שנות החלב | לרכישה באינדיבוק
שנות החלב

שנות החלב

שנת הוצאה: 2013
מס' עמודים: 189
איך תרצ/י את הספר שלך?
- 65

"הבה נבהיר מראש: בלי דמעות. אף דמעה לא תישפך פה. אמנם ילדים יעלו כאן לפניכם, או אם נדייק – בעיקר ילדות. ילדות שנעלמו, אבדו כמו זוג כפפות ועוד כפפה אחת. אבל אנשים הולכים לאיבוד כל הזמן. נעלמים בלי להשאיר עקבות. זה לא עניין חדש. חשוב שתבינו, אנחנו לא המצאנו שום דבר. ומי אמר שהן מתות? לא, זה לא הסיפור הזה, כאן לא ידובר בזוועות. אולי אפילו סוף טוב יהיה כאן, סוף טוב מאוד-מאוד. וזאת ההתחלה."

עיר עשירה במותרות  וחסרה במוצרי יסוד שכל הילדים נעלמו ממנה ביום אחד; סופרת ישראלית שמתחקה אחר שלוש ילדות אמריקאיות שלא שבו לבתיהן; וסיפור חניכה שבור על קיץ ארוך, מורה לכתיבה ותלמידים נאמנים מדי.

שנות החלב, ספר הפרוזה הראשון של יערה שחורי, כולל שלוש נובלות שלא מפסיקות להפתיע את קוראיהן. בכתיבה משוחררת ומבריקה, פיוטית, מצחיקה ופרועה, נמדד וממופה שטח ההפקר שבין ילדות ובגרות. כמו הלשון, גם גיבורות הספר מיטלטלות בין דמיון והתפכחות, בין פנטזיה וריאליזם.

צילום מחברת: אריק סולטן

עוד על ספר זה

חוות דעת

אין עדיין חוות דעת.

היה הראשון לכתוב סקירה “שנות החלב”

הסיפור הסוגר את הספר "שנות החלב"

 

אלסקה אפויה

 


בהתחלה את תשברי את הביצים. את מוכרחה לשבור ביצים, על אף שאת לא רוצה. על אף שהן נראות כל כך סגלגלות ונחמדות בתאים שלהן, בולמי הזעזועים. וגם אחר כך במגש הפלסטיק היצוק במקרר, שם הן טובות לחודש נוסף, את לא רוצה לשבור אותן. את יודעת שזה יהיה עוול. ואפילו לא כלפי התרנגולת, שלא יכולה לתבוע עליהן בעלות.

 

את עומדת מול התבנית. מה שרצית להכין כבר נשכח ממך. אולי קציפה? אולי עוגה? אולי פשוט חביתה? זה לא משנה לך בעצם. אור מסתנן מהחלון הקטן שמעל לשיש. הוא מאיר אותך רפויה ומביטה בביצים. מישהו עוד ייכנס וימצא אותך כך אבל בינתיים הוא נכנס לחנות הבגדים. אפשר לדעת שזאת חנות יקרה, לפי האור הרך, לפי האופן שבו תלויים הבגדים, בודדים ושלווים, לפי הדלפקים הממורקים, אבל עדיין אנשים מדברים בקול רם מן הדרוש. כבר התרגלת לזה, פחות או יותר, אבל את ממילא לא שם. נשארת במטבח.

 

הוא רוצה סוודר עם דוגמת איילים. אולי הוא חושב שזה מתוחכם, שזה משעשע. בחור עירוני שלובש משהו שמזכיר את הכפר. אבל כולם לובשים עכשיו הדפסי חיות, קטנות וגדולות, ועקבות חיות, וחיות שנראות מלפנים ומהצד, רק בקווי מתאר, כמו במסדר זיהוי אחרון, רגע לפני הסוף. הוא רוצה את זה סרוג. הוא רוצה סוודר שנסרג ביד ואלסקה אפויה. אולי הוא קרא את זה במגזין לגברים כי פתאום לא ברור לו מה זה אלסקה אפויה. אלכוהול? גלידה? מריצהמכוניתבכל זאת נדמה לו שהוא חייב אחת כזאת.

