נשיקה גורלית | לרכישה באינדיבוק
נשיקה גורלית

נשיקה גורלית

שנת הוצאה: 2011
מס' עמודים: 112
איך תרצ/י את הספר שלך?
- 39
- 39

ילדותה של אשלי ג'ונס עברה עליה בבתי יתומים ואין לה אף קרוב בעולם. היא זקוקה נואשות לעבודה החדשה כאסיסטנטית של סופר.

עבודה שאמורה לספק לה מגורים. אך כשהיא מגיעה לטירה המבודדת, על מנת לפגוש את ג'ק מרצ'נט מטיל האימה, כולה אוחזת חרדה.

ובכל זאת, ליבה יוצא אל ג'ק המעונה והאומלל. אין לה כל מושג מה מטריד את נפשו. אבל יום אחד, נשיקה פרטית יחידה, הופכת לפרשייה לוהטת. פרשייה סודית לחלוטין – ואף אסורה…

 

עוד על ספר זה

חוות דעת

אין עדיין חוות דעת.

היה הראשון לכתוב סקירה “נשיקה גורלית”

בקרוב…

1

הדבר האחרון שרצתה היה לצאת להליכה. האוויר היה קר והשמיים אפורים וכבדים, אך אשלי היתה מתוחה וחסרת מנוחה. את הבוקר בילתה ברכבת חנוקה כשהיא צופה בנוף בלתי מוכר ושומם שחולף ביעף מבעד לחלונה והיא מנסה להכין את עצמה לפגישה עם הבוס החדש שלה. היא ניסתה לומר לעצמה שאין כל סיבה ממשית לחרדה ושאף לא ייתכן שהוא מפחיד כפי שהעובדת במשרד כוח האדם רמזה.
למרבה הצער, הגעתה לטירה המאיימת לא תרמה רבות לשיפור תחושתה – מפני שג'ק מרצ'נט העשיר ובעל העוצמה לא היה שם. וכששאלה את קריסטין – סוכנת הבית במשרה החלקית – מתי היא מצפה לשובו, גלגלה הגברת בגיל העמידה את עיניה אל-על במבט שאמר תגידי-לי-את.
"אצל מר מרצ'נט לעולם אין לדעת," השיבה בזעף. "לאיש הזה יש חוקים משלו."
עתה, כשאשלי שרכה את דרכה לאורך הסמטה הקפואה כשהיא מאגרפת ומיישרת לסירוגין את אצבעותיה בתוך כפפות הצמר שלה בניסיון לחממן, היא קלטה שלג'ק מרצ'נט יש כפי הנראה השפעה מטרידה על נשים בגיל מסוים. עובדת משרד ההשמה כבר תיארה אותו כ"מטיל אימה" – תואר שקיפל בחובו קשת נרחבת של חטאים, על פי ניסיונה של אשלי. האם התכוונה לומר שהוא שתלטן ובעל מזג רע – או רק גס רוח עד כדי שלא יטרח להופיע לפגישתו עם מזכירתו החדשה?
לא שזה כל כך משנה מהו אופיו – אישיותו לא רלבנטית כלל. אשלי זקוקה לעבודה הזו וזקוקה לכסף. נואשות. החוזה היה קצר מועד ומשתלם והיא היתה מוכנה להשלים כמעט עם כל דבר – אפילו עם הנוף הצפוני והסגרירי שנדמה שהאוויר בו כה קר ועוקצני.
עדיין לא היתה חזקה בשינויים – על אף הניסיון הרב שנאלצה לרכוש בשנים שעברו עליה בשירותי הרווחה ולאחר מכן כשנאלצה לעבור ממשפחה אומנת אחת למשנה. עדיין נתקפה באותה תחושת חרדה משתקת בכל פעם שנאלצה לפגוש אנשים חדשים ולהסתגל למצבים שונים. ללמוד מה אנשים אוהבים – או חשוב מכך, מה אינם אוהבים. להקשיב לדברים שאמרו – אך להביט עמוק בעיניהם ולהבין למה באמת התכוונו.
משום שכמעט מן העריסה כבר למדה לקרוא בין השיטין. להבחין בין מילים וכוונות. לגלות את האמת שמסתתרת מאחורי חיוך. היא הפנימה היטב את לקחיה. היתה זו טכניקת הישרדות שבה נאלצה להצטיין ואשר אותה עדיין תרגלה בכל זמן וזמן.
