שמי מנהטן | לרכישה באינדיבוק
שמי מנהטן

שמי מנהטן

שנת הוצאה: 2011
מס' עמודים: 208
איך תרצ/י את הספר שלך?
- 39
- 39

השנה היא 1980, רובע מנהטן בעיר ניו יורק התוססת.

קרוליין מורלס, צעירה בת 21, מסיימת תואר ראשון בארכיאולוגיה ורוצה לעבוד בתחום. ארבע החברות, קרוליין, סוזן, ברנדה וג'סיקה, יושבות בפאב וחוגגות מסיבת רווקות לג'סיקה.

קרוליין, סגורה ושמרנית, שותה אלכוהול בפעם הראשונה בחייה והחברות מתערבות איתה שלא תוכל לנשק גבר שאינה מכירה. מתוך עשרות הגברים בפאב בוחרת קרוליין בג'ייק הולדר, שעיניו האפורות מזכירות לה את שמי מנהטן לפני סערה.

אלא שכבר למחרת, למבוכתה הרבה, היא מוצאת את עצמה שוב מול ג'ייק. לאחר רצח חברתה הטובה ברנדה , ג'ייק הולדר ממלא תפקיד מפתח בפרשה. הוא מתאהב בקרוליין אך במקביל נקלע להסתבכות עם ארגון פשע סיני בצ'יינהטאון.

ברומן סוחף וחדשני מתארת הסופרת קתרין אוורסון סיפור אהבה מלא תשוקה ויצרים…

 

 

עוד על ספר זה

חוות דעת

אין עדיין חוות דעת.

היה הראשון לכתוב סקירה “שמי מנהטן”

בקרוב…

1

 

