שניים שלושה | לרכישה באינדיבוק
שניים שלושה

שניים שלושה

שנת הוצאה: 2011
מס' עמודים: 382
איך תרצ/י את הספר שלך?
- 22
- 22

ליאור הגיע לגיל שלושים.

כעת הוא מבין שההווה הנוח שבו הוא חי לא מפנק אלא משתק, ושגם העתיד לא ממתין עם כיבוד וזר פרחים.

מסיבת הפתעה שעורכים לכבודו חבריו, גולדי, אופטימיסט בעל דמיון פרוע, וארי, מעצב רהיטים נוקשה וחשאי, שוברת את הכלים. ליאור נקלע לסיפור חוצה יבשות וזמנים, דרכו הוא בודק כיצד התמסמסו שאיפותיו, מי אחראי לכך, ואיך משיבים את החיים למסלולם בלי להיזרק הצידה. אשף ריקודי עם, אליל פופ בריטי מזדקן ועורך דין מאוהב הם רק חלק מגלריית הטיפוסים שנקרים בדרכו.

שניים שלושה הוא רומן סוחף, מלא הומור ומכמיר לב, שמדלג בחן מעל קלישאות ספרי המסע והגילוי העצמי ומספק תשובות מקוריות לשאלות שמעסיקות את כולנו: ההתבגרות, החיים, ואשליית השליטה בהם.

זהו ספר המיועד לשלב בחיים בו אנו בוחנים את זהותנו, צריכים להחליט לאן הולכים, אם אנחנו בכלל מטפסים על העץ הנכון, ואולי בכל זאת כדאי לעצור רגע בצד ולשאול מישהו.

עוד על ספר זה

חוות דעת

אין עדיין חוות דעת.

היה הראשון לכתוב סקירה “שניים שלושה”

בקרוב…

יום ב', 11 במאי, 1970: אהבה מלטפת. מציאות טופחת

 

 

