שנת הגנן | לרכישה באינדיבוק
שנת הגנן

שנת הגנן

שנת הוצאה: 2010
מס' עמודים: 134
איך תרצ/י את הספר שלך?
- 78

גנן לא נולד מייחור, מזרע, מבצל או מפקעת, כמו שנדמה, אלא נוצר מניסיון, מן הסביבה ומתנאי הטבע. כל עוד הייתי ילד קטן, היה לי יחס מרדני ואף זדוני לגינת אבי, מפני שנאסר עלי לדרוך על הערוגות ולקטוף פרי לא בשל. כך גם נאסר על אדם הראשון לדרוך על הערוגות בגן עדן ולקטוף פירות מעץ הדעת מפני שעדיין לא היו בשלים. אלא שאדם הראשון – בדיוק כמונו, הילדים – קטף פרי בוסר ולכן גורש מגן העדן. מאז פרי הדעת תמיד היה ויהיה בוסר.

שנה בחייו של גנן – בספר משעשע ומעורר מחשבה, מאת אחד מגדולי הסופרים של צ'יכה במאה ה-20

עוד על ספר זה

חוות דעת

אין עדיין חוות דעת.

היה הראשון לכתוב סקירה “שנת הגנן”

גנן לא נולד מייחור, מזרע, מבצל או מפקעת, כמו שנדמה, אלא נוצר מניסיון, מן הסביבה ומתנאי הטבע. כל עוד הייתי ילד קטן, היה לי יחס מרדני ואף זדוני לגינת אבי, מפני שנאסר עלי לדרוך על הערוגות ולקטוף פרי לא בשל. כך גם נאסר על אדם הראשון לדרוך על הערוגות בגן עדן ולקטוף פירות מעץ הדעת מפני שעדיין לא היו בשלים. אלא שאדם הראשון – בדיוק כמונו, הילדים – קטף פרי בוסר ולכן גורש מגן העדן. מאז פרי הדעת תמיד היה ויהיה בוסר.
כל עוד האדם בלבלוב נעוריו, הוא מניח שפרח זה מה שתוקעים בדש המעיל או מעניקים לבחורה. חסרה לו ההבנה האמיתית שפרח הוא משהו שחורף, שעודרים ומזבלים ושותלים ומעבירים וגוזמים וקושרים ופוטרים מעשבים שוטים ומעלים יבשים ומכנימות ומקימחון. במקום לעדר ערוגות, רודף העלם אחרי בחורות, מפגין את שאפתנותו, נהנה מפירות החיים שלא הוא הצמיח, ובכלל התנהגותו הרסנית למדי. דרוש גיל מסוים, הייתי אומר דרושה אבהות מסוימת, כדי שאדם יהפוך לגנן חובב. נוסף על זה דרושה לו גם גינה משלו. בדרך כלל הוא פונה קודם כול לגנן מקצועי, ומניח שבתום יום העבודה שלו הוא ייגש ויביט בגינה וישמח למראה הפריחה ויאזין לציוץ הציפורים. יום אחד קורה לו הדבר והוא שותל במו ידיו פרח. לי למשל זה קרה עם חיעד. אותה שעה, דרך סדק בציפורן או משהו דומה לזה, חודרת לגופו מעט אדמה וגורמת לו לסוג של הרעלה או דלקת. בקיצור, כך הופך אדם לגנן שרוף. רק נתפסה הציפורן וכבר נלכדה הציפור כולה. במקרים אחרים נוצר גנן בדרך של הדבקה משכניו. הוא רואה איך אצל השכן גדלה, בואו נאמר, ציפורן צפופה ואומר לעצמו: לעזאזל, למה שלא תפרח אחת כזאת גם אצלי? ועוד נראה אם שלי לא תהיה יפה אפילו יותר! – מן ההתחלות האלה מתמכר הגנן עוד ועוד לתשוקה שהתעוררה בו, ניזונה מהצלחות נוספות ומלובה על ידי כישלונות נוספים. עולה בו תאוות האספנות, שדוחפת אותו לגדל את הכול לפי סדר האלף-בית, מאאירה ועד תריסנית. בשלב מאוחר יותר מתפתח בו להט ההתמחות שיכול להפוך אדם שפוי לאיש ורדים או לאיש דליות או לסוג אחר של משוגע לדבר. אחרים מתמכרים לתאוות האמנות ולא מפסיקים לשנות, לסדר ולעצב מחדש את גינתם. הם משלבים צבעים, מעתיקים גושי צמחים ממקום למקום ומונעים על ידי מה שמכונה לבטי יצירה. אל לאיש לחשוב שגננות אמיתית היא פעולה פסטורלית או שעה יפה להרהורים. זו תשוקה שלא באה על סיפוקה, כמו כל דבר שאדם יסודי משקיע בו את מרב מרצו.
ועוד אומר לכם איך אפשר לזהות גנן אמיתי. "אתם חייבים לבוא אלי," הוא אומר, "אני מוכרח להראות לכם את הגינה שלי." אם אתם אכן באים, כדי לשמח את לבו, מקבל את פניכם ישבנו המבצבץ אי שם בין הרב-שנתיים. "אני בא מיד," הוא אומר מעבר לכתפו, "רק אגמור לשתול את זה כאן." ואתם עונים ברוב חביבות, "אל תפריע לעצמך." אחרי זמן-מה, משגמר כנראה לשתול, הוא מתיישר, מברך אתכם בלחיצת יד מלכלכת, וכשהוא קורן כולו הכנסת אורחים, מוסיף ואומר, "אז בואו לראות. זאת אמנם גינה קטנה, אבל… רק רגע," הוא פולט ומתכופף מעל ערוגה כדי לנכש איזה עשב שוטה. "אז בואו. אני אראה לכם את הדיאנתוס מוזאלאה, משהו מיוחד. לעזאזל, כאן שכחתי לתחח." הוא אומר, ומתחיל לנבור באדמה וכעבור רבע שעה מתרומם שוב. "אהה," הוא אומר, "אני רציתי להראות לכם את קמפנלה וילסון. זו הפעמונית הכי יפה שאי פעם… חכו רק רגע, כאן אני צריך לקשור את הדרבנית." אחרי שקשר את הדרבנית, הוא נזכר, "נכון, אתם רוצים לראות את מקור החסידה. רגע," הוא ממלמל, "אני רק אעביר מכאן את האסתר, פה אין לו מספיק מקום." לפיכך אתם עוזבים על קצות האצבעות, משאירים את ישבנו מבצבץ בין הרב-שנתיים.
כאשר אתם שוב נתקלים בו, הוא אומר, "אתם ח י י ב י ם לבוא אלי, פורח לי ורד פרנה, דבר כזה עוד לא ראיתם. אז תבואו? אבל בטוח!"
נו, טוב, נלך אליו לראות כיצד חולפת השנה.

