שנת הכלב | לרכישה באינדיבוק
שנת הכלב

שנת הכלב

שנת הוצאה: 05/2016
מס' עמודים:
איך תרצ/י את הספר שלך?
- 74
- 39

ד"ר לוסי פיטרמן היא מנתחת פלסטית מוערכת, שהמטופלות אוהבות בזכות החום, החמלה והתמיכה הרבה שהיא מעניקה להן. היא תמיד עבדה קשה ונתנה אמון במערכת. היא לא תהיה מהאנשים שהולכים לקבוצות של מכורים אנונימיים כי הם נתפסו גונבים ציוד רפואי מבית החולים שעבדו בו.
אבל זאת היתה לוסי שלפני התאונה – לפני שבעלה וילדה העתידי נלקחו ממנה בן רגע, ולפני שחייה הפכו להבטחה שהופרה. לאחר שהיא נתפסת על חם במעשה חסר היגיון, היא מבינה שעליה לפנות לעזרה, אחרת תאבד את הרישיון לעסוק ברפואה.
ואז, באי-רצון בולט, היא משתפת חבורת זרים בפחדיה העמוקים ביותר, מתיידדת עם בחורה שסובלת מהפרעת אכילה, ומפתחת קשר רומנטי עם שוטר קשוח שהכירה בנעוריה. במהלך הדרך מאמצת אותה כלבת רחוב, וכשהחבורה עוברת אל פארק הכלבים, מתהדקים הקשרים בתוך קבוצת המכורים חובבי הכלבים – ולוסי מגלה שחיים כאוטיים ולא מתוכננים יכולים להיות מתוקים ביותר.

עוד על ספר זה

חוות דעת

אין עדיין חוות דעת.

היה הראשון לכתוב סקירה “שנת הכלב”

"כשקוראים את הספר הזה, הבטן כואבת מרוב צחוק והלב כואב מרוב עצב".
ויילי קש

 

"מבט עדין על אהבה, אובדן, חברוּת, והמגפה האנושית המוזרה – הכחשה… ספר מנצח לגמרי".
סאלי קוסלאו

פרק 1
השד לא נורא כל כך

 

