שני מחזות | לרכישה באינדיבוק
שני מחזות

שני מחזות

שנת הוצאה: 06/2015
מס' עמודים: 100
איך תרצ/י את הספר שלך?
- 50

"התחלתי לכתוב מחזות בגיל 16 – כשביקשתי לבטא את חוסר הצדק שחשתי לגבי האופן שבו החברה – במקרה זה הנערים והנערות עימם גדלתי – נהגו בי. העיסוק הישיר בי היה לי כואב מדי ולכן גנזתי את המחזה שכתבתי, שהיה צריך להיות 'אנטיגונה' בזוית הפוכה."

"לעולם התיאטרון חזרתי רק כשעברתי לתל אביב – וב"תיאטרון החדר" בהנחייתו של אמיר אוריין יכולתי למצוא ביטוי למערבולת הרגשית שחשתי. שני המחזות הללו, עושים משהו שהתיאטרון הרגיל לא מעז לעשות – לעסוק בסוגיות ההווה."

"התחלתי לכתוב את המחזה על כהנא עוד בשנת 2009 – הוא יצא בסופו של דבר (תודות לשותפיי ליצירתו – אלעד שרעבי הבימאי ואברהם שלום לוי השחקן) מאוד שונה משתכננתי, אבל במידה מסוימת הייתה בו נימה של חיזוי העתיד. כשכהנא אומר, כאשר הוא מדמיין את שיבתו שלהצית ערבי לא יהיה חדשות – הדבר נכתב לפחות שנה לפני "צוק איתן" והמאורעות שהובילו לפריצתו. איש לא רצה לעזור לי בהפקתו, ובסופו של דבר אני שמח שהצלחתי להפיקו. הוא רץ בהצלחה בצוותא חודשים ארוכים ועודנו מועמד לפרס 'קיפוד הזהב'"

"המחזה 'לנשום בספירה לאחור' נכתב בזמן מבצע צוק איתן, כשחשתי משותק יצירתית ומעשית. תחילה הוא נכתב בהשראת המוזיקה של רונה קינן, שאותה לא הכרתי לעומק עד אז, ובמהלך כתיבתו זכה לגלים של שיימינג. חציו השני נכתב בליוויה של ירדן לב – אותה גם הכרתי ב"תיאטרון החדר" והושלם תוך חודשים ספורים, תוך התכתבות עם השחקנית שרית וינו אלעד."

"שני המחזות לדעתי יכולים לשנות מציאות, ולכן אני בוחר להוציאם באופן זה"

מתוך שיחות עם המחזאי יואב איתמר

עוד על ספר זה

חוות דעת

אין עדיין חוות דעת.

היה הראשון לכתוב סקירה “שני מחזות”

בקרוב…

מקום ההתרחשות: דירה תל־אביבית, קיץ 2014; על הבמה מקרר, אי מטבח, ספה, מצנם וארונות.

 

נקישות בדלת. כהנא בן ה־80 ניגש לפתוח.

מי זה…? מי…? מי זה, טכנאי מהכבלים… ירחם השם ויציל. נותנים טווח של 3 שעות, ומגיעים אחרי יומיים… מהגז? יש במדינה הזו יעילות גרמנית בכל מה שנוגע לגז. מי זה, מה אתם רוצים?

כן, נכון… אני אכן מאיר דוד אבל אני אינני מאיר דוד… כהנא. שלום לכם.

מה? לא, אני לא הוא, הוא מת. נרצח הבר מינן לפני 30 שנה בניו יורק על ידי מתנקש ערבי, יימח שמו, ונמצא בדיור מוגן בבית הקברות, אז איך למען השם ולכל הרוחות, יכול להיות שאני הוא, הא? הא לכם, חיזרו לאיפה שבאתם ותנו לי לחיות את מה שנשאר מחיי.

אז לא מצאו את הרוצח… בסדר, וגופה לא מצאו ואני אמנם דומה לו — צירוף מקרים. שמעו, הוא היה אמריקאי, ולי אין אפילו מבטא, הוא היה איש מאמין ולי אין כיפל'ה, אין טליתל'ה, נראה לכם הגיוני?!

מתעקשים. מה… מה בכלל אתם רוצים ממני, אה… ממנו? שיחזור להנהיג. כן… צריך מנהיג…

איפה הנימוסים שלי. באתם מרחוק, כנסו, כנסו… תרצו אולי פשטידה?