"הופ, הופ, הופ — לא להפסיק לקפוץ," אצבעותיו הרזות של עזרא בשארי, המרקיד המחוזי, דהרו בין התקליטים, "אחת–שתיים–אחת–שתיים — עצמאות עשרים ושתיים!"
מעגל הרוקדים בהה בו. איש מהם לא ירד לסוף דעתו, אבל גם לא חשב לעשות אחרת.
מילד ועד קשיש, מבחור ועד בחורה, כולם ניתרו במקום וחיכו שהמרקיד ימצא את התקליט הנכון. בשארי דחף שני רוחמה רז הצידה, התעכב על עטיפה של דודו זכאי, ונזכר שהתקליט הזה שרוט. לא היה לו לב לזרוק את דודו לפח. החיוך הזה ניחם אותו בשעות אפלות.
"מי שלא קופץ לא אוהב את המדינה!" המשיך, "וגם תתקררו, ועד שנגיע ל'שיבולת בשדה' כבר יתכווצו לכם השרירים. קדימה, לא להפסיק לקפוץ. לא נפסיק לקפו–הו–הוץ, לא נפסיק לקפו–הו–הו–הו–הוץ."
מעגל הרוקדים קיפץ במקום, בדיוק כפי שהורה, אבל השקט חרך את אוזניו של בשארי. ככה חוגגים עצמאות? אגל זיעה צנח ממצחו על תקליט. תקליט של הגבעטרון.
בשארי חטף את גלגל ההצלה וזינק אל הפטפון. רגע אחר כך קרעו הצלילים את הדממה, ומעגל הרוקדים נתן ידיים וחזר לנוע.
"ים השיבולים שמסביב…" שורר הפטפון, ועלמות בחצאיות מתנפנפות ובחורים בחאקי רך סבו על עקביהם וזקרו סנטרים.
"על גליו לשוט יצא הרוח…" נערים במדי תנועות נוער שחוקים והוריהם בבגדי יציאה חגיגיים שופפו קומתם, ונעו בנחישות פנימה והחוצה.
"אלף חיוכים אלי שלח האביב…" גברים נתנו דרור לכרס קטנה לקפץ, נשים הרשו לשערן להיפרע. מרכז העיר חגג עשרים ושתיים שנות עצמאות במלוא המרץ, ועזרא בשארי, המרקיד המחוזי, הביט במעשה ידיו בעיניים נוצצות ובחיוך צחור.
"אני טוב. אני יודע שאני טוב," ליבו כמעט עלה על גדותיו, והוא התקרב אל שפת במת העץ שממנה ניצח על הרוקדים. עמוק בפנים הרגיש שזה הזמן לסמל המסחרי שלו, הקונץ שמלווה אותו מאז ההרקדה הראשונה.
"חבריא," קרא במיקרופון, ועשרות עיניים הופנו אליו בלי להפסיק לנוע.
"הו, הא, מה קרה — מי זה בא כאן לעזרא?" ועם המילה האחרונה בשארי הפיל את המיקרופון, דרך בכוח עם רגלו הימנית, נמתח — וזינק מהבמה אל אוויר מאי הריחני. הרוקדים החדשים פערו פה וכיסו עיניים.
הרוקדים המנוסים זינקו בשאגות פרא אל הבמה, פושטים ידיים לאוויר.
גופו הצנום של בשארי ריפרף באוויר, נושר חרישית אל הקרקע, נותן לקהל הנאמן שניות ספורות בלבד להתייצב תחתיו, לתפוס אותו בבטחה ולהניח אותו ברכות על האספלט.
"ככה חוגגים עצמאות!" קרא שיכור מניצחון.
כשהגיע "אלף מלאכים השרים שלום לסתיו", המעגל כבר חג כמקודם, ובתוכו, אוחז ביד של מתבגרת יפת צמות וגבר מקריח עם שרשרת זהב מזויפת, פיזז עזרא בשארי. עשרות העיניים שסבו סביב רוו מחיוכו.
ארבע עיניים נוספות קלטו את החיוך. מביטות מהצד, דרוכות, חורשות מזימה.
"עכשיו?"
"לא, ניתן לעניינים להתחמם."
אצבעות ריפרפו על תרמיל ישן. ארבע העיניים חזרו לנדוד ולסרוק.
"הופה," שמשון הנחית צ'פחה קטנה על כתפו של בנצי. "זאת עם החאקי הקצר והסנדלים. במעגל, ליד האבו ארבע — אם היא לא חתיכה דה לוקס, אני קוגלאגר."
"פששש, גוטה גוטה! הייתי חורש עליה עם קומביין," העיניים של בנצי נדלקו, והוא התחיל לעשות רעשים מכאניים עם הפה.