המתרגמת רות בונדי על קארל צ'אפק ויצירתו

אין לצפות ממני להערכה אובייקטיבית של קארל צ'אפק (1938-1890) ויצירתו. אהבתי את כתיבתו מאז ילדות, כאשר היו מתפרסמים הפיליטונים שלו מתחת לקו בעיתון לידובה נוביני, שאבא היה קונה מדי פעם בפעם. ראיתי בתיאטרון הצ'כי את מחזותיו – המגיפה הלבנה,  אר-אוּ-אר  וחיי החרקים, (שהוצג בארץ בשם העולם בו אנו חיים), הצ'כי בלעתי את רשמי המסעות שלו ונהניתי משנת הגנן גם ללא ידע בוטני.

נוסף על כך היה לנו משהו משותף: ביתו של צ'אפק עם גינתו האהובה היה קרוב לביתנו, בית דירות גדול ברובע ה-13 של פראג, המשקיף אל הווילות של העשירים, ובעינַי מי שחי בווילה עם גינה היה עשיר. ראיתי את ביתו של צ'אפק רק כעבור שנים רבות ולפי מושגי ימינו הוא צנוע ביותר. ידעתי ששם מתכנס בכל יום שישי חוג ה-pátečníky, שעמו נמנו סופרים, אמנים, אנשי תיאטרון (רעייתו, אולגה שיינפלוגובה, היתה שחקנית ידועה), ולעתים נכח גם טומאש גאריג מסריק, נשיא הרפובליקה הצ'כוסלובקית האהוב, ההומניסט ואיש הספר. לעת זקנה סיפר מסריק באוזני צ'אפק את זיכרונותיו, שהופיעו תחילה, בשנים 1928-1935, בשלושה המשכים ונקראו שיחות עם ט"ג מסריק. הבאתי איתי את השיחות עם מסריק בעלייתי ארצה בשנת 1948, וכן את שנת הגנן, ספר האפוקריפים וכמה ספרים נוספים של צ'אפק, שכיום דפיהם חומים ושבריריים מעול הימים.

והיה לנו עוד דבר מן המשותף: בשני רומנים שלו – בית חרושת למוחלט והמלחמה בסלמנדרות – העניק צ'אפק לדמות המרכזית את השם בונדי ובכך הבהיר שמדובר בדמות יהודית בלי לציין זאת במפורש. כהן ולוי היו שמות יהודיים מובהקים בבדיחות, לרוב אנטישמיות, אך בונדי, שם יהודי מובהק אף הוא (שיבוש של התרגום הספרדי ליום-טוב), זכה לאהדה.

אין לי ספק שהושפעתי עמוקות מצ'אפק, בעיקר מכתיבת הפיליטונים שלו. רציתי בראשית כתיבתי השבועית בדבר השבוע להיות כמוהו: בעל עין חדה לדברים הקטנים, היומיומיים, שלרוב לא מבחינים בהם, מתעניין בכל המתרחש סביבו, מודע לחולשותיו הוא ובעל הומור סלחני לחולשות הזולת, שואף לאמת, אך מתוך ידיעה שאין אמת אבסולוטית אחת ויחידה.

