שקרים שכולם מספרים | לרכישה באינדיבוק
שקרים שכולם מספרים

שקרים שכולם מספרים

שנת הוצאה: 01/2016
מס' עמודים: 395
איך תרצ/י את הספר שלך?
- 39
- 39

ארה"ב היא מעצמת העל האחת והיחידה של דורנו. מה שהיא עושה או חושבת ישפיע על חיינו ועל חיי ילדינו.

אבל מיהם האמריקאים? על מה הם חולמים? ממה הם פוחדים? הם אומרים שהם רב תרבותיים. הם אומרים שהם אוהבים את כולם: את תהשחור, הלבן, היהודי והערבי. הם אומרים שהם חופשיים. הם אומרים שהם אמיצים. הם אומרים שהם ישמחו מאוד לראות אותך, שהם אוהבים אותך כאח ושהאוכל שלהם נפלא. מנהיגיהם מתחרים זה בזה מי דואג לישראל יותר.

האם משהו מכל זה נכון?

טוביה טננבום יצא למסע אל ערבות אמריקה ואל נשמתה. הוא צעד ללא מורא אל תוך גטאות שחורים, והתיידד עם חברי כנופיות מסבירי פנים. הוא בילה ימים שלמים בכנסיות ענק, בניסיון לחשוף את רוח הקודש. הוא סעד על שולחנם של לבנים עשירים שהרצו לו על היופי שבעוני. הוא דיבר עם יהודים שהקדישו את חייהם להשחרת פניהם של בני עמם. הוא נסע לשמורות אינדיאניות כדי למצוא רוחניות עתיקה. הוא יצא לטיול עם שודדים, שהסבירו לו מהי מהות האהבה, פילס את דרכו אל בתי כלא שמורים, ירה בתת-מקלע על דובים דמיוניים, השתמש בסמים, דידה בין משרדי הסנאט בחיפוש אחר אוהבי ישראל, ושמע מאקדמאים מה יפה היא אמא אדמה, מה טהור הוא האדם, ומה מנוול הוא הישראלי.

עוד על ספר זה

חוות דעת

  1. :

    כל מי שרוצה להבין איך ארה"ב הגיע למרחק נגיעה מהצבעה לטראמפ, ובאותו זמן להתפוצץ מצחוק מוזמן לקרוא את הספר המטריד, המעולה, הקולח והמשעשע של טוביה טנבום.

הוסף חוות דעת

"טננבום עושה את זה בהומור מוטרף, קדחתני ונוירוטי".
ידיעות אחרונות
"מרתק להפליא… נפיץ רגשית… מפתה… מסעיר… הומור אפקטיבי מאוד".
ניו־יורק טיימס

פרולוג

 

