שעה אחת ביום | לרכישה באינדיבוק
שעה אחת ביום

שעה אחת ביום

שנת הוצאה: 1997
מס' עמודים: 64
איך תרצ/י את הספר שלך?
- 30

מירי גלעד היא ילידת קיבוץ ניר-עם שבנגב הצפוני, סמוך לרצועת עזה.

שירי שעה אחת ביום נובעים בעיקרם מהתבוננות בטבע ובאדם. תמונות של אדמה , באר, שדה, עץ או חצר ובית מעוצבות כחוויות אנושיות של אובדן, החמצה, אימה או התרגשות, הלובשת לא אחת ממדים רליגיוזיים של יופי.

אביה, שמשפחתו נרצחה בבסרביה-מולדובה, זכה לחרוש את התלם הראשון באדמת הקיבוץ. שתי חוויות תשתית אלו – אובדנה האלים של המשפחה באירופה, והקשר לאדמת הנגב מוצאים את ביטויים העז והמקורי בשירי הספר. נופי המדבר הפתוח (בו כל פרט זעיר מקבל עוצמה ייחודית), נופי הילדות, ונופים פנימיים קושרים קולות, מראות וצבעים עם המיית חיים מפעימה.

שילוב מיוחד נרקם בין חוויות חיים גלויות וסמויות, בין חוויות אישיות וכלליות, בין אבדן אנשים שאינם לבין אהבת אנשים שעודם; בין חרדות לבין התפעלות ופליאה.

הספר שעה אחת ביום זכה בפרס ספרי ביכורים מטעם משרד החינוך והתרבות , והמועצה הציבורית לתרבות ואמנות

עוד על ספר זה

חוות דעת

אין עדיין חוות דעת.

היה הראשון לכתוב סקירה “שעה אחת ביום”

"…התחלתי לקרוא בשיריך ויש בהם נעימה דקה של "היערות שעדיין נושמים". מצא חן בעיני מאד הבית האחרון בשיר "עץ האפרסק", וכן השיר "רעש הצבעים", ובייחוד "החשכה בעומק העץ", ועוד. אשתדל לקרוא שעה אחת ביום עד שאסיים…"

עמוס עוז- סופר

 

 

 

"…אלה שירי בית וסביבו, אלה שירי התפעלות ושירי פחד…פחד שיתקלקל, שיישבר, סנוניות ונער שקורע מים, פחד להיפצע, להראות, ויפי המים והאור, מראות ומחשבות – …המראות מלאו צבע ואור, המחשבות מלאות חרדה ובהלה – לבלוב שחור…הפכים וסתירות והצורך להאמין."

 

ס. יזהר – סופר

 

 

 

"…ספר יפה מאד ויש בו שירים מצוינים. יש בו רגישות למילים ולעולם, ויכולת נדירה אצלנו לקבוע פסוקים שיריים שמסכמים את מה שמעבר לנראה."

 

אורי ברנשטיין- משורר

 

 

 

"… מצאתי בשיריך ערך רב, רב נפש וחיים."

 

ישראל אלירז – משורר

 

 

 

"…הרבה דברים נפלאים יש בספר שלך, כמעט נדיר למצוא אהבת טבע בשירה העברית, אהבה שופעת."מי שרגיל לעצים אינו יכול להסתפק בצמרותיהם" הוי, כמה מרגש אפילו להעתיק, או השיר "זוהר נמוך" ובעיקר חלקו השני, איזו עדינות מופלאה, וכמה יפה החלק השלישי בשיר "מים ואש במקום שהיו שיבולים". כמה מצמית הבית האחרון.

 

יצחק לאור- משורר

 

 

 

"..אני מודה לך על שנתת לי את ההזדמנות הניסית הזאת לקרוא את שיריך ולהתפעם מהם התפעמות של אמת…מראות עמוסים בכל כוחות הטבע ויציריו, גדושי מגע חושי-קונקרטי, הופכים אצלך לעולם מיתולוגי – אישי…"

 

                                                                                                      יחיאל חזק – משורר

 

 

 

"הספר שלך הוא בשבילי מעין תמצית של סוד שחבוי בו אושר".