מנהטן ינואר 1980
קרוליין מורלס ישבה בפאב, מרפקיה שעונים על השולחן, עיניה החומות היו צלולות ונוצצות והיא גיחכה לדבריה של סוזן, קרוליין גם הייתה שיכורה.
ארבע החברות, סוזן, ג'סיקה ברנדה וקרוליין, ישבו בפאב הומה אדם. עשן אפף את המקום, המוזיקה הייתה רועשת מאוד, והן היו צריכות להרים את הקול כדי לשמוע אחת את השניה.
ג'סיקה עמדה להתחתן השבוע. הייתה זאת מסיבת הרווקות שארגנו לה חברותיה הטובות ביותר, חברות מילדות.
סוזן הייתה הנועזת מכולם, מעולם לא ראו אותה עם גבר קבוע, היא אהבה לשמור לעצמה אופציות פתוחות. היא הייתה בגובה נמוך יחסית של מטר חמישים ושמונה סנטימטרים, עיניה היו כחולות ושיערה שהיה חלק וקצר בגובה האוזן, החליף צבעים בתדירות שאחרים החליפו גרבים. כרגע היה בצבע אדום לוהט. היא עבדה בחברת שמירה במחלקת יחסי ציבור.
ברנדה, יחסית אליה, הייתה מאופקת יותר, אך בעצמה אהבה מערכות יחסים רבות ומורכבות. היא סיימה ללמוד משפטים ובדיוק התקבלה לחברה בה תעשה את הסטז' שלה. ברנדה הייתה שאפתנית וחלמה על קריירה כעורכת דין מזהירה. קרוליין הייתה בטוחה שתצליח שכן הייתה מאוד אמביציוזית ובעלת ביטחון, וידעה לדבר כמו שאף אחד לא ידע.
היא הייתה הגבוהה מבין כל החבורה, מטר שבעים וחמישה סנטימטרים, שיערה חום אדמדם גלי ועיניים כהות. היו לה את כל הנתונים אך למען האמת היא לא הייתה יפה, היא הייתה מרשימה.
ג'סיקה שעמדה להתחתן הייתה קונדיטורית במקצועה. היא אהבה את כולם וכולם אהבו אותה, והייתה מגוננת מאוד ותמיד משלימה בין החברות. היא הייתה בלונדינית קטנה וקצת מלאה עם פני מלאך ועיניים ירוקות.
קרוליין הייתה משהו אחר, לא רק בגלל מראה החיצוני אלא גם בגלל אופייה. היא הייתה בעלת אופי חזק ובדברים מסויימים הייתה עיקשת, בלתי ניתנת לאילוף. היא הגדירה זאת 'כלא שייכת לאותו הדור'. היא הייתה מאופקת יותר, שמרנית, וחשבה שהמותרות המינית של חברותיה לא במקום. הן תמיד צחקו, שהיא כמו רפונזל שמחכה לאביר שיבוא להציל אותה מהמגדל הגבוה. רק שהמגדל הוא החיים, והאביר לא קיים.
"למה לבזבז את הזמן, צריך ליהנות, תחיי קרוליין, גברים נועדו לשרת אותנו, כולל במיטה, אני נהנית וטוב לי, סוף פסוק." זה היה אחד המשפטים הקבועים של סוזן.
"אני לא מסוגלת, לא בלי רגש." הייתה עונה תמיד קרוליין את אותה התשובה.
"אז תעשי את זה עם רגש." הייתה אומרת ברנדה.
"אני לא יודעת פשוט עוד לא הכרתי את הבחור ש… שממש מוצא חן בעיני." הייתה מגמגמת קרוליין, "את מבינה למה אני מתכוונת."
"אלוהים אדירים," סוזן לא יכלה להתאפק ותמיד ענתה תשובה זו או אחרת, "קרוליין את בת עשרים ואחת, סיימת תואר ראשון בארכיאולוגיה, ואת עדיין מחכה לגבר הנכון? בסוף תישארי בתולה זקנה."
מה היא תגיד להם, שהיא בררנית? כן, שהיא מחכה לגבר חלומותיה? היא ידעה שאולי אין כזה. מנהטן בתחילת שנות השמונים הייתה תוססת, עיר ללא הפסקה, חיים שהתנהלו במירוץ. עבור קרוליין היה זה מהר מדי, לפעמים חשבה שהאנשים מפספסים משהו.
קרוליין בחורה עצמאית, בעלת חיוך חושני כובש, שיער שחור שופע ועיניים חומות בהירות וצלולות, נולדה בניו יורק והייתה קשורה למקום הרבה יותר ממה שהייתה מוכנה להודות. אך כל מי שראה אותה אמר לה שהיא נראית איטלקיה, נקודה. עצמות לחייה היו גבוהות, אפה ישר ואצילי ושפתיה לא עבות ומצויירות. חברותיה היו יפות, היא הייתה יפיפיה, פצצת מין מהלכת, אך כפי שסוזן תמיד הייתה אומרת, "אלוהים נותן אגוזים למי שאין לו שיניים."
כיום קרוליין הייתה שיכורה, סוזן הצליחה לגרום לה לשתות בפעם הראשונה בחייה. היה זה התירוץ המושלם, החתונה הראשונה של אחת מהן. הן ביחד עוד מגיל שש, וזה מאורע חשוב, ובכל זאת הייתה ג'סיקה החברה הכי טובה של קרוליין.