"כמו שאתה רוכב על האופניים, הקומביין היה מתפנצ'ר כבר באזור הברך," אמר שמשון. "ותנמיך את הקול, מספיק ‘ים השיבולים' הזה קוצר לי את המוח," העיף את הבלורית מהעיניים. "תורך, את מי היית לוקח לסיבוב על הרמה?"
בנצי סקר בדקדקנות את מעגל הרוקדים. מנקודת התצפית של שני החברים, על המדרגות שעולות לבמה, בחסות החשכה, זה לא היה קל.
"שמע, לא חסרות כאן בחורות לעניין," הודה. "הנה אחת קלאסה. שני רוקדים מבשארי, קורדרוי וחולצה רקומה. כוון את המכ"מ שלך."
"מכוון," עיניו של שמשון חיפשו, מצאו, והמבט המבועת שהחזיר אליו במהירות אמר כמעט הכול. "הגרמבוזה הזאת? איזה חנטריש אתה. לא הייתי לוקח אותה אפילו לקטיף בננות."
"גרמבוזה?" בנצי הביט ביתר ריכוז במעגל הרוקדים. צחוק נפלט מפיו, "לרגע חשבתי שאתה עיוור. שני רוקדים מבשארי — אבל מצד שמאל, לא ימין! בלונדית שיקסע."
"אהה, אז למה לא אמרת, למה? זאת, הייתי מאכיל אותה לוקש אחד ארוך."
"ים השיבולים. אלף חיוכים, א–לף מל–א–כים!" הגבעטרון גמרו בקול גדול, ובשארי שוב נתפס לא מוכן. ברחבת הריקודים עשרות רגליים דממו, עשרות חזות עלו וירדו בנשימות כבדות, עשרות זוגות עיניים ננעצו במרקיד המחוזי, מצפות להמשך.
בשארי לא איבד את העשתונות. "עצמאות עשרים ושתיים, כולם לקפוץ על הרגליים!" מחא כפיים באוויר, "הופ–הופ הופ–הופ."
הוא דילג וחצה את מעגל הרוקדים המקפץ, ניתר אל הבמה והחליק אל הפטפון רק כדי להיתפס שוב בקלקלתו, כש"מלאו אסמינו בר" בקע מהרמקולים.
חולצות פתוחות צווארון חזרו לפזר ריח זיעה חגיגי, ופיאות לחיים נמתחו לחיוך. בשארי הבין שצדיק מלאכתו נעשית בידי אחרים: המחט עברה לרצועה הבאה. הוא הביט בחיבה בתקליט המסתובב.
"הגבעטרון, להיט רודף להיט. כולם צעד תימני, לכבוד מדינת ישראל!" בשארי נתן כמה צעדים קלאסיים על הבמה. הקהל חיקה אותו ברחבה.
"הוא לא קופץ אליהם?" שמשון קימט מצח.
"נראה לי שלא. הוא קליבר, מרגיש את הקהל."
"אם הוא קליבר, אני קוגלאגר. סתם מרקיד דרעק. ומה הרעיון עם התקליטים? לכל האחרים יש טייפ רקורד."
"הופה," בנצי קטע אותו במכת שמיר. "ברונטית, שיער פזור, רגליים בריז'יט ברדו. שעה שלוש שלי, שעה ארבע שלי, שעה שלוש, סבסוב וידיים למעלה… הנה, זאת שהתבלבלה עכשיו בשיכול. הצ'ופצ'יק שלי מוחא כפיים."
"אז תסגור את החנות. היא לא משהו."
"משה דיין רואה יותר טוב ממך. יאללה, תורך. את מי היית מעמיס על הרמה?"
לא הגיעה תגובה.
"נו, זרוק עצם. תן איזו שאפה לשטוף את העיניים."
שמשון לא ענה. בנצי סובב אליו את הראש, ושיגר צ'פחה אל עורפו.
"הלו, תתעורר!"
שמשון לא רצה להתעורר. הוא בהה בעיניים פעורות ופה פקוח במעגל הרוקדים. תלתלים תפוחים ובלוריות עבותות נמוגו מול עיניו, המשבצות מחולצות הפלנל דהו ונעלמו, השמלות המתנפנפות התפזרו אל האוויר, ואזורי חלציים בתוך פדלפונים התכווצו עד שלא הטרידו את ראייתו. במעגל הנלהב נותרה רק אחת.
"בנאדם, מה המצב?" צ'פחה נוספת נחתה על עורפו.
"חלאס עם הצ'פחות," מילמל שמשון. הוא הרים ידו והצביע אל המעגל. "זאת."
רווח לבנצי שחברו חזר למשחק.