רק כעבור שנים גיליתי צ'אפק אחר בכתביו הראשונים – סיפורים מביכים, עמודי תפילה – איש עגמומי כפי שרק אדם צעיר יכול להיות. רק כעבור שנים ידעו קוראיו להעריך את ראיית הנולד של צ'אפק, שטבע בשנות העשרים את המונח רובוט (משם הפעולה הצ'כי robota – עבודת אריסים) עוד זמן רב לפני שהרובוטים נכנסו לחיי האדם, שחזה ברומן הבדיוני שלו בית חרושת למוחלט את עוצמת ההרס של ביקוע האטום עוד לפני שהמדענים ידעו כיצד לייצר כוח גרעיני הלכה למעשה, שכתב ברומן קראקאטיט על קיום חומר נפץ הרסני ובמחזה המגפה הלבנה על נגיף קטלני, שעלולים להרוס את האנושות כולה. אך הוא תמיד השאיר זיק של תקווה.

עם החרדה שמלווה את ראיית הנולד נוצרה גם יצירתו המחויכת – ספרי המסעות והסיפורים הקצרים – כאילו נועדה לנחם את הקורא שהאנושי יישמר.

אף שהיה הסופר הצ'כי הראשון שזכה לפרסום עולמי והיה יכול לחיות מכספי התגמולים, עבד כל ימי חייו כעיתונאי, בעיקר בעיתון הליברלי האיכותי לידובה נוביני. הוא נסע יומיום לפנות ערב בחשמלית מביתו בפרבר העיר למערכת וכתב מאות קטעי הרהורים, הנקראים בלעז causerie – שיחות חולין. מדהים מה שהספיק צ'אפק בארבעים ושמונה שנות חייו. אחרי מהפכת 1989 יצאו כל כתביו ב-24 כרכים עבים.

על אף הפופולריות שלו או דווקא בגללה היה צ'אפק מטרה לחצים מורעלים ולביקורת ארסית, גם משום שנחשב ל"סופר הטירה", דהיינו לשופרו של הנשיא מסריק, אך לרוב מתוך קנאת סופרים טהורה.

בראשית דרכו כתב קארל צ'אפק את סיפוריו במשותף עם אחיו יוסף, המבוגר ממנו בשלוש שנים, אך מאוחר יותר הלך כל אחד בדרכו – יוסף כצייר (אם כי כתב מדי פעם) וקארל כסופר (אף שאייר חלק מכתביו, בעיקר את רשמי מסעותיו). קארל צ'אפק מת בנובמבר 1938, זמן קצר אחרי הסכם מינכן, הבגידה הגדולה שבגדו ברפובליקה הצ'כוסלובקית מעצמות המערב ובעיקר צרפת, בת בריתה, בכניעתן לדרישות היטלר לסיפוח אזור הסודטים. סיבת המוות הרשמית היתה דלקת ריאות, אך אנחנו, אוהביו, פירשנו זאת כלב שבור. רק בתום המלחמה הנוראה התנחמנו: לפחות נחסך ממנו גורלו של אחיו יוסף, אנטי-פשיסט פעיל, שנעצר עם הכיבוש הגרמני באביב 1939 ומצא את מותו במחנה ריכוז גרמני.

מאז חזרתי לבקר בפראג – אחרי ניתוק של ארבעים שנות משטר קומוניסטי – כמעט בכל ביקור אני עולה לבית הקברות של וישהראד, שהוא הפנתיאון הצ'כי, אך להבדיל מן הצרפתי אין בו שום דבר גרנדיוזי ומוחץ: בית קברות נוצרי קטן, כמעט כפרי, עם מצבות צנועות, שבו קבורים רבים מגדולי האומה הצ'כית, סופרים, מלחינים וציירים (ואף כמה יהודים ביניהם). מצבתו של צ'אפק מעוצבת בצורת עמוד תפילה קטן, כמו אלו שהיו עומדים בימים עברו לצדי הדרכים, בעלי גגון משופע ותחתיו פסל קטן של ישו הצלוב או של מריה, האם הקדושה, ולפניהם שיטחו עוברי אורח את תפילותיהם. בצ'כית נקראים עמודי התפילה Boží muka – ייסורי האל, כשם קובץ סיפוריו המוקדמים של צ'אפק.

רבות מיצירות קארל צ'אפק – סיפורים, רומנים, מחזות – תורגמו לעברית עוד לפני מלחמת העולם השנייה, אחדות תורגמו בשנים מאוחרות יותר, אך שנת הגנן לא היה ביניהן. אחרי שניגשתי לתרגום הספר, הובהרה לי הסיבה בכל חדותה: הוא חיכה לי כתשבץ בוטני.

X