שתיקת הים | לרכישה באינדיבוק
שתיקת הים

שתיקת הים

שנת הוצאה: 2010
מס' עמודים: 232
איך תרצ/י את הספר שלך?
- 69

בקובץ זה כונסו חמישה מסיפורי המופת הנודעים של ז'אן ברולר, הסופר הצרפתי, איש המחתרת, הידוע בשם העט שלו: ורקור. הם פורסמו לראשונה בצרפת בעת הכיבוש הגרמני, בשנים 1944-1942, בהוצאת חצות המחתרתית, שהקימו ורקור – מאייר במקצועו שהסב את מכחולו לעט – וידידו פייר דה-לסקור. הסיפורים זכו לשבחים רבים ועוררו ויכוח נוקב סביב העמדות האידיאולוגיות שביטאו. ורקור מדגיש בסיפוריו כי גם בין כובש לנכבש, עדיין שמור לכל אדם מרחב תמרון להחליט כיצד עליו לנהוג: לשתף פעולה או לסרב, להיות אדיש או למחות, להשלים עם המצב כגזירת גורל ולהמתין שיחלוף, או להביע את מחאת ההתנגדות בדרכים אלימות או בלתי אלימות. סיפוריו של ורקור מופלאים מפני שהם משחזרים את אזור הדמדומים, שהוא כנראה עתיק יומין. אותו אזור שבו מתרחש המעבר מצדקת הדרך וטהרתה, אל ההסתאבות, אל אובדן האנושיות, אל ההתעללות בעם אחר, אל הדיכוי. הם משחזרים את התהליך, ואינם סולחים. ורקור יודע, כי את מחיר ההסתאבות משלמים לא רק הנפגעים, וכי הסליחה כמו השכחה קשה יותר לפוגעים ואפשר שפי כמה וכמה למדינה השולחת אותם לפגוע. ובנוסף, אחרית דבר מאירת עיניים מאת דר' דניס שרביט.

עוד על ספר זה

חוות דעת

אין עדיין חוות דעת.

היה הראשון לכתוב סקירה “שתיקת הים”

הקדימה אותו כיתת סיור גדולה. שני חיילים צעדו בראש, שניהם בהירי שיער מאוד, האחד צנום וגמלוני, השני רחב כתפיים, ידיו ידי סתת. הם התבוננו בבית, בלי להיכנס. אחר כך הגיע נַגד. החייל הגמלוני הצטרף אליו. הם דיברו אליי בשפה שלדעתם הייתה צרפתית. לא הבנתי אף מילה. אף על פי כן הראיתי להם את החדרים הפנויים. הם נראו מרוצים.

 

   למחרת בבוקר, נכנסה לחצר מכונית צבאית פתוחה, אפורה וגדולה מאוד. הנהג ועמו חייל צעיר דק גו, בהיר שיער וחייכני, חילצו ממנה שתי תיבות וצרור גדול עטוף בד אפור. הם העלו את הכול לחדר המרווח ביותר. המכונית עזבה, ומקץ שעות מספר הגיע לאוזניי קול שעטת סוסים. הופיעו שלושה פרשים. אחד מהם ירד מן הסוס וניגש לתור את מבנה האבן הנושן. הוא שב, וכולם, גברים וסוסים, נכנסו לתוך האסם המשמש לי סדנה. אחר כך ראיתי שהם תקעו את המלחצת שעל שולחן המלאכה שלי בין שתי אבנים, בתוך חור בקיר, חיברו אליה חבל, וקשרו את הסוסים לחבל. 

 

   במשך יומיים לא ארע דבר. לא ראיתי איש. הפרשים היו יוצאים עם סוסיהם השכם בבוקר, מחזירים אותם לעת ערב, ושוכבים לישון על מצע הקש שריפדו בו את עליית האסם.

 

   ואולם, בבוקר היום השלישי, חזרה המכונית הגדולה. הצעיר החייכן העמיס ארגז רחב ידיים על כתפו ונשאו לחדר. אחר כך נטל את ילקוטו והניחו בחדר הסמוך. הוא ירד, פנה לאחייניתי בצרפתית תקינה, וביקש סדינים.

 

  כשהקישו על הדלת ניגשה אחייניתי ופתחה אותה. זה עתה הגישה לי את ספל הקפה שלי, כמידי ערב (הקפה מפיל עליי שינה). ישבתי בירכתי החדר, די באפלה. הדלת נפתחת אל הגן, ישירות בלי מדרגה. לכל אורך הבית נמתחת מדרכה ממרצפות אדומות, נוחה מאוד בעתות גשם. שמענו קול צעדים, הלמות עקבים על המרצפת. אחייניתי תלתה בי עיניה והניחה את הספל מידה. ספלי נשאר בידי.

 

   לילה היה, לילה לא קר מאוד: אותו חודש נובמבר לא היה קר מאוד. ראיתי את הצללית הענקית, את הקסקט השטוח, את מעיל הגשם מושלך על הכתפיים כמו היה שכמייה.