בחניון העילי של בית החולים הגניבה לוסי מבט אל אֵם טרייה שהניחה את התינוק שלה במושב בטיחות משוכלל. בעלה עמד מאחוריה, ידו נוגעת קלות במותניה. האישה לא מיהרה להזדקף, בהתה בתינוק הזעיר ואדום הפנים, ואהבה נטפה מכל נקבוביותיה. לוסי חיכתה עד שהמשפחה החדשה יצאה לדרכה, והתבוננה בפנסי המכונית האחוריים הולכים ודועכים עד שנעלמו מעיניה. התמונה המסוימת הזאת של החלום האמריקאי יכולה היתה להיות שלה, צריכה היתה להיות שלה. היא באמת היתה שלה, כך ידעה, אילולא איבדה את ההכרה ואילו היה ברשותה הציוד הנכון בזמן הנכון.
היום היה עליה רק לעבור בשלום את יום העבודה. "תתאפסי על עצמך, פִּיטֶרמן," אמרה בלבה. היא פתחה את דלת המכונית והחלה לצאת, אבל ברגע האחרון שמטה את ראשה על ההגה. היא ניסתה לעטות על סבלהּ את מסכת הבחורה הקשוחה ולהמשיך בחייה, אבל לא הצליחה. רק בכתה כמו שמבוגרים לומדים לבכות: בשקט ולבד.
בתום עשר הדקות שהקציבה לבכי היא אחזה במראה הקדמית ובדקה אם המסקרה נזלה לה סביב העיניים, קינחה את אפה במפיות הנייר שהיא שומרת בתא הכפפות במיוחד למטרה הזאת, ויצאה מהמכונית.
בקומה החמישית של בית החולים ומרפאות החוץ 'מֶד 1' במרכז העיר אֶלמווּד, הסירה לוסי גרגיר אבק מכתפה וניסתה לעגן תלתל סורר מאחורי אוזנה. ביראת כבוד כמעט דתית היא הניחה את כפות ידיה על הדלפק החלק ושאפה את ריח החיטוי, הניחוח הלבן שמבטיח תשובה לכל השאלות. מבחינת לוסי אזורים אפורים לא היו כאן. עצב, אולי; אובדן, ללא ספק. אבל תמיד בשחור־לבן. הרופאה הגיעה לעבודה. היא פקחה את עיניה לרווחה ואמרה, "אלוהים, אני מתה על ימי שני."
מֶליסה, אחות חומת שיער, שמנמנה ומסודרת להפליא, שעובדת עם לוסי מהיום הראשון שלה במחלקה, הסיטה את ראשה לאחור.
"אמרתי לך לא להגיד דברים כאלה בקול רם, ד"ר פיטרמן. אף אחד לא אוהב את יום שני. כולם אוהבים את יום שישי, יום שבת, אבל אף אחד לא אוהב את יום שני."
"אני משוגעת על ימי שני. כי אני רואה אותך, אני מדברת עם אנשים שסובלים מכאבים, אני מסממת אותם, אני חותכת אותם ומוציאה מהם את הבעיות. זה כמעט כמו לעבוד בחנות ממתקים."
מליסה הקדירה את פניה ואמרה, "ספרי את זה לסבתא שלך, ד"ר פיטרמן." היא לִכסנה אליה מבט. "את חיוורת. ישנת בלילה?"
לוסי לא ענתה לה. "איפה החלוק השני שלי? אני שונאת את הכיסים בחלוק הזה."
"נראה לי שכדאי שתדברי עם מֶנקין." סטנלי מנקין היה מנתח עמית, ידיד של לוסי, ומנהל המחלקה. אבל הוא לא היה מסוג האנשים שרוחשים הבנה לחולשות. סטנלי ולוסי היו דומים במובן הזה, ולוסי לא התכוונה לבקש חופשה. זה עולם של גברים. ילדְת תינוק — קחי חופשה של שישה שבועות ותחזרי לעבודה. איבדת את המשפחה שלך — לכי להלוויה, וכדי לחזור לתלם תחזרי מיד למשרד. או במקרה שלה, לבית החולים.
מליסה המשיכה. "קחי לך יום חופש אחד בשבוע. חזרת לעבודה מהר מדי."