 

                                                                                  ד"ר רבקה איילון- משוררת וחוקרת

 

 

 

"…ללא התלהמות פאתטית ובתיאור חסכני ומדוד, הקורא מתוודה למראות וצבעים עכשוויים, ומאידך – לזיכרונות ולניסיונות לחבר בין המתים והחיים…אכן, הטבע משקף הלכי רוח של משוררת בוגרת…

 

                                                                                          עודד פלד – משורר ומתרגם

 

 

 

"…"התרשמתי מן השילוב המיוחד המתקיים בשירים בין תיאורים רגישים ומדויקים של הוויית יום יום ישראלית על פרטיה הדקים מבית ומחוץ (במיוחד בתיאורי הנוף), לבין מטען עצום של מתחים מן ההווה ומן העבר (אישיים- קיומיים, פוליטיים – היסטוריים, מיתולוגיים) האופף את בועת הקיום הזו ומאיים לנפץ אותה. השילוב הזה בין פני שטח חושניים להפליא לבין עוצמת החרדות האופפות אותם הופך את הספר לעדות עמוקה, אישית ועל-אישית, על זמננו ומקומנו."

 

                                                                                        פרופ' אבנר הולצמן, חוקר ספרות

 

 

 

"קראתי בהנאה בשירי הספר. אכן, שירי נוף אנושיים אנושיים מאד, שירי בת ואשה ואם, במיוחד – אדם: "בשיירי המילים בריח המאמץ של מעשה הקיום".

 

                                                                                     פרופ' נורית גוברין – חוקרת ספרות

 

 

 

"…בקובץ שירים טוב באמת, אני, כקורא גבר, נהנה מאד מהמפגש עם החוויה הנשית (שירי עץ האפרסק , למשל). במובן זה הקובץ שלך הוא מכרה זהב…

נכרת מיד הבשלות, שהצילום ביופיו של אהוד, כה מצליח להמחיש. זו בשלות של ניסיון חיים ושל לב רגיש. אהבתי את הדיוק בחומרים שמהם את מכיירת את הסמלים הפיוטיים שלך, שהם חומרים נופיים וארץ ישראליים שורשיים. גם בכך את מתבלטת."

 

                                                                                                   יוסי אורן – חוקר ספרות

 

 

 

"…הקובץ "שעה אחת ביום" מלטף את הקיום הקשה והמנוכר של החיים בעיר הגדולה, שבו עצים ופרחים כאנשים, הם תפאורה בלבד לרעש המכוניות ושלטי הפרסום המסנוורים, ו"לעיתים רחוקות רואים אדם על קו האופק ממלא את ריקות השמים". כאן בשירים, דומה שהנוף הנשקף מחלונה של מירי גלעד, מרענן את הרוח היבשה של חיי הכרך, ומפיח תקווה, כן תקווה."

 

                                                                                      ד"ר דרור אידר- חוקר ספרות ויוצר

 

 

 

"…אני מוצא בשיריה של מירי גלעד טעם רב בדקויות האבחנה, וקריאת תגר על יכולתי, כקורא, להתמסר ולהתרפק על חוויותיה, כפי שהם מובאים בפני: סמויים וגלויים, פנים וחוץ, טבע ודומם, אישיים או נחלת הכלל."

 

                                                               שמוליק בדאור – מבקר ספרות ב"הקיבוץ"

 

 

 

"שירתך מרגשת מאד: היא עשויה מרגש וחוכמה, כאשר כל אחד מהם מנסה להתגנב לרקמת חברו. .. הספר נפתח בשיר היפה "עננים ובאר" , ואני מאמין לך כאשר את אומרת: "אני מושכת בתשוקה עננים ובאר אל אברי המרוקנים כאילו היו סכנה וחלום." אכן, הסכנה והחלום –זוג בלתי צפוי – מהלכים בשיריך בכושר שכנוע לא מבוטל. ו"המולת הצבעים עוברת מיד ליד" כאשר "העיניים זבות קולות"

וכמה חוכמה יש בקטע אחר: "אין מידה ללילה מי שרגיל לעצים אינו יכול להסתפק בצמרותיהם…" נפלא וצודק.

אהבתי את המטאפורה האחרת:

 

"אהבתי את השיטה

הבודדת.

יכולתה למלא את המדבר

ללא תנועה

ללא שינוי.."

ובאותו קו של הסתכלות:

"העשב השוטה

הוא מעשה מרמה

של שפע

בין הפרחים העצלים.

אין בשיריך "טעויות של רוע" אף על פי שנכון הדבר ש"אנחנו איטיים, גבוהים אך מעט מפני האדמה, מחפשים פתחי מילוט נמוכים לשכחה…"

 

יישר כוח 

 

                                                                                                 שמעון פרס 

 

 

 

מצגת על הספר: http://www.saritpoetry.co.il/mazakot.hebrew/miri_gilad.pps

 

שעה אחת

 

א.

 

שָׁעָה אַחַת בְּיוֹם        

אֲנִי יוֹצֵאת

בַּעֲנָפִים מְפֹאָרִים

וְנוֹגַעַת בַּלָּאט בְּאֵש שָמַים.