אשתי לימדה אותי להכין פשטידות. נדדתי בין מקומות הרבה שנים, בקושי יצא לי לאכול מזון ביתי, בריא. הכול היה אינסטנט: טייק אווי, סנדביצ'ים בדיינרים מזוהמים. זו אחת הסיבות שאני אוהב להסתובב בשווקים. יצא לכם פעם להסתובב במחנה יהודה? כשהוא פוקח עיניים לאט לאט, מקבצי הנדבות, הנגנים בפינת הרחוב, נחילי האנשים, ההמולה. המסעדות שהתבשילים שלהם התבשלו על פתיליות כל הלילה, ומוגשים לך עם עוף בדיוק ברגע הנכון. והאהבה, וטוב הלב, כשהדוכנים נפתחים עם התוצרת היפה. אפילו באמריקה הגדולה אין כזו תוצרת. ולעגבניות יש טעם, לא כמו באמריקה שהכול פלסטיק, יפה מבחוץ ומכוער וריק מבפנים. חייתי פעם באמריקה… כן. והאמת, יצא לי אפילו לפגוש אותו שם, את כהנא. הבין ביופי, הממזר. היה נשוי לאיזו דוגמנית אמריקנית — גלוריה… גלוריה דארגאנו. הייתה אדם טוב, אדם טהור, כמו אבישג השונמית, יימח שמה וזכרה. נלחם אז בשביל האמריקאים נגד הקומוניסטים, נגד המאפיה. הייתי מספר לכם עליו דברים שאני יודע, אבל אז הייתי צריך להרוג אתכם.

כן… אם כבר מדברים, אני מודה שאכן הכרתי אותו. אפילו די טוב. כשהוא הבין שאמריקה ריקה, עלה לארץ. למרות שייתכן ועשה זאת למען ליבי והמשפחה. אישה מאוד מקבלת, ליבי… אישתו. תומכת, אבל ראו בעיניים שלה את הכאב על הבגידה. כסוכן חשאי, עשה דברים, או אומרים שעשה דברים, שכנראה היה חייב להודות בהם גם אם לא עשה אותם. חלק גדול מפעולות הליגה להגנה יהודית שלו — אתם באמת חושבים שאפשר היה לעשות אותן בלי עזרת הממשל, או העלמת העין שלו?

אבל יש מקרים, כמו בספר איוב, שאלוהים מבקש והאדם, גם אם הוא חוטף צרעת, צריך להתגרד בשקט, ולשתוק.

אשתי למדה אותי להכין פשטידות, אז היום אני אכין פשטידת קישואים, בדיוק כמו שליבי לימדה אותי: דבר ראשון לוקחים חצי קילו קמח — לבן, יהודי וכשר ומערבבים אותו עם שתי ביצים שיתנו לו אומץ. שידע שלא עושים דבר בפחד. מוסיפים גביע לבן 3% — מארצנו, ארץ זבת חלב ודבש. שמן, המשמן את גלגלי המהפכה, וקצת מלח שולחן לפי העין לזכר האדמו"ר מפיאצסנה, רבי קולונימוס קלמיש, שאמר בדרשה בתקופת השואה, כי צרות הם כמו מלח — מעט משבח את טעמו של התבשיל, אך הרבה מקדיח אותו.

וכך נשים את הכול ונערבב כמעשה אלוהים שאמר: "מנעשה ידנו כוננהו", עד שמתקבל בצק אחיד לכבוד האחדות בעם ישראל, שנאמר: "כל ישראל עֲרָבִים זה לזה"… עֲרֵבִים לא עֲרָבִים.