כשהתחממו אצבעותיה קמעה, נעצרה לרגע והביטה סביבה. עצים מחוסרי עלים עמדו כזקיפים במשמר על שורת ענפים חשופים של גדר חיה ומשמאלה נפרשו אדמות בור ביצתיות. המקום נראה כה מבודד, חשבה בליבה – אווירה חמורה ושוממה שולטת כאן. אך כשהמשיכה והעפילה במעלה הגבעה הבחינה במגדל כנסיה מתנשא במרחק ובאסופה של גגות. אז לפחות יש כאן כפר –אנשים וחנויות ומי יודע מה עוד?
וכשהסתובבה והביטה לצד השני, ראתה את טירת בלקווד מתחתיה. מכאן נראתה רבת רושם אף יותר מאשר מלמטה – צלליתה האפורה והאלגנטית חבקה את הקרקע והדגישה את גודלה העצום. מכאן היה ביכולתה לראות את היער האפל שלצידה ואת הבניינים החיצוניים הצמודים אליה – וכן את נצנוצו הרחוק והבוהק של אגם.
היא הביטה מטה אל האחוזה וניסתה לדמיין לעצמה תחושת בעלות על שטח עצום כל כך. האם זה מה שהפך את ג'ק מרצ'נט ל"מטיל אימה"? האם כסף רב כל כך בהכרח הופך אדם למושחת, כפי שהילכה השמועה? היא היתה כה שקועה בחלומותיה בהקיץ שתחילה כלל לא שמה לב לקול בלתי צפוי עד שהלה התגבר והתקרב אליה. שאון בלתי מוכר לה הדהד באוויר, לקחו לאשלי כמה שניות לקלוט שדהרות סוס הולכות וקרבות אליה.
מבלי כל התראה אשלי נבהלה – תחושה שרק התגברה כשהבחינה בדמות כבירה ושחורה שועטת לעברה במורד הסמטה. בהמה עצומה למראה שנראתה כמו זינקה הישר מתוך סיוט ילדות – איבריה בעלי העוצמה דהרו תחת גלימת משי כהה ומבהיקה. על גבה נישא גבר אשר ברוב טיפשותו לא חבש קסדת מגן, כך שהרוח פרעה את שערו השחור. אשלי מצמצה.
היא הבחינה בזוג מכנסי ג'ינס דהויים, גוף חזק – ופנים בעלי תווים חזקים ומסוגרים. והיא מצאה את עצמה מביטה הישר אל תוך זוג עיני פלדה – עיניים שחורות ובלתי ניתנות לחדירה כלילה אפל ונטול כוכבים.
מסומרת למקומה באמצע הסמטה, אשלי התאבנה עוד יותר לנוכח הבעת פניו של הגבר ומעצם ההפתעה שבראיית בהמה גדולה שכזאת בקרבה כה רבה. אך לפתע נדמה לה שהסוס כמעט עולה עליה והיא זינקה הצידה ביבבת בהלה חנוקה. בבת אחת בלם הסוס לאחור בחרדה – בדיוק אז הגיח כלב שחור ולבן גדול מאחת הגדרות החיות והחל לרדוף אחריו.
לפתע, הכול היטשטש והיא שמעה רצף של קולות בזה אחר זה. קול יבבה נוספת. קללה חנוקה ונזעמת – ובעקבותיה צליל מחליא של חבטה עמומה – הסוס התמוטט אל הקרקע ובעקבותיו הגבר שרכב עליו.
הכלב נבח בטירוף מורט עצבים. הוא קרב אליה בריצה – כמו תבע את עזרתה – ואשלי מיהרה קדימה, מבועתת ממה שהיא עומדת לראות. הסוס נאבק לקום על רגליו, אך דמות הרוכב השרועה על בטנה נראתה דמומה להחריד. פחד כיווץ את גרונה כשכרעה מטה לצידו ורכנה מעליו. האם הוא… האם הוא… מת? ליבה פעם בפראות כשנגעה בכתפו באצבעות רועדות. "הלו? הלו? אתה בסדר?"
הגבר גנח ופניה של אשלי התכווצו בכאב. "אתה שומע אותי?" שאלה בבהילות – שכן, האם לא קראה איפשהו שאסור להניח לאנשים פגועים להִדרדר למצב של חוסר הכרה? "שאלתי אם אתה שומע אותי."
