שפת הפרחים | לרכישה באינדיבוק
שפת הפרחים

שפת הפרחים

שנת הוצאה: 2011
מס' עמודים: 352
איך תרצ/י את הספר שלך?
- 89
- 42
שפת הפרחים הוויקטוריאנית שימשה להעברת מסרים רומנטיים: יערה למסירוּת, אסתֵר לסבלנות, ורדים אדומים לאהבה. אך את ויקטוריה ג´ונס היא שימשה בעיקר לביטוי תחושות כמו יגון,
 אי־אמון ובדידות. אחרי שבילתה את ילדותה המצולקת בבתי אוֹמנה, היא אינה מסוגלת להתקרב לאיש, והקשר היחיד שלה עם העולם הוא דרך פרחים ומשמעויותיהם.
בת שמונה־עשרה כעת, ואחרי שיצאה לחיים עצמאיים, לוויקטוריה אין לאן ללכת והיא ישֵנה בפארק ציבורי, שם היא מטפחת גן קטן משלה. עד מהרה מגלה שוזרת פרחים מקומית את כישרונותיה, ומתחוור לוויקטוריה שחוננה ביכולת טבעית לעזור לאחרים באמצעות פרחים שהיא בוחרת למענם. אלא שאז היא פוגשת מוכר מסתורי בשוק הפרחים, וההתאהבות בו מעוררת בה תהיות לגבי מה שחסר בחייה ומובילה אותה להתעמת עם סוד כאוב מעברהּ. האם היא תסכן הכול בתמורה להזדמנות לאושר?
שפת הפרחים טווה עבר והווה לכדי דיוקן צלול של אישה בלתי נשכחת שכישרונה המיוחד מסייע לה לשנות את חייהם של אחרים, גם כשהיא נאבקת להתגבר על עברה המיוסר שלה עצמה.

עוד על ספר זה

חוות דעת

אין עדיין חוות דעת.

היה הראשון לכתוב סקירה “שפת הפרחים”

"עתיר קסם, מרומם נפש ומרתק מאין כמוהו, רומן הביכורים המופתי של ונסה דיפנבאו הוא עדות נוקבת לתעלומות הרבות הטמונות בלבו של אדם".
בוקליסט

פרק 1
קוצן פשוט

 