לפני שלושים וחמש שנים נחתתי בארצות־הברית עם זוג מכנסיים וארבע מאות דולר בכיס האחורי של אותם מכנסיים. אמריקה הייתה טובה אליי. האמנתי בחלום האמריקאי ועבורי הוא אכן התגשם. אני חייב לארצות־הברית חוב של הכרת תודה.
ובעוד חודש, אולי פחות, אצא למסע של שישה חודשים לאורכה ולרוחבה של הארץ הגדולה הזו.
נולדתי בישראל וחייתי בה את שנות ילדותי ונעוריי. משפחתי ציפתה שאגדל ואהפוך לרב, כמו אבי לפניי. אבל אני בחרתי בניו־יורק על פני בני־ברק, השארתי את הרבנות לאנשים אחרים וביליתי חמש־עשרה שנה באוניברסיטאות ניו־יורקיות שונות, שם ליקטתי לי תארים וחצאי תארים. היום, אני עדיין מתגורר בניו־יורק, אבל גם באירופה, ובעיקר בגרמניה, ובעוד מקומות על־פני כדור הארץ.
אני המנהל האמנותי של התאטרון היהודי בניו־יורק, תאטרון שהקמתי לפני כשני עשורים, ובו עלו על הבמה כמעט עשרים מהמחזות שכתבתי. אני גם עיתונאי ושבע שנים ויותר כותב לעיתון לגרמנים חושבים די צייט ולמהדורה המקוונת שלו צייט אונליין. כאן ושם אני גם בעל טור בעיתון Foreward, עיתון יהודי־ליברלי בניו־יורק. ואני גם סופר. סורקאמפ, הוצאה־לאור יוקרתית בגרמניה, הוציאה לאור את שני ספריי הקודמים.
בעקבות הצלחתם הרבה של שני ספריי הקודמים, רבי המכר אני ישן בחדרו של היטלר ותפוס ת'יהודי, ביקש ממני עורכי המסור, וינפריד הרנינג, להוסיף עוד ספר אחד לסדרה. אם אני ישן בחדרו של היטלר עסק בגרמניה ותפוס ת'יהודי עסק בישראל, וינפריד חשב שהגיע זמנו של ספר על אמריקה.
עכשיו אתם יודעים מדוע אטייל בקרוב לאורכה של ארצות־הברית של אמריקה.
הרעיון שבבסיס סדרת הספרים הזו די פשוט: טייל לך במדינה במשך חצי שנה, פגוש כמה שיותר אנשים, ותאר את אופיה של הארץ ואת אופיים של אנשיה. הרעיון פשוט, אך הביצוע מתיש. הוא תובע ממני לעבוד שש־עשרה שעות ביממה, מדי יום ובלי הפסקה. ובכל זאת, התגמול הוא נפלא. אני אוהב לפגוש אנשים, וככל שאני פוגש יותר אנשים, אני מרגיש טוב יותר.
אני יודע שלהסתובב באמריקה יהיה שונה מלהסתובב בגרמניה או בישראל. בשתי הראשונות השתמשתי בתחבורה הציבורית, מה שהקל עליי להתקרב לאנשים. אבל אמריקה היא ארץ עצומה, ורוב האנשים בה נוסעים במכונית ולא באוטובוס. אם אני רוצה ליצור מגע עם אנשים ולפגוש בהם, כדאי שאנהג לצידם ואליהם. יש כאן רק בעיה קטנה אחת: לא ישבתי מאחורי ההגה כבר עשרות שנים, ועכשיו איאלץ לנהוג מדי יום. אני מקווה שלא תהייה לי איזו תאונה אחת או שלוש.
מה אגלה באמריקה? אין לי מושג. אבל הרשו לי להעיר קודם משהו: מה שלא אמצא כאן יושפע בלי כל ספק מהחינוך שקיבלתי: השנים שביליתי בלימודי תלמוד, מתמטיקה, ספרות, דת, תאטרון, עיתונאות ומדעי המחשב. אנשים אחרים עם רקע שונה עשויים להגיע למסקנה שונה — ואני מכבד את זה.
ניו־יורק זו לא אמריקה וכמו ניו־יורקרים רבים, אני לא יודע הרבה על ארבעים ותשע המדינות האחרות שהן אמריקה. כאדם המתגורר בניו־יורק ובאירופה, סיגלתי לעצמי כמובן דעה קדומה אחת או שתיים על אמריקאים. אמריקאים — הלא ידעתם? הם שטחיים ומטומטמים. האם זה נכון? בקרוב, כך אני מקווה, אדע את התשובה.
ויש עוד דברים שאני רוצה לגלות.
בשנים האחרונות, בעיקר בתקופת כהונתם של ג'ורג' בוש הבן וברק אובמה, חוותה אמריקה התקפים חוזרים ונשנים של קיטוב שקשה להסבירו, במיוחד במדינה הנוהגת להגדיר את עצמה ככור היתוך. עכשיו נדמה שהאמריקאים רוצים להתיך בכור הזה לא רק את עצמם אלא אחד את השני. ומי בכלל עומדים משני הקטבים? מיהם השמרנים האמריקנים? מיהם הליברלים האמריקנים? במה הם תומכים? מדוע הם נאבקים?