"ברור שאני שומע אותך – כשאת סנטימטר מהאוזן שלי וצורחת ממש לתוכה!"
קולו היה עמוק וחזק בצורה מפתיעה – והרבה יותר מנרגז. ריסים צפופים נפרדו קמעה וחשפו את בוהק הפלדה שראתה לפני שהוא נפל, ואשלי חשה גל עצום של הקלה שוטף אותה. הוא בחיים!
"נפגעת?" שאלה.
הוא עיקם את שפתיו ונעץ עיניו בעיניים נפחדות ובשפתיים רוטטות ופיו שלו התקשח. איזו שאלה מטופשת! מה היא נראית כה מודאגת בשעה שהיתה זו התנהגותה האווילית שגרמה לתאונה מלכתחילה? "מה נראה לך?" שאל בלעג בעודו מניע בזהירות את רגלו.
לרגע קצר דעתה של אשלי הוסחה מהתנועה ויותר מכך מהירך השרירית שהיתה מכוסה בג'ינס הדהויים. היא בלעה את רוקה. "אפשר… אפשר לעזור?"
"כן, דבר ראשון כדאי שתתני לי קצת מרחב מחיה," נזף בה. "זוזי לאחור, אישה – ותני לי לנשום."
קולו נשמע כה מטיל מרות שאשלי מצאה את עצמה מצייתת ומביטה בו מנסה להתרומם – אך הוא לא הצליח להגיע להרבה יותר מזחילה. הכלב השתגע לגמרי – נבח וזינק על הבחור עד שהלה השתיקו בגערה קצרה.
"שקט, קייסי!"
נדמה היה לה שהוא קורס מעט, בטרם התיישב בכבדות על הארץ, אשלי קרבה אליו מתוך אינסטינקט. "תשמע, לא כדאי שתזוז."
"מאין לך לדעת מה כדאי ומה לא כדאי?"
"קראתי בעלון עזרה ראשונה. ואם אתה פצוע – וברור שזה המצב – כדאי שאלך להזעיק עזרה. אני חושבת שאתה צריך להישאר במקום ללא תנועה. יש לי טלפון נייד, אני יכולה לקרוא לאמבולנס. ייתכן ששברת משהו."
הוא הניד בראשו בקוצר רוח. "לא שברתי שום דבר. אולי רק נקעתי, ובכל מקרה אין מה להתרגש. חכי רגע." ובזאת, הוא ניסה להיעמד שוב, אך מיד גנח בכאב.
אשלי לא העזה לנוע כשניסה להחזיר לעצמו את הנשימה, היא ניצלה את ההזדמנות כדי לבחון אותו ביתר דקדוק. מפני שהיה מסוג הגברים שמשכו תשומת לב…
אפילו יציבתו הנוכחית והמעוקמת קמעה לא הצליחה להסתיר את גובהו המרשים ואת רוחב כתפיו או את רגליו החזקות עטויות הג'ינס. שערו סתור הרוח היה שחור כעורב ועיניו נראו שחורות עוד יותר. בשלב מסוים כפי הנראה היה מעורב בקטטה – או אולי אף בתאונה – מפני שבזווית שפתיו ניכרה צלקת קטנה. שפתיים חושניות, חשבה אשלי לפתע – על אף שקווי המתאר המלאים שלהן הביעו קשיות מסוימת שנדמה שטבועה בהן באופן בל-יימחה. ייתכן שהיו מעוותות מעצם כאב נפילתו.
תווי פניו היו פראיים מכדי להיחשב יפי תואר – אך משהו בנוכחותו גרם לו להיראות מושך ביותר. הוא הקרין גבריות פרועה שהיתה אמורה להלחיץ אותה – אך משום מה, לא עשתה זאת. מפני שבאותו רגע – האם לא היה פצוע, ומשום כך פגיע?
"בשום אופן לא אוכל לעזוב אותך – בכל אופן לא במצב הזה," אמרה בעקשנות.
הוא הניד בראשו. "ודאי שאת יכולה! כבר מתחיל להיות מאוחר והסמטאות האלה לא ממש נעימות בחושך. בפרט כשמכוניות מגיחות במהירות." עיני גרניט קשות ננעצו בה בסקרנות. "או שאולי את מכירה היטב את הסביבה?"
"לא," השיבה. "בכלל לא."