"אה," המשיכה לוסי," הבאתי קפה טוב ושמתי אותו בחדר הצוות. אני לא מסוגלת לשתות את החרא הזה שהסטודנטים לרפואה מביאים."
מליסה נעצה בה מבט והניחה את ידה על האגרוף הקמוץ של לוסי. "ד"ר פיטרמן."
"כשאני עובדת אני יכולה להעמיד פנים ששום דבר לא קרה. זה מה שאני יודעת לעשות. אני עובדת."
מליסה הסירה את ידה והתבוננה בלוסי שלובשת את חלוק הרופאה, כמו שריון על כתפיה, ובכך בעצם שינתה את הנושא. היא החוותה בראשה לעבר חדרי החולים. "הסטודנט שלך התחיל מוקדם הבוקר."
לוסי הפנתה את מבטה וראתה את בְּלֵייק, הסטודנט לרפואה שמתמחה אצלה, עומד לרגלי מיטה, ידיו בכיסיו, הדלת לחדר פתוחה לרווחה. האישה שמולו הידקה את צווארון החלוק שלה, רגליה היו גלויות, ברכיה הלבנות החשופות צמודות זו לזו.
לוסי התקרבה ושמעה את הסטודנט אומר, "נראה שיש לך רק שכבה דקה של עור ורקמה תת־עורית, קשה לעבוד עם זה. חבל." הוא נענע בראשו במורת רוח. "זה מגדיל את הסיכון להיווצרות קופסית כיווץ." הוא המשיך והסביר, כאילו הוא מתרגם לילד קטן, "זה עלול לגרום לשד להיראות עגול באופן לא טבעי." ואז, כמו כדי לרכך את המכה, אמר, "אבל זה עדיף מציצקים נפולים, לא?" וקרץ למטופלת.
לוסי צעדה לתוך החדר. שלוש תחושות שונות התעוררו אצלה: זיכרונות מהכישלונות שלה עצמה בתחום הרגישות לחולים, חוסר אונים לנוכח בשורות רעות, וזעם פראי. היא סגרה בחדות את וילון המיטה, וכשהטבעות התגלגלו למקומן באוושה וסגרו את החלל הקטן מפני העולם, שָכך הזעם הצדקני של לוסי והתחלף באהדה אל האישה השוכבת במיטה. היא הסתפקה בשליחת מבט זועף אל הסטודנט. לאישה בחלוק המבזה, הפתוח מאחור, היא אמרה, "שלום גברת הַלוֹרמן. מה שלומך היום?"
גברת הלורמן היתה שחרחורת ורזה, עורה חלק ועיניה עגולות וגדולות כמו שני מטבעות שוקולד. היא שמטה את ראשה אל בין ידיה. כתפיה רעדו ודמעות אילמות הרטיבו את כפות ידיה. לוסי הניחה את ידה על כתפה של האישה והושיטה לה ממחטת נייר, אבל לא היסתה אותה וגם לא מלמלה ש"הכול" יהיה בסדר. מניסיונה הטרי, והמר מאוד, לא תמיד "הכול" בסדר. רק לפני שמונה חודשים היא איבדה את בעלה ואת העובּר שלה ביום אחד.
לוסי שתקה רגע, מעין דקת דומייה לאובדנה של האישה, ועוד אחת לאובדנה שלה. היא חשקה את שפתיה ונשמה: פניו של בעלה ביום חתונתם צצו לנגד עיניה, ואחר כך המחזה הנורא אחרי תאונת הדרכים שהוא נהרג בה. לוסי נעצה מבט בפניו של הסטודנט מעל ראשה של האישה הנסערת. הוא הסב את עיניו והציץ בשעונו.
כעבור ארבעים וחמש דקות שבהן הרגיעה את האישה וסיפקה לה מידע בתא הקטן והמוקף בווילון, יצאו לוסי והסטודנט למסדרון. "אתה לא מתחיל יותר בלי השגחה. זה ברור?"
"אני סטודנט שנה רביעית," אמר. "כבר ניתחתי. הגעתי מאורתופדיה."