אח… מאיר דוד כהנא… מאיר דוד. מאיר דוד… מאיר את הדרך, אבל לא מנהיג. יגרום לבניין בית המקדש, אך לא יבנה בעצמו. היה כנראה טמא מדי… מלוכלך. פעם אחת אפילו בגין ביקש שיצטרף להנהגת הליכוד — "מה תהיה מוכן לעשות כדי שמדינת ישראל תהיה מדינה יהודית?", כהנא שאל אותו. הוא לא היה מוכן, אז לא הצטרף. כולם בכנסת רצו שיחבור אליהם, גם השמאלנים. התנאי היחיד שלו היה שיפעלו לכך שישראל תהיה מדינה יהודית, והם לא רצו לשמוע מזה. הם ניאצו אותו, הוא ניאץ אותם, הם נהנו להיתלות בפרובוקציות הקטנות שלו, כמו אז כשקרא להרצוג חומץ בן יין ונפנף לו בקבוק חומץ, או הסיפור עם חבל התלייה. היה אינדיבידואליסט… לוחם. ראה כל כך למרחוק שיש שחשבו שהוא בור, עילג, וטיפש. אבל הבורים העילגים והטיפשים מרססים היום בכל מקום — כהנא צדק. לא רבין צדק, לא בן־גוריון צדק. כהנא… (פותח את הבלנדר. שר) "פה בארץ חמדת אבות תתגשמנה כל התקוות!"* אילו תקוות, בני נעוות המרדות, אילו תקוות?!

מהבצק שנוצר יוצרים כדור יפה, שיום אחד כל כדור הארץ יהיה שלנו:

"אִם בְּחֻקֹּתַי תֵּלֵכוּ וְאֶת מִצְו‍ֹתַי תִּשְׁמְרוּ וַעֲשִׂיתֶם אֹתָם. וְנָתַתִּי גִשְׁמֵיכֶם בְּעִתָּם וְנָתְנָה הָאָרֶץ יְבוּלָהּ וְעֵץ הַשָּׂדֶה יִתֵּן פִּרְיוֹ. וַאֲכַלְתֶּם לַחְמְכֶם לָשֹׂבַע וִישַׁבְתֶּם לָבֶטַח בְּאַרְצְכֶם. וְנָתַתִּי שָׁלוֹם בָּאָרֶץ וּשְׁכַבְתֶּם וְאֵין מַחֲרִיד וְהִשְׁבַּתִּי חַיָּה רָעָה מִן הָאָרֶץ וְחֶרֶב לֹא תַעֲבֹר בְּאַרְצְכֶם."

מכניסים את הכדור היפה למקרר למשך 20 דקות, או עד ביאת משיח בן יוסף, ואז מרדדים במערוך את הבצק לתבנית… שמשמנים אותה במרגרינה, את התבנית — תבנית מלבנית קטנה, כזו שנכנסת לטוסטר אובן. אלוהים עשה מכולנו תבנית אחת, ומי שלא בתבנית… מי שלא בתבנית — ימות.

אתם רוצים לעשות, לשנות… וזה יפה. כשאתה צעיר נדמה לך שתתקן את העולם. יש לך שאיפות, חלומות, וכל עצם מעצמותיך בטוחה שתכבוש את העולם, שתעשה סדר. אבל אז אתה נכשל. דברים לא הולכים, לא מסתדרים והעולם כבד מדי על כתפיך ואתה אינך אטלס. אתה חושב בקטן יותר, ורוצה לתקן את המדינה. להחליף את השלטון, לעשות רפורמות, כי כמובן שאתה יודע טוב יותר. ואז אתה שוב נכשל, ואומר — אתקן את העיר. ארוץ לעירייה, אפתח גנים, מוסדות ציבור ותרבות, ושוב כישלון. ואז את הרחוב, נכשל. את המשפחה — אפתור בעיות עם אבא, אימא, אתחבר לאחיי המנוכרים, נכשל. ולבסוף… אתה רוצה לתקן את עצמך. לו אדם היה מתחיל מתיקון עצמו, אולי היה יכול לתקן את העולם, ואולי זה באמת המבחן של המנהיגים הגדולים, שמתוך תיקון עצמי, הצליחו לשנות את העולם. כמו שאמר מוחמד עלי טהא — אפילו שזו חוכמת גויים: "וכָךְ / לָקַח לִי / שִׁשִּׁים שָׁנָה תְּמִימוֹת / עַד שֶׁהֵבַנְתִּי, / כִּי הַמַּיִם הֵם הַטּוֹב שֶׁבַּמַּשְׁקָאוֹת,/ וְכִי הַלֶּחֶם הוּא הַטָּעִים בַּמַאֲכָלִים, / וכִי אֵין עֵרֶך אֲמִתִּי לְאָמָּנוּת כָּלְשֶׁהִי / אֶלָּא אִם תַּחְדִּיר מְעַט אֹשֶׁר / לְלֵב הָאָדָם." * ואם אמנות, אז דת על אחת כמה וכמה. וזה מה שהייתי רוצה להיות עכשיו, מאושר. אושר הוא דבר פשוט מאוד ופרטי מאוד. אוכל טוב, ספר מעניין, שעה של בטלה מול חוף הים, או בגן הציבורי. לפעמים אני חושב על כל האושר שהחמצתי בגלל השאיפה לעושר, ועל כל האהבה שהחמצתי בגלל התאווה, על כל המים שהחמצתי בגלל היין, והלב נחמץ בקרבי. כל שאני שואף לו עכשיו הוא אושר קטן, צנוע. אני לא רוצה יותר מאשר חיי היום יום שלי כאן בעיר, עם קריאה בספרים, טיולים לים והנאה ממה שנשאר לי בשקט, בלי ספירה ציבורית, ללא מעורבות פוליטית.

