומן לקולו של דייגו, שמצליח לפלס דרך אל אוזניו.

"הנה מגיע הסנטור הארור הזה שלא נותן לי מנוח," והוא רוכן לעברם ומוסיף בלחש, "יש פוליטיקאים שעדיין חושבים שהעיתונות החופשית היא שערורייה. עדיף לא לשמוע אותו, דבריו הם רעל לאוזניים."

הוא צועד שני צעדים, מתרחק מהם ומעמיד פנים שהוא מברך בשמחה את הסנטור.

"איזה איש מיוחד. אתה מכיר אותו מזמן?" שואלת לאורה ועוקבת אחריו במבטה.

"הכרתי אותו השבוע. הוא בא לבקש אשראי. הוא עורך־דין… יש לו עיתון באינטרנט. אומרים שהוא הראשון שמפרסם את החדשות על בתי־המשפט ועל הקונגרס."

"סימפטי… קצת ישיר, ישיר מדי. לפחות איתנו, כי עם הסנטור…

תראה, הוא מקשיב לו כאילו היה האפיפיור בכבודו ובעצמו."

לאורה היתה שמחה להישאר במחיצתו ולנצל את הזמן כדי לבחון את גופו המושך, ועם זאת היא חשה פגועה מכך שלא הוצגה בפני הסנטור.

הוריה של לאורה השתייכו לחוג הנוצץ, שכלל עורכי־דין מפורסמים ונשותיהם לצִדם, נשים שחונכו בצורה מושלמת למלא את תפקידן. אִמה היתה עקרת בית בעלת טעם מעודן, ואביה היה שותף באחד ממשרדי עורכי־הדין היוקרתיים ביותר בעיר. הם היו בשיאם בשנים הראשונות של הדיקטטורה. העולם הזה התמוטט כשהאב מת מהתקף לב בטרם חגג את יום הולדתו הארבעים. לאורה היתה עדיין ילדה. ועל אף שאביה, גַבּריאל אוֹרטוּסָר, הצליח לצבור הון לא קטן, הכסף לא הספיק כדי לאפשר את רמת החיים שאליה הורגלה אמה. בימים הראשונים סירבה האלמנה לרדת ברמה חייה הבזבזנית, עד שהמשבר של שנת 1982 מוטט את השקעותיה והביא אותה לפשיטת רגל. העובדה שהיא לא עבדה יום אחד בחייה סייעה למפלה אף היא. האם ובנותיה נאלצו לעזוב את הבית ברחוב מלגה, ולהסתפק בדירה צנועה יותר בפינת פדרו דה וַאלדִיוִויָה ולַאס וִיוֹלֶטָס. שם גרה לאורה עד נישואיה. מהשפע שנגוז הצליחה האם לשמור רק על החינוך של בתה, שלמדה באקדמיה וייה מריה בעזרת מִלגה. לאורה שאלה את עצמה פעמים רבות אם היה זה רעיון טוב להמשיך ללמוד בבית־ספר של ילדי עשירים, כשלמעשה היא לא יכלה להרשות לעצמה לחיות ברמת החיים של חברותיה. רובן יצאו לסקי בסופי השבוע בחורף, או נפגשו בקָצָ'גוּאָה וסָפָּאיָיר בחודשי הקיץ. הדרך היחידה להשתייך לחוג הנוצץ של חברותיה היתה להמתין שאחת מהן תזמין אותה לכמה ימים לביתה. התמזל מזלה והיא מצאה פיצוי מסוים. נבחרת האתלטיקה של בית־הספר שאפה לזכות במקום הראשון באליפות בתי־הספר התיכוניים, והמתחרות זכו להערכת הנזירות וחברותיהן לספסל הלימודים. בשל קומתה הנמוכה סבר תחילה המאמן שהיא לא תוכל להשתתף באף מקצוע. לריצות הקצרות רגליה היו קצרות מדי, לריצות למרחקים ארוכים יותר חסר לה כוח, ולגבי תרגילים אחרים, לא היה אפשר להשוות את ממדי גופה לאלה של המתחרות הקבועות מסנטיאגו קולג' ומבית־הספר התיכון הגרמני, שבהם למדו מגיל הגן ועד לסוף התיכון. יום אחד עקבה לאורה אחר חברותיה הקופצות לגובה. היא ביקשה רשות לקפוץ, חישבה את צעדיה, החלה לרוץ, זינקה באוויר, ועברה את הרף ללא קושי. היא התחרתה באליפות של סוף השבוע וסיימה במקום השני. באותה שנה כבר זכתה בתואר האלופה בתחרויות הנוער. למאמן לא היתה ברֵרה אלא להשלים עם הסגנון הלא מלוטש שלה. מאז נעשתה לאלופה הבלתי מעורערת של תחום הקפיצה לגובה. ייתכן כי אותו דחף להתנפל על הדברים ללא הכנה מוקדמת ובלי לחשוב על מראית העין היה השיעור החשוב ביותר שלמדה במהלך הלימודים בבית־הספר.