"לא, אני מניח שלו הכרת את הדרך לא היית עומדת בנקודה מתה בדרכו של סוס דוהר," אמר ביובש וידו שפשפה את עורפו כששלח בה מבט נוסף. "איפה את גרה?"
"האמת היא שהיום עברתי לגור כאן."
"באמת?"
לאור התאונה שקרתה לו, נראה לה די מגוחך לעמוד כאן ולדון במעשיה שלה, בפרט שכרגע כרעה ברך בצורה מאוד לא נוחה בתוך סמטה רטובה. אך היה משהו כל כך עיקש באופן שבו הביט בה – עיניים קשות ושחורות יורות לעברה שאלות – שהיה בלתי אפשרי שלא לענות לו. ובלתי אפשרי שלא לחוש מסוחררת… כאילו שהוא שאב ממנה את כל כוחותיה עם אותו מבט מצמית וחורך שלו. "לאחוזת בלקווד," אמרה.
גבות שחורות הקשיתו יחדיו ושפתיו התעקמו בחיוך מוזר. "אה. אז את גרה שם – בבית האפור שמשקיף על הביצות?"
אשלי הנהנה. מוזר היה לה לחשוב שהטירה המרשימה הזו היא ביתה כעת. "כן." היא פיתלה מעט את כתפיה. "הוא לא שלי, כמובן. הבית שייך לבוס החדש שלי."
"באמת?" שאל מהורהר, ועיניו השחורות רפרפו עליה. "ואיך הוא, אותו בוס חדש שלך?"
"אין לי מושג. עדיין לא פגשתי אותו – הוא לא היה בבית כשהגעתי. אני האסיסטנטית האישית החדשה שלו – בעצם יותר כמו מזכירתו. הוא…" היא התכוונה להתחיל לספר לו שהיא נשכרה כדי להדפיס את הרומן שלו עבורו, אך לפתע, אשלי השתתקה והרגישה מטופשת למדי ותהתה מדוע, לכל הרוחות, היא מספרת לזר מוחלט על ענייניה. האם היה לכך קשר לאופן האינטנסיבי שבו הביט בה? או לעובדה שנראה לה קל יותר לדבר מאשר להתמודד עם הדגדוג המוזר שפקד את חושיה, ושנדמה לה שנבע ישירות מהקרבה הפיזית אליו.
היא ניסתה להתרומם כדי להתרחק ממנו קמעה. דיסקרטיות היתה חלק מהותי ביותר מתפקידה של מזכירה אישית – ומה אם מר מרצ'נט ישמע שהיא קשקשה ללא כל אבחנה עם מישהו זר שזה אך פגשה? "האמת שאני מוכרחה ללכת, אם אתה בטוח לגמרי שלא אוכל לעשות למענך כלום," נחפזה לומר. "ייתכן שהוא כבר חזר ולא הייתי רוצה לגרום לו להמתין."
"חכי רגע," אמר לפתע בעודו מנסה שוב להתרומם. "תוכלי לעזור לי אם את רוצה. רק תחזיקי עבורי את הסוס, בסדר?"
היתה זו הפעם הראשונה שאשלי בכלל נזכרה בנוכחותו של הסוס החף מרוכבו, ועתה הציצה לעברו. יצור עצום ורב כוח – למעשה אף יותר מאיים מהרוכב עצמו. הוא עמד בריחוק מה במורד הסמטה, רומס בפרסותיו ופולט נחרות ונשיפות מעלות אדים אל האוויר הקפוא.
"או שאולי את חוששת?" שאל בחלקלקות, מבטו חולף על פניה ומשתהה שם.
היא נחרדה הרבה יותר מהמבט השחור והעז שלו מאשר מכל דבר שהסוס יכול היה להטיח בה – אך אשלי היתה מתורגלת דיה בשמירה עצמית כדי לדעת מתי עליה להודות בבורותה.
"אני לא ממש מבינה בסוסים," התוודתה.
הוא נד בראשו. "אז אל תתקרבי אליו. אסתדר לבד," אמר. "הישארי במקומך."
הוא הניח את ידו על כתפה של אשלי ונתמך בה כדי להתרומם, ואשלי נתקפה תחושה משונה ביותר כשאצבעותיו נלחצו אל בשרה. האם היה זה מפני שגבר נגע בה לעתים כה נדירות עד שמגע כזה נדמה לה כה אינטימי? כאילו שאותו מגע קל חרך מבעד לבגדיה את הגוף הקפוא שמתחתיהם והצית את עורה באש לוהטת. להבות קטנות של דבר מה לא מוכר ליחכו בשיפולי בטנה והיא בלעה את רוקה כשהוא ייצב את עצמו.
