שני מלאכים | לרכישה באינדיבוק
שני מלאכים

שני מלאכים

שנת הוצאה: 2016
מס' עמודים: 343
איך תרצ/י את הספר שלך?
- 79
- 35

מבצע לזמן מוגבל: כל מי שתרכוש את הספר המודפס תקבל ספר מודפס נוסף: מיה רוזה מאת אורית פטקין ואריאלה באום! 

הזמן תמיד לרעתנו ואם נשתהה, נחמיץ את ההזדמנות הנקרית לפנינו.

העשור האחרון עבר על ג'והנה אמברוס בניסיון נואש לשתק את לבה, בלי לאפשר לאיש לחדור דרך החומה שהגנה עליה. כל עולמה סבב סביב העסק המשפחתי, אותו ניהלה בחסות אביה. היא לא אפשרה לשום דבר שאינו עסקי להיות חלק מחייה.

מבחינתה, החיים היו קפואים, חסרי רגש וזיכרונות מעברה; עד שג'ונתן סגל נכנס לחייה. חתימה על עסקה אחת הצליחה להפיל את החומה ולסחוף את ג'והנה לסערת רגשות מסחררת.

כמיהה לאהבה ורגשות או חוסן נפשי וחומה גבוהה שתגן עליה, במה היא תבחר?

עבור ג'ונתן וג'והנה, הקו הדק שבין גן עדן לגיהינום מִטשטש וכל הגבולות נפרצים. כל שנותר להם, הוא לבחור באיזה צד לחיות.

 

זהו ספרה החמישי של אורית פטקין.

קדמו לו, 'לורי', 'חצויה', 'נטע אהובתי' ו 'מִיה רוזה'.

 

עוד על ספר זה

חוות דעת

  1. (בעלים מאומתים):

    ספר מרגש ומותח

  2. (בעלים מאומתים):