הוא ולוסי הביטו זה בזה. היא זיהתה בפניו הערכת יתר לא מסותרת לניסיון שלו והמעטָה בְּערך הניסיון שלה. כשגירד במצחו נצנצה הציפורן המטופחת שלו באור הפלורסנט. היא סימנה לו לבוא בעקבותיה ונכנסה למשרד קטן וריק ליד דלפק הקבלה הראשי. הדלת נסגרה חרש.
"יש לי חדשות בשבילך, חבר: שיחה על שחזוּר שד של אישה אחרי ניתוח להסרת גידול סרטני דורשת קצת רגישות. אנחנו לא עושים פה מהפך במראה החיצוני של סלבריטאים. לא מדובר כאן במידות לבגד ים, או בשדיים חדשים שנערה מקבלת בתור מתנת סיום בית ספר. הנשים האלה חולות בסרטן. יש להן סרטן במקום אינטימי מאוד בגוף. מקום שעזר להן להרגיש יפות בנשף הסיום, סקסיות בירח הדבש, ובשלות ללדת ילדים. אישה מעדיפה למות ממחלת לב מאשר לחטוף סרטן שד, כי מי שחולה בסרטן השד מרגישה כאילו ננעץ לה סכין בלב. המעט שאתה יכול לעשות הוא לדבר בשפה שהן מבינות."
"אני מבין," אמר ושלח מבט מעבר לכתפה של לוסי, אל המראה הקבועה בקיר הנגדי. הוא הסיט לאחור קווצת שיער.
היא בחנה את חולצתו הסגלגלה ואת נעליו המהודרות. "ממחר," אמרה, "אתה מוזמן להפסיק להתלבש כמו בתצוגת אופנה. נשים במרפאה הזאת רוצות טיפול רפואי טוב, לא טיפול שנותן להן מישהו שעסוק כל כך במראה החיצוני שלו שהוא לא מסוגל להיכנס לכאן בלי לשפוך על הראש שפופרת שלמה של ג'ל."
הוא הזדקף לדום מתוח כאילו הבין, כמו רוב הגברים, שלא שפט נכונה את האישה הגבוהה והג'ינג'ית שעומדת מולו.
לוסי עוד לא סיימה. "אם אתה רוצה להמשיך לעבוד איתי, תקשיב טוב. כשנלך לפגוש מטופלת, אני אעשה את ההסברים; אתה תמחק מהפרצוף שלך את החיוך הזחוח ותקשיב. אחר כך אני אשאל אותך מה שמעת."
היא יישרה את צווארון החלוק. הסטודנט השתדל להיראות מתעניין.
"בוא נסכם כמה כללים: אם בכלל ארשה לך לדבר — לעולם אל תצמיד לשדיים של אישה שום שם תואר, וודאי שלא מילים כמו תלויים, רפויים, נפולים, או מידלדלים. המונחים האלה מתאימים לתאר ספות ישנות, לא רקמה אנושית."
הסטודנט בהה בה ונענע בראשו כמו לומר, בטח שלא, בחיים לא אגיד את זה שוב.
לוסי נפנפה בידה בביטול. "סטודנטים לרפואה חושבים שלמילים שהם אומרים אין משמעות רגשית. לא משנה במי מדובר — אף אחד לא רוצה משהו נפול, בטח שלא שדיים נפולים." הסטודנט החל להיראות ערני.
לוסי נשפה אוויר. "תקשיב, החולות משתמשות בסלנג: ציצים, ריאות, מרפסת, חזה, מה שתרצה. בדרך כלל הן לא אומרות ציצקים. זאת מילה מכוערת שלקוחה מעולם זול." הוא בלע את רוקו והביט סביבו. מימינו היתה כרזה של בדיקת שד ידנית. הוא הסב את מבטו.
לוסי מצמצה בעיניה. "אורתופדיה, מה? אמרתי לסטנלי שהסטודנטים צריכים להתחיל את הסבב במחלקת פרוקטולוגיה. אחרי שעובדים על שרירי הסוגרים, קצת ציצים זה שום דבר." לוסי צעדה לדלת ונגעה בידית.
הוא קימט את מצחו ואמר, "סליחה, אבל הנשים האלה לא מקבלות ייעוץ פסיכולוגי?"