המון אדם הצובא על הפתחים מרמז שהגיעה העת להיכנס אל אולם הקונצרטים. הם מגלים בסיפוק שמושביהם נמצאים בקדמת היציע שבקומה השנייה, ליד מנהלים ואח"מים אחרים. אחד המועמדים לנשיאות, נציג מפלגת המרכז־שמאל, מתיישב בקרבתם ושומרי הראש שלו מתמקמים ליד הדלת. המולה עולה מן הקומה התחתונה ומאות ראשים מתנועעים הנה והנה ברחבי האולם. לאורה מבזיקה מבט אסיר תודה לעבר בעלה בשעה שהוא מנסה לאתר את דייגו לירה. הוא מבחין בו באחד המושבים הצדדיים באולם למטה, רוכן לעבר אישה בעלת פרופיל קלאסי, שיושבת נטועה במקומה. היא מוּכרת למנואל. זוהי המנהלת החדשה של הבנק, האישה הראשונה בתפקיד זה. דומה ששניהם נהנים מן השיחה. היא מגיבה בצִחקוק לכל הערה שלו. מנואל מתפעל מהחלקלקות של דייגו, שיודע לנהל שיחה ספונטנית עם אח"מים ופשוטי העם כאחד, באותן קרבה וחביבות. השיחה איתו קולחת, ונוסף על כך הוא יודע לשדר אינטימיות ולהקשיב בתשומת־לב לבן שיחו, ואלה יוצרים מיד אווירה של אמון. הוא עוקב אחר תנועותיו עד שהאורות כבים והתזמורת מסיימת את כּיווּן הכלים. רגע לפני שהוא יוצא משדה הראייה שלו, מבחין בו מנואל בעודו מתיישב ומנתק את החוט שקישר בינו לבין האחרים בקהל. המסך עולה. האור העמום שמבליח מן הבמה מגלה שוב את תווי פניו. משהו מפריע למנואל: החביבות שהיתה על פניו נעלמה כלא היתה, ועכשיו הן מקרינות בדידות עמוקה. הערב מעלים את האופרה טוֹסקָה. על הבמה תפאורה של כנסייה מפוארת: קָפֶּלוֹת בצדדים, סורגים מברזל, רצפת שיש וּוילוֹנוֹת דקיקים. ניחוח נישא באוויר. לרגע נדמה למנואל שזהו בושם של אישה, אך מדובר בכד קטורת התלוי מתחת לאחת המרפסות הצדדיות, שלוכד את תשומת־לבו וגורם לו לאבד את הריכוז ולהחמיץ את משפטי הפתיחה של היצירה. הקטורת חשובה בעיניו יותר מן הפסלים העשויים קרטון קשיח, שמנסים לתעתע בצופים. כשמתחילה האַרְְיָה רֶקוֹנְדִיטָה הרמוניה, מנואל נסחף אל תוך המוזיקה. עונג צרוּף משתלט עליו, והוא מתנתק לגמרי מסביבתו. לאורה חשה סוג אחר של עונג. היא מרגישה שייכת, שייכת לקבוצת אנשים מתורבתים ומעודנים. החושך מעורר אצלה תחושה של אינטימיות עם האורחים האחרים, והיא מדמיינת שהיא נמצאת בתוך מפגש משפחתי רב־ משתתפים, כשהבמה היא סוג של אח מבוערת.

כשהמערכה הראשונה מסתיימת, היא מזדרזת לצאת אל מבואת הכניסה. היא משתדלת לפסוע מהר יותר מאלה שיורדים לפניה במדרגות, ומסתבכת בכמה היתקלויות מביכות. מנואל פוסע אחריה לעבר מרכז אולם המבואה והשניים לוקחים גביעי שמפניה ממגש, שנראה כאילו הוא צף מעל ראשי האורחים.

"זה ריקרדו לָאגוֹס," נשמע קולו החזק של דייגו, שמנואל מזהה בתוך ההמולה הכללית. "אל תחשוב שאני מתרגש מזה. אף אחד מן הסוציאליסטים החדשים האלה לא מוצא חן בעיני, אך מעולם לא חשבתי שאתקרב כל־כך למועמד לנשיאות."