 

אַחַר כָּךְ הַטַּוָּסִים צוֹרְחִים

וִילָדַי לוֹחֲצִים אֶל גּוּפָם

אֶת כַּפּוֹת יָדַי הַשְּׁחֹרוֹת.

 

ב.

 

עַכְשָׁו כְּשֶאֲנִי בְּאָדֹם, כְּמֹו אֶפְשָרוּת קִיצוֹנִית לְעַצְמִי,

מְנַסָּה אֶת צִבְעֵי הַשָּמַיִם בַּמַּעְיָן.

יֹפִי חָזָק טוֹבֵעַ.

בְּנִי פָּחַד מִשָּעָה זוֹ שֶגַּם עֲפִיפוֹנִים מַשְחִירִים בָּהּ

אֶל תְּהוֹמוֹתָיו הָרִאשׁוֹנִים.

 

כְּשֶׁיַּגִּיעַ גֶּשֶם

עֲלוּלִים לָשׁוּב וְלִירוֹת מֵהַיָּם.

אֶשְלַח אֶת בְּנִי לְהַדְלִיק נוֹצוֹת טַוָּס

בִּמְקוֹם קָרְבָּן הַחַי.

אוּלַי יִהְיוּ סִימָנִים יָפִים.

נִיצוֹצוֹת.

 

 

 

עץ האפרסק

 

זוֹ שָׁנָה שְׁנִיָּה

שֶתּוֹלָעִים תוֹקְפוֹת אֶת עֵץ הָאֲפַרְסֵק.

 

לֹא הָיִיתִי מְפֵרָה עֲדַיִין

אֶת הַפֵּרוּשִים

לָעֵץ, לַפְּרִי.

 

לֹא הָיִיתִי מַפְסִיקָה

אֶת מְלֶאכֶת סֵרוּק הָעֲנָפִים,

אֶת רְחִיצַת גּוּפוּ.

 

הַמֶּרְחָק הָרַב מֵהַחַלּוֹן

מְאַפְשֵר הִתְמַכְּרוּת לַמַּרְאוֹת.

מִכָּאן, אִי אֶפְשָׁר לְהַטִּיל סָפֵק בַּפְּרִי הַשָּׁלֵם.

כַּמָּה כֹּחַ יֵשׁ בְּהַעֲמָדַת פָּנִים

כְּשֶׁהַבָּשָׂר רוֹחֵש בְּגִידָה.

 

מָה הַהִתְבּוֹנְנוּת הַזּוֹ,

מָה הַחֲשִׁיבוּת מֵעֵבֶר לְמַה שֶּׁנִּרְאֶה,

וְכַמָּה צַעַר

עַל הָרָצוֹן לְהָכִיל אֶת הָעֵץ

 

יוֹתֵר מִכְּפִי יְכָלְתּוֹ.

 

 

 

לזכר משפחת אבי שנספתה בשואה, ולא ידעתי את דמותם

 

א.

 

כָּל זְקֵנַי שֶלֹא הִכַּרְתִּי – שֶקֶט בְּעָרְפָּם

גָּדוֹל מֵהַפָּנִים שֶנְּשׁאֲרוּ בִּתְמוּנָה יְחִידָה.

מַלְבּוּשָם כָּבֵד, וּכְלֵיהֶם, קְדֵרוֹת נְחשֶׁת וְעֵץ

שֶאֲנִי נוֹטֶלֶת מֵעֵינֵי רוּחִי לָתֵת בְּיָדָם.

 

ב.

 

סָבִי בְּשָׂדֵהוּ מְאַלֵּם שִׁבֳּלִים

בִּתְנוּעָה רְחָבָה וְאִטִּית שֶל מֶרְחַקֵּי צָפוֹן,

רָכוּן אֶל שֶֹבֶר עָנְיוֹ.

אַחַר כָּךְ כְּשֶׁיָּבוֹא הַמַּכֶּה עָלָיו וְעַל בָּנָיו

אֶסְגֹּר פָּנַי.

 

ג.

 

רַק אֶת אָבִי אֲנִי רוֹאָה כָּל יָמָיו

מוֹדֵד גֹּבַהּ חַיָּיו בַּשִּׁבֳּלִים, בִּבְשַׂר גַּרְעִינֵיהֶן.

אֶצְבְּעוֹתָיו עָבוֹת וַחֲרֵבוֹת בִּכְאֵב אַדְמַת הַוָּאדִי.

 

ד.

 

כֹּל זְקֵנַי וּקְרוֹבַי שֶלֹא הִכַּרְתִּי –

לַחְשׂב שֶאֲנִי כְּלִי לָאֲנָשִים,

בַּלֵּילוֹת מְאַלֶּמֶת כְּלֵי טֶבַח מֵהַשָּׂדֶה.

