שנת הבשרים שלי | לרכישה באינדיבוק
שנת הבשרים שלי

שנת הבשרים שלי

שנת הוצאה: 2001
מס' עמודים: 472
איך תרצ/י את הספר שלך?
- 52

המספרת, ג'יין – שכמוה כמחברת הספר נולדה לאב אמריקאי ולאם יפנית – יוצאת למסע ברחבי ארה"ב. משימתה, לבחור רעיות אמריקאיות שיתאימו לסדרת סרטי טלוויזיה שקיבלה עליה לביים. הסדרה מיועדת להיות משודרת ביפן בחסות יצרני בשר אמריקאיים, הלהוטים להפוך את מליוני היפנים לאכלנים נלהבים של מוצריהם. במהלך עבודתה ונסיעותיה מגלה ג'יין, בחורה פיקחית ובעלת מזג סוער, תגליות מפתיעות הן על החברה שהיא חיה בה והן על עצמה. תגליותיה משנות לא רק את חייה, הן מחוללות תמורה מכרעת גם בחייה של אקיקו, רעיה יפנית, ההולכת ודועכת בחיי הנישואים העלובים שלה בדירת-שיכון בטוקיו.

שנת הבשרים שלי הוא ספר ססגוני מאד, קומי, טרגי ורומנטי כאחד, המעמיד סאטירה אקטואלית עסיסית על החברה האמריקאית, על עולם הצרכנות בכלל ועל צרכנות הבשר וייצורו התעשייתי בפרט. וזאת בצד עלילה רבת-פנים ותהפוכות שבמרכזה שתי הנשים הצעירות, זו בניו יורק וזו בטוקיו, המתוודעות צעד-צעד אל צורכיהן ואל מאוויהן האמיתיים, החל באכילה וכלה באהבה.

עוד על ספר זה

חוות דעת

אין עדיין חוות דעת.

היה הראשון לכתוב סקירה “שנת הבשרים שלי”

"זהו, קודם כל, ספר נהדר, שמפעיל את כל רפרטואר הרגשות האנושיים, שבגללם בני אדם כותבים וקוראים ספרים. ספר חי ונושם, כן, צורב בנשמה, מר כלענה ומתוק כצפיחית בדבש…"

אירי ריקין, "מעריב"

 

 


"'שנת הבשרים שלי' של רות ל. אוזקי הוא סיפור נפלא על שתי נשים, מארצות הברית ומיפן, שמחפשות בנפרד את האמת ונפגשות בסוף המסע."

שירי ארצי, "העיר"

 

 

קישורים נוספים…

 

 

יערה שחורי על רות ל. אוזקי, הארץ

 

 

מיה סלע בראיון עם רות ל. אוזקי, עכבר העיר

 

 

פולמוס הבולבוס, ארנה קזין על "שנת הבשרים שלי", הארץ

 

 

האתר הרשמי של רות ל. אוזקי

יום אחד הביא האציל קורצ'יקה, שר המרכז,

צרור פנקסים לקיסרית. "מה נעשה בהם?" שאלה

אותי הוד-רוממותה…

"הניחי לי לעשות מהם כר," אמרתי.

"טוב ויפה," אמרה הוד-רוממותה. "קחי אותם."

עמדה אפוא לרשותי כמות עצומה של נייר,

והתיישבתי למלא את הפנקסים בעובדות אקראיות,

בסיפורים מן העבר ובדברים שונים ומשונים,

לעתים קרובות דברים של מה בכך. ככלל, התמקדתי

בדברים ובאנשים שמצאתים מצודדים ומצוינים;

הרשימות שלי כוללות גם שירים והערות על עצים

וצמחים, ציפורים וחרקים. ברי היה לי שאנשים

שיראו את ספרי יגידו, "זה גרוע אפילו ממה

שחשבתי. עכשיו נוכל להיווכח מי היא ומה היא."

בסופו של דבר, הרי הדברים נכתבים להנאתי,

ולהנאתי בלבד, ואני מעלה אותם על הכתב ככל

העולה על רוחי…

כמו שיוברר מרשימותי אלה, אני טיפוס שנוטה

חיבה למה שזולתי מתעבים, וסולד מן הדברים שהם

מחבבים.

