שמועות על אהבה | לרכישה באינדיבוק
שמועות על אהבה

שמועות על אהבה

שנת הוצאה: 2004/2015
מס' עמודים: כ-120
איך תרצ/י את הספר שלך?
- 28
- 28

הכל מתחיל בפגישה מקרית לגמרי בחדר המדרגות, בין אמנון, בעלה של דפנה, וטלי, אשתו של שי. ארבעתם אנשים מתוחכמים ומבולבלים למדי בני שלושים ומשהו, החיים בשתי דירות נפרדות אך דלת מול דלת, וההידבקות הנואשת שלהם, התערבלות הגופים והרגשות, היא פתח למסלול מהיר של התנגשות, התרסקות והתפכחות, שבסופו עליהם להגדיר מחדש את היחס בין סקס ואהבה, נישואין ואשליית האושר.

עוד על ספר זה

חוות דעת

אין עדיין חוות דעת.

היה הראשון לכתוב סקירה “שמועות על אהבה”

בקרוב…

 

לאנשים יש נטייה לסדר את הסיפור הפרטי שלהם, את הסיפור שהם ישחזרו לעצמם מאות ואלפי פעמים, עד שהוא ילך ויגווע, ובמקומו יבוא סיפור אחר, עם לחן אחר.

אבל הסיפור תמיד מגיע מאוחר יותר. מאוחר מדי. כשמגלים שיש בכלל סיפור, זה אבוד, הגיבור הוא כבר בן ערובה של הדמויות מסביבו. הגיבורה של הסיפור הזה חשבה שהיא פיקחית יותר. והיא באמת היתה פיקחית יותר מרוב האנשים שסביבה, אבל זה לא עזר לה. גם היא סיפרה לעצמה את הסיפור שלה אלפי פעמים, או נכון יותר, את מה שהיא ידעה על הסיפור שלה.

זה התחיל בצליל, כך זה נצרב בזיכרונה, מאז ולתמיד: צלצול הפעמון בדלת. לא באינטרקום אפילו, ישר בפעמון. צליל הפעמון הזה של אמצע החיים גורם לה לפחד. לרגע היא רוצה להתחבא, להגיף את התריסים, לעמעם את האורות בבית, להחליש את המוזיקה, להיעלם. אבל אז, ברגע, היא מתבּגרת. ומה אם נשען שם בחוץ איזה שכן שותת דם, וכשתיפתח הדלת הוא ייפול במין סלואו-מושן לתוך הסלון?

יש לה שיער חום ארוך וחלק ועיניים עצובות. קוראים לה דפנה. על הדלת שלה ושל בעלה אמנון, הדלת שתיפתח עכשיו ובעצם תיפרץ לעד, קבוע שלט: "כאן התכוונו לחיות בכיף אבל סוחבים בקושי אמנון ודפנה".

בסוף, מרוב שלא היה לה נעים מכל החשדות שלה, היא פתחה, בלי לשאול מי זה, אפילו בלי להציץ בחור העינית. אישה זרה עמדה שם. זה כל מה שדפנה ראתה, אישה זרה. היא לא לא התעכבה על הפרטים, כי כל הריכוז שלה הלך על לתפקד בסמול-טוק. האישה שבפתח אמרה: "שלום, אני השכנה החדשה, קוראים לי טלי. חזרנו לגור כאן אחרי שלוש שנים בבוסטון. אנחנו גרים ממש מולכם, ורצינו להזמין אתכם מחר לארוחת ערב בשמונה וחצי".

לדפנה לא היה מושג מה אומרים. היא רצתה להגיד שביום שישי יש להם משהו. היא הרגישה כאילו עושים לה מארב, טמנו לה מלכודת. יום שישי זה מחר, כל כך קרוב. זה לא בסדר. מה פתאום מחר? אבל היא לא הספיקה להגיד כלום (וגם אילו היה לה כל הזמן שבעולם היא לא היתה אומרת), כי טלי אמרה בזריזות: "אז תבררי עם בעלך ותודיעי לי?" דפנה שמעה את הפה שלה אומר: "טוב, בשמחה. אבל נביא משהו". עצבן אותה שהיא אמרה בשמחה, כי שמחה בטח לא היתה שם, להפך. היא שנאה שמזמינים אותה במפתיע.

"לא צריך", אמרה טלי בחיוך של מארחת טבעית, או ככה לפחות נראה החיוך לדפנה.

"טוב, אז נביא יין, וקינוח".