אופים את הבצק ב־180 מעלות עד שהוא מזהיב מעט, שכשיבוא המשיח כולנו נתחמם, ונזהיב לאורו: "רָנִּי וְשִׂמְחִי בַּת צִיּוֹן כִּי הִנְנִי בָא וְשָׁכַנְתִּי בְתוֹכֵךְ וְנִלְווּ גוֹיִם רַבִּים אֶל יְהוָה בַּיּוֹם הַהוּא וְהָיוּ לִי לְעָם וְשָׁכַנְתִּי בְתוֹכֵךְ. וְיָדַעַתְּ כִּי יְהוָה צְבָאוֹת שְׁלָחַנִי אֵלָיִךְ הַס כָּל בָּשָׂר מִפְּנֵי יְהוָה כִּי נֵעוֹר מִמְּעוֹן קָדְשׁוֹ. אַתֶּם רְאִיתֶם אֲשֶׁר עָשִׂיתִי לְמִצְרָיִם וָאֶשָּׂא אֶתְכֶם עַל כַּנְפֵי נְשָׁרִים וָאָבִא אֶתְכֶם אֵלָי. וְעַתָּה אִם שָׁמוֹעַ תִּשְׁמְעוּ בְּקֹלִי וּשְׁמַרְתֶּם אֶת בְּרִיתִי וִהְיִיתֶם לִי סְגֻלָּה מִכָּל הָעַמִּים כִּי לִי כָּל הָאָרֶץ. בית המקדש יקום ימשלו עלינו מלכים בתבונה."

יואב איתמר הוא יוצר, עורך, מתרגם, מנחה קבוצות ובעליה של "חבר לעט"- חברה לעריכה, תרגום וליווי בתהליך הכתיבה.
יואב החל לכתוב עוד בבית הספר היסודי, ובתיכון השלים עבודת גמר שחציה הייתה ספרות וחציה היסטוריה – אוטוביוגרפיה דמיונית של כתב אנטישמי שחי בפריס בתקופת פרשת דרייפוס. הוא בעל תואר שני בלימודי מדינת ישראל מאוניברסיטת בן גוריון, ומגבש כרגע הצעה לדוקטורט בנושא ספרות המלחמה הישראלית. הוא בוגר כיתות הכתיבה של "מתא"ן", "הליקון" "משיב הרוח", "בית אריאלה" ו"סדנת אמני בהקיבוץ" בהן למד את יסודות כתיבת שירה ופרוזה, מישוב יצירות, ועריכה וכן בוגר קורס מנחי קבוצות של מתא"ן וסדנה בת שנתיים של עריכה ותרגום במכללת עלמא. כמו כך למד יצירת סרטים דוקומנטריים אצל גיא דוידי, הוא מנחה תיאטרון בשיטת המעגל הפתוח והשתלם בתסריטאות בסדנאות פרטיות. הוא חולק את זמנו בין תל אביב באר שבע. פרסם את ספר השירים חוד הלב, הפיק וכתב את ההצגה "כהנא צדק?" שרצה בצוותא, בקרוב תעלה הפקה נוספת שלו "לנשום בספירה לאחור" בתיאטרון החדר
יואב לימד בשנים האחרונות כתיבה בערד, גן יבנה ותל אביב. שיריו, תרגומיו, ביקורותיו וסיפוריו התפרסמו ומתפרסמים  ב"הארץ", "YNET ", "הליקון", "A5", "שחרזדה", "משיב הרוח", "עמדה", "החוטם" ועוד.
X