 

הוא מתקשר לשאול אותך. הטלפון מצלצל ומצלצל ושוב מצלצל באוזנייך. אף פעם לא שמת לב עד כמה הצלצול שבחרת הוא בלתי נסבל. אבל דווקא בשל כך את לא משתיקה ולא מנתקת. את נשארת במקומך, מעמידה פנים שזהו רחש גלי הים. בצלצול העשירי הוא מתייאש ומחפש תשובה במקום אחר. הוא שואל את המוכרת העדינה. זה קינוח, היא אומרת לו. טעים מאוד, אני חושבת. היא לא נראית כמי שאכלה אלסקה בכל מצב צבירה אי פעם. יש לה עיניים גדולות ומבוהלות כשל איילה. הוא מביט בעיני האיילה ומזמין אותה לכל האלסקות שבעולם. להפתעת שניהם היא מסרבת. הוא קונה את הסוודר בגון אוף-וייט והיא אורזת אותו עבורו בהקפדה רבה, מופרזת. יש לו פגישת צהריים. אין לו זמן למוכרות שמשחקות אתו במשחקי ילדים.

 

אולי רצית להכין לו עוגה? כן, עוגה. נקודת האמצע בין ההכרח והמותרות, משהו שיעריך, משהו שישמח בו. אולי יש תאריך מיוחד. דווקא יש, את נזכרת בגאווה. זה יום הנישואים השלישי שלכם. חשבת שעוגה תשמח אותו. הוא אוהב מחוות כאלה. הוא מגיב עליהן טוב. החלטת על טורט, עוגה שתמיד יש בה משהו מרשים. אבל עכשיו כבר אחת בצהריים ואת לא מסוגלת לשבור את הביצים.

 

הבת שלך צריכה להגיע הביתה. ארוחת הצהריים כבר הייתה צריכה להתבשל. בזמן האחרון היא אוכלת כל יום פתיתים. נדמה לך שאת שומעת את הילקוט נזרק בכניסה. את טפיפות הרגליים. היית יכולה לזהות את הצעדים שלה בין מאה ילדות אחרות. אבל מה אם לא, את נבהלת. ומה אם רק נדמה לך, וברגע המכריע הגרירה המתפנקת שלה, הילוך החיה הצעירה, ייבלע בעדר שלם של חיות שאוכלות פתיתים. אבל היא עוד לא שם. משהו בדרכה הסיח את תשומת לבה, קנה לך זמן.

 

היא לא הבת שלו אבל הם מסתדרים. נוהגים זה בזה בזהירות קבועה. הוא מחבב אותה והיא כנראה מחבבת אותו. לפעמים יש ביניהם רגעים חמים ואז תורך להיזהר שלא להפריע. את כבר לא לגמרי יודעת מה עובר אצלה בראש על אף שלרגעים נדמה לך שכן. בגיל שתים עשרה היא הולכת ונפרדת. משאירה לבדה את טביעת הרגל הפחמנית שלה בעולם.

 

פגישת הצהריים מסתיימת עם הישגים מעורפלים. הוא בחר בתבונה ולא אכל ארוחה כבדה. לאחרונה הוא מרגיש צעיר יותר ממניין שנותיו. הוא יודע שהוא נראה צעיר יותר. הוא ראה את מבטה של המלצרית נח על כתפיו. העיניים שלה רגילות וסתמיות בהשוואה למוכרת אבל הוא לא פוסל שום אפשרות

 

את רק צריכה להוציא את הביצה מהתבנית. לחלק הכול לפעולות פשוטות. להרים, להקיש על דופנות הכלי (אפשר גם עם מזלג), לפתוח לקערה. לא לחשוב על עוד צעד קדימה. לאט-לאט, את מעודדת את עצמך בחביבות מדומה. אבל הביצה נשארת בקליפתה. לפעמים נדמה לך שעשית משהו שטרם עשית. הבוקר למשל, קמת והיה נדמה לך שכבר אמש הכנת את עוגה. שטפת את הרצפות. מצאת סוף לסיפור ולא השארת את הגיבורה שלך בארוחת הצהריים הנצחית שלה. אבל לא. לא עשית שום דבר מזה.