"לא, מה פתאום? זה אנחנו הזמנו, זה בהתראה קצרה, אתם מביאים את עצמכם", ענתה לה טלי.

דפנה לא הצטיינה בהתמודדות עם אנשים יעילים, היא רק רצתה שהשכנה החדשה הזאת תלך כבר, והיא אמרה: "תודה, כן, בטח. אני חושבת שלא תהיה בעיה".

איך שנעלמה השכנה מאחורי הדלת, התקשרה דפנה לנוֹנוֹ, ככה היא קראה לבעלה, ואמרה לו שזה בטח מין מנהג אמריקאי כזה ששכנים נטפלים, אבל אולי אפשר עוד להתחמק, לא חייבים להם כלום, והרי בכל הפרברים האלה באמריקה פותחים יומנים, מתאמים ורושמים ארוחה כזאת שבועיים לפני. היא אמרה לו, אתה מבין, זה מין שכלול ישראלי – הכל מהר. מחר. מחר. היא אמרה את זה בקול מריר, והוא אמר, "טוב, חליק, דפנוני" (ככה הוא קרא לה. אז זה יצא יחד דפנוּני ונוֹני. אז זה נראה להם טבעי. אחרי שהסיפור התפוצץ דפנה לא קראה לאף גבר בשם חיבה, ולא נתנה שיקראו לה. מכל הדברים, דווקא זה נראה לה הבגידה הכי גדולה. אבל זה לא היה הרגע. "נוני" ו"דפנוני" זרם בינתיים טבעי לגמרי).

ובזמן שדפנה חשבה לעצמה את כל המחשבות המתפתלות שלה אמר לה אמנון: "לא נעים, כבר אמרת יין, נלך. מה יכול להיות. אולי זה דווקא טוב בשבילך לא להתפחד מזה כל השבוע".

מרוב שדפנה היתה עסוקה בהפרעות הקטנות שלה, בפחד שלה מפני זרים, היא שכחה לשאול אותו אם יש לו מושג מי השכנים האלה בכלל. הוא תמיד היה הרבה יותר ערני ממנה לגבי שכנים.

אם היא היתה שואלת אותו, הוא בטח לא היה אומר לה, אבל הוא ידע. לא רק שהוא ידע מי השכנה ואיך קוראים לה, הוא ידע הרבה יותר. הוא ידע גם על ההזמנה לארוחת הערב, ובעיקר על התסבוכת שגררה את ההזמנה הזאת.

 

יעל נאמן נולדה בקיבוץ יחיעם. בתחילת שנות השמונים עברה להתגורר בתל אביב. למדה לתואר שני בספרות כללית ופילוסופיה באוניברסיטת תל אביב.

 

עורכת ספרים (עבדה כעורכת בהוצאת "מפה") וכותבת. בנוסף על ספריה פרסמה סיפורים ושירי פרוזה בכתב העת "מטעם" בעריכת יצחק לאור. מחזה פרי עטה (בשיתוף אמיר רותם) עלה על הבמה בפסטיבל "פותחים מסך" בתיאטרון בית ליסין ב-2006.

 

ב-2011 פורסם ספרה "היינו העתיד" בהוצאת אחוזת בית, המתאר את ילדותה והתבגרותה ביחיעם. הספר זכה להצלחה גדולה והופיע במשך שבועות רבים ברשימות רבי המכר. הספר זכה באות ספר הזהב של התאחדות הוצאות הספרים בישראל על מכירת יותר מ- 20,000 עותקים. הספר נרכש לתרגום לשפות פולנית, צרפתית והולנדית. המהדורה הפולנית של הספר יצאה לאור בספטמבר 2012 בהוצאת "צ'ארנה" (Czarne). הספר ייצא לאור בצרפתית בהוצאת Actes Sud באפריל 2015.

 

בעקבות ספרה "היינו העתיד" הייתה מועמדת נאמן לפרס ספיר לשנת 2011.

 

באוגוסט 2013 יצא לאור ספר הסיפורים "כתובת אש" בהוצאת כתר. הספר התקבל בחום רב הן על ידי הביקורת המקצועית והן על ידי הקהל הרחב. הוא שהה שבועות רבים ברשימות רבי המכר.

 

"כתובת אש" היה מועמד לפרס ספיר לשנת 2014.

 

נאמן היא כלת פרס היצירה לסופרים ומשוררים לשנת 2015.

 

בן זוגה הוא דני טרץ', מו"ל ואיש תיאטרון לשעבר.

 

מקור: ויקיפדיה

X