"אלוהים אדירים, אתה רציני?" לוסי שמטה את ידה, הסתובבה ונעמדה בדרכו. "האישה בחדר ההוא יודעת שהיא כבר לא תצטרך להביא בחשבון את השדיים שלה כשהיא תחבק חברים, תסחב סלים בידיים או תאכיל ילד. הצלקות שלה והמבט החומל של בעלה רק יאששו את העובדות האלה. יש אנשים שיודעים מה זה לאבד את כל עולמם ביום אחד. בסבב ההתמחות הזה אני קובעת את העתיד שלך. אתה צריך שיעור באובדן?"
מן הסתם לראשונה בחייו עמד הסטודנט לרפואה ולא ידע מה לומר. לוסי נשמה עמוק ועידנה את קולה. "תקשיב, בלייק. שחזור שד דורש התמקדות בשלושה דברים. דבר ראשון, אף אישה לא רוצה שהבטן שלה תבלוט יותר מהשדיים שלה. דבר שני, נשים לאו דווקא מקשרות שדיים לסקס, אבל הן יודעות שגברים כן. ודבר שלישי, כשהן נאלצות לבחור בין גבר לבין שדיים, מצבם של הגברים לא מזהיר ברוב המקרים. נשים משחזרות את השד למען עצמן."
היא נעצה את מבטה בסטודנט עד שהוא השפיל את מבטו. "וואו," אמר.
לוסי עצמה את עיניה ואמרה, "כן, ד"ר פיל. וואו. עכשיו קדימה, לך לכתוב את סיכום הביקור."
בעמדת האחות, מליסה נשאה את מבטה ממחברת הרישומים שלה.
"העמדת אותו במקום?"
לוסי הנהנה, "אולי לדקה מרשימה אחת, אבל לא לנצח."
"הוא ישתפר. רובם משתפרים בסוף הסבב הזה."
"אני מניחה. זאת עבודת פרך, לאלף מישהו להיות בן אדם."
"אולי כדאי לו לנסות להתחפש לבן אדם במסיבת התחפושות הערב. זאת תהיה תחפושת מצוינת, אף אחד לא יזהה אותו."
מליסה הציעה ללוסי סוכריה מקופסת פלסטיק בצורת דלעת של ליל כל הקדושים, ואמרה, "את באה, כן?"
לוסי הסבה את מבטה. "כן. זאת אומרת, אולי. אבל אני צריכה להפגין נוכחות גם במסיבה אחרת."
"ד"ר פיטרמן. את משקרת ביודעין."
לוסי חשקה את שפתיה ואמרה במחאה רפה, "לא נכון; אחי…"
"אחיך התקשר ואמר שאין לך שום בעיה לבוא. תשמעי, אני יודעת שזה קשה, כי ריצ'רד איננו."
לוסי נשאה את ראשה לשמע שמו של בעלה. ריצ'רד שלה. הוא היה גבר שנשים לא התרגשו ממנו — לא משום שהיה גבר לא נאה, אלא משום שהיה בחור בעל שיער חום ופנים טובות. כשלוסי תיארה אותו בפני אנשים היא היתה אומרת, "הוא שילוב שיש בו רבע ממאט דיימון ועוד שלושה רבעים מהאיש הפשוט שלא אכפת לך לשבת לידו במטוס כי את יודעת שהוא יעזור לך עם המזוודה ואחר כך יניח לך." החלק של מאט דיימון היה בפנימיוּת שלו, אבל זה היה החלק היחידי שלוסי ראתה בו. ריצ'רד היה בשבילה עולם ומלואו. הוא היה הטיפוס החברותי מבין שניהם. הוא גרר אותה למסיבות, לארוחות ערב ולנשפים, כמו טנדר שסוחב נגררת בחופשות הקיץ. הוא בדק שהשפתון לא נמרח לה על השיניים, הזכיר לה בלחש שמות של בני זוג, וליווה בדברי פרשנות מבדרים כל מסיבה שבּילו בה יחד. השיחות הקלילות התישו אותה. היא פשוט לא היתה מסוגלת לדבר על הא ועל דא. לא היתה לה היכולת הזאת. כמו כל המנתחים הטובים, היא ניגשה היישר למרכזו של האדם או התחמקה ממנו ברוח טובה. לא היתה לה דרך ביניים. כזאת היא היתה. "אני יכולה להתחיל לעבוד," אמרה למליסה. "זה מה שאני יכולה לעשות. אני לא רוצה ללכת למסיבת ליל כל הקדושים. אני לא רוצה לחייך כאילו אני מאושרת, לא רוצה לדבר על מזג האוויר, לא רוצה לפגוש אנשים חדשים."