סי שונאגון, ספר-הכר*, 1000 לספירה בקירוב

* סי שונאגון שימשה אשת חצר בשירות

הקיסרית סאדאקו בשנים 1000-991. אין יודעים

בבירור אם השם "ספר-הכר" הוא שם של סוגה או

שהוא מיוחד לספרה, אך יומנים אחרים מהתקופה

מצביעים על כך שגברים ונשים שכתבו אותם נהגו

להסתירם בחדר השינה שלהם, וייתכן שזה מקור

השם.

 

 

בעולם הישן, מקום מושבו של הגזע הלבן מצוי בין

ארצותיהם של העמים השחורים והצהובים… בעולם

החדש התיישב הגזע הלבן כמעט בכל מקום.

משערים שלפני דורות רבים חי לו אי-שם באסיה

המרכזית גזע של אנשים לבנים, המוכרים היום בשם

ארים. כאשר הלך הגזע ורבה, יצאו קבוצות גדולות

לשוט בארץ ולבקש להם מקומות מושב חדשים, למצוא

אדמות מרעה למקנם.

 

ספר הגיאוגרפיה לבתי הספר היסודיים מאת

פריי, 1902-1895

 

 

פ ר ו ל ו ג

         

הרעיה האמריקאית יושבת על הרצפה לפני האח. אורו המהבהב של בול-עץ חשמלי – קישוט של חג-המולד שנותר שם כל השנה – מבליח על פניה הגדולות, החיוורות, המבהיקות מזיעה. רגליה אסופות, הבהונות מפותלות בעצבנות במרבד ורוד שעיר, חדש-חדש, שנקנה בוול-מארט. היא רוכנת לפנים, נתמכת על זרוע אחת, דוממת לחלוטין. שפתיה משורבבות. בעלה יושב מולה, פיו מכווץ, דרוך, במרחק סנטימטרים ספורים מפיה. הם מחכים.

 

          "טאקאגי!"

          "האי!"

          "צ'וטו… את מוכנה בבקשה להגיד לרעיה שתפסיק לנעוץ ככה את המבט שלה! זה מעורר חלחלה. זה בכלל לא רומנטי."

          "האי… תסלחי לי, גברת פלאוורס?.."

          בלי להפנות את פניה, הרעיה מלכסנת את מבטה אלי.

          "הבמאי, מר אודה, מבקש… את חושבת שתוכלי לעצום את העיניים בסצינה הזאת, ברגע שבעלך מתקרב אלייך כדי לנשק אותך?"

          "בסדר," ממלמלת סוזי פלאוורס. הלסת שלה נשארת קבועה במקומה, אבל היא אינה מסוגלת לקבע את ראשה המתנודד קלות.

          הצלם, עינו צמודה לכוונת, רוטן בכעס.

          "טאקאגי, תגידי לה לא לזוז!" הוא אומר.

          "צר לי, גברת פלאוורס, אבל אני חייבת לבקש ממך שוב לא להזיז את הראש?.."

          "מורי דסו יו," הצלם אומר לאודה. "זה בלתי אפשרי. אנחנו לא יכולים להתקרב יותר. הפנים שלה מבריקות לגמרי ומכוסות כתמים. גועל נפש."

 

          "טאקאגי!"

          "האי!"

          "תשאלי אותה אם יש לה איזה איפור שהיא יכולה לכסות בו את העור המגעיל שלה!"

          "אה… גברת פלאוורס? מר אודה שואל אם יש לך במקרה איזה קרם בסיס? המצלמה עושה לנו קצת בעיות, רק עם האזור הקטן הזה… זה רק בשביל צילום התקריב."

          "שאני אלך להביא את זה?" סוזי שואלת. הלסת שלה עודנה קפואה.

          "יש לה איפור. אתה רוצה שהיא תלך להביא את זה?"

          "באקה… תפסיקי להיות טיפשה. אני לא רוצה שהיא תזוז. תשאלי אותה איפה זה, ותלכי את להביא את זה!"

          "אה, גברת פלאוורס? את מוכנה אולי להגיד לי איפה זה? שאני אוכל להביא לך את זה?"

          סוזי מהנהנת. "את מכירה את חדר השינה שלי?" היא מסננת בין שיניה. "השידה? זו שליד המראה שעל הקיר משמאל כשאת-"

          "היא זזה!" נאנק הצלם, שומט את גופו לאחור במיאוס.

          "תעזבי את זה!" אודה נובח עלי. הוא פונה אל הצלם: "אני מצטער, סוזוקי-סאן. שמע, רק תרחיב קצת את הפריים ובוא נתחיל כבר לצלם."