"עיניים שמימיות, שיער אדמוני ורך, צבע כמו… כמו שמש סתיו."
"נשמעת כמו משהו ששווה לבדוק," אמר בנצי. "תן כיוון, איפה היא?"
"שם," שמשון המשיך להצביע. "בג'ינס כחול ים סוף, שיושב עליה כמו ריפוד עור אורגינל על מוסטנג קבריולט שמונה צילינדר," עיניו שקעו עמוק יותר לתוך עצמן. "החיוך שלה מתחרה באור הירח."
"או קיי," בנצי ניסה לעכל, "ומה היית עושה לה?"
"מתחתן איתה."
על הבמה, עזרא בשארי זרק באוויר תקליט, תפס אותו בידו הימנית, פירפר אל השמאלית, הניף והנחית בדייקנות על הפטפון. הקהל אפילו לא הרגיש בנקודת המעבר שבה דעך "מלאו אסמינו בר" ונכנסה "הורה ממטרה". בשארי תפס את המיקרופון: "כשושנה בין החוחים, שושנה דמארי. חברים, תנו כבוד לממטרה, תנו כבוד למדינה. עצ–מ–אות! עצ–מ–אות!" והוא קינח בצעד תימני, מחווה לזמרת גדולה. הקהל היה שלו.
בנצי נשען אל חברו. חמש שנים הם צמודים כמו סיימון וגרפונקל. הוא ראה את שמשון עושה מעשי קונדס, מתחיל עם חתיכות על ימין ועל שמאל, משגע חצי גימנסיה בקונצים ועדיין שומר על פרצוף של ילד טוב ירושלים. הם קטפו יחד סברס, תיקנו פנצ'רים באופניים, אירגנו מסיבות סלוניות בבית העם וקומזיצים בפרדס, השאירו חותם מהסחנה ועד המכתש הגדול, ועוד לא יצא לו לראות את שמשון בוהה ככה. הוא התקרב, ועקב אחרי האצבע.
"מה? היא?!" בנצי התפלץ. פיו התייבש. "הפספוסה הזאת? מה קרה לך?"
שמשון לא ענה.
"זאת חברה של אחותי, כולה שישיסטית. לא אמרנו שהולכים על גדולות? איתה תצליח למזמז רק את הזמן."
"אתה מכיר אותה?"
"אמרתי לך, איזו חברה של אחותי," בנצי עיווה פנים, "סתם אחת. עזוב אותך."
משלא הגיעה תגובה, בנצי חידד את הנקודה בצ'פחה. הוא נשם לרווחה כששמשון החזיר לו.
"הופה!" קריאת חדווה פרצה אל מערכת השמע החדשה שהוצבה במרכז העיר. עזרא בשארי, המרקיד המחוזי, אחז במיקרופון והלהיט את הקהל, בעוד אצבעותיו מרקדות בין התקליטים: "סובי ממטרה! סובי המדינה — עשרים ושתיים שנות תקומה!" הוא שלף תקליט והניח אותו בראש הערימה. זה יפתח להם את הלבבות, אבל צריך הכנה. אי אפשר לצנוח אל "ניגון עתיק" סתם ככה. הוא גישש ומצא את הג'וקר הקבוע. בעודו מניח את התקליט, רכן אל המיקרופון ולחש: "זה הזמן לפרוח, צדיקים. לפרוח, כמו שהתמר פורח. כמו שארץ ישראל פורחת. תנו למדינה שלנו שיכול, מכל הלב!" ואז קיפץ מהבמה, פיצל שני זוגות ידיים והשתלב במעגל. בשארי פרח, הרוקדים פרחו.
"עכשיו," בנצי הזדקף והרים את התרמיל. "אודרוב, לעבודה."
שמשון נמתח בעצלתיים ועקב אחריו לבמה.
השניים התגנבו אל ערימת התקליטים של עזרא בשארי, נטמעים בדגלים כחול–לבן וכרזת "באדיבות מחלקת התרבות". בנצי פילֵחַאת התקליט ששכב בראש הערימה, ושלף אותו מעטיפת הקרטון. שמשון לא הוריד את העיניים מהקהל. האף סולד כמו ארז הלבנון, חשב. צ'פחה קטנה עוררה אותו לפעולה.
"קדימה," בנצי הושיט את התקליט של בשארי.
שמשון התעשת, לקח את התקליט והסיר ממנו את המדבקה.
בלי לאבד זמן, בנצי פתח את התרמיל השחוק שלו, והוציא ממנו תקליט שבע קרבות.
"איזה צד אמרנו?"
"שני."
בנצי מרח שליכטה של דבק, והצמיד את המדבקה לתקליט.