במשך שמונה שנים חלמתי על אש. עצים התלקחו כשעברתי לידם; אוקיינוסים בערו. העשן המתקתק דבק בשערי בשנתי. הניחוח, כמו ענן שנותר על כרי בקומי. ואף על פי כן ברגע שעלה המזרן שלי באש, הקצתי בבהלה. הריח הכימי החריף לא דמה כלל לסירופ המעורפל שמילא את חלומותי; השניים היו שונים כמו יסמין הודי ויסמין קרולינה, ניתוק ו חיבור. לא היה אפשר להתבלבל.
עמדתי באמצע החדר ואיתרתי את מקור האש. שורה ישרה של גפרורי עץ ערוכה לרגלי המיטה. הם התלקחו בזה אחר זה, גדר כלונסאות מזהירה לרוחב השפה הגלילית. כשהבטתי בהם נדלקים, חשתי אימה שלא הלמה כלל את גודל הלהבות המרצדות, ולרגע משתק אחד שוב הייתי בת עשר, נואשת ומלאת תקווה כפי שלא הייתי מעודי ולעולם לא אשוב להיות.
אך המזרן הסינתטי החשוף לא התלקח כמו הקוצים בשלהי אוקטובר. הוא בער באש כמוסה, ואחר כבתה האש.
זה היה יום הולדתי השמונה־עשר.
שורה של נערות עצבניות ישבו בחדר המגורים על הספה השקועה. עיניהן סקרו את גופי וננעצו בכפות רגלי היחפות, הלא שרופות. הקלה ניבטה מפניה של אחת הנערות; אחרת נראתה מאוכזבת. אילו הייתי נשארת שבוע נוסף, הייתי זוכרת כל ארשת פנים. הייתי נוקמת עם מסמרים חלודים בסוליות נעליים או חלוקי אבן קטנים בקערות של צ'ילי. פעם הצמדתי את קצהו של קולב מתכת מלובן לכתפה של שותפה ישֵנה בשל עבֵרה חמורה פחות מהצתה בזדון.
אך בעוד שעה אעזוב. הבנות ידעו זאת, כל אחת ואחת מהן.
נערה שישבה באמצע הספה קמה על רגליה. היא נראתה צעירה — חמש־עשרה, שש־עשרה לכל היותר — והיתה יפה כפי שרק לעתים נדירות זכיתי לראות: יציבה טובה, עור צח, בגדים חדשים. לא מיד זיהיתי אותה, אך כשחצתה את החדר, היה משהו מוכר באופן הילוכה, זרועותיה כפופות ותוקפניות. אף על פי שזה עתה עברה לגור כאן, לא היתה זרה לי; נזכרתי שכבר התגוררתי איתה בעבר, בשנים שאחרי אליזבת, התקופה הכעוסה והאלימה ביותר שלי.
סנטימטרים ספורים מגופי היא עצרה, סנטרה פולש אל הרווח שבינינו.
"האש," היא אמרה בשוויון נפש, "היתה מכולנו. יום הולדת שמח."
מאחוריה התפתלה שורת הבנות על הספה באי־נוחות. ברדס הורם, שמיכה התהדקה. אור בוקר ריצד על שורה של עיניים מושפלות, ולפתע נראו הבנות רכות בשנים, לכודות. הדרכים היחידות להיחלץ ממעון כמו זה הן לברוח, להתבגר או להתאשפז. ילדים בדרג־14 לא אומצו; לעתים נדירות, אם בכלל, שבו הביתה. הבנות האלה ידעו מה צופן להן העתיד. בעיניהן לא היה אלא פחד: ממני, מיתר הבנות במעון, מהחיים שבנו לעצמן או שניתנו להן. חשתי פרץ חמלה בלתי צפוי. אני עוזבת; להן לא היתה ברירה אלא להישאר.
ניסיתי להידחק לעבר הדלת, אבל הנערה סטתה הצידה וחסמה את דרכי.
"זוזי," אמרתי.
אישה צעירה שעבדה במשמרת הלילה הוציאה את ראשה מהמטבח. האישה, שכפי הנראה עוד לא מלאו לה עשרים, פחדה ממני יותר מכל אחת מהבנות בחדר הזה.
"בבקשה," היא אמרה, תחינה בקולה. "זה הבוקר האחרון שלה. פשוט תני לה ללכת."
חיכיתי דרוכה כשהנערה שלפני כיווצה את בטנה, אגרופיה קפוצים היטב. אך כעבור רגע היא הנידה בראשה והסתובבה. עקפתי אותה.
נותרה לי שעה עד שמרדית תבוא לקחת אותי. פתחתי את הדלת הראשית ויצאתי. זה היה בוקר ערפילי אופייני בסן פרנסיסקו, מרפסת הבטון קרירה תחת רגלי היחפות. עצרתי והירהרתי. התכוונתי להשיב לבנות כגמולן עם משהו נשכני ומתועב, אך למרבה הפלא נטיתי לסלוח. אולי משום שמלאו לי שמונה־עשרה, משום שלפתע פתאום כל זה היה מאחורי, הייתי מסוגלת להתייחס לפשען ברוך. לפני שעזבתי רציתי לומר משהו כדי להביס את הפחד בעיניהן.