הבחירות של אותה שנה, האחרונות של המילניום, יתקיימו בדצמבר, כלומר בעוד חודשיים. מסע הבחירות היה לוהט. הסוציאליזם והאגנוסטיות של לאגוס, כנגד השייכות של מועמד הימין חוֹאָקִין לָאוִוין לארגון הקתולי "אוֹפּוּס דֵיי", הביאו להקצנה שהלכה וגדלה.

"הוא מדבר עם איל הספנות, שהוא טיפש מושלם."

"גם אני טיפשה מושלמת."

"כשפגשתי אותך היה קשה להבחין בזה. עכשיו את קצת מביכה אותי," הוא אומר בחיוך של חיבה. "ואתה? נהיית כל־כך מתקדם. למה אתה לא הולך לומר לו שלום?"

"הוא מדינאי גדול, אין מה לדבר. במציאות הוא נראה יותר שמן מאשר בטלוויזיה. אי־אפשר להתקרב אל איל הספנות. ראית איזו כרס יש לו?"

"הם בטח חיים מארוחה לארוחה."

"במציאות הם נראים נחמדים."

"נחמדים? אני חושבת שאם אתה פונה אליהם, הם נובחים עליך."

הם צוחקים וממשיכים לסקור את הקהל. כשהם מתכוונים להפנות את חִציהם כלפי קבוצה אחרת של מפורסמים, הם רואים את דייגו מתקרב אליהם.

"אתם ממש נהנים, רואים את זה מרחוק… לאחרים יש פנים חמוצות."

"אני רואה רק חיוכים," מציין מנואל.

"אין פה אחד בלי מטרות נסתרות. חוץ מהמועמד החביב עלינו,"

הוא אומר ומצביע על לאגוס, שאוחז בידו גביע.

"האם הוא נהנה לדבר עם איל הספנות?" שואלת לאורה.

"הוא? זה קטן עליו! הוא אוכל את הטיפשים האלה לארוחת בוקר."

לאורה צוחקת לעצמה ואז זוקרת את סנטרה ואומרת: "אני הייתי בעד פינושה, ועכשיו אני הולכת להצביע ללָאווין."

"לא רק שלא אמרת לי שיש לך אישה יפה, גם לא ציינת שהיא מסוכנת," הוא זורק למנואל. "אפילו לא אמרת לי שאתה נשוי."

"בשביל עורך ראשי של עיתון, יש לך לא מעט דעות קדומות," היא מתערבת.

"האם אוכל לקבל כאן קצת הזדהות גברית?" הוא מתחנן ופורש את ידיו. "לפחות תגלה לי מה עושה אשתך." הוא מפנה כלפיה מבט מלא אירוניה ושואל, "האם את עובדת ב'חופש ופיתוח?'" ומתכוון למרכז החינוכי של הימין.

"לא, אם כי בכלל לא היה מפריע לי," מצהירה לאורה, ובעל כורחה עולה חיוך על פניה. מיד היא שבה ומרצינה. "למדתי היסטוריה, אני קוראת ועורכת ספרים בהוצאה לאור," היא מוסיפה.

מנואל גילה הבנה לחשיבות שלאורה ייחסה לשיתופי הפעולה המזדמנים שלה עם הוצאה לאור של איזו אוניברסיטה פרטית.

"זה ממש בזבוז לימין," מציין לירה בעוקצנות.

"העובדה שגבר נאה בגילך עדיין רווק היא בזבוז חמוּר יותר."

דייגו לירה אינו ממהר להשיב.

"אני בן שלושים וארבע," הוא אומר לבסוף.

"שנתיים יותר מאיתנו. ואפשר לדעת מה עשית כדי לא להתחתן?"

הוא בוחן את פניה החקרניות של לאורה, ואז נראה שהוא מגיע להחלטה ואומר, "יש דרכים רבות לענות על השאלה הזאת, החל בהתחמקות ועד לפגיעה בשואל."

"ומהי התשובה שלי?"

"אף לא אחת מהן. כשמישהו מתערב בעניינים לא לו, כמעט תמיד הבעיה היא שלו, לא שלי."

לאורה מחייכת כדי לא להודות שספגה מכה מתחת לחגורה. אין דבר שפוגע בה יותר מאשר הצגתה כחָטטנית. היא יודעת שיש לה נטייה להיות כזאת, אך היא לא חשה מובסת. העקיצה שלו מעידה על כך שהוא נפגע, והידיעה הזאת מסייעת לה להתאושש.