מליסה הניחה את ידה על כתפה של לוסי, אבל לוסי התרחקה בעדינות.
"תשמעי," אמרה, "זה לא התפקיד שלך, לדאוג לי. והתפקיד של אחי זה לשתוק וזהו."
מליסה גלגלה את עיניה. "זה דווקא כן התפקיד שלי, לדאוג לך. אנחנו לא מוכרחות להיות חברות. חס וחלילה," הוסיפה בדרמתיות. "אבל מקום העבודה הזה משלם לי לדאוג לך."
"רק בשעות העבודה."
מליסה נעצה בה את מבטה מעבר לדלפק.
"בסדר, בסדר. אנסה לבוא למסיבה."
בתחושת ניצחון הצדיעה מליסה ללוסי, ואמרה, "יהיה כיף, את תראי. ועכשיו, קדימה לעבודה, דוקטור. העובדים שלך זקוקים להכוונה. נתראה הערב."
האור הענברי של יום הסתיו התחלף בשחור הסגלגל של הערב המאוחר. לוסי לבשה את מעיל הצמר שלה. היא הביטה במראה שעל דלת משרדה ונגעה בראשה כדי להחליק את הקצוות המרדניים שהזדקרו משערה המוחלק במייבש שיער. ברגע שטיפת לחות נתקלה בזקיק שיער אחד חזר שערה הקופצני להסתלסל, אפילו שהשתמשה בכמויות של תכשירי שיער. היא פתחה את שקית ארוחת הצהריים הריקה, המקופלת בקפידה, ומילאה אותה בתכולת כיסי החלוק שלה: כמה מחטי מזרק באריזה, כמה פדי גאזה, שלושה גלילי נייר דבק, שתי ערכות תפירה, ושקית עירוי קטנה של 250 סמ"ק.
היא פנתה לכניסה הראשית בנתיבים הפחות הומים, ועקפה את הקפטריה, שהעובדים תלו בה כרזת בד צרה וארוכה — ליל שבעת החטאים — באותיות דפוס אדומות כדם. בלונים וסרטי נייר מסולסלים בשחור וכתום, צבעי ליל כל הקדושים, קישטו את שולי השלט.
כשראתה מרחוק עמיתה צועדת לעברה בנקישת עקבים, סטתה לוסי מהמסלול ונכנסה לשירותים. שולי החלוק שהחזיקה בידיה נתפסו בין הדלת למשקוף, והחלוק ואיתו שקית הנייר נשמטו לרצפה.
היא מיהרה לאסוף את הפריטים שהתפזרו, צליל צעדים באוזניה. גליל נייר דבק ניתר אל מאחורי האסלה. כשגחנה להרים אותו נתקל ראשה בכיור החרסינה וקול הצעדים נחלש.
היא לחצה בידיה את ראשה ועיניה נמלאו דמעות. לדמעה אחת גדולה היא הניחה לחמוק, והרגישה איך היא נעה לאטה מריסיה התחתונים אל הלחי ומתגלגלת לסנטרה. היא מחתה את פניה בחלוק הלבן המעוך בין ידיה והחזירה את פריטי הציוד הרפואי אל השקית החומה המקומטת. אחר כך פתחה את הדלת ופסעה היישר אל דלת היציאה, סופרת בלב: חמש, ארבע, שלוש, שתיים. רגע לפני שנפתחו הדלתות האלקטרוניות היא השליכה את השקית המלאה אל פח האשפה שליד הכניסה.
איש הביטחון נגע בכובעו לאות כבוד. "שתי נקודות, ד"ר פיטרמן."
לוסי הופתעה לראותו קרוב כל כך אליה. "והקהל משתולל," התבדחה בהבעה חתומה.
כשמצאה סוף־סוף מקלט במכוניתה, מותשת בתום יום שבו גילמה מלאך, היא נסעה הביתה להפוך את עצמה לחטא קדמון כלשהו.

אן גארווין היא סופרת, מדענית ואשת חינוך אמריקאית. היא מתגוררת במערב התיכון בארצות הברית.

X