פסעתי ברחוב פֶל, ומשם פניתי לרחוב מרקט. האטתי את צעדי כשהגעתי לצומת הומה, תוהה לאן לפנות. בכל יום אחר הייתי קוטפת חד־שנתיים בפארק דוּבּוֹס, תרה היטב את המגרש זרוע העשב שבפינת הרחובות פֵּייג' ובּיוקנן, או גונבת עשבי תבלין מהשוק השכונתי. במשך כמעט עשור ביליתי כל רגע פנוי בשינון משמעותו ותיאורו המדעי של כל פרח ופרח, אך ידע זה נותר ברובו לא מנוצל. השתמשתי באותם פרחים פעם אחר פעם: זר ציפורני חתול, יגון; זר קוצים, מיזנתרופיה; קמצוץ ריחן יבש, שנאה. רק לעתים גיוונתי את מסרי: מלוא הכיס ציפורנים אדומים לשופטת כשהבנתי שלעולם לא אחזור לכרם, ואדמונית למרדית, בכל פעם שהצלחתי למצוא. כעת, שעה שתרתי את רחוב מרקט אחרי חנות פרחים, סרקתי את המילון המנטלי שלי.
כעבור שלושה גושי בניינים הגעתי לחנות משקאות שבה זרים עטופים נייר קָמלו בדליים תחת החלונות המסורגים. עצרתי מול החנות. היו שם בעיקר סידורי פרחים מעורבים, שמסריהם סותרים. מבחר הזרים המורכבים מסוג פרח יחיד היה קטן: ורדים סטנדרטיים באדום ובוורוד, צרור קמל של ציפורנים ריחניים ואשכול פרחי דליות סגולות, שהתפרץ מתוך חרוט הנייר שעטף אותו. כבוד עצמי. בו במקום ידעתי שזה המסר שברצוני להעביר. הפניתי את גבי למראה הנטויה מעל הדלת, תחבתי את הפרחים לתוך מעילי ונמלטתי.
עד שהגעתי למעון כבר הייתי חסרת נשימה. חדר המגורים היה ריק, ואני נכנסתי פנימה כדי להוציא את הדליות מעטיפתן. לפרחים היתה צורה מושלמת של כוכב קורן, שכבות של עלי כותרת סגולים בעלי קצוות לבנים נפרשות מניצנים קפוצים במרכז. ניתקתי בשינַי גומייה והתרתי את סבך הגבעולים. הבנות לעולם לא יבינו את משמעות הדליות (המשמעות עצמה היתה הצהרה מעורפלת של עידוד); ובכל זאת, חשתי קלילות לא מוכרת כשצעדתי במסדרון הארוך, ותחבתי גבעול תחת כל אחת מדלתות חדרי השינה.
את הפרחים הנותרים נתתי לאישה הצעירה שעבדה במשמרת הלילה. היא עמדה ליד חלון המטבח והמתינה למחליפה שלה.
"תודה," היא אמרה כשהגשתי לה את הזר, בלבול בקולה. היא סובבה את הגבעולים הנוקשים בין כפות ידיה.
מרדית הגיעה בשעה עשר, כמו שאמרה לי. חיכיתי במרפסת הקדמית, ארגז קרטון מונח על ירכי. בשמונה־עשרה שנים אספתי בעיקר ספרים: מילון הפרחים ו המגדיר של פטרסון לפרחי הבר של מדינות האוקיינוס השקט, את שניהם שלחה לי אליזבת חודש אחרי שעזבתי את ביתה; ספרי בוטניקה מספריות בכל רחבי המפרץ המזרחי; ספרים דקים בכריכה רכה של שירה ויקטוריאנית שנגנבו מחנויות ספרים שקטות. ערמות של בגדים מקופלים כיסו על הספרים, אוסף פריטים שנמצאו ונגנבו, חלקם מתאימים למידותי, רבים מהם לא. מרדית עמדה לקחת אותי לבית המאסף, מעון מעבר בשכונת אַאוּטר סנסֶט. שמי הופיע ברשימת ההמתנה מגיל עשר.
"יום הולדת שמח," אמרה מרדית כשהנחתי את הארגז שלי על המושב האחורי של מכונית השירות המחוזי. לא הגבתי. שתינו ידענו שאולי זה יום ההולדת שלי ואולי לא. בתסקיר הראשון שהוגש לבית המשפט נכתב שגילי שלושה שבועות לערך; התאריך ומקום הלידה שלי לא היו ידועים, כמו גם זהותם של הורי הביולוגיים. אחד באוגוסט נבחר לצורך קביעת תאריך יציאתי לחיי עצמאות ולא לצורכי חגיגה.
החלקתי למושב הקדמי ליד מרדית וסגרתי את הדלת, מחכה שתצא לדרך. ציפורני האקריליק שלה נקשו על ההגה. חגרתי את חגורת הבטיחות. ובכל זאת המכונית לא משה ממקומה. פניתי להביט במרדית. עדיין הייתי לבושה בפיג'מה שלי ומשכתי את ברכי המכוסות פלנל אל החזה ועטפתי את רגלי במעילי. עיני סקרו את גג המכונית של מרדית בזמן שחיכיתי שתפצה את פיה.
"טוב, את מוכנה?" היא שאלה.
משכתי בכתפי.
"זהו זה, את יודעת," היא אמרה. "החיים שלך מתחילים כאן. מכאן והלאה לא יהיה לך את מי להאשים, רק את עצמך."
מרדית קוֹמס, העובדת הסוציאלית האחראית לבחירת זרם המשפחות המאמצות שוויתרו עלי, רצתה לדבר איתי על אשמה.

ונסה דיפנבאו, ילידת 1978, היא מורה אמריקאית לאמנות ולכתיבה, ובעצמה אם אומנת. היא חיה עם בעלה ושלושת ילדיהם בקיימברידג´, מסצ´וסטס. זהו הרומן הראשון שלה.
 עוד לפני צאתו לאור נמכרו זכויות התרגום שלו ל־27 מדינות.

X