    אחד הטובים שקראתי לאחרונה

הוסף חוות דעת

בקרוב…

סיימתי לעבוד היום מוקדם יחסית. השעה הייתה רק שמונה בערב, אז החלטתי להיכנס לפאב המקומי ולשתות משהו לפני שאסע הביתה. התיישבתי, עדיין בלבושי המחויט, על כיסא הבר והזמנתי כוסית של ויסקי נקי. הברמן עיקם פרצוף והציע לי קרח אבל אני סירבתי בכל תוקף ואפילו מעט נעלבתי מההצעה. הוא רגיל לראות אותי כאן לפחות פעם בחודש ועדיין מעקם את פרצופו. פעם, ברוב חוצפתו, הוא אפילו אמר לי שאני שותה יותר מדי.
לגמתי קלות מהמשקה והחלטתי ללכת הביתה, לעשות מקלחת טובה ולהיכנס למיטה ללילה ארוך. אספתי את חפציי מהבר ופסעתי לעבר הכניסה. נעמדתי רגע לצד השומר והבטתי לאחור, כל שיכולתי לראות היה את כל אותם הזוגות המאושרים יושבים יחדיו ואת קבוצות החברים שמחליפים חוויות. אני ויתרתי על כל אלה לפני כמה שנים.
"את נראית יותר מתוסכלת ממני," פנה אליי בחור שהרגע נכנס למקום. הוא היה לבוש בחליפה המשדרת יוקרה, אם כי לא מהסוג היוקרתי של אבי. פניו נראו נפולות ומלאות צער. הבטתי בפניו וחיפשתי ניצוץ מוכר, איני רגילה שפונים אליי זרים. לא הכרתי אותו, אבל זה מן לילה כזה בו איני בטוחה מה אני רוצה, אז החלטתי לנצל את תסכולו.
"לפי המבט שלך, אין יותר מתוסכל ממך," עניתי לו בשעשוע מהול במעט אכזריות, כהרגלי. הוא החווה לי בידו להצטרף אליו למשקה ואני השבתי בחיוב, רוצה חֶבְרָה. הוא התיישב ליד אחד השולחנות הפינתיים ואני נשארתי לעמוד רגע, פשטתי את ז'קט החליפה היוקרתי שלי והתיישבתי מולו.
"הרבה יותר נשי," הוא אמר בחיוך. אין לי זמן לנשיות בדיוק כפי שאין לי זמן לחיי חברה. אני לא מחפשת להכיר אותו או לקבל ממנו מחמאות, אני רק רוצה סיפוק מידי וחברה ללילה. לא שום דבר נוסף.
"אל תטרח להחמיא לי או לחזר אחריי. אם תרצה, שנינו נסיים את הלילה הזה אצלי במיטה," אמרתי, יודעת שהפתעתי אותו. איני משלה אף גבר אתו אני נפגשת. אני לא מחפשת מערכות יחסים שנמשכות מעבר ללילה.
"אני יכול לשאול לשמך, לפני שניכנס למיטה?" חיוך עלה על פניו.
"ג'ו." קוראים לי ג'והנה, אבל אבא שלי תמיד טען שרק 'ג'ו' בלי ה'הנה' נשמע יותר טוב. הוא פשוט רצה בן ולא בת, זה הכל!
"ג'ו," הוא גלגל את שמי על לשונו בצורה מרגיזה. "לא תשאלי אותי מה שמי?"
"אינני צריכה לדעת את שמך," הייתי החלטית, "אני לא מתכוונת להכיר אותך. זה לא דייט ולא סיפור אהבה, זהו פשוט לילה שיספק את שנינו באופן הכי יעיל שאני מכירה."
"את ממש עניינית," הוא היה המום. "כשתגנחי, בשמו של מי תקראי, אם לא בשמי?"
"אל תטריד את עצמך בשאלות מיותרות," חייכתי באסרטיביות, כהרגלי. סיימתי את המשקה וקמתי מהכיסא. לבשתי את ז'קט החליפה ובהיתי בו כמו בילד, "אתה בא?" לא התחשק לי לשחק משחקים, או שהוא בא או שלא. הוא נעמד על רגליו והחל לצעוד אחריי.
"ברכב שלי או שלך?" הוא שאל.
"שלך," עניתי, בלי לחשוב פעמיים. הוא ילך מיד כשנסיים. אני לא נותנת להם לישון אצלי, כדי לא להיקשר.
נכנסנו לרכב. הוא התניע ומיד שאל, "את תמיד נכנסת לרכב עם אנשים זרים שאת שמם אינך מעוניינת לדעת?"
"כן," הייתי קרה בכוונה.
"לאן לנסוע?"
מסרתי לו את הכתובת והתרווחתי במושבי. שחררתי את שיערי מהפקעת בה היה מגולגל ונתתי לו לגלוש על כתפיי. הבטתי מהחלון בנינוחות, הייתה לי הרגשה טובה לגביו, הרגשתי שהוא יהיה בדיוק מה שאני צריכה הלילה.
"את יודעת שאת מוזרה?" הוא העז לשאול, או יותר נכון, להביע דעה. אני לא רגילה שאנשים מביעים עליי דעה או שואלים אותי שאלות אישיות. בדרך כלל, אנשים נרתעים ממני ואפילו לא מביטים לעברי במסדרון.