 

 

 

נער הולך עכשיו

 

                                       לגיא עם גיוסו לצבא

 

נַעַר הוֹלֵך עַכְשָׁו

וּמוֹשֵך בְּאוֹר

כָּבֵד.

עָלָיו לְהַקְפִּיד עַל הַצְלָּלִים

הַמְחַפִּים.

עֵצִים נִשְׂרָטִים סְבִיבוֹ,

מְקוֹמוֹת נִתְלָשִׁים

וְיָדָיו חֲבוּלוֹת

מִמַּרְאֵה עֵינַיִם.

מוֹשְכוֹת גּוֹפוֹ

חוֹרְצוֹת בִּבְשָׂרוֹ קִמְטֵי אֵש,

וְהָאוֹר – מְבֹהָל

נִשְׂרָךְ בַּעֲקֵבָיו,

מְבַקֵּשׁ עַל נַפְשׁוֹ הַבֵּיתִית.

 

נַעַר שֶלִּי הוֹלֵך

כְּנוֹשֵא מֶשֶך הָאוֹר,

נִקְרָא לְפַזֵּר כָּךְ אֶת יַלְדוּתוֹ

בְּהָרִים וּבְיַמִּים שֶאֵין בָּהֶם תְּלָמִים בְּרוּרִים.

מָה אֶעֱשֶׂה בּוֹ

בַּנַעַר

וּבָאוֹר הַכָּבֵד

שֶבֵּינֵנוּ?

 

 

 

במקום בו נגעו העלים

 

עֲלֵי הַפִיקוּס

כִּסּוּ אֶת רִגְשַׁת הַאֲדָמָה.

מַעֲשֶׂה חֲסַר חֲשִׁיבוּת,

מַעֲשֶׂה שֶל יָמִים רַבִּים.

 

מֶה הָיָה בְּיוֹם זֶה

כְּשֶׁאָדָם נִמְלָט אֶל יָדָיו

וְיָדָיו נִמְלְטוּ אֶל הֶעָלִים.

 

שָם, כְּמוֹ הָפַךְ הַמָּקוֹם לִזְמַן חָסוּת.

מַה נָּעֲמָה לִי פְּרִיכוּת הַיֹּבֶשׁ הַזָּהֹב,

עֵדוּת לְקֶצֶב עוֹנוֹת

שֶאֵין בּוֹ כְּאֵב.

וְהַחָכְמָה מְגֹרֶשֶׁת

אֶל לַחַש הָעוֹרְקִים.

 

כַּמָּה רָווּ יָדַי

בְּמָקוֹם בּוֹ נָגְעוּ הֶעָלִים בָּאֲדָמָה

לְלֹא שִגְעוֹן הַמַּיִם,

לְלֹא אֵימַת חֲפָצִים נֶחֱנָקִים

 

וְרִיצַת אֲנָשִׁים מְבֹהָלָה.

מירי גלעד, ד"ר לספרות משווה – חוקרת, משוררת, יוצרת ומרצה .

ילידת קבוץ ניר – עם, מתגוררת באורנית.

נשואה לאהוד – מנהל פרוייקטים בתע"א;

אם לשלושה: גלית – פסיכולוגית ועורכת ספרים, גיא- צלם, יובל- מהנדס;

סבתא לחמישה קטנטנים.

20  שנה עסקה בהוראה בבתי-ספר תיכוניים ובמכללות.

היום מרצה הרצאות העשרה במוסדות תרבות שונים, באירגונים ובהשתלמויות מורים.

 

 

יצירתה:

 

שלושה ספרי שירה:

 

"לְרַקֵע תמונות" שירה בשילוב צילומים של אהוד גלעד; אזל

"שעה אחת ביום", הוצאת הקיבוץ המאוחד (זכה בפרס) ;1997 , 64 עמ'

"רגע על פני האדמה" – הוצאת הקיבוץ המאוחד; 2011, 94 עמ'

 

ספר עיון:

 

"מסע אל חוויית הרגע בחיי היומיום וביצירתם של וירג'יניה וולף  וס. יזהר "הוצאת רסלינג ,2013 , 356 עמ'

 

                               

פרסים ומלגות:

 

·       פרס ראשון לספר ביכורים הוענק מטעם משרד החינוך והמועצה לתרבות ולאומנות.

·       מלגת כתיבה הוענקה מטעם משרד החינוך ואגודת הסופרים.

 

 

חברה ב'אמנות לעם', ובסל תרבות ארצי.

X