בצינת דמדומי אחר הצהריים, נפגש מבטם ונדמה לאשלי שהיא נמסה כליל תחת עוז מבטו. האם היה זה דמיונה הקודח או שפיו אכן התהדק קמעה ועצב קטן החל פועם ברקתו? האם היתה לגמרי לבד בתחושה המטורפת שהדבר הטבעי ביותר בעולם הוא שהוא ייקח אותה בזרועותיו? ואז פשוט ימחץ אותה בחוזקה לנגד גופו מקרין העוצמה… היא חשה שפיה יבש. בחדות ניכרת, לפתע, הוא נרתע ממנה והתחיל צועד לאיטו לעבר סוסו כשהוא משמיע קולות מרגיעים מתחת לשפמו.
מהופנטת, הביטה בו אשלי כשזינק על סוסו – היא ראתה זאת פעמים אין ספור בטלוויזיה. ואף נדמה היה לה שנפילתו וחוסר האונים הארעי שלו היו אך ורק פרי דמיונה – מפני שתנועתו נראתה קלה ומחוסרת כל מאמץ. פיוט בתנועה, חשבה כשרכן וטפח על צידה של הבהמה ושלח אליה מבט וקלט שעיניה עדיין תלויות בו.
לרגע הזוי אחד התחשק לה להתחנן בפניו שלא ילך – שיישאר ושימשיך לגרום לה להרגיש שוב בחיים – כך שתוכל לחוות פעם נוספת את כל חושיה מתקוממים. אך הטרוף חלף ברגע שהביטה בו.
"תודה בעד העזרה," אמר לפתע. "ועכשיו לכי. מהר. לפני שיחשיך ותבהילי עוד מישהו חסר-מזל עם העיניים הגדולות והפעורות האלה שלך. קייסי! בוא הנה!" הכלב הגיח במרוצה והאיש הידק את ברכיו אל צידי הסוס – שלח באשלי מבט לועג אחרון ופרץ בדהירה קלה במורד הסמטה.
אשלי לא זזה – היא נותרה נטועה במקומה ובהתה אחרי הדמויות שדהו במרחק, צללי הסמטה המתארכים בלעו אותם בהדרגה ונקישת הפרסות גם היא נדמה. אצבעותיה נעו אל פניה והשתהו תחת עיניה. אף אחד מעולם לא אמר לה שעיניה גדולות ופעורות – ובוודאי לא מישהו שנראה כמותו. מיהו הזר הפראי הזה בעל ההופעה המרשימה וההבעה הקודרת? תהתה בליבה.
היא זנחה את ההליכה שלה ושמה פעמיה בחזרה לעבר טירת בלקווד – וכשקריסטין מהודקת השפתיים פתחה בפניה את הדלת, כלב עצום ממדים בשחור ולבן זינק לעברה והחל מקפץ.
"קייסי!" אמרה אשלי מבלי לחשוב, והחיה מיד החלה ללקק את ידה. אך קריסטין כלל לא שמה לב לעובדה שהיא מכירה את שם הכלב – ומחשבותיה של אשלי המו בבלבול כשתהתה מה הוא עושה כאן. היא החניקה את התרגשותה המהולה בפניקה והפנתה את מעייניה אל סוכנת הבית. "של מי הכלב הזה?"
"הוא שייך למר מרצ'נט."
"אז הוא… הוא כבר חזר?"
קריסטין הנהנה. "כן, הוא חזר ועוד איך, אבל לא להרבה זמן." פניה נראו עגומות. "האמת היא שהיתה לו תאונה."
"תאונה?" אמרה אשלי, והגוש שבבטנה התהדק.
"כן, הוא נפל מהסוס שלו במורד הסמטה הקרובה לכאן. הוא לקח את עצמו לבית חולים כדי לעשות צילום."
הכלב. התאונה. ההארה הפתאומית באשר לכוונת הביטוי "מטיל אימה". פיסות מציאות קטנות החלו להתחבר יחדיו וליצור תמונה גדולה יותר שלפתע הפכה ברורה כשמש.
וליבה של אשלי החל פועם בחוזקה כשקלטה מיהו האיש על הסוס שפגשה. הבוס החדש שלה – ג'ק מרצ'נט.

בקרוב…

X