סוזן, מתענגת על הרגע, החליטה לנצל את המצב. הגיע הזמן לשחרר את הבחורה מהתקיעות שבה היא נמצאת, היא צריכה להכיר גברים, או לפחות אחד קודם. ליהנות, היא תהיה בת עשרים ואחת רק פעם בחיים. סוזן תמיד סברה שקרוליין פשוט לא מנוסה וברגע שתתנסה תשתנה. אך המציאות לא הייתה כך.
"אני חושבת שהגיע הזמן להתחיל את החגיגה," אמרה סוזן, "לשמח כאן את חברתנו היקרה שעומדת להתחתן."
ג'סיקה זרחה מאושר. החיוך שהיה מרוח על פניה לא ירד במשך כל הערב. סוזן הסתכלה בבנות וקרצה לברנדה. "אני מתערבת איתכן על חמישים דולר כל אחת שיש לי אומץ לקום ולרקוד שם על השולחן בלי חולצה, רק חזייה."
"לא מעניין במיוחד," אמרה ברנדה, "אנחנו יודעות שאת יכולה לעשות את זה."
"בנות," ביקשה ג'סיקה, "בואו לא נתחיל להשתגע, שאלפרד לא יעשה לי בעיות לצאת איתכן בעתיד."
"אם הוא רק יצייץ," אמרה סוזן ונשמעה רצינית לחלוטין, "תשלחי אותו אליי."
סוזן סימנה למלצרית והזמינה עוד סיבוב של קוקטייל. כולן השיקו כוסות לחיים ושתו. ראשה של קרוליין היה כעת סחרחר מאוד.
"בסדר," המשיכה סוזן, "אם זה לא מעניין, אני מתערבת שקרוליין היפיפיה החסודה שלנו כאן לא מסוגלת לקום ולנשק גבר."
"מה את בדיוק עו…" החלה לומר ג'סיקה, אך ברנדה צבטה אותה בברכה.
"נו קרוליין יפתי," אמרה סוזן, "מה את אומרת, תכבדי איזשהו בר מזל היום?"
קרוליין הייתה שיכורה, שולטת חלקית במעשיה, ולקח לה כמה שניות להבין מה סוזן רוצה ממנה. סוזן שלא ממש הבינה נכון את שתיקתה המשיכה ללחוץ, "יש לך את האומץ או שאת לא מסוגלת?"
להפתעת כולן קרוליין חייכה חיוך רחב ומסנוור כשהיא מפילה את כוס המרגריטה על המפה, קמה על רגליה והחלה ללכת בין השולחנות.
"מה בדיוק את עושה?" אמרה ג'סיקה לסוזן ופקחה את עיניה הירוקות לרווחה, "את יודעת שקרוליין לא תאהב את זה, היא שיכורה אבל מחר…"
"עזבי אותה," אמרה סוזן, "זה יעשה לה טוב. היא תקועה בתוך עצמה, היא חייבת להשתחרר. בסוף היא עוד תודה לי."
ג'סיקה הביטה בברנדה וזו הנהנה לה. "זו רק נשיקה ג'סיקה, אנחנו כאן, אם משהו יקרה, נחזיר אותה תוך שנייה."
"אני לא יודעת," אמרה ג'סיקה." ועקבה במבטה אחר קרוליין המתרחקת בדאגה. אך לבסוף החליטה ג'סיקה לא להתערב, איזה נזק כבר יכולה לגרום נשיקה אחת?
קרוליין הסתובבה בין הכיסאות. היה לה חם ופניה היו סמוקות. ראשה היה כבד. מה היא צריכה לעשות? היא ניסתה להיזכר. הא כן, למצוא גבר ולנשק אותו.
היא עברה בין השולחנות ובין הבר, היו שם עשרות גברים. גבר בלונדיני עם עיניים כחולות היה מולה, הוא הסתכל בה, אך היא המשיכה בדרכה, היא לא ממש נמשכה לבלונדינים. אחר כך היו עוד כמה גברים שהיו סך הכל נחמדים, אך היא לא מצאה בהם שום דבר מיוחד. היא חלפה על עוד גבר עם שרירים אדירים וקעקועים על כל זרועותיו החשופות, היו לו עגילים רבים וקרחת. כשעברה על פניו, הרים את בקבוק הבירה שלו וחייך לעברה. קרוליין פנתה ממנו מבלי להסתכל בעיניו.
המבחר היה עצום, אך עדיין אפילו בתוך כל שכרותה היא לא מצאה אף לא אחד שמצא חן בעיניה.
היא המשיכה ללכת וכמעט שויתרה, אך לא יכלה לחזור כך לשולחן. כעת המשקה שוב החל להשפיע, והיא התנודדה מעט ונשענה על גב כיסא שהיה לידה.
לפתע עיניה נתקעו בעיניים אפורות וקשות, הגבר בעל שיער שחור ובוהק ישב בדיוק מולה. מראהו היה קשוח והוא נעץ בה מבט חריף.
קרוליין קפאה.
היא עמדה והסתכלה אל תוך עיניו במבט ארוך וממושך. עיניו הזכירו לה את שמי מנהטן לפני אותן סערות גשמים שאהבה. עיניים אפורות הממ… מיוחדות.