 

הלוואי והיית הולכת בשנתך ומבצעת את מטלות הבית מתוך שינה. כותבת מתוך שינה. לפעמים את מתעוררת באמצע הלילה. אבל אז את ערה לחלוטין. שומעת את נשימותיהם של בני הבית, של שתי הכלבות הלבנות שבימים קרים אתם מכניסים פנימה. בלילות כאלה את אוכלת שוקולד ורואה טלוויזיה בלי קול. מחכה שהשינה תזדחל אלייך. בשנה הראשונה לחייה הייתן מתעוררות יחד ופיה הקטן, רך כמו תולעת משי, גישש אחר החלב. התנועעתן יחד, גוף יונק וגוף מניק. אבל בתך ישנה עכשיו במיטת הנוער שלה, ואת אוכלת שוקולד ורואה נשים מנותחות מאוד מדברות על דיאטה.

 

הבת שלך מגיעה הביתה. היא מוצאת אותך במטבח. היא נראית לך מבוגרת ממניין שנותיה כשהיא לוקחת את הביצים, שואלת אפשר? ואז שוברת אותן אחת אחרי השנייה לתוך קערה. אחר כך היא מוציאה את הקמח מהארון הגבוה. הדם חוזר לזרום. את פותחת את "עוגות לכל עת", שנשארת נאמנה לו אחרי כל השנים. את זוכרת כמה אהבתי את הציורים הקטנים של העוגות בכריכה? היא שואלת ואת זוכרת. אולי זה היה אתמול כשביקשה ממך שתאפו את כל העוגות האלה. אבל היום את אופה טורט. את מוציאה שניצל מהפריזר. אורז במקום פתיתים. את העוגה תכיני אחר כך. יש לך את כל הזמן שבעולם.

 

הוא חוזר הביתה. הטורט מתקרר על השיש. נראה כמעט מושלם. אבקת סוכר בזוקה מכסה אותו. בתך ספונה בחדר שלה. אלוהים יודע מה היא עושה שם, אבל את לא באמת מודאגת. הוא שואל אותך אם אכלת פעם אלסקה אפויה. נדמה לך שאכלת פעם אבל את לא מצליחה להרגיש את הטעם. הוא מושיט לך חבילה עטופה היטב ואת מגלה בפנים סוודר גדל מידות, בצבע לבן מלוכלך, בגזרה גברית. איילים מקפצים עליו. את מודדת אותו מעל לבגדים שאת לובשת והוא אומר לך שזה פשוט מושלם ומציע שתלבשי אותו הערב.

 

נניח שתצאו למסעדה. האורות יהיו מעומעמים. במסעדה ידו הכבדה תנוח על ירכך והוא יגיד לך שאת נראית עייפה בזמן האחרון. את תכחישי בטלטול ראש ותרגישי שהדברים שוב מצאו את מקומם, שהצלילים שאיבדת חזרו. תהיי עטופה בסוודר גדול מדי ותחשבי שאת מוגנת מאוד. אחרי התלבטות אתם תוותרו על הקינוח ותחזרו הביתה כמעט חבוקים. הטורט יחכה לכם על השיש. הסוודר ינוח עלייך כמו גלימה.

 

אל תלבשי אותו.

יערה שחורי (ילידת 1977) היא סופרת ומשוררת, עורכת וחוקרת ספרות. ספר שיריה "אצבע, שן, כנף" ראה אור בהוצאת עם עובד ב-2010 וזכה לשבחי הביקורת.

X