"אנחנו לא חייבים לעשות את זה. אתה יכול להחזיר אותי לרכב ולנסוע. תעמיד פנים שמעולם לא נפגשנו."
"לא. אני חושב שזה דווקא יעבוד נפלא בינינו."
נכנסנו לבניין הדירות הגדול, בניין יוקרתי בצפון תל אביב. הבחור, שאת שמו איני רוצה לדעת, נראה מעט מתפעל, למרות שבגדיו הבהירו לי שהוא אינו חסר אמצעים. אני בדרך כלל בוחרת אותם רק אם הם נראים לי מספיק מבוססים. לא כי אני מחפשת מישהו שידאג לי, אלא מכיוון שאיני רוצה לתמוך כלכלית באף אחד. אבי תמיד הזהיר אותי מפני אנשים שאינם במעמד כלכלי זהה לשלי. הוא תמיד התריע מפני נצלנים פוטנציאליים, כנראה בצדק.
"יין? או משהו חזק יותר?" רציתי להקל על האווירה המתוחה.
"אני אשתה את מה שאת שותה."
ניגשתי לבר המשקאות והוצאתי בקבוק יין אדום. הוא לקח מיד את היין, "תרשי לי לפתוח את הבקבוק?"
הוצאתי פותחן מהמגירה והנחתי בידו, בכניעה שאמורה לספק אותו.
"את רוצה לספר לי במה את עוסקת?"
"לא. ואני גם לא מעוניינת לדעת במה אתה עוסק."
"לא חשבתי שתהיי מעוניינת. את לא רוצה לדעת את שמי," הוא גיחך וחיוך גדול עלה על פניו. חיוך שגרם ללבי להחסיר פעימה. פניו יפות, מתוקות, בדיוק כמו שאני אוהבת. הסרתי את מבטי ממנו והתיישבתי על הספה. סימנתי לו שישב לצדי. הוא מזג שתי כוסות יין והתיישב צמוד אליי. לא יכולתי להתכחש למשיכה שהרגשתי, משיכה פיזית מטורפת. הנחתי את כוס היין על השולחן ואחזתי את פניו בשתי ידיי.
"תענוג. זה בדיוק מה שמצפה לנו," חייכתי חיוך ערמומי והנחתי את שפתיי על שפתיו. הוא דחף אותי ממנו ונעמד על רגליו.
"אני לא מסוגל. אני מצטער," הוא אמר ואסף את חפציו. הרגשתי לחץ מוזר בחזי, נפגעתי. איך אני יכולה להיפגע מאדם זר וחסר חשיבות? אני לא בטוחה מה הרגש שמציף אותי עכשיו.
"למה ציפית?" שאלתי בכעס.
"ציפיתי לרגש כלשהו, ציפיתי להרגיש אותך."
"הבהרתי לך מההתחלה שזה לא מה שאני מחפשת," תקפתי.
"נכון, ובכל זאת ציפיתי למעט יותר מזה." הוא יצא מדלת הדירה ונעלם כלא היה.
נפגעתי! או שאולי בעצם לא נפגעתי, אני לא בטוחה. אספתי את עצמי מהספה, שפכתי את היין היקר לתוך הכיור ונכנסתי להתקלח. לא התחשק לי כלום, רק לשקוע בשינה עמוקה. הייתי צריכה להישמע לתחושה הראשונית שלי, זאת שאמרה לי ללכת הביתה ופשוט לשכב עם עצמי במיטה.
יצאתי מהמקלחת וטלפון הדירה החל לצלצל. רק לשלושה אנשים יש את מספר הטלפון הביתי שלי: אבי, אמי ושומר הבניין. הוריי תמיד מתקשרים לנייד, מה שגרם לי להתחיל לתהות. הרמתי את השפופרת ואכן, השומר היה על הקו.
"יש כאן אדון שמסרב להזדהות אבל מבקש לדבר אתך. אותו אדם שכרגע עזב את דירתך." ידעתי טוב מאוד במי מדובר ועכשיו גם הצטערתי מעט שאיני יודעת את שמו. הסכמתי לקבל את השיחה.
"לא התכוונתי לפגוע בך," הוא אמר.
"אין לך את הכוח לפגוע בי," עניתי בקרירות.
"ניפגש מחר?"
ידעתי שאני אמורה להעיף אותו לכל הרוחות, אבל לא הייתי מסוגלת, "רק אם הגורל יפגיש בינינו שוב."
פניי לבשו חיוך, חיוך ששמחתי שרק אני רואה. סגרתי את השפופרת והתיישבתי על הספה. אני לא בטוחה אם הייתי מאושרת או שסתם חלפה בי תחושה נעימה, תחושה חמימה כזאת שנדמה לי שמעולם לא הרגשתי.
למרות שאני לא מחפשת מערכת יחסים ובטח שלא בן זוג לחיים, משהו בגבר הזה גרם לי לחשוב פעמיים. העובדה שהוא פשוט קם והלך עצבנה אותי והצליחה לחדור לעצמותיי.

אז מה קורה לאישה שאוהבת לפנטז אבל חיה במציאות לגמרי רגילה?
היא כותבת ספר!
תקופה ממושכת של רומן סוער ביני לבין המחשב הולידה את “לורי”, אחר כך את "חצויה" ו"נטע אהובתי". ועכשיו את "שני מלאכים".

 

X