 

   אחייניתי פתחה את הדלת ועמדה שותקת. היא דחקה את הדלת אל הקיר, בעצמה נצמדה אל הקיר, עיניה בוהות בחלל. אני לגמתי את הקפה בגמיעות קטנות.

 

   הקצין, על מפתן הדלת, אמר: "סליחה." הוא החווה קידה במנוד ראש קל. נדמה כאומד את הדממה. אחר כך נכנס.

 

   השכמייה צנחה אל אמת ידו, הוא הצדיע הצדעה צבאית והסיר את כובעו. הוא פנה אל אחייניתי, חייך בענווה והרכין קלות את חזהו. אחר כך נעמד מולי והחווה קידה עמוקה יותר. הוא אמר: "שמי וֶרנר פון אֶבְּרֶנָאק." 

 

   היתה לי שהות לציין לעצמי במהירות: "השם איננו גרמני. אולי צאצא של מהגר פרוטסטנטי?" 

 

   הוא הוסיף ואמר: "אני מצטער." 

 

   את המילה האחרונה ביטא בנימה מתמשכת, והיא צללה לתוך הדממה. אחייניתי הגיפה את הדלת והוסיפה לעמוד שעונה אל הקיר, מביטה היישר לפניה. לא קמתי ממקומי. הנחתי לאטי את ספלי הריק על גבי ההרמוניום, שילבתי את ידיי והמתנתי.

 

   הקצין המשיך ואמר: "זה היה כמובן הכרחי. הייתי נמנע אילו הייתה ברירה. אני סבור השָמש שלי ישתדל מאוד לא להפריע לכם."  הוא עמד בטבורו של החדר. איש גבוה ורזה מאוד. אילו הניף זרועו מעלה היה נוגע בקורות העץ של התקרה.

 

   ראשו נטה קלות לפנים, כמו לא היה צווארו נטוע על כתפיו אלא נובע ישירות מן החזה. הוא לא היה כפוף-גו אך נדמה כפוף. מותניו וכתפיו הצרות עוררו התפעלות. הפנים היו נאים. גבריים, ומסומנים בשני שקעים עמוקים לאורך הלחיים. העיניים לא נראו מחמת הצל שהטילה עליהן קשת הגבינים. שיערתי שהן בהירות. השיער היה בהיר ורך, מסורק לאחור, בוהק כמשי באורה של הנברשת.

 

   השתיקה התארכה. התעבתה עוד ועוד, בדומה לערפילי הבוקר. מעובה וקפואה. עמידתה הקפואה של אחייניתי, וישיבתי הקפואה מן הסתם, הוסיפו לה כובד, עשוה כעופרת. הקצין עצמו, נבוך, עמד ללא ניע, עד שלבסוף ראיתי חיוך מבצבץ ועולה על שפתיו. חיוכו היה רציני ובלא שמץ של אירוניה. הוא עשה מעין מחווה בידו, שמשמעה נעלם ממני. עיניו נחו על אחייניתי, שלא חדלה מקשיחותה הזקופה, ואני יכולתי להביט כאוות נפשי בצדודית רבת העוצמה, באף הדק המזדקר. ראיתי, בין השפתיים הפשוקות למחצה, שן זהב בוהקת. לבסוף הסב את עיניו ממנה והביט באש שבאח ואמר: "אני מכבד מאוד אנשים האוהבים את מולדתם", והוא זקף לפתע את ראשו, נעץ מבטו במלאך המפוסל שמעל החלון ואמר: "עכשיו הייתי יכול לעלות לחדרי, אלא שאיני יודע את הדרך."

 

   אחייניתי פתחה את הדלת הפונה לגרם מעלות קטן והחלה מטפסת במדרגות, בלי להביט בקצין, כאילו הייתה לבדה. הקצין הלך אחריה. ראיתי שיש לו רגל מאובנת.

 

   שמעתי אותם חוצים את חדר המבוא, צעדיו של הגרמני הדהדו במסדרון נוקשים ורפים לסירוגין. דלת נפתחה, אחר כך נסגרה. אחייניתי חזרה. היא שבה ונטלה בידה את הספל והמשיכה ללגום את הקפה שלה. הצתי מקטרת. המשכנו לשתוק דקות אחדות. אמרתי: "תודה לאל, הוא נראה הגון." 
אחייניתי כינסה כתפיה. היא פרשה על ברכיה את ז'קט הקטיפה שלי וסיימה את הטלאי הסמוי שהחלה לתפור עליו.

ורקור (ז'אן ברולר 1991-1902), מאייר במקצועו שהסב את מכחולו לעט, נמנה עם הסופרים החשובים שקמו בצרפת אחרי מלחמת העולם השנייה והיה מעמודי התווך של החיים האינטלקטואלים בצרפת, לצדם של קאמי וסארטר בשנות ה-50 וה-60 של המאה העשרים. כתיבתו נקייה וחסכונית והיא עדות לספרות מגויסת שאינה בגדר תעמולה כי אם תביעה מן הקורא להתמודד עם שאלת אחריותו בעת מלחמה.

X