מנואל רוצה שההצגה שהשניים מציגים לעיניו תימשך. הם צמד טוב. הבדלי הגובה, כישורי המשחק והבעות הקול משפרים את המופע.

"אתה רוצה להצטרף אלינו לארוחת ערב אחרי האופרה?" הוא שואל את דייגו.

"מנואל, אנחנו נצא מכאן באחת־עשרה," אומרת לאורה, שמקדימה תרופה למכה במקרה שיקבלו תשובה שלילית. היא לא רוצה להישמע לחוצה.

"בשמחה," נענה דייגו להזמנה. "מה דעתכם ללכת ל'דה קרלה'? זה פה קרוב, לפעמים הזמרים הולכים לשם."

כשהם שבים למושביהם, דייגו לירה צומח במחשבותיהם. היא התענגה על המאבק ונהנתה מהמתח. התנועות הרחבות של לירה, ידיו הגדולות והמעודנות, עוררו את סקרנותה. השמחה של מנואל, לעומת זאת, מעורבת בתחושה של דחיפות. יכול להיות שדייגו לירה הוא החבר שמנואל מחפש זה שנים. בבנק שבו הוא עובד מאז שסיים את לימודיו הוא לא מצא אף בן שיח, להוציא קשר רופף עם אָרֶסְטִי, הבוס שלו. הוא גם איבד את הקשר עם חבריו מבית־הספר ומהאוניברסיטה. לאורה איננה אישה קלה לשיחה, במיוחד לא עם נשים. היא ישירה ותחרותית ומעוררת הסתייגות אצל נשות הגברים. גם הגברים אינם נותרים אדישים אליה, וחשים מאוימים מכך שהיא אינה מעמידה פנים שהיא אישה קטנה ומתוקה. אישיותה של לאורה היתה ידועה לו לפני שהתחתנו. היא לא הוליכה אותו שולל. נישואיו היו רק תירוץ להתרחקות מעולם שלא הביא לו סיפוק. הוא שנא שיחות סתמיות, טקסי הטבלה וחתונות, את הבנאליות של חיי היומיום, את השיחות על הילדים ובית־הספר. למעשה, את כל ההתנהלות של המעמד הבורגני בדורו, שבסופה המתין הגיהינום. הוא לא רצה להיות עוד קורבן של השיטה. הוא נמשך לקשרים לוהטים, לא אל הנוחות של תחושת האחווה והביטחון. מנואל אוהב את האיום שמשדרת אשתו. יתרה מזאת. הדבר מגרה אותו והוא חש רב־און. איש לא מתווכח עם לאורה, גם לא הנועזים שבחבורה, אך הוא מודע לכך שהיא בלעה אותו לחלוטין. הוא לא לבד, היא מעניקה לו נוכחות. בלעדיה היה מתקשה לחיות: הוא חלק מהאינטימיות שלה, היא מעניקה לו תשומת־לב, היא קשובה לצרכיו, היא מקבלת את העובדה שלכל אחד מהם גישה אחרת בנושאים מסוימים. אך מנואל איבד את עצמאותו, והוא שואל את עצמו אם לא איבד גם את אישיותו. הוא זקוק לנוכחות של גבר בחייו, ודייגו הוא הראשון שמעורר בו עניין זה שנים. מחשבות אלה מעסיקות אותו כשלשכתו הגדולה של סְקַרְפְּיָה במערכה השנייה מתמלאת בתנועה ובשירה

פאבלו סימונטי נולד בסנטיאגו בירת צ'ילה ב-1961 למשפחת מהגרים מאיטליה. הוא בעל תואר של מהנדס אזרחי מהאוניברסיטה הקתולית של צ'ילה, ותואר שני בהנדסת תעשייה וניהול מאוניברסיטת סטנפורד שבקליפורניה. בעבר עסק במקצועו בחברות פרטיות גדולות. מאז 1996 הוא מתמסר לספרות.

ב-1997 זכה בפרס הסיפור הקצר של כתב-העת היוקרתי פאולה על סיפורו המוכר ביותר סנטה לוסיה. ב-1999 פרסם את קובץ הסיפורים חיים שבירים (שראה אור מחדש בהוצאת פלנטה ב-2005), וב-2004 פרסם את רומן הביכורים שלו אמנו שבשמים שראה אור בעברית בהוצאת מטר. ספריו זכו לשבחים מצד סופרים, מבקרים וקוראים בכל רחבי אמריקה הדרומית.

X