הו, אמרה בתוך ליבה, הנה הצלחתי. הוא מתאים! היא חייכה באווילות, לא שולטת לגמרי בתגובותיה.
חיוכה היה יפה, רחב ומלא והדגיש את עצמות לחייה הגבוהות. האלכוהול טשטש את מחשבתה והכביד על תנועותיה. היא ניסתה לגשת אליו וכמעט שנפלה.
הגבר שלח את זרועו הרחבה ואחז בידה, מייצב אותה שלא תיפול.
"באמת…אהם… תודה…" גמגמה וחייכה. אחר פשוט כך, פתאום, ללא כל התרעה התישבה קרוליין בחיקו והניחה את שפתיה על שלו. הגבר, עדיין מביט אל תוך עיניה, אחז בראשה בידו והצמיד אותה אליו. פיו היה נעים, וחושני. ליבה של קרוליין דפק בפראות כשלשונו הייתה בתוך פיה, לשנייה נלחצה, אך האלכוהול טשטש את שיקול דעתה. היא פשוט הניחה את שתי ידיה על חזהו ונתנה לו לנשק אותה בחופשיות. לא היה זה מחזה חריג בפאב הומה אדם בניו יורק בתחילת שנות השמונים, שם מתירנות הייתה מילה 'אופנתית'. לבסוף ניתקה את פיה מפיו, המומה, אך שיכורה, מחייכת בעוד עפעפיה חצי עצומים.
ג'ייק בחן את האישה היפה ביותר שראה אי פעם. הוא היה פשוט המום מיופיה, והדרך החולמנית שבה ריחפה כעת במחשבתה עשתה שמות בגופו. תגובתו אליה הייתה מיידית, עוד לפני שבכלל התיישבה כך בחיקו. הוא סקר את פניה המהממות, עוצמתיות ועם זאת עדינות, ואת גופה החטוב.
קרוליין קמה בחדות, הוא נעמד איתה, מפחד שתאבד את שיווי משקלה ותיפול. זרועו השרירית אחזה במותניה. "אני… כלומר…" היא צחקה, "אני… בסדר," היא חייכה אליו שוב את אחד החיוכים הכי מסנוורים שלה והסתובבה, כששיערה, שחור וחלק מעוגל בקצותיו, גולש ומקפץ מאחורי גבה.
קרוליין חזרה אל השולחן. היא הרגישה משוחררת. הוא היה בחור חתיך, שרירי, כמו שאהבה. "נו סוזן?" אמרה כשהתיישבה "הוא לא טוב?" היא התכוונה לומר מספיק טוב, אך המילים התבלבלו בראשה. קרוליין צחקקה שוב. ברנדה חייכה ולגמה את מה שנשאר מהמרגריטה שלה, ג'סיקה הסתכלה בהן המומה.
"האמת," אמרה סוזן, "אני גאה בך, אני חושבת שעשית בחירה טובה."
"הייתי אומרת שאפילו יותר מטובה," אמרה ברנדה שהסתכלה לעברו. "חתיך רציני מצאת שם."
קרוליין לא הסתכלה לעבר הגבר שנישק אותה, היא רק שלחה את ידה אל בקבוק בירה שהיה מונח במרכז השולחן, אך ג'סיקה לקחה אותו ממנה.
"די, זה מספיק," אמרה ג'סיקה נחרצות, "את לא רגילה לשתות, האמת שאני לא זוכרת אותך אף פעם שיכורה, את תחלי."
"כן, זאת באמת הפעם הראשונה של קרוליין," אמרה ברנדה והסתכלה בג'סיקה כשחצי חיוך מרוח על פניה, "זה בשבילך ג'סיקה, לכבוד החתונה שלך."
"די מספיק," אמרה ג'סיקה. היא הסתכלה בחברותיה כמחכה לאישור, ולבסוף אחזה בזרועה של קרוליין ועזרה לה לקום, "בואי נלך. אני חושבת שפשוט אקח אותה הביתה."
"הביתה…" אמרה קרוליין שהרגישה לפתע בגל חום שוטף אותה ואת שפתיה בוערות. לפתע צחקה והסתכלה בסוזן.
"רגע אחד," אמרה סוזן, "הבחורה שלנו כאן עמדה בהתערבות, קדימה בנות זמן להוציא ארנקים."
"אני לא צכ'ה כסף," מחתה קרוליין והניפה את ידה מעלה בתנועת ביטול בעוד עיניה מסתכלות בהן בצורה לא ממוקדת.
"אלו החמישים דולר שהכי אהבתי להפסיד בימי חיי." אמרה סוזן וניסתה לתחוב את הכסף לתיקה של קרוליין בעוד ג'סיקה מסיטה את ידה. סוזן ויתרה וקמה לרקוד, אחריה קמה ברנדה.
ג'סיקה גלגלה את עיניה מעלה. היא הסתכלה בחברתה בדאגה, "מה נכנס בך, למען השם, רק שלא תיפלי לי עד האוטו," היא אחזה בזרועה של קרוליין ודחקה בה קדימה אל עבר היציאה.
הגבר ישב נינוח, כוס ויסקי בידו. עיניו האפורות סקרו במבט חד את הבחורה היפיפיה שאך נישק עוזבת את הפאב בלוויית חברתה.

קתרין אוורסון היא מחברת הספרים התליון, בזמן האינקה, הנערה בעלת המסיכה, לכודים, האוצר.

X