          "…במגירה הימנית העליונה, תחת-"

          "אה, גברת פלאוורס, זה בסדר. בעצם, אנחנו כבר מתחילים לצלם…"

          "מצלמה היכון – חמש, ארבע, שלוש…" אודה טופח על כתפי.

          "פעל!" אני קוראת.

 

          סוזי עוצמת את עיניה בחוזקה. ראשו של פרד פלאוורס מזנק כמו טיל לקראת הנשיקה – מהר מדי – ושיניו נחבטות בכוח בשפתה העליונה של רעייתו. עיניה נפקחות בבת-אחת.

 

          "איי!" זועקת סוזי.

          "קאט!" זועק אודה.

          "החלפת קלטת!" אומר טכנאי הווידאו.

          אודה נד בראשו במיאוס, ומסתלק לו.

          "אני חושבת שיורד לי דם מהשפה," מייבבת סוזי.

          "זה ממש טמטום," רוטן פרד.

          "טוב," אני משתדלת לפייס אותם. "למה שלא נירגע קצת, נעשה הפסקה קצרה עד שהצלם יחליף את הקלטת."

          "מה זה בכלל?" פרד אומר, נעמד וממתח את איבריו. "זאת הפתיחה? ככה זה יתחיל?"

          "לא, מותק," סוזי מסבירה. "אתה לא זוכר? זאת סצינת הסיום. של כל התוכנית."

          "אם זה הסוף, איך זה שאתם מצלמים אותו ראשון?"

          "ככה זה בטלוויזיה, פרד," אני מסבירה בסבלנות. "לפעמים צריך לצלם את הסוף ראשון."

          "טאקאגי!"

          "האי!" אני עונה, מנחה בעדינות את סוזי ופרד פלאוורס לשבת שוב על המרבד.

          "תושיבי אותם בתנוחה המתאימה. אנחנו מוכנים להתחיל."

רות אוזקי (באנגלית: Ruth Ozeki; נולדה ב-12 במרץ 1956) היא סופרת וקולנוענית קנדית-אמריקנית. היא עבדה בטלוויזיה המסחרית ובתעשיית ההפקה במשך למעלה מעשור ועשתה מספר סרטים עצמאיים לפני שפנתה לשדה הכתיבה.

 

אוזקי נולדה וגדלה בניו הייבן, קונטיקט, לאב אמריקני ואם יפנית. היא למדה אנגלית ולימודי מזרח אסיה בסמית קולג' והרבתה לטייל במזרח. היא זכתה במלגה ממשרד החינוך היפני לתואר שני בספרות יפנית קלאסית באוניברסיטת נארא. במהלך שנותיה ביפן, היא עבדה בקיוטו כמארחת בבר, למדה סידורי פרחים כמו גם תיאטרון נו ועשיית מסיכות, ייסדה בית ספר לשפות, ולימדה במחלקה לאנגלית באוניברסיטת קיוטו סנגיו.

 

אוזקי עברה להתגורר בניו יורק ב-1985 והחלה לעבוד בתעשיית הסרטים כארט דיירקטור בעיצוב תפאורה לסרטי אימה דלי תקציב. היא עברה להפקת טלוויזיה ולאחר מספר שנים בהם ביימה תוכניות תעודיות עבור חברה יפנית, היא החלה להפיק סרטים משלה. סרטה Body of Correspondence ‏(1994) זכה בפרס ניו ויז'ן (New Visions Award) בפסטיבל הסרטים של סן פרנסיסקו והוקרן ברשת הטלוויזיה PBS. סרטה Halving the Bones ‏(1995), הוא סרט אוטוביוגרפי עטור הפרסים, המגולל את מסעה של אוזקי, בו היא משיבה את שארית ביתה של סבתה מיפן. הסרט הוקרן בין השאר בפסטיבל סאנדנס, במוזיאון לאמנות מודרנית, בפסטיבל הסרטים העולמי במונטריאול (Montreal World Film Festival) ובפסטיבל הסרטים על-שם מרגרט מיד (Margaret Mead Film Festival).

 

אוזקי היא מרצה מבוקשת בקולג'ים ובאוניברסיטאות ומחלקת כיום את זמנה בין העיר ניו יורק לקולומביה הבריטית. בעלה הוא האמן אוליבר קלהאמר (Oliver Kellhammer). היא עורכת האתר Everyday Zen.

 

 

 

מקור – ויקיפדיה

X