כיהודי, קשה לי להתעלם מהבדל בולט אחד בין אמריקה לאירופה בתחום הפוליטי. המדינות באירופה, בהכללה, נוטות להיות פרו-פלסטיניות יותר מאשר פרו-ישראליות. אמריקה, לעומת זאת, מצטיירת לעתים קרובות כקול היחידי בפורומים הבינלאומיים שעדיין תומך במדינת היהודים. אני סקרן לראות האם גם האמריקנים, להבדיל מממשלתם, תומכים בישראל.
כמי שחי חלק מזמנו בגרמניה, יש עוד משהו שמעניין אותי לגלות. קראתי איפשהו, אל תשאלו אותי איפה, שחמישים מליון אמריקאים טוענים כי גרמניה היא ארץ אבותיהם, בראש הרשימה של ארצות המוצא מהן הגיעו מהגרים לאמריקה. אם זה נכון, זו ארץ המוצא הבולטת ביותר של תושבי ארצות־הברית. האם זה נכון? ואם כן, מיהם אותם "גרמנים-אמריקאים" ואיזו השפעה יש להם, אם בכלל, על אמריקה?
אמריקה שמחוץ לניו־יורק הוא כחידה עבורי. אני יודע שהרוב הגדול של האנשים בארץ הזו הם אנשים מאמינים, וברובם נוצרים. אבל מי, בשם אלוהים, הם אותם מאמינים? יש הרבה מגה-כנסיות באמריקה, כפי שיוכל להעיד כל אזרח המדלג בין ערוצים בטלוויזיה ביום ראשון, אבל אני לא ראיתי מגה-כנסייה אחת במו עיניי. אני מת לראות אותן. אני משתוקק להיות מוקף באלפי אנשים המאמינים ביהודי ההוא מלפני אלפיים שנה. אני חושב שזו תהיה חוויה מיוחדת במינה.
ויש גם ילידי אמריקה. בניו־יורק, אני שומע אנשים מדברים כל הזמן על הרוחניות הגדולה של ילידי אמריקה, הידועים גם בשם אינדיאנים, אבל מעודי לא פגשתי באינדיאני, שלא לדבר על ביקור בשמורה. אני מקווה שבחודשים הבאים אזכה לראות אותם במו עיניי, ולשאוב מהם השראה.
אני רוצה כמובן גם לפגוש מוסלמים, יהודים, מורמונים, עדי יהוה, ואיזה עדים שלא יהיו שחיים מחוץ לניו־יורק. האם הם יהיו שונים מהאנשים בעיר הזאת? אל תצחקו עלי, אבל אני רוצה לפגוש גם רֵדנקס. שמעתי שהם אנשים איומים ונוראים. כאיש תאטרון, אני יודע שאין טיפוס מרתק יותר מהנבל, ולכן אני כבר משתוקק להיות במחיצתם.
רשימת המשאלות שלי לא נגמרת כאן, אם לא אכפת לכם. יש עוד הרבה טיפוסים שארצה לפגוש: חברי קו־קלוקס־קלן מבדחים, חסידי איכות הסביבה אדוקים, חברי כנופיות יפי תואר, שמרנים מנופפי רובים, ליברלים יפי־נפש, קפיטליסטים חסרי־נשמה, רודפי מעשנים קנאים, קנאים לקנאביס, אתאיסטים מאמינים — וכל מי שביניהם.
האם אפגוש בכולם? אין לי מושג.
מה שבטוח, לחמישים מדינות לא אגיע. יש רק עשרים וארבע שעות ביממה ולא אצליח לבקר בכל מדינה, אבל אנסה לבקר ביותר ממחציתן. בנוסף, אם לוקחים בחשבון את גודל הארץ הזו ואת מספר המדינות שאני רוצה לבקר בהן, אני יודע שלא אוכל לחלוק אתכם את כל החוויות שבהן אתנסה ולספר לכם על כל האנשים שאפגוש או על כל המקומות שאבקר בהם. אנסה, עם זאת, לעשות ככל שביכולתי לשתף אתכם במדגם מייצג שלהם.
אני אוהב את אמריקה, אך לא אתן לרגשותיי להעיב על שיקול דעתי.
כדי לרשום דיוקן הוגן ככל האפשר של אמריקה, אין לי תכנית מיוחדת לגבי המקומות שבהם אבקר והאנשים שבהם אפגוש. אתן לרוח לנשוב ולשאת אותי לאן שתרצה.

טוביה טננבום, יליד 1957, הוא מחזאי, וסופר ישראלי אמריקאי, בעל טור ועיתונאי ב"די צייט". מחבר הספרים "אני ישן בחדרו של היטלר" ו"תפוס ת'יהודי", ומייסד התיאטרון היהודי של ניו-יורק.

X