"יאללה, היינו פה," השחיל את התקליט לעטיפה של בשארי והחזיר לראש הערימה. הם ירדו מהבמה בדיוק כשחבר מחלקת התרבות בעירייה שם לב לשני פרחחים שלא אמורים להיות שם.
"הלו, חבר'ה ליצים!"
"הנוער העובד," צעק אליו שמשון בחזרה.
חבר העירייה חייך, מדושן מעונג.
עזרא בשארי ניתק מהמעגל קצת לפני סוף השיר. הוא המשיך את צעדי הריקוד הקלילים עד שהגיע אל הבמה, סבב במקום בידיים מונפות אל על, וניתר אל ממלכתו. במרומי הבמה הרים את המיקרופון, ופנה אל הקהל המרקד: "מפריחה לפריחה, משנה לשנה — כיפאק הי למדינה! כיפאק…"
"הי!"
"כיפאק…"
"הי!"
"כיפאק…"
"כשהיא צועקת ‘הי', העיניים שלה נוצצות כמו השלג בחרמון."
"שמשון, אני אסדר לך בחורה אחרת. רד מחנה, היא לא בשבילך."
"קוראים לה חנה?" שמשון זרח.
בנצי נאנח. לפתע עיניו הוארו, "הנה זה בא. תסתכל על בשארי."
המרקיד המחוזי הרים את התקליט העליון בערימה. זה הזמן, זה הרגע לקצת נוסטלגיה, לחופן של רגש. "שושנה בין החוחים, העגילים של המדינה, הקול של העולם," הוא הוציא את התקליט מהעטיפה, פירפר אותו באוויר, תפס ביד ימין, העביר לשמאל, נשף למזל והנחית על הפטפון. כמה רוקדים נלהבים מחאו כף. בשארי הניח את המחט, ולא התעכב אפילו דקה. לא עם השלאגר הזה.
"הו הא מה קרה?"
"מי זה בא כאן לעזרא!" השלים הקהל, והמרקיד פשט ידיים לצדדים, רקע בחוזקה וזינק מהבמה אל האוויר המחשמל.
כשנפרש כדגל מעל קהל הרוקדים שלו, בקעו הצלילים ממערכת השמע. בשארי עדיין שחה באוויר כשהתווים שיכשכו את דרכם אל אוזניו, והזמן החל מאט את זרימתו.
"What's new, pussycat? Wo–oo–wo–oo–wo–o"
בשארי הרגיש שהזמן קפא. הרוקדים מתחתיו הביטו זה בזה בבלבול.
"What's new, pussycat? Wo–oo–wo–oo–wo–o" חזרו ושאגו ודרשו הרמקולים.
בשארי ראה בהילוך איטי איך מעגל הרוקדים, שביצירתו השקיע את הנשמה, נפרם ומתפזר לדרכו. נגמר לו האוויר. מחשבות מהירות רקדו בראשו, אבל הוא לא הספיק לפענח אותן — צחוק רועם ופרחחי דקר את אוזניו ממרגלות הבמה.
"פושטקים," מילמל, ונחת על שני שלומיאלים שהסתובבו ברחבה.
כשהרים עצמו מהמדרכה, נצרב ממבטי הבוז. כל הנשים והגברים, הילדים והילדות, הבחורים והבחורות ואפילו כמה קשישים, פנו והלכו לחגוג את העצמאות במקום אחר. הפזמון הלועזי המשיך לזעוק זעקות חשק ברקע, והוא ראה את חבר מחלקת התרבות בעירייה מתקרב אליו, זועף ואכזרי. הוא נאנח וניסה לנער מחולצתו את האבק.
"בגלל זה אתה תקוע," גער בעצמו עזרא בשארי, המרקיד המחוזי. "אם היית יותר מסודר, היית יכול כבר להיות המרקיד הלאומי." הוא ידע שהפעם אין לו מה להתלונן על קיפוח.
בין הפרצופים שעזבו את מעגל הרוקדים, נותר פרצוף אחד צוחק מכל הלב.
"כמו פעמונים בשקיעה. היא צוחקת כמו ששפיגלר בועט." בהה שמשון.
"עזוב אותה, אני אומר לך," בנצי החניק צחוק. "בוא נלך להוריד איזה גזוז או משהו."

אסף שליטא, יליד 1974, מתגורר בתל-אביב, נשוי, אב לבן ובעליו של כלב מעריץ. עובד כתסריטאי, ובמהלך השנים התנסה במגוון מדיות, ז'אנרים ונושאים, עד שלוטש קולו היחודי. בשלן בירות בוטיק, נגר חובב בעל כורחו ומשתדל לראות דברים בפרופורציה.

X